ארגז הכלים המנטליים של אלוף הנינג’ה

יובל שמלא | תמונה: Peli Hanamer-CC BY-SA 4.0_1

בפעם הראשונה שיובל שמלא הגיע למשרד אפוק טיימס זו הייתה פגישת היכרות לקראת הרצאתו באירוע “אפוק 9” השנתי שלנו. עמיתיי שישבו בפגישה, שלא כולם צופים אדוקים בתוכנית הריאליטי “נינג’ה ישראל”, נשבו בקסמו של המטפס הצעיר, זוכה אליפות העונה הראשונה של התוכנית.

“הוא רק ילד בן 22”, חשבתי לעצמי כשעלתה ההצעה לראיין אותו. “אילו תובנות עמוקות או כלים מנטליים מיוחדים יכולים להיות לו?” כשנפגשנו, גיליתי להפתעתי ולשמתי שטעיתי. לאליפותחיוך ולקלילות המאפיינים את שמלא, מתלוות תובנות עמוקות – הנובעות מיכולתו להתבונן במחשבותיו וברגשותיו, ומהשאיפה שלו לשיפור מתמיד כספורטאי וכאדם – שבאמת אינם אופייניים לגילו. גיליתי שאפילו לשאגה שהוא דואג לעשות כטקס עם העלייה לזירת הנינג’ה, ושהפכה לסימן ההיכר שלו, יש משמעות חשובה עבורו.

“בזירת הנינג’ה, כשמשהו תופס אותך לא מוכן, אז מתפרצות לראש כל מיני מחשבות מעצבנות כמו: ‘אוי, אני לא אצליח, אני אפול, כולם יראו אותי נופל’, הוא מתוודה בריאיון. “המחשבות האלה הן כמו כדור שלג. הן ממשיכות לגדול ולתפוח ולהשתלט עליך לגמרי. כשאתה מקשיב למחשבות האלה אתה מיד נהיה הרבה יותר חלש, פחות מאמין בעצמך. אז השאגה האדירה שאני נותן זה סוג של טקס ש’מעיף’ לי את המחשבות האלה מהראש”.

גמר סבב אליפות העולם 2017, בשאמוני שבצרפת | תמונה: [Bjorn Phol]

“כן. אני ממש מרגיש איך השאגה הזאת ‘מעיפה’ את כל המחשבות הרעות האלה מהראש, איך הגוף שלי מתמלא באדרנלין. ושנייה אחרי השאגה הזאת אני אומר לעצמי שאני הולך לעשות את זה, וזה באמת לא רק משהו שאני אומר לעצמי, אלא תחושה עמוקה המתלווה לזה”.

מה עוד אתה עושה כדי לצלוח משימה? גם בחיים.

“אני מנסה להתייחס לכל דבר שאני רוצה להשיג כאילו זה הולך להיות קשה מאוד. למשל, לפני שהתחלתי לטפס, היה לי קשה מאוד בבית הספר. כשניסיתי להכריח את עצמי ללמוד למבחנים, היה לי נורא קשה. לא הסכמתי שיהיה לי קשה ושלא יהיה לי כיף, ולכן גם לא הצלחתי ללמוד. עד שמתישהו, בזכות הטיפוס, הבנתי שזה בסדר שקשה לי, שאני צריך להיות מוכן לזה ואפילו לאהוב את זה שקשה לי”.

אתה בעצם אומר לעצמך: “זה קשה, אבל אני יכול לקושי הזה”. 

“לגמרי. אותו דבר כשאני מנסה למשל להפסיק לאכול שוקולד. אם הייתה פה, למשל, קערה ענקית של שוקולדים, וממש בא לי לאכול שוקולד, אני לא נותן למחשבות השטחיות האלה להישאר לי בראש. אני אומר לעצמי: ‘זה קשה כל כך לא לאכול את השוקולד, אבל טוב שזה קשה, בוא נתמודד עם זה. כך אני משתפר ביכולת שלי לעמוד בהחלטות שלי”.

הפחד מהפחד

רגע לפני ששמלא נכנס לזירה או מטפס על הר הוא עוצם את עיניו ועובר בדמיונו על כל הצעדים שהוא צריך לעשות במסלול. “אני לא רק חושב ומדמיין את זה. אני גם ממש עושה את התנועות כדי שהגוף יזכור וירגיש שהוא כבר היה בפוזיציה הזאת, שהוא יידע מה לעשות בלי שאצטרך לחשוב על כך בזמן הטיפוס, שזה יבוא באופן אינסטינקטיבי.

“זה אפילו יותר מכך. לכל צעד אני מתכנן כמה אפשרויות: אם הגוף שלי ירגיש כך, אז אעשה כך, ואם הוא ירגיש אחרת, אעשה דבר אחר. מה שמיוחד בתחרות הוא שיש לך רק ניסיון אחד, ואתה צריך לתת את הכי טוב שיש לך בפעם האחת הזאת. זה דומה למקרים אחרים בחיים בהם יש לך רק הזדמנות אחת להוכיח את עצמך, למשל, בריאיון עבודה או בבחינה”.

לפעמים תכנון מדויק מדי יכול אולי להפריע.

“זה נכון. שמתי לב שהרבה פעמים כשתכננתי את כל מסלול הטיפוס, בתוך המסלול עצמו עולות לי מחשבות כמו: ‘אני רק בהתחלה של המסלול ויש עוד כל כך הרבה לפניי’, וזה מלחיץ אותי וגורם לי לחשוב שאולי זה גדול עליי. אז הדרך שלי להתמודד עם זה היא שבשנייה שאני מתחיל לטפס, הדבר היחיד שמעניין אותי הוא הרגע המסוים שבו אני נמצא. אני כולי מרוכז ברגע הזה, ואז הכול נראה הרבה יותר אפשרי”.

ויש לפעמים פחד? 

“כן, יש הרבה רגעים מפחידים בטיפוס”.

הפחד נמצא כבר בשלב התכנון של המסלול?

“לא. כשאני מתכונן למסלול, מבחינתי יש רק אפשרות אחת: להצליח. כל מחשבה אחרת לא מעניינת אותי, אני לא חושב על נפילה בכלל”.

אז מתי הפחד מגיע?

“בטיפוס עצמו. למשל, בכל פעם שאני עולה מעל נקודת האבטחה האחרונה, בצוק של 200 מטר, ומסתכל למטה ומתחיל לחשוב שאולי תהיה נפילה, עולה פחד. או במסלול נינג’ה, כשיש לך רק ניסיון אחד לעבור את המסלול ועולה לחץ, זו תחושה דומה לפחד. התחושות האלה תמיד באות ומלוות אותי, גם היום”.

ואיך אתה מתמודד?

“גיליתי שהרבה פעמים מה שבאמת הכי קשה הוא הפחד מהפחד. הבנתי שכדי להתגבר על הפחד אני צריך להפסיק לפחד מזה שאני מפחד. הבנתי שכספורטאי אני סומך על הגוף שלי. ואם הגוף משדר לי תחושות של פחד או לחץ אז יש לכך סיבה. הפסקתי לראות את סימני הפחד או הלחץ, כמו דופק מואץ או לחץ בחזה, בתור דברים רעים ואני לא נותן למחשבות של פחד להיכנס אליי. להיפך, אני רואה בכל התחושות האלה סימנים לכך שהגוף שלי נכנס עכשיו לפוקוס, כדי שאני אהיה עוד הרבה יותר מדויק ועוד הרבה יותר חזק, והגוף שלי עומד לתת את הביצוע הטוב ביותר שלו”.

זה נשמע מצוין בתיאוריה. אבל לפעמים כשאתה עושה משהו מפחיד, למשל לעמוד על במה מול קהל, פתאום כל הכלים המנטליים שהכנת נעלמים, ופחד משתק מציף את כל הגוף.

מתוך סבב אליפות העולם בקטגוריית בולדרינג, מינכן 2018 | תמונה: [Bjorn Phol]

“אני חושב שמצב כזה של פחד משתק קורה כשאתה לא מוכן לקבל את הפחד, אתה מפחד להרגיש אותו. יש משהו בתרבויות של המזרח הרחוק, בבודהיזם או בטאואיזם שאני מאוד מתחבר אליו בקטע הזה של פחד. זה פשוט לתת לפחד או ללחץ להגיע לראש ולהיות שם, ולא להיאבק איתו. להכיר בו, הוא נמצא, הוא מלווה אותי, אבל אני לא נותן לו להשפיע עליי. זה דומה למה שדיברנו קודם על השוקולד. אני אומר לעצמי שאני יודע שאני אהיה לחוץ או שאפחד, וזה עומד להיות קשה מאוד, אבל אני אתמודד עם האתגר הזה בהצלחה. וזה אוטומטית מוריד לי את הלחץ”.

מה עוד עוזר לך להתמודד עם לחץ? 

“יש עוד כלי מדהים שגיליתי. לפני כל תחרות אני מתרכז ואומר תודה על כל מה שיש לי: תודה למשפחה שבאה לעודד אותי, תודה על ההזדמנות להשתתף בתחרות, תודה על כל האימונים הקשים שעשיתי לאורך השנה, והתודות האלה מורידות אוטומטית את הלחץ.

יובל שמלא | תמונה: יותם שוורץ

“זה רעיון שלקחתי מאבא שלי, שנפטר כשהייתי בן 11. אני זוכר שכל יום בבוקר הוא היה יוצא לטיול עם הזריחה ובערב עם השקיעה, והרבה פעמים הייתי מצטרף אליו. היה לו מקום קבוע שהוא היה נעמד ואומר: תודה על כל מה שיש. סוג של תפילת הודיה בגרסה חילונית. ואני כילד לא הבנתי על מה ולמי הוא אומר תודה. והיום לא רק שאני מבין על כמה דברים יש לי להגיד תודה, אני גם מבין כמה כוח זה נותן לך, כי כשאתה מתרכז בחצי הכוס המלאה כבר אין מקום למחשבות שליליות. במיוחד כשאני עולה על מסלולים קשים או במצבים שאני לא יודע איך אתמודד”.

האם אתה לפעמים מתחזק מכך שאתה אומר לעצמך, אני הרבה יותר טוב ממתחרים אחרים? 

“נראה לי שמחשבה כזאת לא תעזור לי. אני מתרכז רק במה שאני צריך לעשות, והמתחרים האחרים לא מעניינים אותי בכלל”.

נופל וקם

קורה שלא בא לך ללכת לאימון? איך אתה שומר על נחישות לאורך זמן?

“זה ללא ספק אחד החלקים הכי קשים בלהיות ספורטאי. כשאתה בשגרת אימונים ואתה מגיע לקצה עם הגוף שלך, אתה מתישהו נהיה עייף מאוד. יש ימים שאני מגיע הביתה ואני בקושי עולה במדרגות. ואם אני חושב שלמחרת אני צריך לקום בשש בבוקר לאימון, זה הרבה פעמים קשה מאוד. מה שעוזר לי כאן זה לא לחשוב יותר מדי קדימה, כמו שסיפרתי קודם לגבי הטיפוס. אני לא חושב על אימון הבוקר או על אימון הערב, או על כל עונת האימונים, כי זה הופך למשהו גדול מדי. אני חושב רק על הצעד הקטן הבא. למשל, אני פוקח עיניים בבוקר, אני חושב רק על לקום ולהתקלח, ואחר כך רק על ארוחת הבוקר, ואחר כך רק על אימון הבוקר. ואז הכול נהיה קל ופשוט יותר”.

יש גם גישה הפוכה, לראות כל הזמן את המטרה מול העיניים. למשל להגיע לאולימפיאדה.

“שתי הגישות האלה משלימות זו את זו. אני יודע שאני קם לאימונים כי אני רוצה להיות הכי טוב ולהגיע לאולימפיאדה, אבל אני לא חושב על זה כל הזמן, אני לא נותן למחשבה הזו להלחיץ אותי בכל רגע. ויש משהו נוסף שעוזר לי מאוד. במשך הרבה שנים הייתי אומר לעצמי: אני חייב לקום מוקדם, אני חייב ללכת לאימון בבוקר, אני חייב ללכת לאימון בערב. עד שהבנתי שאני לא חייב לעשות את האימונים, אלא אני בוחר לעשות אותם. אני כל הזמן מזכיר לעצמי שזאת הבחירה שלי ואז אני קם עם חיוך”.

בדור שלך צעירים רבים רוצים שהחיים יהיו נוחים ונינוחים ושדברים יגיעו בקלות, בכיף ובלי להתאמץ, מעניין שאתה חושב אחרת. 

“בתור ילד גם אני לא אהבתי להתאמץ, חשבתי שהכול צריך לבוא בקלות. אפילו בדבר שממש אהבתי, כמו לטפס על גדרות או עצים, אהבתי להצליח. אם לא הצלחתי, לא ניסיתי שוב, עזבתי ועברתי למשהו אחר. רק כשהגעתי בגיל 12 לקיר טיפוס, ולא הצלחתי לעשות את המסלול הראשון, פתאום רציתי לנסות שוב. הייתי צריך להפעיל את הראש ולהיות מרוכז מאוד, לקח לי שבועיים להצליח לעשות את המסלול הזה, אבל בסוף התחושה הייתה מדהימה: ‘וואוו, עבדתי על משהו קשה כל כך והצלחתי’, ורציתי לשחזר את התחושה הזאת שוב. מאז אני מחפש בטיפוס כל הזמן מסלולים קשים ועובד עליהם, ומנסה כל הזמן להבין מה אני צריך לשפר, עד שאני מצליח. זה גרם לי להכיר את עצמי טוב יותר. תהליך כזה יכול לקחת ימים, חודשים או אפילו שנים. וממש התאהבתי בתחושה הזאת של להציב לעצמי מטרה ולעמוד בה. זה גרם לי להבין שגם בחיים אם אני רוצה להצליח במשהו, זה עומד להיות קשה ואני צריך להתאמץ”.

בתוך מערת נזר שבשמורת הסחלבים במנרה | תמונה: [עמית נעים]

“בתור ילד היו לי בעיות של קשב וריכוז. חשבתי שאני לא יכול לשבת בשקט אפילו שתי דקות, חשבתי שזה מי שאני ושאין לי דרך להשתפר בזה. אחרי שהתחלתי לטפס וראיתי שאני יכול להשתפר מבחינה פיזית, החלטתי להתאמן ולהשתפר גם בריכוז. אז בנסיעות באוטובוס, שמתי בפלאפון סטופר ואמרתי לעצמי: ‘עכשיו אני יושב בשקט שתי דקות ומתרכז רק בנשימה’. הופתעתי לראות כמה קשה זה היה לי. אבל מתישהו הצלחתי, ואז העליתי את הזמן לחמש דקות. ובהמשך הצלחתי לשבת כך בשקט בנסיעה של שעה שלמה. ואז הגעתי לכיתה וראיתי שהרבה יותר קל לי להקשיב למורה. זה שינה לי הכול, הבנתי שאני צריך לתת למוח שלי הרבה יותר קרדיט ממה שנתתי עד כה. הבנתי שאני יכול להשתפר בכל דבר שאני רוצה, וככל שאני משתמש יותר בכלים המנטליים שדיברתי עליהם, אני גם משתפר בהם. כל תהליך ההשתפרות הוא כמו להתחיל להזיז כדור שרק ימשיך להתגלגל הלאה”.

בספורט יש גם הרבה כישלונות. איך חווית את הנפילה בעונה השנייה של נינג’ה ישראל? 

“האמת היא שיום אחרי כבר נסעתי לאימונים על קיר טיפוס. כולם היו בטוחים שאני אהיה ממש מדוכא, והתקשרו לשאול מה שלומי ולעודד אותי. חשבתי שאולי אני מדחיק או מכחיש. אבל באמת לא חשבתי על זה יותר”.

היית אלוף העונה הראשונה, חצי מדינה צפתה בך וכולם ראו אותך נופל. זה באמת לא השפיע עליך?

“אני חושב שכשאני מבואס, אפילו להרבה זמן, אני פשוט נותן לתחושה הזאת להיות מבלי שהיא תשפיע עליי. אני חושב שזה קשור גם למוות הפתאומי של אבי. זה לימד אותי הרבה על פרופורציות בחיים, להתמקד בדברים שבאמת חשובים לי, ומה שהכי חשוב לי הוא לקום כל בוקר במטרה להפוך להיות ספורטאי טוב יותר ובן אדם טוב יותר”.

ספורטאי טוב יותר זה כמו בן אדם טוב יותר?

“לי זה מרגיש אותו הדבר. כי כל הדברים שאני מנסה להשתפר בהם בספורט, כמו להיות סבלני ונחוש באימונים, לשלוט במחשבות וברגשות שמתרוצצים לי בראש, ולא שהם ישלטו בי, זאת המטרה שלי בתור אדם, וזאת המטרה שלי גם כספורטאי”.