מילים ותמונות
דרך הלבוש של דינה דלסנטו, מורה לאמנות אותה מגלמת ז׳ולייט בינוש, אנו מתחברים לנושא עמוק יותר בסיפור. הלבוש חושף את המאבק הפנימי של הדמות שנאלצת להתמודד עם מחלת הפרקים. הסרט עצמו סובב סביב דמותה של בינוש ודמותו של השחקן קלייב אוון המגלם מורה לאנגלית ששמו ג׳ק מרקוס, הקורא עליה תיגר ויחד הם יוצאים לקרב של מילים מול תמונות, דרכו הוא מקווה להמריץ את התלמידים. אבל למאבק הזה יש גם דרך להחיות את רוחה של המורה לאמנות.
מעצב התלבושות, טיש מונהאן, בחר בצבעים ניטראליים מאוד עבור בינוש, לפחות בעת שדמותה מציירת, כך שכל החיוניות ועזות הצבעים של הציורים תוכל להתבלט.
הבגדים בהם היא משתמשת בסטודיו הם סוודרים אוברסייז חסרי צבע ומכנסי גברים מאמריקן איגל, שמגלמים את שחרורה ומעניקים מקום בולט לציורים על פני יופיה של השחקנית.
הסרט עוקב אחר מסעה של דינה שצריכה להתרגל למציאות החדשה עם דלקת פרקים כאשר היא מנסה להילחם בדלקת הזו שמשתקת אותה ולא מאפשרת לה ללכת בעקבות תשוקתה לציור. אך עם הזמן אנחנו רואים כתמי צבע – צעיף כאן, רצועת גופייה שם, ולבסוף, כתמים ענקיים של צבע בסוודרים שלה.
חיוך של מונה ליזה
את משבצת המורה הבוהמיינית לוקחת ג׳וליה רוברטס בתפקיד קתרין ווטסון, המורה לאמנות עם כובע הבארט בסרט “החיוך של מונה ליזה״. מעבר לאמנות, קתרין גם מלמדת את הסטודנטיות הצעירות של וולזלי פמיניזם מהו, ומנסה בדרכה להפוך אותן לנשים לוחמות השוות לכל גבר. הבוהו שיק שהיא לובשת מתאים לבעלי נפש אמנותית בהגדרה, ולכן עובד מצוין עם דמותה של קתרין המשוחררת, ובכלל הולך טוב עם סאונדטרק אינדי חולמני, או עם מוסיקה נשית עוצמתית.
מה שמוזר שעל אף שנטען שהתקופה בה מתקיים הסרט היא שנות ה-50, קתרין מקדימה את זמנה ברעיונות הפמינסטיים שלה של שחרור האישה וכן בסגנון לבוש הבוהו שיק שהפציע רק כעשר שנים לאחר מכן, בשנות ה-60 וה-70 העליזות של המאה הקודמת יחד עם ילדי הפרחים ופסטיבל וודסטוק האגדי. אז מה היה שם? אהבה ונשמה חופשית עם מראה של שכבות של הדפסים על שמלות, חצאיות ושורטס ולא מעט אקססוריז בסגנון אנדיאני. הקדימה את זמנה כבר אמרנו?
מורה רעה
אידיאליזם? מחויבות? לפעמים אנו נוטים לשכוח שהמורים שלנו הם בני אדם – ולא פעם גם נמאס להם מהעבודה שלהם. הם חושבים שמגיע להם משהו יותר טוב, ולבטח יותר מתגמל – כך לפחות במקרה של קמרון דיאז בסרט “מורה רעה״. הבלונדינית ההוליוודית מגלמת את אליזבת הולסי, שהיא גולד-דיגרית במסווה של מורה בחטיבת ביניים בשיקגו. במהלך חיפוש אחר הבעל והארנק, היא מתנחמת בשתייה, עישון כבד – ושלל מעללים. את הגולד-דיגרית חסרת הבושה תמצאו מסתובבת בבית הספר בבגדי מותגים של מייקל קורס וקלווין קליין והדובדבן שבקצפת – נעלי עקב קטלניות של כריסטיאן לובוטין. מורות אחרות אולי יעדיפו נעליים נוחות יותר עקב שעות העמידה הרבות אבל לא המורה הזו שכל בגד נתפר צמוד למידותיה ואוזניה קרויות לזהב.
תמונה: Simon Mein/ Courtesy of Miramax Films
חופשייה ומאושרת
פופי (סאלי הוקינס) היא בת 30, רווקה, מורה לחבורה של דרדקים בבית ספר יסודי בצפון לונדון. היא מתלבשת בבגדים צבעוניים, עוטה תכשיטים רעשניים ומסרבת להיפרד מהמגפיים שלה, אפילו כאשר זה מוציא מדעתו את המורה שלה לנהיגה. בגדיה הם כולם שמחה וצבעוניות. יש שיגידו כי במידה מסוימת היא פרחה. אולם לדעתי בגדיה משקפים את הרצון שלה לחיות את החיים בגדול ולשמוח.
לפופי אין דימוי מקובל של מורה בקולנוע. היא לא משועבדת לנוסחה של הקולנוע, שלפיה המורה מלאת החום ושמחת החיים מסתירה צד אפל. היא גם אינה כפותה בלובן הבוהק והסגור של המורות.
היא גם לא מתנגחת עם הממסד ומשלמת מחיר אישי רומנטי-משפחתי “בלתי נמנע״ על מרידתה בשיטות החינוך המקובלות, כמו קודמתה ג׳וליה רוברטס ב״חיוך של מונה ליזה״. פופי כובשת את הלב כמורה, כפי שהיא כובשת את הלב כאישה צעירה, בשמחת חיים ועליזות בלתי פוסקות הנובעות מחוכמתה, ולא מ״אושר״ ממותג כמו קודמתה “ממורה רעה”. ובגדיה הם דרכה להעביר לעולם את השמחה והאותנטיות שלה.