Clik here to view.
תמונה: Press Sluzhba Saul Loeb/AFP/Getty Images
אף אחד בתקשורת העולמית לא מצליח להבין מה עובר בראשו של הנשיא דונלד טראמפ: מצד אחד הוא מגרש 60 דיפלומטים רוסים מארה"ב ומאשים את פוטין בתמיכתו ב"חיה", בשאר אסאד, אבל מצד שני מזמין את פוטין לביקור בבית הלבן; הוא מחמש את המדינות הבלטיות כדי שיוכלו להתנגד לרוסיה, אבל מתקשר לברך את פוטין על היבחרו מחדש לנשיא רוסיה; הוא מפגין קשיחות פוליטית כלפי רוסיה ומודיע שיטיל עליה סנקציות כלכליות נוספות, אבל מנסה להתקרב אליה. אז מהי בדיוק מדיניות החוץ של טראמפ כלפי רוסיה?
מאז שהייתי בחור צעיר תמיד למדתי, אף פעם אל תאפשר לרוסיה ולסין להתחבר ביחד
שליטי אימפריות וקיסרים מוצלחים לאורך ההיסטוריה, הבינו שקשה מאוד להביס אויבים שונים במקביל. מלחמה בחזיתות רבות בו-זמנית קשה לנהל ועוד יותר מכך לנצח. כמעט בלתי אפשרי לנצח את דאע"ש בסוריה, ובו-זמנית לרסן את איראן, לכופף את זרועה של סין, להילחם מול אל-קאעידה באפגניסטן ולבלום את רוסיה.
מה ניתן לעשות? לשתף פעולה עם אויב אחד כדי להכניע את האויב השני. מאז תחילת ההיסטוריה האמריקנית, השתמשה ארה"ב באסטרטגיה הזו. המהפכה שהביאה להיווסדות ארה"ב, למשל, יצאה לפועל לאחר שהאמריקנים ניצלו את המתיחות בין בריטניה לצרפת, ושכנעו את הצרפתים להתערב לטובתם במלחמתם נגד הבריטים ב-1778, מהלך שהכריע את הכף.
Clik here to view.
צינור הגז שנבנה בין רוסיה לסין | תמונה: Press Sluzhba Gazprom Transgaz Tomsk
במלחמת העולם השנייה, כשארה"ב התמודדה מול גרמניה הנאצית ומול בריה"מ הסטליניסטית, היא בחרה לשתף פעולה עם בריה"מ וסיפקה לה את המשאבים הנחוצים כדי להילחם מול הנאצים – מהלך שפתח את הדלת לפלישה אמריקנית (ביחד עם בריטניה) ולכיבוש אירופה.
כדי להילחם בדאע"ש ובאיראן, ניצלה ארה"ב את הפילוג העמוק בעולם המוסלמי בין הסונים לשיעים. האסטרטגיה האמריקנית הייתה לשתף פעולה עם מחנה אחד ולתת לו את הדבר שהוא חושק בו יותר מכול – להכניע את המחנה השני.
מבחינה מוסרית זו אסטרטגיה כואבת. כשארה"ב שיתפה פעולה עם משטרו הרצחני והמדכא של סטאלין כדי להביס משטר רצחני ומדכא נוסף, היא עשתה עסקה עם השטן. אולם היא הבהירה עיקרון: המטרה היא לנצח במלחמה, ומה שיקרה אחריה יקרה אחריה. למנצח תמיד תהיה אפשרות לרדוף אחרי אויבו הנוסף (שאיתו שיתף פעולה קודם לכן), אבל למפסיד לא תהיה הזדמנות שכזו.
כדי ליישם את האסטרטגיה הזו היום, ארה"ב צריכה ראשית להגדיר מי האויב שלה. "כולם" אינה כאמור תשובה טובה. דבר זה מוביל אותנו לרוסיה. בדצמבר 2017 הגדיר טראמפ את רוסיה כאויב המהווה איום אסטרטגי על ארה"ב, במסמך "אסטרטגיה לביטחון לאומי" (NSS) שפרסם הממשל האמריקני. מטרת המסמך הייתה להסביר לעם האמריקני, לבעלי הברית של ארה"ב ולסוכנויות הפדרליות, את חזון מדיניות החוץ של הנשיא. אולם רוסיה אינה האיום היחיד שמצוין במסמך. בניגוד לשנים שבהן כיהנו בוש הבן ואובמה, לראשונה הוגדרה גם סין כאיום. אז מי האויב של אמריקה? "שתיהן" אינה תשובה טובה. טראמפ יתקשה להילחם בשתיהן במקביל ולכן הוא צריך לבחור אחת מהן.
"טראמפ מגדיר את סין כאיום מספר 1, ואילו את רוסיה כאיום מספר 2", אמר בראיון לאפוק טיימס צ'ן פו-קונג, כלכלן, סופר סיני ומומחה לגיאו-פוליטיקה. צ'ן מסביר שהאיום הרוסי אינו משתווה לאיום הסיני. בעוד רוסיה מעצבנת את ארה"ב כשהיא תומכת באסאד, מציקה למשטרים דמוקרטיים ברחבי העולם ופורצת למחשבי המפלגה הדמוקרטית, הרי סין ממש הורסת את הכלכלה האמריקנית ופוגעת בהבטחת הבחירות של טראמפ – לייצר מקומות עבודה חדשים ושהכלכלה האמריקנית תפרח. לכן האויב מספר 1 של טראמפ הוא סין, והאויב מספר 2 – רוסיה.
האם יש קשר כלשהו בין שני האויבים האלה שאפשר לנצל? כן. במארס 2015, בעת כהונת אובמה, הסביר ג'ון מרשמייר, מומחה בעל שם עולמי בנושאי גיאו-פוליטיקה ופרופ' למדעי המדינה באוניברסיטת שיקגו, כי התדרדרות היחסים בין ארה"ב לרוסיה בתקופת אובמה דחפה את הרוסים לידיהם של הסינים. "זו טיפשות אסטרטגית ממדרגה ראשונה של ארה"ב", אמר בראיון לעיתון הכלכלי היפני "הניקיי".
"בשנים האחרונות פוטין מנסה לבנות סוג מסוים של שותפות עם המשטר בבייג'ינג, חזית מאוחדת נגד המערב שיהיה קשה הרבה יותר לעצור", אמר בראיון לאפוק טיימס ולדימיר קארה-מורזה, סגן יו"ר "הקרן לרוסיה הפתוחה" העוסקת במחקר בנושא רוסיה ובסיסה בוושינגטון. אין-ספור פרסומים בחו"ל תיארו את השינוי הזה במדיניות החוץ הרוסית. פוטין עצמו התייחס לכך בנובמבר 2014 בנאום בפני "האספה הפדרלית של רוסיה", כשאמר שהפנייה מזרחה, לכיוון סין, נמצאת בעדיפות עליונה עבור רוסיה במאה ה-21 כולה. "דוגמה לכך היא צינור הגז העצום שנבנה בימים אלה בין רוסיה לסין, שעל בנייתו הוכרז בספטמבר 2012", אומר קארה-מורזה. "הצינור מעביר משאבים טבעיים מרוסיה לסין. מדוע פוטין בונה את הצינור? זה ניסיון לבנות סוג מסוים של שיתוף פעולה וקשר עם המפלגה הקומוניסטית בבייג'ינג, ולהתרחק משותפיו הפוטנציאליים במערב, שאותם הוא מציג ככאלה המאיימים על רוסיה".
המחשה לשיתוף הפעולה הזה נצפתה בתחילת אפריל 2018, כאשר שר החוץ של סין, וואנג יי, ביחד עם שר ההגנה הסיני, ווי פנג-הה, ביקרו ברוסיה. "הצד הסיני הגיע [למוסקבה] כדי להראות לאמריקנים את הקשרים הקרובים בין הכוחות הצבאיים של סין לאלו של רוסיה. הגענו לתמוך בכם", אמר שר ההגנה הסיני, לפי סוכנות הידיעות הרוסית TASS.
הידידות "המופלאה" שנוצרה בין שתי המעצמות משקפת את החזית המאוחדת שהן מנסות לבנות מול ארה"ב. טראמפ מבין זאת היטב, וייתכן שינסה בעתיד הקרוב להפריד בין רוסיה לסין. "מאז שהייתי בחור צעיר תמיד למדתי, אף פעם אל תאפשר לרוסיה ולסין להתחבר ביחד", הוא אמר ביולי 2016. "גרמנו להן להתחבר, אובמה גרם לזה… כיוון שהוא לא הסתדר עם אף אחת מהן ואז, בסופו של דבר סין אמרה [לרוסיה], 'בואי נעשה עסקת נפט'. הן ביחד".
כדי להפריד ביניהן ולהילחם באויב מספר 1 שלו – סין, טראמפ יצטרך להתקרב לרוסיה. "ברגע שאחד הצדדים, רוסיה או סין, ישפר את היחסים שלו עם המערב, מה שמכונה 'שיתוף הפעולה האסטרטגי סיני-רוסי' יסתיים", אומר צ'ן פו-קונג, אותו מומחה סיני לגיאו-פוליטיקה. "מנקודת המבט הסינית, המפלגה הקומוניסטית הסינית לא מתייחסת לרוסיה או לפוטין כבעל ברית אמיתי. אלא פשוט משתמשת בהם.
"במהלך קמפיין הבחירות, הבטיח טראמפ לשפר את היחסים עם רוסיה. סביב כניסתו לבית הלבן, הוא ביצע ניסיון אסטרטגי להתאחד עם רוסיה נגד סין, בניגוד לאסטרטגיה של קודמיו בתפקיד, שניסו להתאחד עם סין ולהתנגד לרוסיה. אבל מכיוון שהסתבך בתחילת כהונתו בחקירות לגבי קשריו עם רוסיה, זה מנע ממנו לחזק את הקשרים איתה. כך שעל פני השטח, יחסי ארה"ב-רוסיה מתדרדרים עכשיו. אבל הם לא מתדרדרים באופן משמעותי. מתחת לפני השטח, אני מאמין שטראמפ ופוטין ינסו לשפר את יחסיהם. דוגמה לכך היא שיחת הטלפון של טראמפ לפוטין כדי לברך אותו על היבחרו מחדש לנשיא רוסיה. לעומת זאת, כששי ג'ין-פינג נבחר שוב לנשיא סין, הוא לא זכה ליחס דומה מצדו של טראמפ. אפילו לא שיחת טלפון. טראמפ לא מתייחס לשתי המדינות באופן שווה".
התקשורת בעולם כמובן תצייר את שיתוף הפעולה עם פוטין כמהלך לא מוסרי ולא הגיוני של טראמפ, אבל טראמפ הוא ממש לא הראשון שמבצע מהלכים "לא הגיוניים" כאלה. שלוש שנים אחרי שניקיטה חרושצ'וב רצח כ-2,500 הונגרים בעת שדיכא בברוטליות את ההתקוממות שלהם נגד שליטתו בהונגריה ב-1956, נשיא ארה"ב דאז, דווייט אייזנהאואר, אירח אותו בארה"ב במשך עשרה ימים; ושנתיים אחרי שקמה חומת ברלין, ושמונה חודשים בלבד לאחר שחרושצ'וב התקין טילים בקובה, נשיא ארה"ב באותם ימים, ג'ון קנדי, הושיט יד לדיקטטור הסובייטי, בנאומו המפורסם ב-1963 בוושינגטון.
אז נכון, פוטין הוא אוטוקרט הרוצה לשלוט. אבל זה המצב התמידי של רוסיה – במאה השנים האחרונות לא היה מנהיג רוסי אחד (מלבד ילצין) שלא היה אוטוקרט. ובניגוד לתקופת המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ, רוסיה לא מהווה כיום איום שאפילו מדגדג את האיום האסטרטגי והגלובלי שבריה"מ היוותה על ארה"ב, כפי שפוטין המחיש בחודש מארס 2018 בנאום שנשא לאומה: "אחרי התפרקות בריה"מ המדינה שלנו הפסידה 23.8 אחוז מהטריטוריה שלה, 48.5 אחוז מהאוכלוסייה שלה, 41 אחוז מהתמ"ג שלה ו-44.6 אחוז מהקיבולת הצבאית שלה".
לטראמפ אין באמת ברירה, אלא להפריד בין רוסיה לסין, באמצעות שיתוף פעולה עם פוטין. ולארה"ב יש נושאים אסטרטגיים רבים, מלבד סין, שתוכל להרוויח בהם באמצעות שיתוף פעולה שכזה: סיום המלחמה בסוריה, הרגעת המצב באזור המדינות הבלטיות ובאוקראינה, קידום מדיניות חלל משותפת, המלחמה בטרור ועוד.