"את מה שיש במוחי איש לא ייקח ממני"

"ההתבגרות", קאמי קלודל, מוצג היום במוזיאון אורסיי | תמונה: CC-PD-Mark

" אני יוצאת להתאוורר", אמרה קאמי. היא הרגישה את העייפות משתלטת עליה לאחר כמה שעות של עבודה בלתי פוסקת.

היא התיישבה על מדרגה ביציאה מהסטודיו שלה, בגדיה היו מלאים באבק. היא התבוננה על העוברים ושבים ברחוב מבלי באמת להתבונן עליהם. במוחה היא הייתה עדיין בתוך הסטודיו, מול הפסל שלה.

"בואי נלך לשתות משהו", הוא הפתיע אותה מאחור.

היא הלכה אחריו, כמו שהתרגלה ללכת אחריו בשנתיים האחרונות. הם התיישבו, שתו קפה, והיא חיכתה לשמוע מה יש לו לומר.

הפסל אוגוסט רודן | תמונה: Paul Francois Arnold Cardon (a) Dornac/CC-PD-Mark

"אני לא צריך להגיד לך כמה אני מעריך את העבודה שלך, אני חושב שאת אמנית גדולה", הוא אמר ברצינות והיא צחקה. "אני רוצה שתבואי לעבוד איתי בסטודיו. התחלתי לעבוד על 'שערי הגיהינום'. יש שם הרבה עבודה. קיבלתי גם הזמנה חדשה מהעיר קאלה, זה פרויקט גדול. את תלמדי מזה ותצברי הרבה ניסיון. אני צריך את הידיים שלך, את הרגישות שלך. אני צריך אותך לידי".

קאמי קלודל בגיל 18 עובדת בסטודיו שלה | תמונה: William Elborne/PD

קאמי התבוננה בו וענתה בחיוך פלרטטני: "מסייה רודן, אם אתה צריך אותי, אז אני אהיה שם", ואז אמרה ברצינות: "אבל אצטרך מקום וזמן גם לעבוד על היצירות שלי".

"בוודאי, כמה שתצטרכי".

בכל יום עבדו רודן וקאמי זה לצד זו. היא הייתה מודל והשראה בשבילו, אשת סוד ומאהבת. בכל ערב חזרה לדירתה שם התגוררו אמה ואחיה ובכובד לב הייתה שומעת בכל ערב את אותו פזמון. "הוא לא בשבילך", אמרה לה אמה. "לא מספיק שבחרת להיות פסלת, את גם צריכה ליצור בצלו של מישהו שיכול להיות אבא שלך?", "את באמת חושבת שהוא יעזוב את אשתו בשבילך?"

המשפט האחרון שבר אותה. "הם לא נשואים!" צעקה בחזרה על אמה, "הוא יעזוב אותה! אני זאת שהוא אוהב. אני עוזבת את הבית. כבר כתבתי לאבא, הוא יעזור לי להסתדר".

* * *

הסתיו הגיע לפריז ואתו רוח קרה שהתגנבה דרך הדלתות והחלונות של דירתה הקטנה. שעות שהיא עבדה בריכוז וללא הפסקה על הפסל, בלי שאכלה או החליפה בגדים. דירתה הפכה למוזנחת ומלוכלכת ונדרשו לה כוחות רבים ליצור את שראתה שוב ושוב בדמיונה מאז הפרידה מאהובה.

"את שיש במוחי איש לא יכול לקחת ממני", חשבה.

דפיקה על הדלת קטעה את מחשבותיה. "קאמי זה אני".

היא קפצה ממקומה ומיהרה לחפש בד גדול מספיק שיכסה את הפסל שלה. אחר כך רצה לסדר את הדירה. היא פתחה את הדלת.

"הגיע הזמן", אמר רודן ונכנס כהרגלו למרכז החדר. "מה, את מסתירה ממני עכשיו את הפסלים שלך?"

"לא הייתי רוצה שיהיו לכל מיני אנשים כל מיני רעיונות", ענתה קאמי.

"הו מדמואזל סה, זה אני. זה שעוזר לך ומאמין בך, ודאי שאינך חושבת שיש לי כוונה לגנוב ממך משהו".

"אל תקרא לי כך יותר", אמרה בחוסר שקט. "מדמואזל סה מתה מבחינתך".

"שמעתי שהתקדמת עם הפסל. שתציגי אותו", שינה רודן את הנושא.

"כן, רציתי את דעתך".

"נו, אז תראי לי!"

קאמי ניגשה אל הפסל והורידה את הבד שמעליו. רודן ניגש לראותו ופניו השתנו.

"זה הפסל שסיפרתי לך עליו, על הגורל", אמרה קאמי.

"אני רואה… יותר נכון 'הגורל שלנו'".

"רק התחלתי, אני מתכננת שתהיה דמות נוספת".

"אם את רוצה אני יכול לדבר עם המדינה. שיקנו ממך את הפסל אני מתכוון".

"עשה כרצונך", אמרה קאמי בזהירות ובריחוק. "אני גם עובדת על פסלים קטנים יותר. אתה יודע, הם שונים מאוד מהסגנון שלך".

"אני יודע קאמי".

* * *

"מונדברג, 18 בפברואר, 1927.

אימא יקרה,

קיבלתי היום את החבילה הנהדרת שלך, היא הגיעה במצב טוב וכל הפריטים בה טובים. יש בי כל כך הרבה צער להמשיך לחיות כאן עד שאני כבר לא יצור אנושי. אני כבר לא יכולה לסבול את הצעקות של כל היצורים האלה, זה מעיק על ליבי. אלוהים! כמה הייתי רוצה להיות עכשיו בעירנו וילנוב! לא עשיתי כל מה שעשיתי כדי לסיים את חיי כמספר בבית הבראה לחולי נפש. מגיע לי יותר מזה.

אני מחבקת אותך ומודה לך על המתנה, דרישת שלום ללואיז ולז'אק".

היא חתמה על המכתב ושלחה אותו עם תקווה בליבה. תקווה שאמה סוף סוף תחליט להוציאה מהמקום הארור הזה. "איזה גורל!" חשבה לעצמה, "איך רגע של אי שפיות הוביל למצב הזה? האם שכחו מי אני? שכחו ממני? אני לא שכחתי! אני עוד כאן, מחכה. כמה צער".

הסיפור האמיתי

קאמי קלודל 1943-1864 הייתה רק בת 18 כשהגיעה לפריז כדי לעסוק בפיסול ופגשה את הפסל אוגוסט רודן, שהפך למורה שלה. קלודל ניחנה בכישרון מולד וברגישות מיוחדת לפיסול ורודן, בתקופה שבה לא עודדו נשים לעסוק באמנות, לקח אותה תחת חסותו, הנחה אותה, עזר לה להציג בתערוכות ולמכור את עבודותיה.

קלודל ורודן עבדו יחד על יצירותיו המפורסמות, ביניהן "אזרחי קאלה". הם חלקו רעיונות ונתנו השראה אחד לשני. היא הייתה מודל ומאהבת שלו במשך עשר שנים. כשהשניים הכירו, רודן היה במערכת יחסים רצינית עם אישה אחרת. יחד עם זאת, רודן נשבע בכמה הזדמנויות לקלודל שיהיו יחד. כשקלודל איבדה אמונה שזה יקרה, נפסקה בכאב רב מערכת היחסים האינטימית שלהם.

מאז הפרידה, קלודל יצרה כמה מהיצירות המפורסמות שלה. הראשונה הייתה אלגוריה לפרידה מרודן.

קלודל הייתה ביחסים בעייתיים עם משפחתה ובמיוחד עם אמה. לאחר פרידתה מרודן היא התגוררה לבדה והתבודדה מהחברה. ההתבודדות שלה הפכה לקיצונית כשהפסיקה לאכול, להתרחץ, לנקות, ולא יצאה מדירתה. היא החלה להזות ולחוות מצבי פרנויה הקשורים לבדידותה ולפרידתה מרודן.

בגיל 49 היא אושפזה על ידי משפחתה בבית הבראה לחולי נפש. היא הושארה שם 30 שנה עד ליום מותה. לא הועילו תחנוניה לאמה ולאחיה לצאת משם, וגם לא הועילו טענות הרופאים שהיא חזרה לשפיותה. אמה מעולם לא הגיעה לבקרה ולא אפשרה לה לראות או להתכתב עם אנשים מלבד אחיה. אחיה, פול קלודל, שהפך לסופר מפורסם, הגיע לבקרה פעם בשנתיים.

*הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת אבל מבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן.