מגע הראי של ד"ר סאלינס

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

ד "ר ג'ואל סאלינאס (30) היה בתורנות הראשונה שלו בחדר מיון, ב”בית החולים הכללי מסצ'וטס" בבוסטון. בשעה שעבר על רשימת המטופלים שהגיעו לחדר המיון באותו יום, המנורה הכחולה של קריאת החירום התחילה להבהב במהירות. הוא קפץ בזריזות מהכיסא, התפרץ דרך הדלת, וממש סמוך לפינת המשרד הוא ראה אדם מחוסר הכרה שרוע על הרצפה, בהתקף לב.

פרמדיקים שכבר הספיקו להגיע לפניו התחילו לבצע פעולות החייאה. סאלינאס עמד קפוא במקומו ולא יכול היה להסיט את עיניו מהמטופל שהיה שרוע על הרצפה. באותו רגע, גל אדיר של תחושות הציף את גופו בבת אחת. הוא חש כאילו הוא עצמו שוכב על הרצפה ליד אותו אדם. עם כל לחיצה של עיסוי בית החזה של המטופל, הוא חש כאילו הגב שלו עצמו נלחץ אל רצפת הלינולאום.

סאלינס החל לגלות את הברכה שב"מגע ראי" כאשר שהה מספר שבועות עם בני שבט הקאיאפו, במעמקי יערות הגשם באמזונס

כאשר השחילו לגרונו של המטופל מנתב אוויר, סאלינאס חש את צינורית הפלסטיק נדחפת לתוך גרונו שלו, כשהוא כמעט נשנק מחוסר אוויר. אחרי חצי שעה של ניסיונות החייאה, הרופא הרים ידיים בייאוש וקבע את מותו של המטופל. סאלינאס הרגיש כיצד הגוף שלו עצמו הולך ונרפה יותר ויותר, רגליו לא נושאות אותו והחיים נוזלים ממנו החוצה אט אט. במאמץ אדיר הוא רץ לשירותים הקרובים, כרע על ברכיו מול האסלה והקיא כמה פעמים. כאשר הצליח להיעמד שוב על רגליו, הוא הביט אל עצמו במראה כשהוא חוזר ומשנן: "אני חי, אני חי, זה לא אני שמת". בהדרגה הוא הרגיש את כוחותיו חוזרים אליו. הוא שטף את פניו וחזר למחלקה, לתורנות שלו.

לד"ר סאלינאס יש בעיה נוירולוגית יוצאת דופן: הוא חש, ממש בגופו שלו, את הרגשות ואת הכאבים של האנשים שהוא רואה. לעתים התחושות הן בעוצמות חזקות כל כך, עד שהוא מתקשה להבחין האם הן שייכות לגופו שלו, או שהן של אדם אחר. בעגה המקצועית התופעה הנוירולוגית הזו מכונה "סינסתזיית מגע ראי". היא נדירה יחסית ומתבטאת באופנים שונים אצל כשני אחוזים מהאוכלוסייה. הבעיה הנוירולוגית הזו דחפה את סאלינאס ללמוד רפואה. היא עוזרת לו לאבחן את המטופלים שלו, להבין לעומק את המכאובים שלהם ולהקל עליהם, תוך שהוא מקל בו זמנית גם על הסבל שלו עצמו.

"האם היכולת הזו היא קללה או ברכה?" שואל סאלינאס בספר שפרסם (Mirror Touch, 2017). האם בתוך הסבל שלו הוא יכול גם לחוש אמפתיה וחמלה כלפי המטופלים שלו? ומה הוא יכול לספר על הקשר העמוק שקיים בין כל בני האדם?

החיים כמו קליידוסקופ

ד"ר סאלינאס הוא נוירולוג ב"בית החולים הכללי מסצ'וסטס" בבוסטון, והוא גם מלמד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הארווארד. כילד תמיד הרגיש שונה מילדים אחרים. כשצבע צורות במחברת שלו, למשל, לכל אות או מספר היה צריך להיות צבע מסוים: A תמיד חייב היה להיות כחול, B תמיד צהוב, הספרה 2 תמיד ירוקה וכו'. אבל הוא פטר את זה בינו לבינו בתור התנהגויות סתמיות של ילד קטן שיש לו כמה שיגיונות. מאוחר יותר, כשהחל לצפות בסרטים מצוירים וראה דמות מרושעת מכה באגרופים את הגיבור, הוא הרגיש את המכות ממש על גופו שלו. כך גם בבית הספר, כשילדים היו רבים או מרביצים, את הכול הוא חווה כאילו זה התרחש בתוך גופו.

תמונה: Ipsiety/CC-BY-SA-4.0

רק בשנה הראשונה ללימודיו בבית ספר לרפואה, הוא הופתע לגלות שהוגדר מונח מדעי מיוחד לאופן שבו הוא חווה את העולם. "היינו במשלחת רפואית להודו ודנו בינינו על יתרונותיה הרפואיים של המדיטציה", הוא כותב. הרופא שהנחה את הדיון העיר שיש אנשים עם ערבוב חושי – "סינסתזיה". הם רואים, למשל, אותיות בצבעים, או שהם מרגישים שלצלילים יש טעמים, ומתברר שלאנשים כאלה קל יותר להיכנס למדיטציה.

סאלינאס התפלא מאוד לשמוע את ההערה הזאת. עד לאותו רגע הוא היה בטוח שכולם חווים את העולם בערבוב חושי. כשהתברר לו שהתכונה הזאת נחשבת בעצם לבעיה נוירולוגית שאינה מופיעה אצל כולם, הוא התחיל לחקור את הנושא לעומק.

התיאורים המדעיים הראשונים של סינסתזיה הופיעו כבר בתחילת המאה ה-19, אבל רק בימינו, עם התפתחות הטכנולוגיות החדשות למיפוי המוח, המחקר בנושא הולך ומתקדם. מתברר שקיימים סוגים רבים מאוד של ערבוב חושי והגורמים לכך עדיין אינם ברורים לחלוטין. לפי מחקרים אחרונים יש לזה בסיס גנטי, לפחות חלקי. סיבות אחרות קשורות לפעילות יתר של אזורים שונים במוח.

הצורה הנפוצה ביותר של ערבוב חושי היא שכאשר אדם רואה איזשהו סימן כתוב (אות או מספר), אוטומטית הוא יראה אותו בצבע מסוים, בלי קשר לצבע שבו הוא מופיע בדפוס, או על בגד או בכל צורה אחרת. בעגה המקצועית זה נקרא גרפמה-צבע (Grapheme Color Synesthesia). למשל, במילה CAT (חתול), סאלינאס מתאר שהוא "רואה את האות C בצבע שחור, את האות A באדום, ואת האות T בצבע כתום. כל אות יוצרת ענן של צבע, וכולן יחד יוצרות ענן שחור ערפילי עם כתמי אדום וכתום". אבל אצל סאלינאס המשמעויות של ערבוב חושי הן הרבה מעבר לכך.

כאשר הוא רואה מספר, נוסף על הצבע, מיד מתחברות אליו גם תכונות אישיות. המספר שלוש, למשל, הוא בצבע אינדיגו והוא גם קשור להססנות: הוא מהסס לממש את היכולות הפוטנציאליות שלו. באותו אופן, כשסאלינאס פוגש אדם כלשהו, הוא מיד מתקשר אצלו למספר מסוים, לתכונות האופי שיש לאותו מספר וגם לצבע שלו. נוסף על כל זה, סאלינאס גם חווה תנועה בתור צלילים, מוסיקה בתור צבע וטעם בתור צורות גאומטריות. כל אלה יחד יוצרים עבורו מציאות שנראית אולי הזויה עבור אנשים שאינם חווים ערבוב חושי. הם נראים כאילו "אני רואה את העולם דרך קליידוסקופ, עם נופים אין-סופיים שמערבים את כל החושים, כמו חלום עמוק אין-סופי, רחוק ומנוגד לחשיבה רציונלית מדעית". אם זה נשמע כמו הזיות, סאלינאס מבהיר: "אלו אינן הזיות שמופיעות כתוצאה משימוש בסמים אלא המציאות שבה אני חי".

ספרו החדש של ד"ר סאלינס

אף על פי שערבוב חושי יכול להופיע אצל כל אחד, "מבחינה היסטורית הוא נפוץ יותר בקרב אמנים, ביניהם המוסיקאים פראנץ ליסט, סטיבי וונדר, ג'ימי הנדריקס… הסופר ולדימיר נבוקוב, השחקנית מרילין מונרו וגם הפיזיקאי [זוכה פרס נובל] ריצ'רד פיינמן".

מבין סוגי הערבוב החושי, הנדיר ביותר הוא היכולת לחוש את הרגשות ואת הכאבים של אנשים אחרים – "סינסתזיית מגע ראי". אם, למשל, אדם עומד מולו ומגרד בלחי ימין, סאלינאס יחוש גירוד בלחיו השמאלית. אם לאדם שעומד מולו יש התקף חרדה, גם סאלינאס יחוש כאילו הוא בעצמו סובל מהתקף דומה.

לסאלינאס זה קורה לא רק כשהוא עומד מול אדם חי, אלא גם כשהוא עומד, למשל, מול פסל החירות בניו יורק: "אני מרגיש בגד כבד מתחכך באחורי כפות רגלי (הגלימה שעוטה הפסל), את כובד המשקל של מה שאני מחזיק בידי הימנית (יד שמאל של הפסל אוחזת לוח ועליו תאריך הכרזת העצמאות של ארה"ב), ותחושה של מתיחה בכתף השמאלית, כאילו אני מרים את ידי השמאלית גבוה למעלה (יד ימין נושאת לפיד), וקרניים יוצאות מהקרקפת שלי (החודים שמזדקרים מהנזר) – אני עצמי תמונת הראי של הפסל". לסאלינאס זה יכול לקרות גם בחדר או בחוץ, בין קהל אנשים, ולא רק מול אדם ספציפי.

בסריקות מוח של סאלינאס נמצא שהאזורים במוחו שקשורים ל"שיקוף" רגשות ותחושות של אחרים, גדולים יותר ופעילים יותר בהשוואה לאנשים שאינם סובלים מבעיה זו. אלו אותם האזורים במוח שפעילים יותר כאשר אנחנו מרגישים אמפתיה כלפי אנשים אחרים.

ההצפה החושית והרגשית שסאלינס חווה באופן מתמיד עלולה להיות מאתגרת מאוד, ובמחלקת הטראומה בבית החולים, האתגר היה גדול במיוחד.

לומדים אמפתיה

בבוקר לוהט באוגוסט, הבהילו למחלקת הטראומה ב"בית החולים הכללי מסצ'וסטס" אדם שנמצא שרוע ליד פסי הרכבת, כולו שותת דם. כאשר סאלינאס נכנס לחדר הטראומה לעזור לטפל בו, הוא הבחין לפתע שלו עצמו אין שום תחושה לאורך ידו השמאלית. הוא כבר ידע שהמקור לתחושה שלו יכול לבוא מבחוץ, מאדם אחר.

עיניו סרקו את החדר מסביב, כדי למצוא את הסיבה לתחושה שלו, עד שנתקלו במטופל שהגיע זה עתה. זרועו הימנית הייתה עטופה במגבות ספוגות בדם, ובמגש לצדו היה מונח החלק של ידו שנגדע על ידי הרכבת.

סאלינס הרגיש קור מקפיא מתפשט בידו השמאלית, עם תחושה של שרירים וגידים מתרסקים ונקרעים. הוא ידע שהוא חייב למקד את תשומת ליבו במשהו אחר, משהו שיספק לו עוגן להיאחז בו וקרקע יציבה שתתמוך בו כדי שלא יתעלף מעוצמת התחושות. הוא הצמיד את מבטו לעגלה עמוסה בציוד חרום שעמדה לידו: ערמות ערמות של מגבות, תחבושות, מזרקים, מבחנות, כולם מסודרים בשורות, עטופים באריזות סטריליות. איכשהו הסדר המדוקדק של הציוד המונח על העגלה עזר לו לעשות סדר גם בתחושות בתוך גופו, שנרגעו אט-אט. הוא לקח כמה נשימות עמוקות, הביט שוב בפצוע, מיקד את מחשבתו בתחושה של ארגון וסדר, וחזר לעבוד.

אנשים רבים במצבו של סאלינאס מתקשים לעמוד בהצפה החושית המתמדת. חלקם מפתחים תסמינים של חוסר שקט מתמיד, חרדה ואפילו דיכאון. אחרים מסתגרים בבית וממעיטים לצאת החוצה, או זקוקים לפרקי זמן ממושכים של שקט ורגיעה כדי לנטרל את ההצפה החושית. סאלינאס לעומת זאת, למד לאורך השנים לראות את מה שנתפס כבעיה, כברכה עבורו ועבור כולנו.

התחנה הראשונה שלו במסע לגילוי הברכה של "מגע ראי" הייתה כאשר שהה מספר שבועות עם בני שבט הקאיאפו, במעמקי יערות הגשם באמזונס. כשמישהו מבני השבט חווה סבל קשה או טראומה, הוא מקעקע על גופו שריטות עמוקות. כך בני השבט האחרים שרואים את השריטות, מבינים שהוא סובל ומיד מרגישים כלפיו אמפתיה, תומכים בו ועוזרים לו לעבור את החוויה הקשה. אישה ששכלה את בנה חרטה על הקרקפת שלה שריטות עמוקות, עם כל שנה שחלפה מאז שבנה מת, עד שכל ראשה היה מכוסה בצלקות עמוקות. הסבל והצער שלה היו כמו הלבוש על גופה, מוחצן לעיני כל, ומעורר מיד אמפתיה.

דרך ההתנסות עם בני הקאיאפו, סאלינאס הבין שכל האנשים הרגילים שהוא פוגש חרטו על עצמם את סימני הסבל שלהם, את התחושות ואת הרגשות הקשים שהם עוברים. אבל הם לא חרטו אותם חיצונית על העור, אלא בפנים, בתוך גופם. והסימנים האלה נחרטים כביכול בו זמנית גם בגופו שלו. וכמו אצל בני הקאיאפו, הם גורמים לו "לחוות את העולם במצב כמעט תמידי של אמפתיה מוגברת", כפי שהוא כותב.

אם אצל סאלינאס מצב האמפתיה המוגברת הוא נתון מלידה, הוא חושב שכולנו מסוגלים לפתח אמפתיה ברמה גבוהה יותר. לשם כך יש צורך ברצון עז ובלימוד רצוף קשיים. איך לומדים אמפתיה? להשקפתו זה מתחיל בנו עצמנו. מניסיונו האישי, רק כשהוא נפתח לחלוטין לסיפור האישי שלו, עם כל העליות והמורדות, עם כל השמחה והסבל, עם ההצלחות ועם הכישלונות ועם הטרגדיות וההתעלות, רק אז היה יכול באמת לצאת מגבולות העצמי שלו, לחוות לעומק עולמות ומציאויות של אנשים אחרים ולחוש כלפיהם אמפתיה.

לפי סאלינאס, ככל שאנחנו "מתאמנים" יותר בלהחצין ובלספר את הסיפור האישי שלנו, אנחנו גם מחזקים ומגדילים את אותם אזורים במוח הקשורים ל"שיקוף" רגשות ותחושות של אחרים. לפי סאלינאס, זה דומה לכל פעילות אחרת שכאשר אנחנו מתמקצעים ומתמחים בה, קל לנו יותר להבחין בדקויות שלה אצל אחרים: "אצל בלרינה אפשר לראות פעילות יתר באזורי ה'שיקוף' במוח בשעה שהיא מסתכלת על פירואט… אצל שחיין אפשר להבחין בפעילות יתר של אזורי ה'שיקוף' כשהוא צופה בשחיית פרפר וכו'". תרגול האמפתיה עלול להיות לעתים קשה ולא נעים, בעיקר כלפי אנשים שמעוררים בנו מסיבות שונות דחייה או סלידה. אבל, לפי סאלינאס, זה בדיוק המקום שבו נלמד הכי הרבה, "שם נמצא האוצר האמיתי".