אדם שרוצה לתכנן את עתידו יודע שאינו יכול לשלוט בהתרחשויות האקראיות – בסיכויים הלא מתוכננים שיגיעו. סיכויים נמצאים כמעט בכל מקום, ואנחנו לא תמיד מבינים זאת בזמן, ולכן משליכים אותם בשל עיוורון לערכם, או היעדר זמן לטפח אותם לעומק.

המפתח לניהול סיכויים אפקטיבי הוא להבין שההווה הוא נקודת המוצא, וממנו אפשר לצאת לדרך גם כשהנתיב לעתיד אינו סלול. זה כמו להיות מארח טוב שתמיד מוכן לכל הפתעה עם שולחן ערוך.

יש שתי אפשרויות להתייחס להווה. הראשונה היא שההווה הוא תוצאה של העבר, והשנייה היא שההווה הוא תוצאה של העתיד.

כמנהלת סיכויים, אני רואה את ההווה כמגרש שמשלב בין העבר והעתיד. מוטלת עלי האחריות לגשר בין השניים באמצעות חקירה עצמית, הבנת הפוטנציאל שלי וגיוס אמצעים מהסביבה, מהעבר ומהעתיד כדי להתקדם ולהיטיב את חיי.

אבל קיים כאן אתגר. רובנו ניגשים לסמן יעדים ומטרות ממש באופן דומה לניווט בעזרת ווייז (Waze). הבעיה היא שאנחנו שוכחים לגמרי שווייז מחשב עבורנו את הדרך ליעד, על בסיס מיקומנו הנוכחי. ובמציאות אין מי שיעשה זאת עבורנו. אם נחקור ונעמיק בהבנת מיקומנו, היכולות והצרכים שלנו, נוכל לחשב את סוג ההזדמנויות הנכונות לנו בעתיד, הבהירות הזו מניעה לקבלת החלטות נכונה יותר, במיוחד לאור העובדה שהמיקום שלנו דינמי, והמסלול צריך להתעדכן בהתאמה. באופן דומה גם המציאות שלנו משתנה כל הזמן. לעתים היא עלולה להיות מנוגדת לחלוטין לתוכנית שבנינו, וכך התוכנית עשויה להיות מיושנת עוד לפני שהתחלנו לבצע אותה.

לכן, בדיוק כפי שאנחנו משנים נתיבים בווייז, כך אנחנו צריכים גם לשנות יעדים ותוכניות. אין מה לעשות, העתיד בדרך כלל פחות ממושמע מכפי שאנו מדמיינים אותו. האחריות שלנו היא לקבל החלטות ולנווט בכל פעם מחדש את סיכויינו מנקודת המוצא שלנו, כפי שמדגים הסיפור הבא של עומר. סיפור מרחיב דעת, מעורר השראה ובעיקר מרחיב לב.

הסיפור של עומר – סיכוי בהמשכים

מאת מיקי ארגמן (אביו של עומר)
סיפור מרגש על אובדן, אופטימיות, התפתחות אישית מתוך קושי, שיקום ארוך והעוצמה שיש בחתימת יד

היינו כמו כל משפחה רגילה: אבא, אימא, אתה, אחותך, דירה משלנו, משכנתא ועסק מצליח – “חבילת הבסיס״ קראתי לזה. וביום בהיר אחד, ימים ספורים לאחר שמלאו לך 8 שנים, קרה הנורא מכל.

חמישה ימים לצד מיטתך במחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים “מאיר״ טלטלו אותי בין חוף מבטחים של אופטימיות ובין נחשולי סערה עצומים שאיימו להטביע אותי תחתם.

לבסוף, לאחר חמישה ימים ולילות ארוכים נטולי שינה, ההודעה המרה מכל הגיעה – נפטרת. שכבת שם על מיטתך, שליו כל כך, עיניך עצומות, כאילו אתה ישן, כשהרופאים ביקשו לתרום את איבריך.

אני מודה, המחשבה שמישהו יפצע את עורך החלק ועוד באישורי, הייתה קשה מנשוא. נכנסת לבית החולים ללא שריטה וכך רציתי שתצא ממנו. לאימא שלך היה ברור שתורמים ואני התנגדתי בנחרצות. עברו שעות רבות של ייסורים ולבסוף התקבלה ההחלטה. “אם יש דרך כלשהי שבה יכול המקרה הטראגי שלנו לסייע לאחרים, אז אנחנו את שלנו עשינו בעולם הזה״, אמרנו אימא ואני לצוות הרופאים.

עוד לפני שהדיו התייבשה על מסמכי התרומה, ידעתי שכאן זה לא נגמר. ידעתי שאחותך לא תישאר ילדה יחידה, ידעתי שעוד נשמע קולות של צחוק ילדים בבית, ידעתי שבתהליך השיקום הזה יש לי רק הזדמנות אחת, אין מקום לטעויות, ומשפחתי ואני לא ניפול, ידעתי המון אבל לא ידעתי כלום.

“אני רוצה עוד ילד״, אמרתי לאימא שלך כשארזתי את חפציי למזוודה ביציאה מחדר הניתוח. אימא שלך הסתכלה עלי במבט ספקני. “בוא נעבור קודם את הלוויה״, היא אמרה.

הלוויה עברה, וגם השבעה. הרגשתי כאילו רכבת משא ארוכה עברה עלי, הרגשתי איך כל אחד מהקרונות הכבדים מוחץ את בטני כנגד המסילה. ביום השמיני אמרתי לה שזהו, יוצאים מהמיטה והולכים לעבודה. לא לעבוד, לעבודה. שבועות ארוכים בהיתי במסך המחשב במשרד, ובנוף הבניינים הנשקף מהחלון. בחוץ הכול המשיך כרגיל: המכוניות נסעו, נהגי המוניות צפרו, שליחים זריזים על קטנועים השתחלו בפקק, אפילו השמש זרחה כל בוקר, שום דבר לא נעצר. לא ידעתי כיצד להתמודד עם הבור שנפער.

בשיחה על עוד ילד עם אימא שלך היא ענתה: “אני לא יודעת אם אני מסוגלת לשאת ברחמי עובר טהור בטרם התגברנו על האובדן״, ועם יד על הלב, גם אני לא ידעתי אם הדבר אפשרי, אבל בתוך תוכי הרגשתי שעמוד האש הפרטי שלי כבר יצא לדרך. כשדפיקות הלב של אחיך נשמעו במכשיר המוניטור, נשטפנו שנינו בדמעות של אושר ועצב. הדמעות זלגו וגם הציפו את הטלפון ממנו שלחנו לקבוצה המשפחתית את תמונת האולטרסאונד מהרחם, וכשהוא נולד, ספינה של אושר עגנה אצלנו בדירה ושדונים קטנים פיזרו אבקת אופטימיות בכל פינה, ואתה לא היית.

תמונה: Fotolia.com

ואז הגיע המכתב הראשון ממושתלת כבד שהרופאים לא נתנו לה יותר מדי סיכוי לחיות. במותך שיפרת את סיכוייה לחיות ואת סיכויי משפחתה לחוות אושר. אתה קולט? נתת סיכוי לאנשים שכלל לא הכרת! החלטנו להיפגש איתה ולהכיר אותה ואת משפחתה מקרוב. בהמשך הגיעו עוד מכתבים ועוד מושתלים עם סיפורים על הסיכוי שקיבלו בזכותך. כל מכתב כזה טלטל אותנו במילים, בתודות ובסיפורים על החיים שהשתנו לטובה בזכותך.

יחד עם אחת המושתלות יצאנו למסע משותף ומרתק בעל ערך שלא יתואר, שבו אנחנו מלמדים רופאים לעתיד על הגבול הדק הזה שבין חיים ומוות, על כוחו של סיכוי וכיצד הנתינה הופכת מהר מאוד לקבלה.

קראתי להרצאה “סיכוי בהמשכים״ כי כשאני עומד מול קהל, רופאים לעתיד ואחיות, הם נפעמים מתמונתך הממלאת את מסך המקרן שמאחורי, תמונה של חיוך רחב ומנומש. אני מספר להם שהיום אני עובד פחות, כותב יותר, שוקד על ספרי השני “סבא אנדרלמוסיה 2.0״, גולש יותר, צוחק יותר, מזיל דמעה כשמשהו מזכיר לי אותך (וזה קורה לפחות פעם ביום), ואחת לשבוע אני מזכיר לעצמי כל פעם מחדש למה העולם הזה הוא מקום מופלא.

בתחילת כל הרצאה אני מספר בכמה מילים על עצמי וכמה ילדים יש לי. “ארבעה ואחד עם כוכבית״ אני תמיד אומר. הכוכבית ליד שמך מזכירה לי את כל אוסף הכלים שצברתי בארבע השנים האחרונות ואת הדרך שבה בחרתי להשתמש בכלים אלה. ארזתי אותם לתוך תיק גב שהולך איתי לכל פינה; לפעמים הוא כבד מנשוא ולפעמים הוא קליל במיוחד. לפעמים אני מוסיף לו דברים ולפעמים מוריד.

עומר אהוב, חלפו להן כמעט ארבע שנים מאותו יום ארור ובלכתך נתת סיכוי לאחרים. בחרנו לחיות עם האבלות, לצאת מהמיטה, לצאת לעבודה ולצאת איתך לכל מקום בו הסיפור שלנו נותן השראה וסיכוי לחיים לאחרים.

mickey@targum-tech.co.il

הסיכויים הגדולים באמת נגלים לאלה שלא מוכנים להרים ידיים ולהרפות מן הטיפוס לפסגה. הם חלוצים, נועזים, ויזמים מהפכניים שכובשים פסגות, בעוד האחרים פוסעים בשבילים ידועים, מוכרים, שאלפי רגליים כבר דרכו בהם.

זוהי תכונה ייחודית ורבת עוצמה היושבת בבסיס הכישורים הנדרשים לניהול סיכויים, ומאפשרת למעטים וספורים להעפיל ולהגיע לראש הפסגה ולהותיר את השאר חסרי נשימה במעלה ההר.

הפסיכולוג ומטפס ההרים פול סטולץ ניסה לשים את האצבע על אותו מרכיב לא נתפס שנקרא “מדד החוסן״ והדגים זאת דרך שלושה סוגי מטפסי הרים שמאפיינים באופן מטאפורי את כלל האוכלוסיה:

1. המוותרים – QUITTERS, אלו שמגיעים, רואים את ההר התלול ואת גובהו העצום ומוותרים על הטיפוס המאתגר.

2. החונים – CAMPERS, אלו שמטפסים עד לנקודה שנמצאת באזור הנוחות שלהם, ומסתפקים בכך שהצליחו להגיע עד אליה.

3. המטפסים – CLIMBERS, אלה שניחנו בדחף שיביא אותם עד לפסגה הגבוהה ביותר ומהווים כעשרה אחוזים באוכלוסייה. הם יודעים כיצד לקחת סיטואציה קלאסית של כישלון ולהפוך אותה לסיטואציה של הצלחה. במקומות שבהם אחרים רואים קיר בלתי עביר, הם יראו מכשול המציע דרך עוקפת. בסערת שלגים קשה שאחרים רואים כגורם מאיים, הם יראו סיכוי למנוחה בתוך אוהל קטן, מוגן ומחומם.

חוסן גבוה והיכולת לטפל במכשולים הם הכרחיים אך לא מספקים, אומר ד״ר דב ינאי, מחבר הספר “הקוד האנושי״. לדבריו בכדי לטפס לפסגה בהצלחה נדרשת בנוסף לחוסן גבוה גם רמה גבוהה של אנרגיה עם להט פנימי אדיר ולראות את כיבוש הפסגה כשליחות חיים.

לדבריו, היזם המצליח, אותו הוא מכנה ה-ACE, הוא כמו טיל עם אנרגיה אדירה שמכוון למטרה. הסיכויים להגיע למטרה עולים ככל שעולה החוסן והאנרגיה להמראה, ולכך יש להוסיף יעד שבעזרתו יכול ה-ACE לתעל את כוחותיו להגעה עד למרומי הפסגה.

סיפורי הסיכויים הגדולים שאתם מכירים או קוראים עליהם כאן, קורים לרוב כשהצעד המתבקש אינו מסומן. אין אפשרות להאחז בעולם ישן, רגיל ומוכר, יש להפגין יכולת השתנות מהירה. יש להביט אל האופק הנסתר מהעין, ולחולל את השינוי שיגיע תוך טיפוס עיקש, קיומי ומאמין שההעפלה במעלה ההר היא התכלית היחידה, כפי שמובא בסיפור ההצלה של אישה אחת שהפך לסיפור הצלה עבור אלפי נשים אחרות.

באדיבות מיכל קולך ארבל

לייצר את הוורוד המושלם

קירחת, ללא הורמונים בגוף ועם שד משוחזר, התחלתי במירוץ אחרי הפטמה, כאילו זהו הדבר שיגרום לי לחזור לעצמי, שיבריא אותי, ולא היה אכפת לי להיות הלקוחה היחידה שלי עצמי

הכול התחיל כשחשבתי שהגיע הזמן לעוד ילד. הייתי בת 33, נשואה עם ילד בן ארבע. החלטתי שזהו, הגיע הזמן. הרופאה שלחה אותי לבדיקות שונות והחליטה לתת לי הורמונים לחיזוק הביוץ. קיבלתי את המרשם המיוחל, קמתי לעזוב את החדר ואז פתאום שאלתי: “תגידי, אומנם עשיתי בדיקת שד כי יש לי גוש קטן, אבל אמרו לי שזה שום דבר, אולי זה לא טוב עם ההורמונים?״

וכך, יצאתי מהמרפאה עם הורמונים לחיזוק הביוץ והפניה לכירורג שד. בדיקת האולטרסאונד הובילה לממוגרפיה ומשם לביופסיה חורצת גורל. את רגע הבשורה לא אשכח לעולם. ישבתי מול רופא שהסביר שהגוש שמצאו סרטני, ואחרי זה כבר לא שמעתי כלום. מילותיו התחברו יחד לעיסה לא מובנת, וכל מה שראיתי לנגד עיני זה אותי עם קרחת, אפורה, נפרדת מקרוביי.

עשיתי סבב בין רופאים בעזרת כל הקשרים האפשריים שהיו לי והם כולם הגיעו למסקנה שאין ברירה אלא לעבור כימותרפיה, טיפול ביולוגי, ניתוח וטיפול הורמונלי לחמש שנים. למרבה ההפתעה, משסומנה המטרה זו גם הייתה נקודת המפנה שלי. התמלאתי כוח והסתערתי על חיי. האבל, ההלם והדמעות התחלפו בסדרה ברורה של צעדים, טיפולים ובדיקות ומצאתי את עצמי מסמנת וי על כל משוכה שעברתי, ועל כל סיכוי שמקרב אותי להיות בריאה.

בסוף הטיפולים שנמשכו כשנה, התבשרתי שאני צריכה לעבור ניתוח של כריתה ושחזור של שד אחד. התוצאה שמתקבלת מניתוח כזה היא שד חצוץ של בת 16 ללא פטמה. הניתוח הזה שבר אותי. בסך הכול בזמן הטיפולים שמרתי על עצמי והייתי חזקה יחסיתי אבל לאחר הכריתה לא הצלחתי להסתכל על עצמי הפצועה במראה, והתקלחתי בחושך.

הבנתי שהשיער יגדל והגוף יחזור לעצמו, אבל היעדר פטמה לעולם יזכיר לי את מה שעברתי. שלושה חודשים ארוכים וקשים המתנתי לתור לפלסטיקאי כדי לקבוע שחזור לפטמה המיוחלת אך כשנכנסתי לרופא הוא בישר לי שעורי דק מדי להליך השחזור, וזה יהיה בלתי אפשרי. המילים שלו היכו בי. כשיצאתי ממנו בכיתי כמו שלא בכיתי אפילו כשגיליתי שאני חולה.

באדיבות מיכל קולך ארבל

חזרתי הביתה מרוסקת והלכתי לישון, אך כבר בעודי מנסה להירדם, חשבתי שאולי אני יכולה לעזור לעצמי. היה לי רעיון לשים גבס על הפטמה הקיימת שלי ובאמצעות דגם לייצר פטמה תאומה. קמתי בהתרגשות ובפרץ יצירתיות התחלתי לחקור באינטרנט, קניתי חומרים והתחלתי בנסיונות, ומהר מאוד הבנתי שזה יותר מסובך ממה שחשבתי.

באותו הזמן, כשכולם חשבו שאני משוגעת, לא היה ממש אכפת לי שאהיה הלקוחה היחידה של עצמי. הרגשתי שאכן השתגעתי, כי לא יכולתי יותר להתפשט ליד בני. התביישתי מעצמי והרגשתי מובסת על ידי הסרטן, במקום להרגיש שהבסתי אותו. אחרי לימוד עצמי והרבה ניסוי וטעייה, הגעתי למרכז פלסטי בקנדה. בהמשך קניתי 17 סוגי סיליקון שונים והתחלתי להתמקצע עד שיצרתי את הפטמה הראשונה להדבקה מסיליקון, עבור עצמי.

באחד המפגשים של קבוצת הפייסבוק “גמאני חליתי בסרטן השד״, הראיתי דגם של זוג פטמות. מנהלת הקבוצה שעברה כריתה מלאה ניסתה אותן, ואז הרימה את הראש ודמעות עלו בעיניה.

אני חושבת שזה היה הרגע שהבנתי שאני חייבת לתת סיכוי לנשים נוספות להרגיש שוב שלמות עם עצמן. לקחתי צעד אמיץ, עזבתי את תפקידי כמפיקה, בניתי תוכנית והצגתי אותה ל״קרן שמש״ לעידוד יזמים. קיבלתי מלגה קטנה עם אמונה גדולה, והקמתי את חברת “פינק פרפקט״, חברה בין-לאומית לייצור פטמות בהתאמה אישית לנשים שעברו כריתת שד חד צדדית או כפולה.

כשנתיים אחרי שהחברה הוקמה, הרופאים המליצו לי להיכנס להריון אבל אני חששתי אחרי שאמרו לי שסיכויי קלושים. כך החלטתי להתחיל תהליך של פונדקאות בגיאורגיה. אחרי יותר משנה ושישה ניסיונות לא מוצלחים התוודעתי לשיטת “מטא פסיכולוגיה״. התחלתי בתהליך עמוק של מודעות שמהר מאוד אפשר לי להחזיר את הכוח לחיי ולשפר את הסיכויים שלי למשפחה. החלטתי לנסות להיכנס בעצמי להריון בעזרת השיטה. נגד כל הסיכויים ובשחרור הפחדים, נסעתי לחופשה עם בעלי, ממנה חזרתי הרה.

חמש שנים מאותו יום בו נתבשרתי על מחלתי, ואחרי כל התלאות שבדרך, אני חובקת בהתרגשות תינוק בן תשעה חודשים, ו״פינק פרפקט״ היא כבר חברה רצינית עם אלפי לקוחות אליהן נשלחות הפטמות בכל העולם. אני נוסעת לכנסים, מרצה, ומתפרנסת בכבוד, ומרגישה שאני מגשימה חלום לנשים כמוני שיכולות להרגיש שוב שלמות עם עצמן.

info@pink-perfect.com

כמו קולומבוס שגילה את אמריקה, היזמים החלוצים, בעלי החוסן, והיכולת להיות מהפכנים, מבינים שהמרכיב הקבוע ביותר בחיינו הוא השינוי. השינוי איננו אסון אלא סיכוי להתחדשות.

אל הפסגה מגיעים אלה שאינם זקוקים לרשות לעשות את הדברים שהם רוצים, אלא מעניקים לעצמם את הרשות לפעול.

יש להם מיכל דלק גדול במיוחד, מלא בחוסן ואנרגיה שלוקחת אותם היישר אל פסגות הרים גבוהים במיוחד, תוך לקיחת החלטות שאולי רבים יבוזו וילעגו להם בשל לקיחתם. אך בסופו של יום, הם אלה שסוללים לעולם את הדרך, והעולם מוקיר אותם על כך.

תמונות באדיבות סאני בראון

בפורום הכלכלי השנתי בדאבוס ב-2005, בתום אחת הפגישות, העובדים במקום אספו את שאריות פיסות הנייר שנותרו על השולחנות. על אחת מפיסות הנייר שנאספו גילו שרבוט שיוחס לראש ממשלת בריטניה דאז, טוני בלייר. השרבוט הועבר לבדיקה גרפולוגית שמסקנותיה התפרסמו ברבים: האדם ששרבט את הציורים הוא ״תוקפני״, ״בלתי יציב״, ״מגלומן״, ואולי לא ראוי להיות מנהיג מדינה. כאשר הערפל מסביב להאשמות התפזר מעט, התברר שהשרבוט לא שייך לבלייר אלא לביל גייטס.

ארגונים המשלבים שרבוטים בתהליכי העבודה, מגיעים לפתרונות יצירתיים שלא היו אפשריים קודם

האנקדוטה מופיעה בספרה של סאני בראון The Doodle Revolution שמוסיפה שאף על פי שבמחקרים אין ראיות לכך שאפשר להסיק על אופיו של אדם מתוך שרבוטיו, הרי שזו אולי אחת הסיבות לכך שאנשים לא ששים לשרבט ברבים.

נוסף על החשש להיחשף בציבור, רוב האנשים מקשרים שרבוט להפרעות קשב, למשהו שעושים בהיסח הדעת כשמשתעממים בהרצאה או בישיבה ממושכת, או למשהו שמראים לילדים קטנים. עם זאת, בין אלה שנהגו לשרבט באופן קבוע נמנים כמה מפורסמים כמו אלברט איינשטיין, הנשיא ג׳ון קנדי, וינסטון צ׳רצ׳יל, מארק טווין ולאונרדו דה וינצ׳י. אולי המצלול של המילה שרבוט באנגלית, ״דודלינג״, מסכם הכי טוב מה שרוב האנשים חושבים על שרבוט.

סאני בראון מנסה להוביל בשנים האחרונות את מהפכת השרבוט. כמי שנבחרה על ידי מגזין העסקים היוקרתי Fast Company כאחת מ-100 האנשים היצירתיים ביותר בעסקים, וכמי שמעבירה סדנאות שרבוט לחברות ולארגונים, היא טוענת ששרבוט הוא כלי לחשיבה וש״אנחנו צריכים להכיר בו כשווה ערך לקריאה, לכתיבה ולדיבור״. לדבריה, חברות וארגונים שמשלבים שרבוטים בתהליכי העבודה, מגיעים לשיתופי פעולה ופתרונות יצירתיים שלא היו אפשריים קודם. אז מה זה בכלל שרבוט?

האם שרבוט זה כמו קשקוש?


״לא, זה שונה. קשקוש זה מה שילדים קטנים עושים כשהם בשלב ההתפתחותי של לימוד קשר בין יד לעין. לקשקוש אין התכוונות, זה כמו פעילות גופנית, כאשר ילדים בודקים וחוקרים את הגוף של עצמם. הם עושים את זה גם עם הקול שלהם כשהם משמיעים ציוצים, צרחות, צווחות והמיות. ואילו בשרבוט משתמשים באופן מכוון בדימויים ויזואליים, במקום במילים, למטרה מסוימת. המטרה יכולה להיות תיאור טקסט של הרצאה או ספר כדי להבין או לזכור אותו טוב יותר, הצגת בעיה בניסיון לפתור אותה, או לנינוחות ולהנאה״.

איך נראה שרבוט?


״הוא יכול להיות המון דברים שונים, לפי הדמיון של כל אחד. החל מצורות גיאומטריות מופשטות כמו ריבוע, משולש או מעגל, ועד לאובייקטים ספציפיים כמו בית או פרח, או נופים, או אנשים או פנים, או אותיות, או משולב עם מילים״.

כיצד שרבוט פותח את המחשבה?


״כשאנחנו משתמשים במילים אנחנו מפעילים מסלולים עצביים מסוימים במוח. כשעוברים לשימוש בדימויים ויזואליים במקום במילים, מפעילים מסלולים עצביים שקודם לכן לא היו מעורבים, וכך מכניסים אלמנטים חדשים של הפתעה לתהליך החשיבה. כשמשרבטים אנחנו מאפשרים לעצמנו לצאת למסע, לשוטט, מבלי לדעת מה יהיו התוצאות, ולכן פעמים רבות יש לנו פתאום תובנות חדשות ופתרונות יצירתיים שקודם לא ראינו אותם.

״כשמשרבטים אנחנו גם נוטים להיות יותר בתנועה. יש אנשים שמתופפים עם הרגליים, יש כאלה שמשחקים בשיער. וככל שהגוף כולו מעורב יותר בתהליך החשיבה, נפתחים יותר ערוצים במוח שלנו״.

מתכון משורבט | באדיבות סאני בראון

אם יש אנשים שעדיין מרגישים נבוכים מהרעיון של שרבוט, אבל בכל זאת רוצים לנסות, בראון מציעה לבחון קודם לכן את הדעות הקדומות שעולות לנו כשמציעים לנו ״לצייר״ רעיון מסוים, במקום לכתוב אותו במילים. אולי המחשבה הראשונה שעולה היא ״אני לא יודע לצייר״, או ״זה מתאים רק לאנשים יצירתיים״ או ״זה בעצם אמנות״, או ״זה טיפשי וילדותי״. בראון מציעה לוותר על כל הדעות הקדומות ומזכירה ששרבוט הוא יכולת מולדת שיש לכולנו והזנחנו אותה אחרי שלמדנו להשתמש במילים ובמספרים.

אחרי שמנקים את הראש מכל הדעות הקדומות, אפשר להתחיל באופן ספונטני במקום שהכי טבעי לנו. ״לרוב האנשים יש סוג שרבוט שיוצא באופן טבעי, משהו כמו הדי-אן-אי או החתימה שלך״. בראון מזהה חמש קבוצות כאלה של סוגי משרבטים (ראו איור ״5 קבוצות של ה-DNA״).

משרבטי המילים הם אלה שכותבים מילה או כמה מילים, וחוזרים ומדגישים את קווי המתאר של האותיות פעמים רבות, או שמשתמשים בגופנים שונים לשרבוט המילה. משרבטי הצורות המופשטות מעדיפים צורות גאומטריות מוגדרות כמו משולש, או דמיוניות, כמו עננים. משרבטי האובייקטים הם אלה שאוהבים דימויים מוכרים כמו צוללת או תירס, משרבטי הטבע אוהבים נופים, עצים או הרים, ויש שמעדיפים לשרבט פרצופים או אנשים.

״סידרתי את השולחן שלי״ | באדיבות סאני בראון

אחרי שמרגישים נוח בתוך התהליך הספונטני, אפשר ללמוד כלי נוסף, מסבירה בראון, שהוא האלפבית של השרבוט (ראו איור ״The Visual Alphabet״). הצורות הפשוטות של האלפבית עוזרות לנו לפרק מושגים או אובייקטים מורכבים לצורות ולקווים פשוטים. האלפבית הזה ״הוא לא מדע טילים״ מדויק שחייבים לאמץ, מסבירה בראון, ״אבל זה מקום טוב להתחיל בו. זה דומה מאוד לתהליך של לימוד קריאה וכתיבה שדורש זמן וסבלנות״.

אם רוצים להתקדם הלאה, אפשר לשלב יחד מילים, צורות ודימויים, כדי לתאר תוכן מורכב של ספר או הרצאה, או להציג בעיה מסובכת שרוצים לפתור. השלב הזה נקרא אינפו-שרבוט (Infodoodling).

בראון מספרת בספרה איך עבדה עם צוות של ענקית הטלקומוניקציה AT&T בשרבוט קבוצתי. המטרה הייתה להעלות רעיונות להמצאות חדשות. ״בסוף הסדנה, קבוצה של 12 אנשים הציעו דגמים לחמש טכנולוגיות חדשות שלא היו קיימות קודם לכן ואפשר לרשום עליהן פטנטים״.

בראון מספרת בספרה על כמה חברות נוספות שאמצו את השרבוט, ״ביניהן גוגל, פייסבוק, דיסני וזאפוס״. בראון מסבירה שחשוב לזכור בתהליך הזה לא להתאמץ שהשרבוט יהיה ״יפה״. העיקר הוא תהליך החשיבה שהוא מעורר.

שרבוט בתהליך חשיבה קבוצתי | באדיבות סאני בראון

איך מקבלים ציון מאה

וירג׳יניה סקופילד הייתה סטודנטית באוניברסיטת טקסס, כאשר עמדה ב-1969 בפני מבחן גורלי בכימיה אורגנית. במבחן הראשון היא נכשלה, והמבחן השני היה אמור לחרוץ את גורלה האם תוכל להמשיך ללימודים מתקדמים.

היא ניסתה ללמוד בעל פה, לסמן משפטים בספר, לכתוב ראשי פרקים, אבל אף אחת מהשיטות לא עזרה לה להבין לעומק ולזכור את כל המושגים, הנוסחאות וההסברים שבספר הלימוד. ברגע של אינטואיציה והשראה, סקופילד החליטה לשרבט כל אחד מהמושגים וההסברים שהופיעו בספר. היא שרבטה, בדקה האם השרבוט מתאים להסבר, תיקנה, ושרבטה שוב ושוב כתהליך של למידה. הסוף הטוב של הסיפור הוא שסקופילד הצליחה לזכור ולהבין את החומר, עברה את המבחן בהצטיינות, התקבלה ללימודים מתקדמים וכיום היא ד״ר לאימונולוגיה שזכתה להוקרה על מחקר פורץ דרך במחלת האיידס.

סטודנטים משרבטים גודל ותנועה של חלקיקים

שנים מאוחר יותר היא קראה מאמר בעיתון על מהפכת השרבוט של בראון ובאה לבקר אותה בביתה כדי לספר לה את סיפורה האישי. ״לאורך עשרות השנים שסקופילד לימדה באוניברסיטת קליפרוניה (UCLA), ואוניברסיטת דרום קרולינה, ועד היום״, מתארת בראון בספרה, ״היא משתמשת בניסיונה האישי ומעודדת סטודנטים לשלב דימויים ויזואליים כשהם רושמים את מה שהיא אומרת בהרצאות שלה, במקום לנסות לכתוב בטירוף כל מילה שהיא אומרת. לדעתה, כתוצאה מכך, עלה במידה ניכרת מספר הסטודנטים שסיימו את הקורס בציון מאה״.

מה שסקופילד גילתה באופן אינטואיטיבי, נתמך היום גם על ידי מחקרים. במחקר אחד מ-2009, ג׳קי אנדראדה (Andrade), פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פליימות׳ בבריטניה, בדקה את השפעת השרבוט על הזיכרון. במהלך המחקר הקשיבו 40 איש לשיחת טלפון ארוכה וסתמית שבה הוזכרו שמות של אנשים שהוזמנו למסיבה. למחצית מחברי הקבוצה נתנו הזדמנות לשרבט בצורה לא מודעת, כלומר, למלא באפור כל מיני צורות שהודפסו על נייר. לאחר מכן ערכו החוקרים מבחן פתע שבו בחנו מה זכרו חברי הקבוצה מהשיחה. המשרבטים 29 אחוז יותר מהפרטים בשיחת הטלפון, לעומת חבריהם שלא שרבטו.

הרצאה בעזרת שרבוט | באדיבות סאני בראון

במחקר אחר שהתפרסם ב-Scienceב-2011, שרון איינסוורת׳ (Shaaron Ainsworth) פרופסור למדעי הלמידה באוניברסיטת נוטינגהם בבריטניה, מסבירה למה חשוב שסטודנטים למדעים יתחילו לשרבט. ״החל מהיומנים של פאראדיי ומקסוול ועד לאלו של כימאים בימינו, רואים שמדענים משתמשים בדימויים ויזואליים כדי לבחון רעיונות, לתאר יחסים ולהרחיב ידע. אבל בכיתות באוניברסיטה נדיר שמעודדים סטודנטים ליצור בעצמם דימויים כאלה כדי לפתח ולהראות הבנה של החומר שנלמד. כאשר נותנים לסטודנטים הזדמנות לשרבט, רואים שהמוטיבציה והמעורבות שלהם בלימוד גבוהה יותר מאלו שלומדים בשיטות הרגילות״.

איינסוורת׳ מספרת שבכמה מקומות כבר משלבים שרבוט בתכנית הלימודים. היא מדגישה ש״אף אחד לא אומר שציור צריך לבוא במקום כתיבה, קריאה, הרצאה, אבל הוא יכול להשלים את הפעולות האלה״.

״ד״ר סקופילד״, מספרת בראון, ״מתכננת יחד עם הדיקאן של בית הספר לרפואה באוניברסיטת טקסס לשנות באופן רדיקלי את תכנית הלימודים כך שתדרוש מהסטודנטים ללמוד איך לרשום ואיך להציג אינפורמציה בצורה ויזואלית. התכנית תתחיל בסתיו 2016״.

״עקבות השטן״, על מעקה גשר בכפר פילינג, צפון אנגליה. | צילום: Bob Jenkins/Wikipedia

כאשר תושבי מחוז דבון שבאנגליה התעוררו השכם בבוקר, ב-9 בפברואר 1855, הם נדהמו לגלות עקבות מוזרים בשלג שאת צורתם לא יכלו לזהות או לשייך לאף בעל חיים מוכר. קבוצות של אנשים מהכפרים שבסביבה החלו להתקבץ ולהתחקות אחר העקבות, שהתפרשו על פני 160 קילומטר. בהדרגה פינתה הסקרנות את מקומה לתחושות של פחד ואימה בקרב התושבים.

איורים שונים של ״עקבות השטן״, כפי שצוירו בידי תושבי מחוז דבון, בין השנים 1850-1885.

העקבות, שצורתן פרסה שסועה, טיפסו על קירות, לאורך גגות וצרבו את צורתן דרך חפצים. הן שקעו ויצרו בורות עמוקים בשלג, עד כי נדמה היה שהן צרבו או חרכו את דרכן בשלג. בנקודות מסוימות נראה היה שהעקבות נעלמו, אך ורק כדי להופיע שוב במקום אחר, כאילו שהיצור אליו השתייכו התעופף מעט מדי פעם באוויר כדי לנוח מההליכה. הטור העורפי של העקבות רמז על חיה דו-רגלית, הולכת על שתיים. בחלק מהכפרים נדמה היה שהיצור בעל העקבות ביקר כמעט בכל בית.

האם היו אלו בעלי חיים? האם מדובר היה במקרה של היסטריה המונית? או במעשה קונדס? או אולי היה זה, כפי שרבים האמינו, השטן בכבודו ובעצמו?

המחקר המקיף ביותר בנושא נערך על ידי מייק דאש (Mike Dash), עורך במגזין Fortean Times העוסק בנושאי מיסתורין ותופעות חריגות. הוא אסף את כל המסמכים הרלוונטיים, לרבות שחזורים מאוירים של העקבות על ידי עדי ראייה, כתבות שפורסמו בעיתונות באותה תקופה, ועדויות שנאספו על ידי אדם בשם אלקומב ה.ט. שכיהן ככומר באחד הכפרים במחוז דבון.

דאש פרסם מאמר בשם ״טביעות הפרסה של השטן״ (״The Devil’s Hoofmarks”) ובו כתב: ״באופן כללי נראה שרוב התושבים באזור, אשר ניתן לצפות שהם בקיאים בזיהוי עקבות של בעלי חיים מקומיים, נדהמו ובמקרים רבים אף נבהלו למראה אותם עקבות״.

האפיפיור סילבסטר ה-II והשטן, איור משנת 1460 בקירוב.

עם זאת, נראה כי חלק מהעקבות שיוחסו לשטן בכל זאת נעשו על ידי בעלי חיים. ליל ה-8 בפברואר היה קר במיוחד. אולם בעקבות התחממות זמנית, חלק מהשלג הפשיר מעט, ואז קפא שוב עם ירידה נוספת בטמפרטורות. תופעה מסוג זה עשויה לעוות עקבות של בעלי חיים, ויתכן שחלק מהעקבות הן של ארנבים מקפצים, או של בעל חיים קטן אחר.

עקבות של טופרים שנמצאו בחלק מהמקרים מרמזים על רגלי בעלי חיים קטנים, לאו דווקא פרסות. למרות זאת, קיימת סברה שהחוקרים בחרו להתעמק דווקא בעקבות האלה והתעלמו מעקבות נוספים בעלות אופי מסתורי יותר.

בעיירת נמל בשם אקסמות׳ (Exmouth) במזרח דבון, עד ראייה בשם קורטהופ פורמן אמר: ״העקבות הגיעו עד לגינה הקדמית ונעצרו בבת אחת במרחק מספר מטרים מהבית, ואז התחדשו בגינה האחורית במרחק מספר מטרים מהבית״. עדים נוספים סיפור על מקרים דומים של עקבות החוצים גינות, קירות ואובייקטים שונים. באחת העדויות, העקבות נעצרו בצדה האחד של ערימת שחת והתחדשו בצדה השני, מבלי שהשאירו כל סימן על השחת עצמה. דאש כתב: ״אכן, הבעיה בהערכת דיווחי העקבות שנמצאו במקומות מוזרים נובעת ממחסור בתיאור מדויק ומקיף של הסיטואציות בהן הן התגלו״.

עדי ראייה נוספים מהאזור, כומר בשם רואו וכומר בשם באסק, סיפרו כיצד התחקו אחר העקבות בעזרת כלבי ציד. באסק דיווח: ״בסופו של דבר, במעבה אחד היערות, חזרו אלינו הכלבים ביללות כשהם מבועתים מאימה״.

היו דיווחים נוספים. בחורף של 1957, אישה בשם לינדה האנסון הבחינה בעקבות פרסה בגינת בית הוריה. לדבריה, בלילה ירד שלג בעובי כ-2.5 ס״מ, ובבוקר המחרת הבחינה בעקבות בשלג, שצורתן פרסה שסועה. כ-30 ס״מ הפרידו בין כל פרסה. האנסון אמרה כי ניתן היה לראות בטון יבש לחלוטין בתוך העקבות, בניגוד לטביעות שנעשות על ידי בני אדם או בעלי חיים רגילים, המשאירים שלג דחוס בתוכן.

בשנת 2009, פקידת ממשל מקומית בשם ג׳יל ווייד בצפון מחוז דבון התעוררה בבוקר וגילתה עקבות בחצר ביתה, כשאורכה של כל פרסה כ-13 ס״מ, והמרחק בין כל פרסה נע בין 28 ל-43 ס״מ. היא קראה למומחים לבדוק את העקבות. זאולוג בשם גראהם אינגליס סיפר ל״טלגרף״: ״זאת ללא ספק פעם ראשונה בשבילי. העקבות מוזרות למראה, אבל הן לא של השטן… אני חושב שהן שייכות כנראה לארנבת מסוג כלשהו, אבל קטטה אקדמית כבר התפתחה סביב הנושא״.

הסברים נוספים שניתנו לטביעות הפרסה כללו קנגורו נמלט, שרשרת ברזל התלויה מבלון מטאורולוגי ועוד – אבל כולם הוכחו כבלתי סבירים מסיבות שונות. קשה בוודאות להוכיח או להפריך את ההסברים, אבל דבר אחד בטוח – משהו מסתורי ובלתי רגיל התרחש במחוז דבון שבאנגליה.

כשהתגלו קרני הרנטגן בסוף המאה ה-19 הם שינו את המדע; כשהגיעו בדיקות האולטרה–סאונד בשנות ה-50 הם חוללו מהפכה; כעת מגיע תורו של הדבר הבא: TeraWorld & TeraMedical – טכנולוגיה חדשה שצפויה לחולל בקרוב מהפכה נוספת בעולם הרפואה.

באירוע MED for a change – ערב גאלה יוקרתי עם הרצאות מרתקות בסגנון TED שיערוך מגזין "אפוק טיימס", ידבר אורן שדיב, מנכ"ל "נובהטרנס" על הטכנולוגיה החדשה, וכיצד היא עומדת לשנות היבטים רבים ברפואה ובמדע.

האירוע, שיערך לבכירי הקהילה הרפואית בישראל, יעמיק בפריצות דרך ושינויים מרחיקי לכת בבריאות וברפואה, לצד נקודה אחת חשובה: מקומו של האדם בתוך הקדמה הטכנולוגית והמדע.

כפי שהמלך גלגמש צלל למעמקי הים בניסיון למצוא את הצמח שמבטיח חיי נצח, והאלכימאים בימי הביניים חיפשו את אבן החכמים שתבטיח להם חיים ללא מוות – ממשיכים גם היום מדענים, חוקרי מוח ורופאים לנסות לפצח את סוד החיים העתיק.

ד"ר מיכל חמו לוטם, סגנית נשיא לחדשנות במרכז הרפואי שיבא, תצלול לפריצות הדרך האחרונות בטכנולוגיה, לננו רובוטים, תאי גזע וממשקי אדם מכונה, ותתהה: האם הם באמת יעזרו לנו להשיג בסופו של דבר הארכת חיים, אותה כמיהה עתיקה.

ד"ר עידו בצלת שנודע בשל פיתוח הננו-רובוטים שיוכלו לרפא סרטן על ידי חיסול ממוקד של תאים סרטניים, יספר על המעבדה הבלתי שגרתית שלו שבה חוקרים גם ארכיטקטורה, עיצוב חומרים באמצעות גלי קול, וגם עושים מוסיקה.

פרופ' איתן פרידמן, מנהל היחידה לאונקו-גנטיקה בשיבא, ידבר על המחקרים האחרונים בגילוי הנטייה המורשת לפתח סרטן; פרופ' פיני הלפרן, מנהל חדר המיון באיכילוב, יספר איך מתמודדים מול "ד"ר גוגל" בחדר המיון, ויכניס אותנו להתלבטויות הקשות שעומדות בפניו מדי יום.

פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, מנהל היחידה להשתלות לב בשיבא, ידבר על הפער הבלתי נתפס בין שבועת הרופא לאכזריות קיצונית המנצלת את חידושי הטכנולוגיה לצרכיה. פרופ' לביא מכהן בוועד המנהל של DAFOH, ארגון רופאים בין–לאומי נגד קצירת איברים בכפייה, המועמד לפרס נובל לשנת 2016.

מי שתנסה לפתור על הבמה את בעיית הזיהומים בבתי החולים היא האלופה במיל. אורנה ברביבאי, מנכ"לית הקרן למיזמים לאומיים. חזונה של ברביבאי הוא להפוך את הצוותים הרפואיים בבתי החולים למנהיגים הבאים. היא גם תסביר איך היא לוקחת רעיונות וכלים מעולם העסקים ומשלבת אותם בעולם הרפואה.

הרצאה מרתקת נוספת תהיה של שי ראשוני, שרץ מרתונים, היה איש ברזל וניהל עסקי ספורט, עד שנחתה עליו הבשורה הקשה: הוא עומד להפוך למשותק, ואז לאילם ואחר כך יפסיק לנשום וימות. אבל בשורת האיוב דווקא העירה אותו לחיים. היום הוא מנהל עמותה שמנסה למצוא תרופה למחלת ה-ALS, ומפתח מכשיר מהפכני שיאפשר בפעם הראשונה לחולים במצבו לדבר בכל מצב.

Fotolia.com

נבואות מהשנים האחרונות מדברות על אסטרואיד שיתרסק במלוא כוחו על כדור הארץ ויביא לקץ האנושות. צונאמי ענק יטביע מדינות מתחת למים, ערים יפגעו מפיצוץ ענק, והציוויליזציה תחזור לתקופה בסגנון המבול של נח.

הקונגרס האמריקני קבע שהראשון שיצליח לשים את ידיו על אסטרואיד יהיה לבעליו החוקיים של המחצבים שיופקו ממנו

תסריטים אפוקליפטיים מהסוג הזה מובילים יותר ויותר מדענים לנסות בשנים האחרונות לאתר אסטרואידים ולהשמיד אותם לפני שהם פוגעים בנו. אם באמצעות טיל, או כפי שדמיינו כותבי הסרט “ארמגדון״ – באמצעות נחיתה עליו, הטמנת חומר נפץ בתוכו – ופיצוצו לכמה חלקים שיסיטו אותו ממסלול ההתנגשות עם כדור הארץ.

אולם בניגוד חד אליהם, קמה גם קבוצה אחרת של מדענים שדווקא מנסה “לחבק״ את האסטרואידים. כך היה ב-19 ביולי השנה, כשהאסטרואיד UW158-2011 חלף די קרוב לכדור הארץ. כשזה קרה הם הרגישו החמצה – הם לא הספיקו להגיע אליו.

UW158-2011 הוא אסטרואיד קטן למדי, אורכו רק כ-600 מטר. אבל הוא מסתיר בתוכו אוצר – שוויו מוערך ב-5 טריליון דולר. יש בו כמות עצומה של פלטינה. יותר מפי 175 מתפוקת הפלטינה השנתית העולמית. האסטרואיד עורר את תאבונן של כמה חברות פרטיות שרוצות להפיק ממנו, ומאסטרואידים מסוגו, הון עתק.

כמה חודשים מאוחר יותר אירוע נוסף מעורר תיאבון, או אולי דווקא מעורר צמא, הרעיש את העולם. מים נוזליים התגלו במאדים. במים האלה, צופים מומחים, ייתכן שיתגלו יצורים חיים מזעריים, מיקרובים המסוגלים לחיות בתנאים קיצוניים. מי שיצליח לשים עליהם את ידיו יוכל להגיע לתובנות שיאפשרו לו לעשות פריצות דרך חסרות תקדים בפיתוחים ביוטכנולוגיים, ולהמציא את הדבר הגדול הבא.

תמונות: NASA

מעט לאחר מכן קרה דבר נוסף, שהאיץ אפילו עוד יותר את הבהלה המודרנית לזהב, ואת המירוץ לבוננזה בחלל. הקונגרס האמריקני אישר בנובמבר חקיקה חסרת תקדים: היא קבעה שהראשון שיצליח לשים את ידו על מחצבים שעל אסטרואיד יהיה לבעליו החוקיים של המחצבים הרווחיים האלה.

המירוץ כבר יצא לדרך, וחברות מסחריות פרסמו את תכניותיהן להגיע אל אוצרות האסטרואידים, או למאדים, עוד הרבה לפני שסוכנויות חלל ממשלתיות יוכלו לעשות זאת.

מייסדי גוגל ובמאי אווטאר נכנסים למירוץ

הלווין הראשון של Planetary Resources, שהתפוצץ ממש לאחר השיגור | Bruce Weaver/AFP/Getty Images

בכדור הארץ קשה להגיע למתכות היקרות כמו אלה מ״קבוצת הפלטינה״ – רודיום, רותניום, וכמובן פלטינה, שחיוניות מאוד לייצור טלפונים חכמים, דיסקים קשיחים ועוד מגוון מוצרים. לא מכיוון שהן נדירות כל כך, אלא בגלל גודלו של כדור הארץ וכוח המשיכה החזק שלו שגרמו כמעט לכולן לשקוע לפני מיליארדי שנים, עמוק בתוך גלעין כדור הארץ, וכרגע אין לנו כל דרך להגיע אליהן. גם אם נרצה להגיע, נבין שכבר פשוט הרבה יותר למצוא אותן על גבי אסטרואידים.

הסלעים האלה המרחפים בחלל קטנים משמעותית מכדור הארץ, עם כוח משיכה המתקרב לאפס. לכן המתכות פזורות בכל נפחם באופן אחיד. כל מה שצריך זה לנחות על אסטרואיד ולהתחיל לחצוב. בשל כוח המשיכה הנמוך, גם קל מאוד להמריא מהאסטרואיד בתום הכרייה.

איפה נמצאים רוב האסטרואידים עם הכסף הגדול? ב״חגורת האסטרואידים״ – השוכנת אי שם בין מאדים לצדק. בינתיים רחוק מדי מאיתנו. עד היום זוהו בה כ-380 אלף אסטרואידים, ומדי שנה, עם השתכללות הטלסקופים, מתגלים אלפים נוספים.

בינתיים מתמקדות החברות באסטרואידים כמו UW158-2011, שבמסלוליהם האליפטיים מסביב לשמש מגיעים מדי פעם לקרבת כדור הארץ. בנאס״א מעריכים שיש כ-13 אלף כאלה.

שתי חברות פרטיות אמריקניות כבר הצטרפו למירוץ להגיע לאסטרואידים האלה. הוותיקה שבהן, Planetary Resources, הוקמה ב-2010. על חלק מהמשקיעים שמאחוריה כבר שמעתם: מייסדי גוגל, לארי פייג׳ וסרגיי ברין, יחד עם ג׳יימס קמרון, במאי הסרט “אווטאר״, שמשמש כאחד היועצים. החברה כבר הצליחה במאמצים רבים לשגר למסלול הסמוך לכדור הארץ גרסת בטא של לוויין סריקות ראשוני, כדי לבחון את ציוד הסריקה שפיתחה. ב-2025 היא מתכננת כבר לחצוב על אסטרואידים בחלל החיצון.

מתמודדת שנייה במירוץ היא חברת Deep Space Industries שהוקמה ב-2013 ומתכננת להתחיל בחציבות קצת קודם, ב-2023.

המתכות היקרות אינן האוצר היחיד שמקוות החברות לחצוב באסטרואידים. גם דברים פשוטים כמו גושי קרח עשויים להפוך לאוצר יקר ערך. לא תמיד בצורתם כמים, אלא לפעמים כחמצן וכמימן, היסודות שמרכיבים את המים. ממימן אפשר להפיק דלק לחלליות ולתחנות חלל, ואת החמצן אפשר לספק לאסטרונאוטים כאוויר לנשימה. ומתברר שהמים האלו קיימים באסטרואידים בשפע. לפי הערכות של חברת Planetary Resources, כ-75 אחוז מהאסטרואידים המתקרבים אלינו עשירים במים, בעוד שעשרה אחוזים בלבד עשירים במתכות.

כיום, כשמקורו של כל הדלק הזמין בחלל הוא בחלליות הממריאות מכדור הארץ, עלויות ההמראה העצומות מייקרות משמעותית את מחיר הדלק. כריס לווקי, נשיא חברת Planetary Resources, מעריך שעלות ההמראה של טון מים מכדור הארץ מסתכמת כיום בכ-50 מיליון דולר.

מים נוזלים במאדים: הפסים השחורים שבמדרון נוצרו לדעתם של מדעני נאס״א על ידי מים שזורמים בהם בימים אלו | תמונה: NASA/JPL-Caltech/Univ. of Arizona

לא רק מים וחמצן יקר להביא מכדור הארץ, אלא גם ציוד טכני וחלקי חילוף. אז למה לא לייצר את חלקי החילוף בחלל? חברת Deep Space Industries פיתחה מדפסת תלת ממד המותאמת לתנאים המאתגרים של אפס גרביטציה בחלל. את חומרי הגלם הנחוצים למדפסת יביאו מהאסטרואידים בחלל.

כדי להצליח לחצוב על האסטרואידים בעלות שתהיה משתלמת, לחברות המסחריות יש תוכניות גרנדיוזיות.

איך מסיטים אסטרואיד ממסלולו?

לפני שהחברות האלה יצליחו להפוך את הכלכלה העולמית על פיה, הן יאלצו להתגבר על כמה אתגרים נוספים. אחד מהם הוא איך לבחור את האסטרואיד הנכון, שיהיה עשיר מספיק במחצבים ושגם יהיה זול מספיק לשנע ממנו את המחצבים.

הפתרון יגיע בדמותם של לוויינים זעירים שיקיפו את האסטרואיד וילמדו על תכולתו. לווייני Firefly של חברת Deep Space Industries השוקלים רק כ-25 ק״ג נמצאים כבר בפיתוח מתקדם וצפויים להגיע לחלל כבר ב-2017.

אבל ב-Planetary Resources כבר הצליחו השנה להציב במסלולה גרסת בטא של לוויין איתור כזה. זה קרה אחרי שהדגם הראשון של הלוויין, Arkyd 3, התפוצץ באוקטובר 2014, שניות ספורות לאחר ההמראה כשהתפוצץ הטיל שהיה אמור לשגר אותו לחלל. הדגם השני של הלוויין, Arkyd 3R, הוצב ב-16 ביולי השנה במסלולו מסביב לכדור הארץ. בשלב הבא, סביבות 2018, הדורות הבאים של לווייני ה-Arkyd מתוכננים לצאת לאסטרואידים סמוכים ולבחון אותם מקרוב.

בשלבים מתקדמים יותר מתכננות החברות לפתח חלליות לא מאוישות שיביאו לכדור הארץ דגימות קלות מאותם אסטרואידים. מאוחר יותר חללית ה-Harvestor של Deep Space Industries מתוכננת להביא לסביבתנו דגימות גדולות הרבה יותר, בנות מאות טונות, ובמידת הצורך גם להסיט אסטרואידים קטנים ממסלולם ולקרב אותם לסביבת כדור הארץ.

לתמונה מצטרפים כעת גם מספר שחקנים קטנים יותר, כמו תכנית החלל היפנית שכבר שיגרה חללית לא מאוישת בדצמבר 2014. היעד שלה הוא האסטרואיד 162173 Ryugu, שכנראה מכיל מים ומגוון מתכות כמו ברזל ומגנזיום. החללית צפויה להגיע ליעדה בסביבות 2018 ולהחזיר לכדור הארץ את הדגימות שתאסוף.

גם נאס״א מצטרפת למירוץ, אולם באיחור מסוים. לוחות הזמנים של NASA’s Asteroid Redirect Mission מדברים על אסטרונאוטים שיביאו לכדור הארץ דגימות מאסטרואיד בתוך כעשור. כנראה אלה לא יהיו דגימות קטנות.

לאחר שנאס״א תבחר אסטרואיד, חללית רובוטית גדולה, ARM שמה, תישלח אליו ותחצוב ממנו סלע גדול במשקל של מספר טונות. ה-ARM תקרב את הסלע לכדור הארץ ותציב אותו במסלול שיקיף את הירח. כך, כשהוא קרוב אלינו, אסטרונאוטים יישלחו אליו מכדור הארץ כדי לוודא שאין בו שום דבר שעלול לסכן את אוכלוסיית העולם ולהביא ממנו דגימות למחקר. מתוך האסטרואידים האלו חוקרים מקווים ללמוד על ההיסטוריה של מערכת השמש ועל ההתפתחות שלה.

למעשה, תפקיד חשוב נוסף של כל הפרויקט הזה הוא “חימום״ לקראת האתגר האמיתי הבא – המסע למאדים שמתוכנן לצאת לדרך בעוד כ-20 שנה. מאז שהופסקו טיסות אפולו לירח, לפני כ-40 שנה, אסטרונאוטים של נאס״א לא ממש התרחקו מכדור הארץ. משימות כאלו לאסטרואידים מרוחקים ואפילו לסלעים שמקיפים את הירח יציבו שוב לנאס״א יעדים מרוחקים יחסית.

כדי לעודד את העשייה הזאת ולתת לה תוקף חוקי, גם הקונגרס האמריקני נכנס לתמונה. אף על פי שמדינות לא יכולות להכריז שהן הבעלים של כוכב לכת או גרם שמימי מסוים, בהתאם לאמנת החלל החיצון משנת 1967, חוק אמריקני חדש שאושר בסוף נובמבר מעניק בעלות על מחצבים מאסטרואידים, כמו מתכות או מים, לכל חברה או אזרח אמריקני שיצליח לשים עליהם את ידיו.

איומים ללוויינים

לפי התחזיות האלה, זה רק עניין של זמן עד שיקומו על כדור הארץ טייקונים חדשים שיעשו את הונם מאסטרואידים.

האמת, לא כולם משוכנעים שהתחזית הזו פשוטה כל כך. ד״ר מרטין אלוויס למשל, אסטרופיזיקאי בכיר במכוני הארווארד סמיתסוניאן שבארה״ב, מזהיר שלא בטוח שכמות העפרות המשתלמות לכרייה שווה את כל המאמצים האלו. מתוך החישובים שהוא מציג במאמרו, הוא מגיע למסקנה שמבין אלפי האסטרואידים שמתקרבים לכדור הארץ, סדר גודל של עשרה בלבד מכילים עפרות פלטינה שהן “רווחיות כלכלית״ ורק ב-20 אחרים בערך יתגלו תנאים שיאפשרו כרייה רווחית של מים. אלו מספרים שונים לחלוטין מאלו שמציג כריס לווקי בהרצאותיו.

אחרים גם רואים את הסיכונים שאנחנו עלולים להביא לסביבתנו במירוץ השאפתני הזה לחלל, בעיקר אם ימומשו השאיפות של נאס״א ושל Deep Space Industries, והן יביאו את האסטרואיד המבוקש, או לפחות חלקים ממנו, לסביבת כדור הארץ כדי להוזיל ולפשט את הכרייה או את המחקר.

ד״ר קייסי הנדמר מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה הזהיר מוקדם יותר השנה מהפסולת שעלולה להצטבר לאורך השנים מעבודת הכרייה – משברי הסלעים שיתפזרו בסביבת הירח וכדור הארץ. אמנם אין חשש לפגיעה באוכלוסיית כדור הארץ, כי שברים כאלו יהיו קטנים דיים ויישרפו כליל עוד באוויר אם יפלו לאטמוספרה שלנו, אבל לפי החישובים שלו, כחמישה אחוזים מהשברים יגיעו במסלולם למקומות שיסכנו את הלוויינים שלנו, בעיקר את לווייני התקשורת. מדובר בלוויינים המקיפים את כדור הארץ בגובה רב יחסית, וחיוניים מאוד למערכות הג׳י-פי-אס ולמערכות התקשורת שלנו.

ג׳יימס קמרון, במאי הסרט אווטאר, הצטרף גם הוא למרוץ כיועץ חברת Planetary Resources | תמונה: Caroline McCredie/Getty Images

בוננזה ביוטכנולוגית במאדים?

אוצר נוסף אמור להימצא על מאדים, אבל המסע לשם נראה כרגע רחוק למדי. נאס״א מתכננת לשלוח לשם את החללית הראשונה שלה בסביבות שנת 2035, ואילו חברת תעופת החלל האזרחית של אילון מאסק, SpaceX, מקווה להקדים את נאס״א ולהנחית את המתיישבים הראשונים במאדים כבר בסביבות 2025. פרויקט Mars Colonial Transporter ש-SpaceX שוקדת על פיתוחו צפוי להוביל עד מאה נוסעים למאדים בכל טיסה.

אבל המסע לשם ממש לא נראה פשוט כרגע. המסע הלוך וחזור צפוי להימשך כשנה וחצי, ובטכנולוגיות הקיימות צריך לספק כבר בהמראה מכדור הארץ את כל צרכי הצוות והנוסעים למשך כל הטיסה והשהות בכוכב הלכת. אלא אם רובוטי הכרייה של Planetary Resorces ושל Deep Space Industries יחצבו קרח מאסטרואידים, יפרקו אותו למרכיביו, ויצליחו לפשט את האתגר הזה עם תדלוקים נוספים לאורך המסע.

כך או כך, ב-MIT Technology Review, כתב העת של האוניברסיטה היוקרתית, מציעים שכדאי לעשות את המאמצים האלו, בגלל המים הנוזליים שהתגלו במאדים בספטמבר השנה – שיהיו אולי הבוננזה הבאה.

כדי שהמים יישארו נוזליים כאשר טמפרטורת כוכב הלכת יורדת בליל קיץ “חמים״ עד 70 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, צריך שיהיו בהם ריכוזים גבוהים במיוחד של מלחים. למרבית היצורים בכדור הארץ יהיה מסוכן מאוד לשתות מים כאלו. אבל יש דווקא יצורים שמסוגלים לחיות בסביבה כזאת. הם נקראים חיידקים הלופיליים, ובכדור הארץ אפשר למצוא אותם בים המלח, בימת המלח הגדולה שבצפון יוטה שבארה״ב, וגם בסלעים עתירי מלח באנטרקטיקה.

בדרך כלל יצורים שמצליחים לשרוד בתנאים קיצוניים מלמדים אותנו דברים חדשים. פרופ׳ שילדתיה דסרמה, ביולוג מאוניברסיטת מרילנד מסביר בריאיון ל-MIT Technology Review שהיתרון בחיידקים הלופיליים כאלו הוא יכולתם לייצר חלבונים שמסתדרים טוב בתנאי צמא. כך לדעתו אפשר להיעזר בחלבונים דומים להם בתהליכים דלים במים או אף בתהליכים נטולי מים.

באוניברסיטת קונטיקט משתמשים בחלבונים שהופקו מיצורים חובבי מלח כדי לפתח יחידות זיכרון הולוגרפי – יחידות זיכרון תלת ממדיות בהן קרני לייזר צורבות את המידע בתוך החלבון. גם רשתיות עין מלאכותיות המבוססות על חלבונים כאלו נמצאות כיום בשלבי בדיקה מתקדמים, ולפחות במקרה של בעלי חיים שהתעוורו, נראה שהן מצליחות להחזיר להם את הראייה.

כשמדובר ביצורים שאולי הצליחו להתפתח במאדים, אם אכן קיימים כאלו, הם צריכים להתמודד לא רק עם מליחות חמורה. הטמפרטורות במאדים נמוכות משמעותית מאצלנו, ובגלל האטמוספירה הדלילה קרינת השמש מסוכנת שם הרבה יותר – היא עשירה בקרינת X ובקרני גאמה. אם אכן יימצאו שם יצורים חיים שכאלו, בטח נוכל ללמוד מהם על חלבונים חסינים במיוחד, כאלו שיאפשרו לתעשיית הביוטכנולוגיה שלנו להתמודד עם תנאים סביבתיים קיצוניים שעדיין לא הכרנו.

תמונה: herbertnitsch.com

הוא קיבל את הכינוי “האדם העמוק ביותר בעולם״, לאחר שצלל ב-2012 לעומק של 253.2 מטר. הוא אוסטרי ושמו האמיתי הוא הרברט ניטש. הוא יכול לעצור את נשימתו ליותר מתשע דקות ומחזיק ב-33 שיאי עולם בשמונה הקטגוריות השונות של צלילה חופשית. ניטש הוא אוטודידקט שהחל לעסוק בצלילה חפשית כתחביב, כאשר היה טייס בחברת תעופה, ובשנים האחרונות פרש מהטיס ומקדיש את כל זמנו לצלילה בסגנון “ללא הגבלת עומק״.

“מה שמניע אותי הוא הדחף לחקור את הבלתי נודע, ואת גבולות היכולות הפיסיות והמנטליות שלי״, הוא אומר לאפוק טיימס. “בכל פעם שאני חושב שהגעתי לגבול היכולת שלי, עוד דלת נפתחת, והגבול נמחק״.

מסע רב סכנות

עשר דקות לפני הירידה למעמקים, ניטש שוכב על הסירה שלוקחת אותו לאתר הצלילה. עיניו עצומות, כולו ברגיעה עמוקה, כמעט כמו בשינה. “בזמן הזה אני עושה חזרה כללית על הצלילה בדמיון, עם כל הפרטים הכי קטנים. זה כאילו שאני יושב בסרט ורואה את זה לנגד עיני, לא את עצמי, אלא כאילו אדם אחר עושה את זה, ולכן אני פחות מרוגש. זה טוב, כי ההתרגשות שבהרבה ענפי ספורט טובה, בצלילה חופשית היא אסון. בצלילה למעמקים אתה חייב להיות רגוע ונינוח באופן מוחלט, כמו כשאתה מתעורר בבוקר ביום בהיר בסופ״ש, מתהפך וחוזר לישון.

״זה מצב מנטלי שקשה להשיג. בזכות החזרה שעשיתי בדמיון, כשאני נכנס למים, זה כבר מרגיש יותר מוכר, כאילו זו לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה״.

הנפילה החופשית בזמן הצלילה זו תחושה נפלאה. זה כמו לטוס מתחת למים בלי אווירון

כדי לעשות את המסע רב הסכנות הזה למעמקי האוקיינוס, ניטש צריך למלא את ראותיו בחמצן שיספיק לכל זמן הצלילה. רגע לפני הצלילה הוא לוקח כמה שאיפות עמוקות, ואחריהן הוא בולע עוד ועוד אוויר, דוחס לתוך ראותיו 15 ליטר של אוויר, בין שבעה לתשעה ליטרים יותר מהמצב הנורמלי.

“למרות שרופאים אומרים שזה בלתי אפשרי, זו עובדה, כי אני מדדתי את זה. בליעת האוויר היא פחות בשביל החמצן ויותר בשביל השוואת הלחץ בחללי הגוף, למשל בסינוסים באזניים, ללחץ המים שמחוץ לגוף. השוואת הלחצים היא המגבלה העיקרית של רוב הצוללנים, ואורך הנשימה הוא המגבלה המשנית. זה אתגר רציני למלא את הריאות בכל כך הרבה אוויר, כי הלחץ העצום הזה יכול לעצור את זרימת הדם למוח ולכן צריך לעשות את זה לאט ובהדרגה״.

כשראותיו מלאות באוויר עד קצה גבול היכולת, ניטש יושב על שפת הסירה, גופו שקט ורגוע לחלוטין. שתי רגליו מחוברות לסנפיר ענק דמוי משולש, וידו אוחזת בעדינות בכבל שמשתלשל עמוק לתוך האוקיינוס. השופט מתחיל לספור: אחת, שתיים, שלוש… שבע, שמונה, תשע עשר!!! ניטש מזנק בקפיצת ראש אל תוך המים, ידו עוזבת את החבל, והוא צולל יותר ויותר עמוק לתוך האוקיינוס.

“כשאני מתחיל לצלול לעומק אני שוחה בתנועות מרושלות. בעיני המתחרים שלי זה נראה כאילו אני לא יודע לשחות טוב, אבל אני בכוונה שוחה בצורה מאוד רפויה, כדי להשאר נינוח ורגוע ב-20 המטרים הראשונים״.

שניות אחדות מתחת למים גופו מתחיל להיכנס למצב של הישרדות כאשר רפלקס הצלילה נכנס לפעולה: דופק הלב יורד מ-70-60 לדקה לדופק של 40-30. במקביל זרימת הדם לאיברים הרחוקים הולכת ונפסקת, והיא מתרכזת באיברים החיוניים ביותר: הריאות הלב והמוח. זה רפלקס שקורה באופן טבעי, לכל בני האדם יש אותו וגם לכל היונקים הימיים, כמו דולפינים ולוויתנים.

תמונה: herbertnitsch.com

“הבעיה היא שמכיוון שאנחנו לא צוללים לעתים קרובות, הרפלקס הזה לא פועל כל כך ביעילות. אני גורם לו להיכנס לפעולה על ידי מספר צלילות שטחיות, עם ריאות ריקות, וכך הגוף מוכן לצלילה עמוקה, לפני שאפילו התחלתי״.

הוא ממשיך לצלול עוד ועוד לעומק, נעזר בסנפיר הענקי ובתנועות ידיים, ולחץ משקל המים על גופו הולך וגובר. כשהוא מגיע לעומק של כ-40 מטר, קורה דבר מופלא: הגוף מתחיל ליפול למטה בנפילה חפשית, כאילו כוח כבידה עצמתי מושך אותו ממעמקים. מהמקום הזה אפשר לצלול עד לקצה גבול הנשימה מבלי לעשות אפילו תנועה אחת. “זו תחושה נפלאה, כמו לטוס מתחת למים בלי אווירון״.

השופט מכריז: “60 מטר״ ומנגנון הישרדות נוסף נכנס לפעולה: נימי הדם בריאות מוצפים בדם וגורמים לדפנות הראות להתקשח ולמנוע את קריסת בית החזה תחת הלחץ של משקל המים.

בעומק של 80 מטר, הלחץ של משקל המים על הגוף הופך לבלתי נסבל. הסרעפת והצלעות נלחצים פנימה בעוצמה, יש תחושה של חנק ומבחוץ זה נראה נורא, אבל ניטש מצליח גם במצב הזה לשמור על רגיעה מוחלטת. “לפעמים מכנים אותי ‘רובוט׳ בגלל היכולת שלי בזמן הצלילה לנתק את עצמי לגמרי מרגשות ומדאגות יומיומיות״.

הצוללן הצרפתי גיום נרי (Guillome Neri), מתאר היטב, בהרצאה שלו בטד, איך הוא מתמודד עם לחץ המים בעומק הזה שמוחץ את הגוף: “בחיי היומיום כשאנחנו מרגישים לחץ, אנחנו מתנגדים לו בכוח, נלחמים נגדו, אבל מתחת למים זה לא עובד, אם מפעילים התנגדות נגד לחץ המים, ההתנגדות עלולה לגרום לקרע בריאות ולבצקת. לכן אני מוותר לגמרי על שליטה, ונכנס לרגיעה מלאה. לחץ המים מוחץ אותי, אבל זה לא מרגיש רע בכלל, להפך, אני מרגיש עטוף ומוגן כמו גולם״.

השופט מכריז: 200 מטר, וניטש הגיע לקצה הכבל. במעמקים האלה קרני האור כמעט לא מגיעות, הקור מקפיא, ולחץ המים על הגוף הוא פי 13 מאשר על פני המים.

איך אתה מרגיש במעמקים האלה?


“זה בשבילי כמו ביקור בעולמות אחרים קסומים. כשאני שם אני מרגיש חלק מהעולם המופלא הזה. כשאני צולל להנאתי, לא בתחרות של קביעת שיאים, זה עוד יותר קסום, ומרגיש כמו בחלום, להיפגש עם כל החיים שיש מתחת למים. כשאני נכנס למערות במעמקי האוקיינוס, זה לפעמים מרגיש מוזר ומפחיד, אבל כשאני עובר ליד מושבה של אלמוגים או ליד להקה של דגי טונה, אני מרגיש כמו ילד בחנות ממתקים״.

תמונה: herbertnitsch.com

ונרי הצרפתי מוסיף: “אני מתבונן לכל עבר ורואה רק את הכחול העמוק של תחתית האוקיינוס, ובתוך המרחב העצום הזה אני מרגיש שאני רק נקודה קטנטנה, זערורית, כמו גרגיר של אבק כוכבים שמשייט בתוך הקוסמוס ואני מתמלא בתחושה גדולה של ענווה. אני גרגיר של כלום אבוד בתוך הזמן והמרחב״.

הדרך חזרה למעלה רצופה גם היא באתגרים. זה לא פשוט לקרוע את עצמך מהחופש והשקט של המעמקים ולהתחיל לחזור כשכל הדרך למעלה צריך לשחות בכפליים מאמץ, בגלל שאותו כוח שמשך אותך קודם למטה, ממשיך גם עכשיו למשוך אותך, והשרירים כבר עייפים מאוד בגלל המחסור בחמצן.


בכל פעם שאני חושב שהגעתי לגבול היכולת שלי, עוד דלת נפתחת, והגבול נמחק

״אני מרגיש שאני כבר בקצה כוחותי, אבל איכשהו אני בכל זאת מצליח להמשיך״, אומר ניטש.

ונרי מוסיף: “בדרך למעלה, עודף חנקן שמצטבר ברקמות גורם לתופעה מוזרה של בלבול שבה המוח מוצף במבול של מחשבות, מהמודע ומתת המודע. הדרך היחידה להתמודד איתן היא כמו קודם, לא להתנגד ולא לנסות לשלוט, פשוט לתת להן לחלוף. ובתוך זה מגיע האתגר הבא: כ-70 מטר מתחת לפני המים, מתעורר דחף חזק לנשום ואפשר בקלות להיכנס לפאניקה, להביט למעלה בתקווה שפני המים כבר ממש קרובים, אבל הפאניקה הזאת מסוכנת. במצב הזה אסור להביט למעלה ולחפש את פני המים בעיניים או בדמיון. חייבים להישאר ממקודים במקום שנמצאים״.

״הכה את המומחה״

ניטש הפך להיות אלוף עולם לאחר שהתאמן לבד, ללא כל מדריך.

למה העדפת להתאמן לבד?


“הייתי טייס כשהתחלתי להתעניין בתחום ולא היה לי זמן להתאמן עם מדריך בתוך המים כמו אחרים, אז פיתחתי שיטות משלי לאימון. אני עושה עד היום תרגילי כושר וסיבולת במשך כל השנה, ותרגילי מתיחה מיוחדים כדי להגדיל את הגמישות של הריאות והסרעפת, כך שיוכלו לעמוד טוב יותר בלחץ מתחת למים. כשבוע לפני תחרות או ניסיון להשיג שיא חדש, אני מתאמן בעצירת נשימה על הספה מול הטלוויזיה״.

אתה חושב שלא היית אלוף עולם אם היית הולך לפי השיטות של האחרים?


“כנראה שלא. אם אתה הולך בדרך של מישהו אחר, אתה יכול להיות רק טוב כמוהו, לא יותר טוב ממנו, ושיטת האימון שלי כל כך שונה מהשיטות של האחרים. התאמנתי לכל היותר עשרה אחוז מהזמן שבו הם התאמנו״.

מה אומר המחקר המדעי, כמה עמוק אפשר לצלול?


“ב-1961 רופאים אמרו לצוללן האיטלקי הידוע אנזו מיורקה שהגוף האנושי לא יוכל אף פעם לרדת עמוק יותר מ-50 מטר. מיורקה האמין בגופו וצלל לעומק של 100 מטר, והיום הוא בן יותר מ-80״.

יש מגבלות לגוף הפיזי?


״יש, אבל המדענים לא מכירים אותן. אני בטוח שאפשר להגיע עמוק יותר, אבל זה מסוכן מאוד ולכן צריך אמצעי בטיחות גדולים יותר, שהם גם יקרים מאוד״.

כשצללת לעומק של 253 מטר, עלית מהר מדי אל פני המים, ומשו אותך כשאתה חסר הכרה.


“כן, ראשית חשוב לדעת שכשאתה חלוץ במשהו, אין הרבה ידע בנושא ולכן אתה עושה גם טעויות. הבעיה הייתה שהייתי יותר מדי בטוח בעצמי, וגם השקעתי כל כך הרבה זמן, מאמץ וכסף ולא רציתי לדחות את הצלילה. אולי מזג האוויר לא היה מתאים ואולי אני לא התכוננתי מספיק טוב.

תמונה: herbertnitsch.com

״לאחר שמשו אותי מהמים עברתי שרשרת של אירועים מוחיים והרופאים אמרו שאהיה מרותק לכסא גלגלים לשארית חיי. אבל לא קיבלתי את האבחנה שלהם, מאותו מקום של לסמוך על עצמי, כמו בצלילה החופשית. ידעתי שכל אתלט מכיר את גופו יותר טוב מכל רופא. וכמו בצלילה חופשית לקחתי בכל פעם צעד קטן, כשאני מתמקד ביכולת המופלאה של הגוף לרפא את עצמו. בניגוד לכל העצות שקיבלתי מרופאים, חברים ומשפחה, עזבתי את בית החולים, רכבתי עשרה ק״מ על אופניים, כי עדיין לא יכולתי ללכת, והתחלתי לטפל בעצמי בבית, עד שהחלמתי לגמרי. אז אם מישהו אומר לך שיש גבול למה שאת יכולה לעשות עם הגוף שלך, אל תאמיני לו״.

תמונה: Lcblum/Wikimedia ,Guillaume Piolle/Wikimedia

במשך עשרות שנים הסתובבו מיליוני מבקרים במוזיאון האופיצי בפירנצה והתרשמו מיצירות האמנות שנתלו על קירותיו. במיוחד משך את תשומת ליבם ציורו הלא גמור של לאונרדו דה-וינצ׳י – “הערצת חכמי הקדם״ – הנחשב לאחד משלושת הציורים החשובים ביותר באיטליה.

הציור מתאר את ישו כשהוא בזרועותיו של אמו, מרים הבתולה, בזמן שחכמי הקדם מגיעים לכרוע ברך בפניהם. העוברים ושבים לא יכלו שלא להתרגש מהציור, שבו נראה גם דה-וינצ׳י שצייר את עצמו, נכתב בפרשנויות של אנשי מקצוע.

אבל חוקר האמנות המפורסם, מאוריצ׳יו סרצ׳יני, היה סקפטי לגבי הפרשנויות המלומדות האלה. סרצ׳יני מגדיר את עצמו כמדען המשתמש בכלים טכנולוגיים כדי לאבחן יצירות אמנות. עד היום הספיק לבדוק אלפי ציורים, המפורסמים ביניהם של האמנים הגדולים בעולם כמו בוטיצ׳לי, קרוואג׳יו, רפאל ודה-וינצ׳י.

חקרתי עד היום כמעט 4,000 יצירות, אז תאמיני לי, הרבה ממה שאנשים רואים אינו מקורי

רצה הגורל, ובתחילת שנות האלפיים הוא הוזמן על ידי המוזיאון לבדוק את יצירתו המפורסמת של דה-וינצ׳י, רגע לפני שעברה רסטורציה. אבל אחרי מספר בדיקות שערך, הוא יצא בהכרזה דרמטית שחוללה רעידת אדמה בעולם האמנות: כל קשר בין הציור הזה, עליו נבנו מיתוסים רבים, לבין דה-וינצ׳י – מקרי בהחלט. דה-וינצ׳י רק רשם את השכבה התחתונה.

המסתורין שאפף את הציור אף הוביל את הסופר דן בראון לרקוח את תעלומת צופן דה-וינצ׳י בספרו המפורסם שיצא שנה לאחר מכן, ולשאוב את השראתו לאחת הדמויות מסרצ׳יני.

תופעה דומה מתרחשת בכל יום במוזיאונים ברחבי העולם – מיליוני אנשים נדהמים מציורים שאינם באמת מה שהם, אומר לי סרצ׳יני כשאני פוגשת אותו במשרדו המשקיף לנהר הארנו ופונטה וקיו המפורסם בפירנצה. “קחי לדוגמה את הלובר, שבשנה שעברה הוצף בכ-10 מיליון תיירים. רובם מתפעלים מהמונה ליזה, או מעשרות הציורים האחרים שמיוחסים לאמנים ידועים״.

ואתה טוען שהציורים האלה לא מקוריים? 


״חקרתי עד היום כמעט 4,000 יצירות, אז תאמיני לי, הרבה ממה שאנשים רואים אינו מקורי. אני יכול לומר לך שיש הרבה חוסר ודאות ומסתורין מאחורי היצירות״.

״עלמה וחד קרן״ של רפאל, מסתיר סיפור אחר משחשבנו. / תמונה : Wikipedia

סיפור מסתורי שחשף סרצ׳יני וממחיש את דבריו, היה קשור בשאלה מדוע החליט האמן רפאל לצייר חד קרן, חיה סמלית מהאגדות, בציורו המפורסם “העלמה וחד הקרן״. כשסרצ׳יני סקר את השכבות השונות בציור, הוא גילה שהצייר בכלל לא צייר חד קרן אלא כלבלב. לאחר בדיקות נוספות גילה שרפאל לא צייר לא את זה ולא את זה, וששתי החיות נוספו אחר כך על ידי ציירים אחרים.

סרצ׳יני עובר בשלב הזה לטון מרוגש: “אגיד לך יותר מזה: בעולם יש 15-14 יצירות שהיסטוריונים של האמנות מייחסים לדה-וינצ׳י, אבל רק בשלוש מהן הרשו למדענים לגעת. וכאשר חשפתי את הרישום של דה-וינצ׳י שלא נראה במשך 500 שנה, מתחת לציור ‘הערצת חכמי הקדם׳, שחקנים ראשיים בעולם האמנות החליטו למחוק אותו לפני שלוש שנים. הם החליטו לעשות לו רסטורציה, לנקות אותו. יש גורמים אינטרסנטיים שלא רוצים שהאמת תצא לאור״.

“וזה לא נעצר במוזיאונים״, הוא ממשיך, “דבר דומה קורה עם יצירות האמנות שאנשים קונים בעשרות אלפי דולרים לבתיהם דרך בתי המכירות הפומביות. לאנשים אין מושג מה הם קונים באמת. בתי המכירות הפומביות יודעים שזה אולי לא אמיתי, אבל לא מדברים ולא רוצים שהאמת תצא לאור״.

למה המוזיאונים ובתי המכירות מסרבים לחשוף את האמת מאחורי היצירות? 


“למה? אני יכול להגיד הרבה אבל אני מעדיף לעצור כאן״.

החיפוש אחר “הגביע הקדוש״

העניין שלי בסרצ׳יני התעורר כשפגשתי לפני כשנתיים את הרסטורטור והאוצר של מוזיאון תל-אביב לאמנות, ד״ר דורון לוריא, במעבדה הנמצאת בקצה מסדרון חבוי במוזיאון בתל-אביב.

לאחר שיחה קצרה שניהלנו, לוריא ניגש לקחת בידיו ציור השייך לאחד מתלמידיו של הצייר רפאל מתחילת המאה ה-16 והגיש לי אותו: “קחי״, הוא אמר בפשטות. תפסתי את התמונה בשתי ידיי, נבוכה ומהססת, כאילו החזקתי בתינוק שזה עתה נולד. “את יודעת למה זה כל כך כבד?״ שאל לוריא. “זה מכיוון שבתקופה הזאת ציירו על עץ מאסיבי. זאת אחת הדרכים לזהות שהציור מקורי”.

לוריא לקח ממני את הציור, הניח אותו על הכן, הציב מולו כיסא והורה לי: “שבי״. לאחר מכן הוא הניח על ראשי משקפיים מיוחדות שמגדילות פי 3 את הציור. “עכשיו תתחילי לראות דברים אחרת״, הוא אמר. “התבוננתי בדמויות הגדולות בציור וניסיתי שלא להתרגש יותר מדי. התנועות, הפנים, הצבע האדום, האם זאת הפעם הראשונה שאני באמת מתבוננת בציור? חשבתי.

על כן הציור שמולי הונחו סכינים הנקראים “סקאלפלי״ הדומים לסכיני מנתחים. “הרסטורטור מוריד איתם חומרים מיותרים מהציור״, הסביר לוריא, כשהוא אוחז בקיסם מלופף בצמר גפן. “בעזרת הקיסם, הטבול בחומרים ממיסים שונים, מורידים לכלוך מהציור כדי לחשוף את צבעיו האמיתיים״.

הציור המפורסם ״הערצת חכמי החסד״ של דה וינצ׳י, לא באמת מה שהוא נראה על פני השטח  |  תמונה : Wikipedia; ההגדלה: באדיבות מאוריצ׳יו סרצ׳יני

לאחר מכן ניגשנו אל מיקרוסקופ גדול, שמגדיל פי 16 עד 40 את הציור. לא רחוק ממנו, אני מבחינה בציור יפהפה של קאנאלטו על השולחן. לוריא מסביר שהוא הובא למעבדה לטיפול שבו יסירו את התיקונים שעשה הרסטורטור הקודם, תיקונים “שהזדקנו לא טוב״.

כשאנחנו מגיעים למכשיר האולטרה-סגול המונח בחדרון קטן במעבדה, לוריא אומר שהמכשיר מגלה אם מסתתרות מתחת לציור שכבות אחרות. הבדיקה מאפשרת לרסטורטורים לגלות למשל אם החתימה מזויפת. ציור חשוד מובא לבדיקת אינפרה אדום ורנטגן, בדיקות שבהם מתגלים פרטים מדויקים יותר.

המעבדה של סרצ׳יני בפירנצה נראית שונה לחלוטין מזו של לוריא. הבדל בולט ראשון הוא היעדר יצירות אמנות בחלל. בכניסה ממוקם פוסטר המעיד על פרויקט חייו של סרצ׳יני – החיפוש אחר הציור האבוד של דה-וינצ׳י, “קרב אנגיארי״. מלבד הפוסטר הזה, כל שאר החלל נותר לבן, ורק מכיל מכשירי דיאגנוזה שונים. כשסרצ׳יני פותח את הדלת בפניי הוא לבוש בחלוק לבן, המשרה תחושה שהגעתי לקליניקה או לפגישה עם אחד החייטים מ״בגדי המלך החדשים״.

למעשה סיפורו של סרצ׳יני מתחיל בפוסטר שתלוי במעבדתו. זהו ציור מיוחד שהפך לפרויקט חייו – חיפוש אחר יצירת המופת של לאונרדו דה וינצ׳י, “קרב אנגיארי״, שנעלם לפני כ-500 שנה. תיעוד היסטורי רומז שהציור הענק נצפה לאחרונה באולם ה-500 בפלצו וקיו שבפירנצה, ונחשב בתקופתו ל״פסגת הרנסנס״ ו״צורת האמנות הגבוהה ביותר שנוצרה אי פעם״.

העתק של ״קרב אנגיארי״ של האמן פטר פאול רובנס. / תמונה : Wikipedia

״קרב אנגיארי״, אותו גביע קדוש של עולם האמנות, מתאר סצנת קרב עם סוסים שנערכה בעיירה ששמה אנגיארי, בשנת 1440. בתיעודים כתוב כי דה-וינצ׳י הוזמן לתעד את ניצחון הקרב בציור על קיר של אולם ה-500, בזמן שמיכלאנג׳לו הוזמן לצייר קרב אחר על הקיר שמולו.

שני הציורים נותרו לא גמורים, מיכלאנג׳לו הפסיק לצייר בשלב מאוד מוקדם של הסקיצה ולאונרדו נטש את הציור בשלב מתקדם כדי שהביקורות יהללו ואמנים ומבקרים מכל האזור יגיעו לראות ולכתוב על יופיו. אחד מהם היה הצייר פייר פול רובנס שהגיע לצייר את היצירה. עם זאת, כ-50 שנה לאחר מכן, אמן רנסנס אחר, ג׳יורג׳יו וזארי, הוזמן על ידי משפחת מדיצ׳י, לצייר על קירות האולם.

כשסרצ׳יני הגיע בשנות ה-20 לחייו לאולם ה-500 בעל הקירות הגבוהים, בחיפוש אחר היצירה, הוא לא ידע דבר על מיקומו של הציור. הוא אפילו לא ידע אם הציור בכלל שם. אבל אז כשעלה על הפיגומים כדי להתבונן באחד מציורי וזארי מקרוב הוא הבחין ברמז, כיתובית קטנטנה שהצייר השאיר על דגל ירוק: “cerca trouva״ ובעברית “חפש ומצא״.

״למה שמישהו יכתוב משהו כזה כל כך גבוה בציור, במיקום שאף אחד לא יכול לראות?״, שאל את עצמו.

23 שנה לאחר מכן, בשנת 2000, סרצ׳יני חזר לאולם ה-500 והפעם הביא איתו ציוד: קרני לייזר ומכ״ם, שבאמצעותם סרק את האולם וגילה שצורתו המקורית השתנתה בתקופה שווזארי צייר על קירותיו.

תמונה (משמאל): באדיבות מאוריצ׳יו סרצ׳יני

הסריקה חשפה דלתות נסתרות, חלונות חבויים ואפילו גרם מדרגות חשאי שהיו קיימים במבנה המקורי, שבתוכו יצר דה-וינצ׳י את “קרב אנגיארי״ שלו. ואז חלה תפנית. בעזרת גלי רדיו סרצ׳יני הבחין בפתחי אוויר מאחורי הקיר שווזארי כתב עליו “חפש ומצא״. האם זה מקרי? סרצ׳יני חשד שכאשר וזארי, שהיה מעריץ גדול של דה-וינצ׳י, קיבל על עצמו לצייר על קירות האולם, הוא בנה קיר שיסתיר את היצירה וישמור עליה, שעליו הוא יוכל לצייר בחופשיות.

סרצ׳יני הבין שכדי להוכיח שיש שם קיר שמאחוריו הציור של דה-וינצ׳י, הוא יהיה חייב לקדוח חורים בציור של וזארי ולגלות מה יש מאחוריו. פעולה שעשויה להרוס יצירת אמנות חשובה אחת, למען גילויה של יצירת מופת שאין יודעים בוודאות שנמצאת שם.

אך המהנדס העקשן לא ויתר. ב-2004 הוא נסע לאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו בה למד, ופתח מחלקת מחקר המתמחה במדעי ההנדסה בתחום המורשת התרבותית. המחלקה מפתחת חידושים טכנולוגיים שיאפשרו לו בין היתר לחשוב על הדרך הטובה ביותר להגיע אל הציור הנכסף.

ב-2011 שב לפירנצה והפעם עם תלמידיו. בתהליך מתוכנן ומוגבל קדח שבעה חורים בציור של וזארי, והחדיר בהם צינור עם סיבים אופטיים שהעביר תמונות דרך מצלמה שנמצאת בקצהו (תהליך הנקרא אנדוסקופיה). כך הוא הצליח לראות רסיסים של צבע אדמומי ושחור ולקחת דוגמיות.

“הרשויות עצרו את עבודתי בדיוק כשגיליתי בסבירות גבוהה שהציוד של דה-וינצ׳י נמצא שם״, הוא אומר לי.

מדוע הן עצרו אותך?


“הן חששו. חשבו שאני הולך להרוס את הציור של וזארי, או שהקרנות האולטרסאונד שעשיתי על הקיר ישפיעו על אנשים. יש כאן כל מיני אינטרסים נוספים מעורבים, כולל התנגדות רבה למדע מצד האנשים שמנהלים את המורשת התרבותית שלנו״.

אבל מוזיאונים גדולים דווקא מחזיקים מדענים לצד אנשים שמבינים בשימור. במקומות רבים הם עובדים ממש ביחד. 


“נכון, אבל בדרך כלל תפקיד המדען הוא להיות האיש שנשאר במעבדה ועושה בדיקות כימיות. לא זה שבודק בעצמו את יצירות האמנות. יתר בעלי התפקידים במוזיאון מוגבלים בהבנתם המדעית. מנהל מוזיאון הוא כמו פסיכולוג. הוא לא מבין שום דבר במדע. והרסטורטור הוא כמו מנתח, אבל הוא לא יכול לעשות ניתוח איפה שהוא רוצה. מה שקורה היום זה שהפסיכולוג קורא למנתח ואומר לו ‘בבקשה תנתח את החולה הזה׳, מבלי שהוא מבין מה מצב החולה. זה קורה גם במקומות כמו מוזיאון המטרופוליטן. יש שם מאות יצירות אמנות שלא יודעים מה מצבן״.

מעורבים כאן גם אינטרסים כלכליים?


“כן. לעתים קרובות מוזיאונים מביאים רסטורטור כי יש ספונסר שרוצה לשלם על הרסטורציה. יש מקרים בהם מנהל המוזיאון מביא ספונסר ואומר לו: ‘תבחר את היצירה שאתה רוצה שנעבוד עליה, תשלם לי ואקשור את שמך ליצירה הזאת׳. זה כמו לשלם על ניתוח פלסטי של אדם כלשהו, בלי להתעניין בכלל במצבו הרפואי ואיך לשמור עליו בריא״.

כשפגשתי את ד״ר לוריא במוזיאון תל אביב הוא הציג דעה שונה. “בעבר הייתה אמונה שהמדע יספק תשובה לכל. חשבו שאם נבוא לכל תמונה, מכל העולם, ונבדוק אותה עם אולטרה סגול, רנטגן, אנליזה של פיגמנטים, ספירת טבעות גיל בעץ ובדיקה של פחמן 14, תהיה לנו מעין ‘מכונת אמת׳ ונחליט אחת ולתמיד מה אמיתי ומה לא. מה שאנחנו אומרים היום הוא שהמדע לא יכול לפתור את כל הבעיות.

יש הרבה מאוד אנשים שרוצים לקנות יצירות בהרבה מאוד כסף, רבים עושים את זה כהשקעה והם לא יודעים מה באמת קורה

“למדען באים אוצר המוזיאון, מנהל המוזיאון, בעל התמונה והרסטורטור ואומרים לו מה הם חושבים לעשות ומבקשים ממנו עזרה. זה בא מהניסיון שלנו וממה שאנחנו יודעים על האמן – ההתלבטויות והחרטות שהיו לו. כל מה שנגיד לא יהיה עובדה מוחלטת. אבל בסופו של דבר מה שנגיד, עם העיניים שלנו, המוח שלנו ותחושת הבטן שלנו, יהיה מה שיוחלט אחרון.

“למשל, ידוע לנו שיש המון תמונות שיוצרו בסטודיו של רמברנדט, מטר מן האמן עצמו, על ידי תלמידיו. וידוע גם שהיו מקרים שבהם רמברנדט הוסיף שתי משיכות מכחול משלו. כל התמונות של רמברנט עונות על אותם פרמטרים, על אותם פיגמנטים, הם משתמשים באותו בד, באותו סגנון – והמדע לא יכול להבחין בכך״.

שוק שמגלגל מיליארדים

בשנת 2000 החליטה חובבת האמנות לואיז מקברייד לרכוש ציור של האמן האוסטרלי אלברט טאקר דרך בית המכירות כריסטי׳ס, ושילמה עבורו 78 אלף דולר. אבל עשור לאחר מכן, כשניסתה למכור אותו, להפתעתה גילתה שהוא מזויף.

כשערכה בירורים, גילתה שלא קיים סעיף בחוק הקובע שבית המכירות אחראי לכך שמכר לה ציור מזויף, ושהסכם האחריות על הציור שנחתם היה לחמש שנים בלבד.

מקברייד יצאה למאבק משפטי נגד בית המכירות ונגד אנשים נוספים שהיו מעורבים בהטעיה, ותבעה מהם 118 אלף דולר. לאחר מאבק ארוך היא זכתה במשפט ובית המכירות נאלץ לשלם לה את שתבעה.

אדם אחר, אנגלי בשם וויליאם טוויטס, יצר קשר עם בית המכירות הפומביות סות׳ביס, כדי שיקבע את ערכו של מה שחשב שהיה ציור של קרוואג׳יו. בסות׳ביס קבעו שהציור שטוויסט מעוניין למכור הוא העתק טוב של קרוואג׳יו, שצויר על ידי אחד מתלמידיו.

בעזרת סותבי׳ס נמכר הציור ב-42 אלף פאונד לאספן, שהחליט לשלוח את הציור לבדיקה. להפתעתו, הבדיקה קבעה שזהו קרוואג׳יו אמיתי ששווה 10 מיליון פאונד. טוויסט, שתבע את סותב׳יס על הערכה שגויה, הפסיד במשפט.

“זה מביש כשאת מבינה איך מתנהל שוק האמנות שמגלגל מיליארדי דולרים״, אומר סרצ׳יני, “יש הרבה מאוד אנשים שרוצים לקנות יצירות בהרבה מאוד כסף, רבים עושים את זה כהשקעה והם לא יודעים מה באמת קורה״.

מה באמת קורה?


“סוחר האמנות, שהוא הדמות שמתווכת בין הקונה ליצירה, מבקש מהיסטוריון של אמנות לכתוב ייחוס. למשל, ‘היצירה הזו נעשתה בידי קרווג׳יו׳. כך הקונה יקנה את זה כקרווג׳יו. כשציור שווה הרבה מאוד

חוקר האמנות מאוריצ׳יו סרצ׳יני בהרצאה ב-TED / תמונה: TED Conference/Flickr

כסף, קל מאוד ללחוץ על היסטוריון של אמנות לכתוב אפילו מאמר נחמד. אבל זאת טעות. למה? כי לא הוכח שזה אותנטי. אם אתה לא מוכיח שזה נעשה במאה ה-17, באיטליה, עם פיגמנטים וטכניקות שקשורות לקרווג׳יו, לא הוכחת דבר. זה יכול אפילו להיות זיוף״.

וזה מה שקורה לעתים קרובות?


“זה מה שקורה בכל פעם. את הולכת לשם וקונה יצירת אמנות. איך את יודעת שהיא אותנטית? רק מכיוון שקנית אותה בבית מכירות ידוע? הם לא לוקחים אחריות על מה שאת קונה מהם. זה כתוב בחוזה. את זאת שצריכה להוכיח שזה אותנטי. זה עולם נוסף שלא רוצה מדע בתוכו, כי זה יפריע לעסקים. דמייני שלכל יצירת אמנות היית עושה בדיקת אותנטיות. הרבה מהיצירות שהם מוכרים לא יימכרו״.

גורם בכיר שעבד בסותבי׳ס בלונדון אמר לי: “בבוקר אחד היסטוריון של אמנות מקבל 5-4 ציורים ואין לו מספיק זמן לבדוק אותם כמו שצריך. שלא לדבר על בדיקות מעמיקות. תוך כדי עבודה הוא גם מטפל בפניות של אנשים שמביאים אליו ציורים״. מסותבי׳ס וכריסטי׳ס לא התקבלה תגובה.

״שם המשחק הוא סקרנות״, אומר סרצ׳יני. “הרצון ללמוד. אם לא יהיה לנו אכפת, לא יהיה לנו עתיד. אני מסכן את השם שלי בכל יום כדי לדחוף לכך״.

תמונה: Fotolia

כשהרכב של משפחת ברמן נעצר וחנה ביער, ליד שולחנות הפיקניק, עילאי בן השבע קלט מייד בזווית העין את עץ החרוב הגדול, עם הענפים הרחבים שמזמינים טיפוס לגובה. ההורים בקושי הספיקו לשים לב ועילאי כבר הסתתר בין הענפים. אבל פתאום, כשניסה לטפס על ענף מעט גבוה יותר שנראה חזק מספיק, הענף לא עמד בעומס ונשבר.

עילאי לא ידע שבזמן שהמשיך לטפס לענף אחר, כל העצים באזור כבר ידעו שמשפחת ברמן נמצאת ביער. עץ החרוב הפגוע הזהיר את שאר העצים, במיוחד את החרוב השכן שקיבל את האזהרה ראשון.

עצים שמזהירים את היער מפני פולשים שהזיקו להם? נשמע לגמרי כמו משהו מעולם הפנטזיה, אבל מתברר שבשנים האחרונות חוקרים מוכיחים שדברים כאלה אכן מתרחשים בשגרה ואינם תלושים מהמציאות.

אחת מאותם חוקרים היא פרופ׳ קתרין מוריס, מאוניברסיטת קסבייר שבמדינת ניו יורק בארה״ב. בריאיון לאפוק טיימס היא מספרת שבמחקרים שהיא עורכת היא לומדת לצותת לשיחות האלו שמתנהלות בין הצמחים.

איזה סוג של מידע עובר בין העצים?


“יש שיחות מורכבות שהעצים מנהלים ביניהם, כמו למשל שיחות שבהן הם מזהירים זה את זה. מדובר במידע שמועבר בצורה של רכיבים כימיים״.

אילו סוגים נוספים של שיחות אתם מצליחים “לשמוע״?


“הצמחים אומרים זה לזה הרבה דברים. גילינו למשל שחלק מהשיחות לא כל כך נחמדות, לפעמים יש שיחות זדוניות – צמחים מנסים להזיק לצמחים אחרים. יש לנו ראיות רבות שמצביעות על כך שצמחים מפיצים חומרים רעילים כדי לפגוע בשכנים שלהם, זה שכיח״.

בסרט “שר הטבעות״, יש ייצורים דמויי עצים (אנטים) שיודעים לדבר ואפילו ללכת. תפקידם להגן על עצי היער ועם הזמן הם הפכו דומים יותר ויותר לעצים שעליהם הגנו. בדרך כלל היצורים האלה נודעים בסובלנות ובקצב השליו והאיטי שלהם. אבל אחרי שצבאות של המכשף הרע, סארומן, הסבו נזקים חסרי תקדים ליער, האנטים התכנסו לישיבה דחופה שבסופה החליטו לצאת לקרב ולהחריב את עירו של המכשף הרע.

אילוסטרציה: Ursus Kaufmann/Agroscope

פרופ׳ מוריס והקולגות שלה עדיין לא גילו עצים שמסוגלים לצאת למסעות קרב, אבל בשנים האחרונות הם מגלים דברים מפתיעים אחרים: למשל, שמתחת לפני הקרקע פועלת רשת תקשורת ענפה שמחברת בין כל הצמחים והעצים, ושבכל יער קיים Mother Tree (עץ אם) שמחובר ישירות למאות עצים אחרים ביער. אם כמה עצי אם נפגעים בו זמנית, כל היער עלול להיות בסכנה.

הילדה שחלמה והצליחה לשנות את התפיסה שלנו

מי שעשתה את פריצת הדרך הגדולה ביותר בתחום הזה היא פרופ׳ סוזן סימרד (Suzanne Simard). סימרד גדלה במערב קנדה למשפחה של יערנים, ובילדותה בילתה שעות רבות בין העצים ולמדה להתאהב בסביבה השוקקת של היער.

בעיקר התעניינה ביצורים הרבים שגדלו מתחת לפני האדמה. היא תמיד הרגישה שבסביבה העשירה של היער, מעבר למה שרואים בעיניים, מסתתרים רבדים שאנחנו לא מודעים להם. כדי לספק את סקרנותה, היא החליטה לפנות למחקר אקדמי. לקראת עבודת הדוקטורט שלה היא רצתה לבדוק בצורה מסודרת האם יש משהו בתחושות שלה, שהצמחים בעצם מתקשרים ביניהם הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב.

את עבודת הדוקטורט היא ערכה בסוף שנות ה-90, בסביבה המבוקרת של החממה באוניברסיטת קולומביה הבריטית. היא גידלה שתיל צעיר של ארז אדום במרחק מסוים מעץ אשוח מבוגר, וגילתה שהאשוח הבוגר העביר רכיבי המזון לארז הצעיר. זו הייתה בדיוק ההוכחה שחיפשה כדי לאמת את ההשערה שלה – שבדרך כלשהי העצים מצליחים לעזור זה לזה בדרכים שעדיין לא הכרנו.

איך הצליח האשוח להגיע לשתיל הצעיר ולהעביר לו את המזון? הם הרי היו קצת מרוחקים ולא היה מגע ישיר בין השורשים. סימרד לא ידעה בוודאות, אבל נזכרה ברשת הפטריות הענפה והדינאמית שפרושה מתחת לפני הקרקע.

על הקשר ההדוק בין העצים והפטריות יודעים כבר מהמאה ה-19. השורשים של מעל ל-90 אחוז מהצמחים שגדלים על הקרקע מוקפים בקורי פטריות. העצים מספקים לפטריות בעיקר פחמן וחומרי מזון כמו פחמימות, ובתמורה הם מקבלים מהן עזרה בשאיבת מים ממעמקי האדמה ולפעמים גם רכיבים כמו חנקן וזרחן.

אנשים רבים חושבים רק על קרבות הנערכים בטבע כדי לשרוד. טוב לדעת שקיימות גם אינטראקציות חיוביות כאלו

רק בשנים האחרונות, מאז עבודת הדוקטורט פורצת הדרך של סימרד, חוקרים מתחילים להבין את חשיבות הרשת הזו להמשכיות היער. היא מורכבת מצינורות דקיקים של קורי פטריות והיא פרושה ביעילות כשהיא מחברת בין שורשי העצים בחלקי היער השונים, ויכולה להגיע עד לעומק של מאות מטרים.

בדומה ל-World Wide Web – שמה הרשמי של רשת האינטרנט, מאז שפורסם המחקר של סימרד החוקרים מדברים על רשת ה-Wood Wide Web, שמצליחה להפוך את כל היער לקהילה תוססת ומתואמת בזכות המידע הבלתי פוסק שעובר בה, הדומה לתנועה על אוטוסטרדה סואנת.

“ללא ספק יש לרשת התת קרקעית הזו השפעה על האם שתילים ישרדו או לא והאם היער החדש יצליח להתבסס אחרי שריפה או כריתה״, מסבירה בריאיון לאפוק טיימס פרופ׳ מלני ג׳ונס מאוניברסיטת קולומביה הבריטית, שהייתה שותפה למחקר פורץ הדרך של סימרד.

“כשפרסמנו את המאמר שלנו בכתב העת Nature, המגזין טבע את המונח Wood Wide Web כשהציג אותו ככותרת של הגיליון. אני חושבת שהדימוי הזה מתאר טוב את הרשת״, מוסיפה פרופ׳ ג׳ונס.

פרופ׳ מלני ג׳ונס מאוניברסיטת קולומביה הבריטית | תמונה: באדיבות פרופ׳ מלני ג׳ונס

בדרך כלל את יוצאת ליער כדי להסתכל על הרשתות האלו?


״כן, מרבית העבודה שלי היא בשטח. אבל זה לא כל כך פשוט לראות אותן. קורי הפטריה הם כמו חוטים ארוכים, ברוחב של 10-1 מיקרון, אלפית עד מאית המילימטר, כך שלא ניתן לראות אותם בעיניים והם עדינים מאוד״.

אז איך בכל זאת ג׳ונס וסימרד למדו על הרשתות האלו? הן עקבו אחר החומרים שזורמים בהן וראו לאן הם מגיעים. פרופ׳ ג׳ונס מספרת שפעמים רבות היא ועמיתיה עוטפים צמרת של עץ בשקית ניילון וממלאים את השקית בחומר מיוחד – סוג של פחמן דו חמצני השונה מעט מהרגיל. הפחמן שבשקית הוא למעשה איזוטופ כבד מעט מהפחמן הרגיל. שמו המקובל הוא “פחמן 13״, ובגרעין שלו שוכנים שבעה נויטרונים, אחד יותר מאשר בפחמן הרגיל.

״כשהצמח עובר פוטוסינתזה הוא משתמש בפחמן הדו חמצני הזה כדי להפיק סוכר ובשלב הבא הוא מעביר את הסוכר למטה לשורשים, ומשם לפטריות. כיוון שהעצים מחוברים ביניהם באמצעות הרשת התת קרקעית, במהרה יכולנו להבחין באיזוטופ הכבד של הפחמן גם בעצים האחרים בסביבה״.

כך, בסוף שנות ה-90 סימרד וג׳ונס גילו שעץ האשוח הבוגר “האכיל״ את שתיל הארז האדום שהיה בקרבתו.

בדרך כלל מקובל לחשוב שתופעות כאלו, שיצור ממין אחד עוזר סתם כך ליצור ממין אחר, לא קורות הרבה בטבע. בדרך כלל חושבים שאלטרואיזם מתבטא בעיקר כלפי בני משפחה או לפחות כלפי בני אותו מין.


״נכון, במשך זמן ממושך, כשאקולוגים חשבו על אינטראקציות בין מינים שונים הם התמקדו בעיקר בהיבטים של תחרותיות. ההנחה הרווחת הייתה שהאורגניזמים בהכרח נלחמים זה בזה על משאבים, וכל האינטראקציות ביניהם שליליות. אבל ככל שאנחנו מסתכלים על האינטראקציות האלו ביערות אנחנו מגלים יותר ויותר אינטראקציות חיוביות.

“אנשים רבים חושבים רק על הקרבות בטבע ועל איך שכולם נלחמים זה בזה כדי לשרוד. טוב לדעת שקיימות גם אינטראקציות חיוביות כאלו״.

העץ הגדול והוותיק בסביבה מקושר לעשרות או אפילו מאות עצים מסביבו. הוא מספק לצעירים שבהם את רכיבי המזון שהם צריכים ומהווה צומת מרכזי ברשת | תמונה: Fotolia

הצד האפל של הרשת

ב-2010 התברר שלרשתות האלו יש תפקידים חשובים נוספים, ומזון הוא רק חלק קטן ממה שעובר בהן. קבוצת חוקרים מ״אוניברסיטת דרום סין לחקלאות״ הדגימה כיצד שיחי עגבניה נעזרים בקורי הפטריות שמקשרים ביניהם כדי להפיץ ביניהם אותות אזהרה.

החוקרים, בהובלת ד״ר וולדרמיאם יידגו (Woldemariam Yihdego), גידלו שני שיחי עגבניה בעציץ עם מחיצה. המחיצה מנעה מהשורשים לגעת זה בזה, ומעל פני הקרקע היא גם חסמה מעבר של חומרים נדיפים דרך האוויר. אבל לעומת זאת, לקורי הפטריות הדקיקים שבאדמה המחיצה כן אפשרה להתפתח. כך שני שיחי העגבניה היו מחוברים זה לזה דרך הרשת התת קרקעית.

אחרי שהחוקרים נתנו לפטריות מספיק זמן כדי להתפתח ולגדול בין שני השיחים, הם הניחו על עליו של אחד משיחי העגבנייה פטריה מסוג שונה לחלוטין, Alternaria solani שמה, שגורמת לשיחי העגבניה לחלות. מתברר שבעזרת הרשת התת קרקעית גם השיח השני בעציץ ידע על הפולש המאיים והקפיד להיזהר ממנו. הוא ידע לייצר מבעוד מועד בדיוק את האנזימים שצריך, כדי להתמודד ביעילות עם הפטריה הפולשת מחוללת המחלה.

אבל מתברר שלא רק מסרים חיוביים מועברים ברשתות האלו. פרופ׳ קתרין מוריס מאוניברסיטת קסבייר חוקרת בין היתר את השימושים הזדוניים שנעשים ברשת הזאת. בריאיון היא מספרת שכדי להצליח לצותת לשיחות שמתנהלות בעציצים שבמעבדה ובחממה שלה, היא נעזרת פעמים רבות במחיצות דומות לאלו ששימשו את החוקרים הסינים. כאלו שמוודאות שרק הפטריות יוכלו לקשר בין הצמחים.

האם אתם כבר יודעים משהו על השפה שלהם?


״במקרה של השיחות הזדוניות, אנחנו כבר יודעים בדיוק באילו כימיקלים מדובר. הרכיבים הרעילים האלו מצטברים באדמה ובסופו של דבר ממש משפיעים על ההתפתחות של השכנים.

״אבל לגבי שיחות מורכבות יותר, למשל כמו אלו שבהן הם עוזרים או מזהירים אחד את השני, אנחנו עדיין לא לגמרי יודעים איזה חומרים אחראים לזה״.

בסך הכול את חושבת שרוב השיחות האלו הן ידידותיות?


״אני לא בטוחה שסוג תקשורת אחד שכיח יותר מהשני. אני יודעת ששניהם קורים והם חיוניים לאיזון האקולוגי״.

מה את חושבת על ההקבלה לרשת האינטרנט? על המונח wood wide web?


אני אוהבת את המונח הזה. אני חושבת שהוא נותן תמונה טובה של הרשת הזו. אבל בכל זאת יש כאן הבדל שכדאי לציין – אין כאן שום כוונה. בניגוד לרשת האינטרנט, שם אנחנו הולכים במכוון לאתר מסוים, ברשת הזו התהליכים אקראיים הרבה יותר. הרכיבים משוחררים לתוך הרשת ואז מגיעים לאן שהם מגיעים. אין כאן משהו שמקביל לכתובות IP״.

האם אפשר לתאר את היער כקהילה גדולה ודינמית?


כן. כשאת הולכת ביער את רואה קבוצה של עצים גדולים ומבודדים, אבל אם את חושבת על הרשת שפרושה ביניהם מתחת לפני הקרקע, שמקשרת ביניהם, את מבינה שהם קבוצה אחת גדולה של אורגניזמים שמקושרים זה לזה, ויש מיני עצים שברור שהצעירים שלהם לא יוכלו להתפתח בצורה תקינה בלי העזרה הזאת שמגיעה מהרשת. אם המנגנונים האלו לא עובדים, פשוט לא יהיו דורות חדשים.

אחיות רחמניות עוזרות להתאוששות היער

קווין ביילר החליט ב-2010 לנסות גישה אחרת כדי ללמוד על הרשתות האלה, גישה שקצת דומה לחקר רשתות מתחומים אחרים. בעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת קולומביה הבריטית הוא החליט ממש למפות רשת כזאת.

אבל אמרנו שהפטריות דקיקות כל כך ואין אפשרות לראות אותן. אז מה הוא עשה? מתברר שיש כמה מינים כאלו של פטריות שאמנם את הקורים הדקיקים שלהן אין לנו אפשרות לראות בעיניים, אבל כשהן נקשרות לשורשיהם של עצים מסוג אשוח דאגלס למשל, הן גורמות לשורשי העץ ליצור גבשושיות כדוריות בגודל של מספר מילימטרים. את הכדוריות האלו כבר נוכל לראות בעיניים חשופות והן מכילות מידע גנטי יקר. מידע גנטי הן של הפטריות והן של העצים, שבעזרתו ביילר הצליח ללמוד על מבנה הרשת.

כשכמה מהעצים החשובים האלו נכרתים בו זמנית, זה גורם לרשת כולה להישבר

״הוא בדק חלקת יער שגודלה 30×30 מטר, שצמחו בה עצי אשוח דאגלס״, מספרת פרופ׳ ג׳ונס. “יחד עם חמישה תלמידי מחקר שעזרו לו, הם התכופפו על הידיים והברכיים וחשפו שורשים מסביב לכל אחד מהעצים בחלקה. הם חיפשו את הכדורים הקטנים האלו באדמה״. כל כדור כזה שנחשף תועד בצורה מסודרת, כולל המקום שבו הוא נחשף, ומאיזה צד של העץ הוא התגלה, ורק אחר כך הכדור הקטן נשלח בקירור למעבדה. שם ביילר בחן את המידע הגנטי – הוא בדק בכל כדור כזה מהם הפטריה והעץ הספציפיים שיצרו אותו.

ומכאן ביילר כבר יכול היה לשרטט את מבנה הרשת. “הוא יישם אנליזות מתמטיות שמשמשות לחקר רשתות כדי לנתח את החלקה שחקר״. בנקודה הזו הוא גילה משהו מסקרן, שלמעשה התאים להשערות שהיו לפרופ׳ סימרד בעבר. בחלקת האדמה היה עץ מבוגר יחסית, בן יותר ממאה. מתברר שהעץ היה המקושר ביותר בחלקה. בעזרת הפטריות היו לו חיבורים ישירים ל-47 עצים אחרים בחלקה.

בסרטון שפורסם ביוטיוב פרופ׳ סימרד מסבירה על התפקיד החשוב של העצים המבוגרים והמקושרים האלה. היא קוראת להם Mother Trees (עצי אם) ומסבירה שיש להם תפקיד מכריע להישרדות היער – הם דואגים לספק לשתילים הצעירים שבסביבתם את רכיבי המזון שהם צריכים. לדבריה, העצים האלו מקושרים למאות עצים אחרים ולכן הם בעצם הצמתים המרכזיים ברשת. אם כמה מהעצים האלו נפגעים בו זמנית, היער כולו בסכנה.

כשאני שואלת את פרופ׳ ג׳ונס על “עצי האם״ האלה, היא מבקשת לעשות סדר במונחים, כי לדעתה השימוש במלה ״אם״ עלול קצת לבלבל. “לא מדובר באימא במובן של קשר גנטי. הקשרים האלו אינם בהכרח בין העצים המבוגרים לצאצאים שלהם. אולי מינוח של אחות רחמניה יתאים יותר״.

פרופ׳ ג׳ונס גם נותנת דוגמה לתפקידם של העצים המבוגרים האלו: “לפעמים, כשכורתים הרבה מעצי היער אבל מקפידים להשאיר כמה עצים גדולים ובוגרים, רואים שדווקא השתילים ששותלים ליד העצים החיים האלו, הם השתילים שמצליחים לשרוד יותר. אמנם יש דרכים שונות שבהן העצים המבוגרים עוזרים לצעירים, כך שהעזרה שהם מספקים לא בהכרח קשורה לרשתות הפטריות, אבל נראה שלפחות בחלק מהמקרים יש גם לרשתות התת קרקעיות תרומה להישרדות הצעירים.

בגלל החשיבות הגדולה של העצים המבוגרים והמקושרים האלו, הם יכולים גם להפוך לנקודת התורפה. פעמים רבות כשאנשים באים לכרות מעצי היער הם מתחילים קודם כל מהעצים השמנים “והרווחיים״ ביותר. “כשכמה מהעצים החשובים האלו נכרתים בו זמנית זה גורם לרשת כולה להישבר״, מסבירה פרופ׳ ג׳ונס.

״זה קצת כמו בסרט אווטאר. העץ שרואים בסרט מתאר טוב מאוד את האופן שבו הרשתות נראות. כמובן שהפטריות אינן כמו עצבים, הן לא חשמליות, אבל אני אוהבת לתאר כך את הרעיון של הקשרים מתחת לאדמה. הם מחוברים מתחת לאדמה בדרכים שאנחנו לא יכולים לראות.

״העובדה שהדברים נחבאים שם מתחת לפני הקרקע הופכת את כל העניין למרתק מבחינתי. כל הדברים האלו קורים מתחת לפני השטח ואנחנו לא יכולים לראות אותם ומאוד קשה לחקור אותם, אבל הם משפיעים מאוד על העצים ועל הצמחים. ככל שאנחנו מסתכלים יותר אנחנו מגלים כמה הם משפיעים. לכן אנחנו לחלוטין לא יכולים להתעלם מהם״.

את חושבת שאם נבין יותר את הרשתות האלה נצליח לשמר את היערות שלנו? 


“בהחלט. לפחות כאן במערב קנדה כבר מיישמים בעשר השנים האחרונות קצת מההבנות האלה. עכשיו, כשכורתים יער, נוהגים להשאיר קבוצה של עצים חיים. כך נשמרת רשת הפטריות מתחת לקבוצת העצים הזו, וכאשר שותלים באזור עצים חדשים רואים שלשתילים שקרובים ביותר לעצים המבוגרים יש סיכויים טובים יותר לחדש את הרשת התת קרקעית ולהפיק ממנה תועלת.

“ויש עוד משהו שכדאי שיבינו, אבל זה עדיין לא קרה. זה קשור לעצים המבוגרים והשמנים, שמקושרים למרבית העצים האחרים. קשה להשפיע על מישהו ולגרום לו להפסיק לכרות דווקא את העצים הגדולים כי הם מאוד בעלי ערך. לכן אם נצליח בשלב מסוים לשכנע את מנהלי היערות להשאיר דווקא את העצים הגדולים, ולכרות לכל היותר את העצים בגודל בינוני, הרשת התת קרקעית תישאר יציבה הרבה יותר״.

תמונה: Fotolia

מחקרים נוספים

צמחים קוראים לעזרתם של שומרי ראש

כשעל עליו של הכרוב מוטלות ביצים של החרק “לבנין הכרוב״, הוא מיד יודע לפלוט חומרים נדיפים שמזמנים אליו בדיוק את אלו שיאכלו את הביצים של הלבנין – הצרעות.

צמחים מזהים את קרוביהם

כשצמח הבשמת גדל באותו עציץ עם בשמת זר, הוא מתחרה בו – מגדיל את העלים שלו כדי להסתיר לשכן את השמש, לה הוא זקוק לתהליך הפוטוסינתזה שמספק לו מזון. אבל כשלידו צומח אח, כזה שגדל מאותו צמח, הוא פחות תחרותי – משקיע דווקא בהארכת הגבעולים שלו וכך מסתיר פחות את השמש.

צמחים מתקשרים באמצעות קולות

כשהשמיעו לשתילי תירס צעירים קולות, שורשיהם נמשכו למקור הקול, בעיקר כשהתדר היה בין 200 ל-300 הרץ. חוקרים מאוניברסיטת מערב אוסטרליה טוענים שזה גם התדר שמשמיעים בדרך כלל שורשיו של התירס בקולות התקתוק שלהם, ומציעים שהם מתקשרים כך, ואפילו עוזרים זה לזה לצמוח.

צמחים מפיצים הודעות אזהרה בכל הערוצים

כשצמח הלענה מותקף על ידי טורפים הוא פולט חומרים נדיפים שמזהירים את שכניו מהסכנה. כשהאפונה מתמודדת עם יובש קשה היא משתמשת בשורשים שלה כדי להפיץ את האזהרה לשכנים.

צילום: אלכס גורביץ׳

שלושה ילדים מסתתרים בתוך ענף עץ ענקי שנפל על האדמה, ושניים אחרים רוכבים מעליו. ״מה אתם עושים?״ אני שואלת. “זה חללית ואנחנו טסים לאיזשהו מקום״. ילד אחר שקוע בחפירה של תעלה ארוכה משופעת, שהוא כבר שפך לתוכה מים, ועכשיו היא נראית כמו נחל קטן זורם.

שלושה ילדים אחרים עסוקים בבניית מגדל מאבנים, כדי שיוכלו להגיע בעזרתו לענפים הנמוכים ביותר של העץ ולטפס עליו. המגדל מתמוטט כשהם עולים עליו. הם מנסים שוב ושוב לאזן את האבנים כך שיהיו יציבות יותר. אחרי ניסיונות רבים הם מצליחים לבנות מגדל יציב, עולים עליו ונתלים בצהלות שמחה על הענף. ילדים אחרים יושבים על מחצלת ומציירים. על מחצלת אחרת מפוזרות סלסלות עם קוביות מעץ, ספרים, וכלי עבודה כמו פטישים ומסמרים.

זאת המערה שלי״, אמרה הנערה לרון מלצר ולחברו. ״יש כאן מזרנים, ואתם יכולים לישון כאן הלילה״

זוהי שעת המשחק החופשי בגן יער במצפה רמון. 34 ילדים, בגיל שלוש עד שש, מפוזרים במתחם גדול שחורשה דלילה מסמנת את גבולותיו משני צדדים, ומשני הצדדים האחרים גבעות תלולות סלעיות. זהו גן יחיד מסוגו בארץ, שיזם והקים רון מלצר, בחור צעיר, שקט ונעים הליכות, בתמיכה של המועצה המקומית ושל משרד החינוך.

בגן הזה יש המון מרחב, המון אוויר נקי, שמש ורוח שמלטפים את הפנים. אין צעצועים מפלסטיק, אין משחקי קופסה והילדים לא חוששים להתלכלך בבוץ ובחול. המבוגרים, מלצר ושתי גננות נוספות, במרחק מה מהילדים, משגיחים מרחוק, לא מתערבים במשחקים, והילדים ממעטים לקרוא לעזרתם, שקועים לגמרי במשחקים שלהם.

“כשהילדים שוהים הרבה זמן בחוץ הם לומדים איך מתמודדים עם איתני הטבע, איך אפשר לשחק בלי צעצועים ובעיקר הם לומדים שהם יכולים לסמוך על עצמם ועל היכולות שלהם למצוא פתרונות לכל אתגר שהחיים יביאו״, מסביר מלצר.

אבל הסיפור על הגן המיוחד שמתנהל ביער, סיפור שעוד נחזור אליו, בכלל לא התחיל במצפה רמון שבדרום, אלא רחוק מאוד משם, בספרד. בתהליך “ריפוי אישי״ שעבר מלצר, כשגר תקופות ממושכות במערות ובאוהלים.

איש האוהלים

ילדים בונים מגדל מאבנים כדי לטפס על העץ | צילום: אלכס גורביץ׳

זה קרה לפני כשמונה שנים. רון מלצר פסע בזהירות בחשכה מוחלטת, בלילה ללא כוכבים, כשרק צללית הנערה שצעדה לפניו בצעדים קלים ובטוחים, סימנה בשבילו את הנתיב. הם התקדמו בדממה בשביל עפר, בזמן שנראה לו כנצח.

לפתע היא עצרה מול גוש כהה, הדפה בתנופה משהו שנראה כמו דלת, ובבת אחת מלצר מצא את עצמו בתוך חלל גבוה ורחב ידיים. באור הנרות הרך אפשר היה להבחין במעומעם בחללים נוספים. חמימות נעימה עטפה אותו, בניגוד לקור העז שבחוץ. “זאת המערה שלי״, אמרה הנערה למלצר ולחברו. “יש כאן מזרנים, ואתם יכולים לישון כאן הלילה״.

זו הייתה המערה הראשונה בדרום ספרד שמלצר הגיע אליה. אחרי טיול ממושך באירופה, שבו הוא לא היה בטוח מה הוא מחפש, אולי לפני הכול מנוחה ומרפא לגוף ולנפש, אולי חיים שהם קרובים יותר לטבע. למחרת בבוקר, כשהוא יצא מפתח המערה, נושם עמוק את האוויר הצח, ורואה מראש הגבעה את המרחבים הפרושים לרגליו, הוא ידע מיד שהוא הגיע סוף סוף למקום שחיפש. ״אפילו לא חזרתי לאסוף את החפצים שלי מהמקום הקודם שהייתי, פשוט נשארתי פה״, הוא מספר לאפוק טיימס.

מלצר מראה איך מרימים נדל לתוך קופסה | צילום: אלכס גורביץ׳

המערה הזאת הייתה התחנה המשמעותית הראשונה בחיפושים של מלצר אחרי צורת חיים שונה ממה שהכיר עד כה, קרובה יותר לטבע ורחוקה יותר מהנוחיות והפתרונות הקלים שמציעה לנו הטכנולוגיה היום.

מלצר גדל בחיפה, במשפחה שהוא מכנה ״אריסטוקרטית״. אבא איש עסקים, אימא רוקחת, בית מרווח ואמיד. בתיכון היוקרתי “הריאלי העברי״ שעל הכרמל, הוא בחר להגביר לימודים במחשבים וכלכלה מתוך מחשבה על קריירה. נראה היה שכל הנסיבות הונחו עבורו כדי שיצעד במסלול הנכון והבטוח.

אבל בתקופת השירות הצבאי משהו התחיל להשתבש. פתאום התחילו לנקר שאלות ותהיות. תחושת הבטן אמרה שאולי מה שנחשב להצלחה ואושר בחברה ובתרבות שלנו לא מדבר אליו. “האם התרבות הזאת שאנחנו חיים בה היא בכלל נכונה בשבילי, האם אני רוצה לחיות לפי הערכים שלה, שגורמים לי כל כך הרבה סבל״, הוא חשב לעצמו.

התהיות והמחשבות שלא הניחו למלצר גרמו לו לצאת למסע של חיפוש עצמי, בעולם בחוץ, ובתוך הנפש פנימה, שבמהלכו מכר פיתות ולבנה בפסטיבלים מוסיקליים באירופה, עבד בחוות, התארח אצל מקומיים שמצא דרך אתרי אירוח באינטרנט, וחי שלושה חודשים במערה בדרום ספרד, קרוב לעיר גרנדה. שם, בחיים בתוך המערה, הוא התחיל לגלות דברים שלא הכיר ומצאו חן בעיניו.

איפה נמצא האושר

החיים במערה הכו במלצר בעוצמה בכל החושים. “עד גיל 25 חייתי בתוך בית מבטון, שהוא חומר מת שמבודד אותך מהסביבה. כשאתה חי בתוך מערה, העשויה מחומר חי ונושם, אתה מגלה עולם שלם של תחושות ודקויות שלא הכרת קודם. פתאום הגוף והנפש מתעוררים לחיים, מתחברים לטבע שבחוץ, למזג האוויר המשתנה, לצלילים ולציפורים״.

הייתי הומלס לגמרי, חי במערה ואוכל משאריות של שווקים סיטונאיים, אבל בפועל זו הייתה אולי התקופה הכי מאושרת בחיי

כיוון שלא היה חשמל, מלצר, כמו כל אלה שהתגוררו במערות סמוכות, הלכו לישון כמה שעות אחרי השקיעה, בערך בתשע, וקמו בבוקר עם הזריחה. הם השתמשו בשירותים יבשים, שבהם הצואה הופכת בתהליך כימי לדשן שאפשר להשתמש בו. ופעמיים בשבוע הם עלו במעלה ההר לכנסייה שמאחוריה נמצא ברז המים היחיד בסביבה, ומילאו מים בג׳ריקנים.

״הייתי הומלס לגמרי, שחי במערה וניזון משאריות של שווקים סיטונאיים״, נזכר מלצר. “הייתה לנו צלחת כמו של לוויין עשויה מאלומיניום, שבמרכזה אפשר היה להניח סיר עם מים. כשכיוונו את הצלחת לשמש, אפשר היה לבשל עליה פסטה או משהו אחר. כשהייתה שמש בישלנו, וכשלא הייתה, לא בישלנו.

״זו הייתה אולי התקופה הכי מאושרת בחיי, יותר מאושרת מאשר כשהיו לי כל האמצעים הכלכליים. שם גם נפל לי האסימון שכשמוציאים מהמחשבה את העניין הכלכלי ולא צריך הרבה כסף, קיימת אלטרנטיבה לחיים מסוג אחר״.

אחרי שלושה חדשים במערה, מלצר חזר לארץ, ועבר לגור בשלוש השנים הבאות באוהל במצפה “כליל״ בצפון. “שם היה האוהל הראשון שגרתי בו. הוא היה מאוד ראשוני, עם יריעות שלא מתאימות לחורף״.

רוחצים את הפיילות לאחר הארוחה | צילום: אלכס גורביץ׳

מלצר שיפץ את האוהל, והוסיף לו מקלחת, שירותים ולצדו גינת ירק. האתגר היה רציני כי הוא מעולם, עד אז, לא החזיק מברג ביד ולא עשה כמעט שום עבודת כפיים. “גדלתי כמו רבים היום, אם משהו מתקלקל מביאים איש מקצוע שיתקן. אבל במקום כזה אתה פוגש כל הזמן את איתני הטבע: רוח, שמש, גשמים.

״אחרי גשם חזק אתה מבין שאתה צריך לעשות תעלת ניקוז יותר עמוקה; רוח מגלה לך שהמבנה לא חזק מספיק, ושמש מגלה שצריך מחסה. זו התעסקות יומיומית, ויש בה משהו חזק מאוד שמגלה לך את יכולותיך״.

איך התפרנסת כשהיית באוהל?


“עבדתי יום או יומיים בשבוע בשדה אורגני קטן לא רחוק מהאוהל תמורת 1,000 שקל בחודש. הסתדרתי עם זה לגמרי. את כל הירקות שהייתי צריך הייתי מביא מהשדה. בהמשך עברתי לאוהל אחר, קצת יותר משוכלל, ושם היו לי גם תרנגולות ועיזים״.

החיים הפשוטים קרוב לאדמה ולטבע, היכולת להתמודד עם אתגרים והביטחון שהתפתח אצלו שהוא מסוגל לעשות דברים שהוא רוצה, בניגוד לחוסר האונים שהוא הרגיש בעבר, עוררו במלצר את הרצון להעביר את המתנה הזאת הלאה, ובעיקר לילדים, וכך עלה בדעתו הרעיון לפתוח גן ילדים בתוך יער. מלצר לא ידע בזמנו שהוא למעשה מצטרף לקבוצה של אלפי גנים כאלה שקיימים כבר ברחבי העולם.

גן ילדים בתוך חורשה

לפני שהגענו לגן, הצוות עם הילדים הכינו ארוחת בוקר: פיתות אפויות על סאג׳ מבצק שהם הכינו, ירקות חתוכים ולבנה. אחרי הארוחה, קבוצה של ילדים וגננת רחצו את הכלים בפיילות.

ילדים אחרים, בקבוצות ויחידים, המציאו משחקים עם כל מה שהסביבה מזמנת: עצים, אבנים, זרדים, מים, בוץ.

״ילדים יודעים ליצור משחקים מתוך העולם הפנימי שלהם״, אומר לי מלצר. “הם נולדים עם הידע הזה. אני רואה אינספור משחקים כאלה שהילדים ממציאים, וכל שנה הילדים החדשים שמגיעים ממציאים עוד משחקים וכולם מלמדים אחד את השני. כאשר אנחנו נותנים להם כבר בגיל הצעיר הזה רק משחקים או צעצועים מוכנים, אנחנו מקבעים אותם לתוך תבניות מסוימות והם עלולים לאבד או לשכוח את היכולת הזאת״.

כשהתחלנו, ההורים לא תמיד היו מרוצים: ״הילד שלי כל היום ביער. מה הוא יהיה בסוף, צייד?״

אני שואלת את מלצר האם אפשר ליצור סביבה יצירתית כזו, שמאפשרת משחק חופשי, גם בתוך מבנה רגיל של גן. “היתרון הגדול של השהיה בחוץ הוא שזו סביבה דינמית שמשתנה כל הזמן, והילדים חווים את השינווים האלה על בשרם״, הוא אומר. “עונות השנה, מזג האוויר, בעלי חיים, כל אלה מספקים כל הזמן אתגרים חדשים שהילדים פותרים בהדרכה של המבוגרים.

״איך יוצרים מחסה כשיש גשם או רוח או שמש, איך מדליקים מדורה ומכינים אוכל, איך מרימים אבן מבלי להיפגע מחיה שאולי נמצאת מתחת לאבן, איפה יש אבנים מתדרדרות שלשם לא הולכים. דרך האתגרים האלה הילד מפתח אמון וביטחון ביכולות שלו, הוא לומד שהוא יכול לסמוך על עצמו שימצא פתרונות במצבים מאתגרים״.

כמו על פי הזמנה, קבוצה של ילדים צועקת למלצר שהם מצאו נדל, חרק שלעתים עלול להיות ארסי. מלצר מגיע אליהם בריצה, מראה להם איך אפשר בעזרת זרדים להרים את הנדל בזהירות לתוך קופסה. יחד הם עולים לגבעה המסולעת, ומניחים את הנדל בין האבנים, רחוק ממרחב המשחקים שלהם. כדי להשלים את הפרויקט, הילדים מחליטים שהם רוצים לבנות לנדל בית מבוץ ומאבנים, ומקשטים אותו בזרדים.

שיחה עם ילדים שביקשו עזרה | צילום: אלכס גורביץ׳

אני שואלת את מלצר איך הילדים האלה מתחברים בסופו של יום למאה ה-21. “לכולם יש את המאה ה-21 בבית עם טאבלטים ואייפדים״, הוא עונה לי בחיוך של מובן מאליו. בבית כולם רגילים שלוחצים על כפתור אחד ונדלק האור, לוחצים על כפתור נוסף ונדלק המזגן. לוחצים על עוד כפתור ויש מחשב. אבל זה בא על חשבון דברים אחרים, על חשבון הגוף שלנו שלאט לאט מתנוון, כי פיזית אנחנו כבר לא כל כך זקוקים לגוף פעיל ובעל יכולות״.

בגן הזה, במרחב הפתוח בחוץ, הוא רוצה לתת לילדים תחושה שהם יכולים להיות עצמאיים, לא תלויים בטכנולוגיה, אותה תחושת המסוגלות שהוא למד על בשרו בחיים במערה ובאוהל. “מעניין לראות שלילדים שמשחקים בבית בעיקר עם טאבלטים, קשה יותר ולוקח להם יותר זמן לפתח משחקים מהדמיון כשהם בגן יער״.

בעולם קיימים אלפי גני יער באירופה, ארה״ב ואוסטרליה. בישראל קיים בינתיים רק הגן יער במצפה רמון, זו השנה הרביעית.

היה קל לשכנע את ההורים לשלוח את הילדים לגן כזה?


״עברנו תהליך עם ההורים. התחלנו מיום בשבוע בחוץ ולאט לאט זה גדל לארבעה ימים בשבוע בחוץ ויומיים בתוך מבנה של גן רגיל. היו הורים שחשבו שזה יותר מידי: ‘הילד שלי כל היום ביער. מה הוא יהיה בסוף, צייד?׳ ואחרים חשבו שזה מצוין. היה הורה אחד שאפילו אמר: ‘אני רואה שלילד שלי יותר קשה בחורשה מאשר במבנה, אבל אני מברך על הקושי הזה. אני חושב שהאתגרים הפיזיים בחוץ והאתגרים המנטליים של יצירת משחקי דמיון טובים בשבילו, אז בוא נמשיך׳.

״אני מסביר להורים שלא משנה מה הילד יבחר לעשות בעתיד, לחיות ביער או להיות איש הייטק או עורך דין, חשוב שיהיה לו מרכז פנימי יציב ושקט של ביטחון עצמי ואמונה ביכולות שלו, שהשהייה בגן היער מקנה״.

ואיך מחלקת החינוך במצפה רמון ובמשרד החינוך הגיבו לרעיון שלך?


“סיפרתי להם את הסיפור האישי שלי והם השתכנעו. לזכותם יאמר שלולא התמיכה של המועצה המקומית במצפה רמון ושל אגף הניסויים במשרד החינוך לאורך כל הדרך, הגן הזה באמת לא היה יכול להתקיים״.

לאן אתה רואה את הגן יער מתפתח בעתיד?


״אני עובר בסוף השנה עם משפחתי לצפון ומקווה לפתוח שם גן יער נוסף. ומי שקיבל השראה מהסיפור שלי ורוצה להמשיך את הקסם הזה של גן יער במצפה רמון ולהצטרף לצוות העובדים בגן, יתקבל פה בזרועות פתוחות״.

למידע נוסף על הגן אפשר לפנות לרון מלצר: meltzeron@gmail.com

דמיינו לעצמכם שכבר בקרוב רופא המשפחה ישלח אתכם לבדיקת דנ"א, בנוסף לבדיקת הדם השגרתית, וכעבור כמה ימים יקבעו לכם פגישה עם גנטיקאי מומחה, שיספר לכם משהו שיציל את החיים שלכם: יש לכם סיכוי גבוה לחלות בעוד כמה שנים בסרטן אלים, כזה שסיכויי ההחלמה ממנו נמוכים. אבל – אם תתחילו כבר היום טיפול תרופתי מונע, תוכלו להימנע מהמחלה הנוראה.

איור: Zephyris/Wikimedia

העולם המרתק של הגנטיקה חושף בפנינו סודות ודלתות שעד כה היו חסומות. לא בכדי מושקעים בו הזה משאבים רבים כל כך. אחד מהאנשים המרתקים בתחום הזה הוא פרופ' איתן פרידמן, מנהל היחידה לאונקו-גנטיקה בבית החולים שיבא.

לאחר שניצל ממוות בהתקלות עם מחבל בזמן שירותו הצבאי בלבנון, עבר פרופ' פרידמן שיקום ארוך והיה הישראלי הראשון שצלח את תעלת למאנש פרופ' איתן פרידמן, היום הוא מסתכל על החיים כמתנה נפלאה והזדמנות חד פעמית שכדאי לנצל אותה כמה שאפשר.

מאז שהשתנו חייו, הוא דוחף את עצמו גבוה ורחוק גם בחייו המקצועיים, כשהמטרה העומדת מול עיניו היא להצליח ליצור בחברה תהליכים שישפיעו על הבריאות שלנו ושל ילדינו.

בהרצאתו באירוע Med for a change פרופ' איתן פרידמן ידבר על המחקרים האחרונים בגילוי הנטייה המורשת לפתח סרטן ועל התהליכים שקורים היום בתחום הגנטיקה בישראל ובעולם במטרה לאתר מחלות שטרם אובחנו.

פרופ' איתן פרידמן

אבל מעבר להזדמנות להאריך את החיים ולמנוע מחלות קשות, תחום הגנטיקה מעלה כבר היום שאלות אתיות מהותיות שאנחנו צריכים לחשוב עליהן. למי תהיה גישה למידע הגנטי שלנו? מה יקרה אם המידע הגנטי הזה יגיע לידיהן של חברות הביטוח שיוכלו ללמוד על הסכנות הבריאותיות האורבות לנו?  או למעסיקים שיוכלו ללמוד על אופיינו המולד?

מה אמור לעשות רופא שיגלה כי מטופל שלו הולך ככל הנראה לחלות באלצהיימר בעוד עשר שנים? או שאביו אינו האב האמיתי שלו? האם אנחנו באמת רוצים לדעת מה צופן לנו העתיד? ואיך יראה העתיד כשכבר בזמן הלידה כל משפחה תקבל את הריצוף הגנטי של הרך הנולד?

לצידו של פרופ' פרידמן יעמדו על במת Med for a Change מרצים ממיטב המוחות בעולם הרפואה בישראל, אנשים שמובילים גם הם לשינויים מהותיים בחברה שלנו. בואו להיות גם אתם חלק מהדיון ומהמהפכה הבאה בעולם הרפואה, לפגוש את האנשים שיוצרים אותה ומקדישים את חייהם כדי לעורר שינוי.

אירוע קודם בסדרת For a Change

האירוע מיועד לאנשים שרוצים להיות חלק מהשינוי,
שחשוב להם להיות מעודכנים ופורצי דרך בתחומם,
לאנשים שמבינים את הערך שיש בללמוד מאחרים.

הנחה למקדימים להירשם
במקום 647 ש"ח לכרטיס, רק 325 ש"ח

קוד הנחה לקוראי אפוק טיימס: EPOCH – שריינו את מקומכם

שום דבר לא יפריע לשי ראשוני לנהל את העולם. גם לא זה שהוא מרותק לכורסה בביתו, ויכול להזיז רק את העיניים. אם רק את העיניים הוא יכול להזיז – אז הוא ינהל את העולם באמצעות העיניים!

צילום: Alex Gurevich/Epoch Times Israel

אף אחד שפוגש את שי ראשוני לא יכול להישאר אדיש. לא כי הוא מסכן. לא כי הוא חולה במחלת ניוון שרירים נוראה שאין לה מרפא – ALS. לא כי הוא יכול לתקשר רק באמצעות תוכנת מחשב שאותה הוא מפעיל באמצעות העיניים. אף אחד לא יכול להישאר אדיש כי שי ראשוני מעורר השראה, ומפיח רוח של אופטימיות בכל מי שהוא מדבר איתו.

בזכות הרוח העצמתית והבלתי מתפשרת שלו, ראשוני מצליח לרתום לעשייה את כל מי שנקרה בדרכו. באמצעות עמותת פרס לחיים שאותה הוא מנהל הוא הצליח לרתום מדענים מכל העולם – רבים מהם אפילו לא שמעו על ALS – לתרום מזמנם, מנסיונם ומשכלם למחקרים פורצי דרך בחקר ה-ALS. מחקרים שעשויים לשנות את החיים של החולים לנצח.

ראשוני הוא בן אדם שחייבים ללמוד ממנו. לא רק על ALS ועל הסיכוי ההיסטורי שבתקופה הזו למצוא לה מרפא. חייבים ללמוד ממנו על רוח הניצחון, על אופטימיות בלתי מתפשרת, על איך אדם יכול לקחת את הבשורה הנוראה ביותר, ולהפוך אותה לשאיפה נשגבת לשנות את העולם ולעשות אותו מקום טוב יותר. חייבים ללמוד ממנו איך לרתום אחרים לעשייה, איך אפשר לעורר באנשים השראה ולהביא אותם לעשות דברים שהם מעולם לא חשבו שהם יוכלו לעשות.

אני לא אשכח את היום שבו פגשתי בסלון ביתו של ראשוני ברמת השרון קבוצה של צעירים מוכשרים שנשאבו בקסמו של ראשוני להצטרף למיזם התנדבותי. כולם עם ברק בעיניים. החבורה הזאת פיתחה בתוך זמן קצר מוצר טכנולוגי פורץ דרך שהולך לשנות את חייהם של משותקים בכל העולם. אנשים החולים במחלות שונות כמו ALS סובלים מ״תסמונת נעילה״ – הם לא מסוגלים לזוז או לדבר, ויכולים רק להזיז את העיניים.

עד היום כדי לתקשר הם נדרשו לפתרונות מורכבים, מסורבלים ויקרים, כמו הפתרון של סטיבן הוקינג הכולל מסך מחשב המוצב על כסא הגלגלים שלו. הפתרון שפיתחה הקבוצה הצעירה והמוכשרת בהובלתו של ראשוני מורכב ממשקפיים ומצלמה המורכבת עליהם. באמצעות תנועות העיניים יכולים בעלי תסמונת נעילה לתקשר, לקרוא לעזרה, ולהגיד כל מה שהם רוצים. הפתרון הפשוט הזה יהיה גם זול מאוד, אולי כמו סמארטפון לא יקר, בניגוד לפתרונות היקרים מאוד הקיימים כיום.

אני מנסה את האבטיפוס של המכשיר Eyecontrol:

כנס Med for a Change הוא הזדמנות נפלאה לפגוש את ראשוני ולקבל ממנו קצת מאותה רוח בלתי מתפשרת, ללמוד ממנו, ולהבין איך אפשר לרתום אנשים, איך אפשר לחבר אנשים מתחומים שונים וסוגי חשיבה שונים, ולגלות איך אפשר לעשות את העולם הזה מקום טוב יותר.

חוץ מראשוני, בכנס ירצו עוד דוברים מרתקים שמצליחים לחבר בין עולמות שונים ולעשות פריצות דרך מרגשות ומפתיעות. בואו לשמוע אותם, ולהכיר עוד אנשים כמוכם, שרוצים להכיר אנשים שחושבים אחרת ושרוצים לשנות את העולם.

אנחנו מציעים לקוראים שלנו הנחה ענקית, אבל רק אם תזדרזו להירשם. ההצעה בתוקף רק עד ה-15 במארס. במקום 647 ש״ח, רק 325 ש״ח. קוד ההנחה: EPOCH.

שריינו עכשיו את המקום שלכם!

צילום: Amber Harsness, Fotolia

מגוון אתרי אינטרנט מציעים לנו כיום לדרג מסעדות, סרטים ובתי מלון. אבל מה אם הייתם יכולים לדרג אנשים? 4.5 כוכבים לקולגה המוכשר שלכם, שתמיד עוזר לפתור משימות קשות; 3 כוכבים לשכנה ממול, שמשלמת בזמן ועד בית אבל אף פעם לא מחייכת במעלית; ו-2 כוכבים לבת הזוג לשעבר שעזבה אותך בשבוע שעבר.

זה בדיוק מה שהתכוונה לעשות היזמית ג׳וליה קורדריי. בספטמבר היא התראיינה לעיתון קנדי, וסיפרה שבקרוב תשיק את השירות הנועז החדש שלה, Peeple, שבו אדם יוכל לדרג כל אדם שהוא מכיר, מבלי שהוא ביקש זאת, ומבלי שיוכל להשפיע על כך. כן, שמעתם נכון, כל אחד יוכל לדרג אתכם מבלי שתרצו, בשלוש קטגוריות: מקצועית, אישית ורומנטית. מה שקרה בעקבות הראיון הזה, תפס את קורדריי לא מוכנה.

אילוסטרציה: Fotolia

סערה תקשורתית הייתה רק ההתחלה. עיתונאים, בלוגרים ומשתמשי רשתות חברתיות ביקרו בחריפות את האפליקציה ותקפו את הרעיון ואת היזמית. אנשים מודאגים אפילו הקימו אתרי אינטרנט שנועדו להשמיץ את Peeple, או העלו סרטונים ליו-טיוב שתקפו את האפליקציה הנועזת.

אפשר להבין אותם. הם היו מבועתים מכל מיני תסריטים אפשריים: דמיינו לעצמכם שכל אינטראקציה שהייתה לכם אי פעם תהיה גלויה לפתע לציבור ולביקורת שלו, מבלי שתהיה לכם יכולת למנוע זאת. מה למשל יקרה אם נקלעתם לעימות עם השכן, והוא מחליט לתת לכם כוכב אחד ולכתוב ביקורת שלילית, שתופיע ליד התמונה שלכם? או שלא עמדתם במשימה שהבוס נתן, וכל העולם ידע על כך, והדירוג שלכם ירד. המבקרים חששו שנהפוך בהדרגה לאובייקט בתוך אפליקציה, לאייטם שהתנהגותו נמדדת באמצעות מספר.

מה אם מישהו באמת היה רוצח אותי בגלל זה, אבל היה מגלה לאחר מכן שהאפליקציה אינה רעה כל כך? לאף אחד לא מגיע למות בגלל דעותיו

אבל ביקורות קשות לא היו הדבר היחיד שקורדריי נאלצה להתמודד איתו בעקבות הסערה התקשורתית. “קבוצת ההאקרים ‘אנונימוס׳ הפילה את האתר שלי וניסתה לפרוץ לחשבון הפייסבוק שלי״, אומרת קורדריי בקול שבור בראיון לאפוק טיימס. “הם חשבו שהחברה שלי רעה, בלי לראות אפילו את המוצר ובלי לדבר איתי. רק לאחרונה הם התחילו להילחם בדאע״ש, ועכשיו הם מנסים לחסל את החברה שלי? הם פרסמו את המידע האישי שלי כדי שאנשים יוכלו לבוא להרוג אותי. מה עשינו? אפילו לא השקנו את המוצר עדיין.

“מה אם מישהו באמת היה רוצח אותי בגלל ‘אנונימוס׳, וכמה חודשים לאחר מכן האפליקציה הייתה מושקת והוא היה מגלה שטעה לחלוטין והיא לא רעה כל כך? אתם יכולים לדמיין כמה נורא זה היה? לאף אחד לא מגיע שיהרגו אותו בגלל דעותיו השונות״.

ממש קיבלת איומים אמיתיים על חייך?


“כן, כל הזמן. באימיילים, בפייסבוק, במסרונים ובשיחות טלפון. אני מבינה את הציבור – עם שינוי מגיע פחד, ועם פחד מגיע כעס. יש לי אמפתיה לזה. אבל אנחנו בהחלט ראויים לאפליקציה הזאת, ואנחנו נעשה את זה, אנחנו נניע את זה קדימה, לא משנה כמה אנשים מפחדים מזה. זה הכרחי בעידן הדיגיטלי הזה״.

קורדריי עומדת על שלה, ומתכוונת להשיק את האפליקציה לנסייני בטא כבר בחודש דצמבר ולהשיק אותה לציבור הרחב בינואר. למרבה המזל, הסערה סביב קורדריי גרמה לה לבצע כמה שינויים באפליקציה, שינויים שיאפשרו לנו להתגונן מפניה אם נרצה.

48 השעות הגורליות

ג׳וליה קורדריי. התגלתה כאישה חיובית ואופטימית, לא ממש הטכנולוגית קרת הלב שמסכמת אנשים במספרים

קורדריי מתגלה במהלך הראיון כאישה חיובית ואופטימית, לא ממש הטכנולוגית קרת הלב שמסכמת אנשים במספרים, כפי שהיה אפשר לדמיין מהסיקור התקשורתי.

היא אישה תוססת עם חיוך רחב, שמנהלת שתי חברות בתחום גיוס כוח אדם. בהחלט אפשר לא להסכים איתה, אבל תוך כדי שיחה עולה ממנה תפיסת עולם שמנסה לעשות טוב יותר לאנשים ולתקן עוולות – לא למצוא עוד שימוש ציני לטכנולוגיה בעידן הדיגיטלי.

הסיפור של Peeple התחיל באפריל 2014, דווקא כרעיון במוחה של חברתה הטובה ניקול מק׳קולוג, אמא לשניים שתיהפך בהמשך לשותפה בפיתוח האפליקציה. ניקול ניסתה להבין איך קורדריי מצליחה למצוא מידע על אנשים שהיא מגייסת לעבודה דרך החברות שלה. היא רצתה להשתמש בטכניקה דומה לדעת יותר על השכנים שלה, כדי להבין אם היא יכולה לסמוך עליהם ולתת להם לשמור על ילדיה. אבל אז עלה במוחה רעיון נוסף: ליצור פלטפורמה שמצד אחד תאפשר לגלות מידע אמין על אנשים אחרים, ומצד שני תייצר אפשרות להמליץ על אנשים שמגיע להם קרדיט, “אנשים שעובדים קשה ומגיע להם למצוא עבודה טובה יותר״, אומרת קורדריי.

קורדריי התחילה לפתח את הרעיון. היא נפגשה עם עורכי דין, עם מפתחי אפליקציות, ופנתה למשקיעים כדי לגייס כסף.

איך הצגת את האפליקציה למשקיעים? מה היה הפיץ׳ שלך?


“הסברתי שכשאנחנו עושים עסקים עם מישהו, מביאים שותף לדירה, בוחרים רופא לילדים, מעסיקים בייביסיטר וכו׳, אנחנו רוצים לדעת מי הם האנשים האלה. אנחנו רוצים שלכל אדם יהיה מקום בטוח שיאפשר לו לקבל החלטות על האנשים שמסביבו, וגם לנהל את המוניטין שלו עצמו״.

באפליקציה אנחנו מנסים להעלים את האנונימיות. זה יגרום לאנשים לקחת אחריות על מה שהם אומרים ועושים

המקום הבטוח, לפי קורדריי, היא סביבה שאין בה אנונימיות. “היום אפשר להכפיש כל מי שרוצים באינטרנט וברשתות החברתיות באופן אנונימי ולפגוע במוניטין שלו. באפליקציה אנחנו מנסים לשנות את זה – להעלים את האנונימיות. זה יגרום לאנשים לקחת אחריות על מה שהם אומרים ועושים״.

בעידן שבו האנונימיות משתלטת על הרשת, ובחסותה בריונים תוקפים אנשים, וגם גורמים להתאבדות לפעמים, היא מנסה להחזיר את הפנים מאחורי האנשים, ולגרום להם לקחת אחריות. אף אחד לא יוכל להיות אנונימי ברשת שלה.

בספטמבר 2015, כשקורדריי יצאה לתקשורת, האפליקציה הכילה מערכת דירוג של חמישה כוכבים, בשלוש קטגוריות – מקצועי, אישי ורומנטי. משתמש היה יכול לכתוב בשורת החיפוש של האפליקציה “ג׳וליה קורדריי״ למשל, ולראות מיד את כל הנשים עם השם הזה ברחבי העולם. כל שנותר לו היה לדרג את הג׳וליה שהוא רוצה לדרג, וכך לצרף אותה לאפליקציה מבלי שביקשה. כלי תקשורת שסיקרו את האפליקציה הסבירו שמי שהוסיפו אותו לאפליקציה ודירגו אותו לעולם לא יוכל למחוק את הדירוג.

“הציגו אותנו כך בוושינגטון פוסט. זו הצגה לא נכונה. זה גרם לאנשים לפספס את המטרה של האפליקציה, והם ביקרו אותנו. הם חשבו שהיא תאפשר בריונות רשת. אבל זאת אף פעם לא הייתה אופציה באפליקציה״.

איך זו לא הייתה אופציה? אפשר היה לצרף אנשים בלי שהם ירצו ולדרג אותם. היינו יכולים לדרג מישהו שאנחנו לא אוהבים עם כוכב אחד ולכתוב עליו ביקורת קשה בפרופיל שלו.


“היית יכול, אבל הדירוג הזה אף פעם לא היה מתפרסם עד שאותו אדם היה פותח את הפרופיל שלו באפליקציה, ולאחר מכן היו לו 48 שעות להגיע להסכמה אתכם על הדירוג ועל הביקורת שנתתם לו. אם לא הצלחתם ליישב את זה ביניכם, ההמלצה השלילית הייתה עולה, כל עוד לא הייתה מפרה את התנאים שלנו״.

מהסערה התקשורתית שליוותה את קורדריי, שהובילה לאיומים על חייה ולהכפשתה בכל פינה באינטרנט, דווקא יצא משהו טוב אחד מבחינתה: קצב הרישום לגרסת הבטא קפץ מעלה. כ-10 אלף איש כבר נרשמו לגרסת הבטא שתושק החודש, אם לא יהיו עיכובים נוספים. אבל היו לסערה גם השלכות שליליות על קורדריי: היא כמעט נשברה מנטלית, ובצעד נואש החליטה לבצע כמה שינויים באפליקציה.

מתכננת לחזור לרעיון המקורי

“במקור הייתה אפשרות שיוסיפו אותך גם אם אתה לא רשום לשירות. היית מקבל הודעת טקסט שבה היה כתוב: ג׳וליה דירגה אותה באפליקציה Peeple. כדי לראות את הדירוג, תוריד את האפליקציה״.

איזה שינוי עשית?


“עכשיו אתה צריך להוסיף את עצמך ואף אחד אחר לא יכול. יש לך שליטה מלאה על מה שקורה בפרופיל. אתה יכול לבחור מה יתפרסם. שיניתי גם את מערכת הדירוג עם הכוכבים. אין אותה יותר. עכשיו אתה לא מדרג, אלא ממליץ. הדירוג או הציון שלך ייקבע לפי הפעילות שלך באפליקציה. יש שם אלגוריתם מורכב שאני לא יכולה לחשוף אותו. בסופו של דבר כל אדם יקבל מספר משוקלל, שיופיע ליד התמונה שלו, ציון בין 0 ל-100״.

אז עכשיו כל משתמש יוכל לוודא שהפרופיל שלו יראה ממש טוב, לא? אף אחד לא ירצה לאשר פרסום של המלצות שליליות.


“לא. למערכת הניקוד יש אלגוריתם מורכב. אם תפרסם המלצה שלילית, הניקוד שלך יעלה מכיוון שאתה שקוף וכנה יותר. תקבל גמול על כנות, על יושרה, על האופן שבו אתה משתמש באפליקציה, ועל כל כך הרבה פרמטרים שונים נוספים״.

מה אם לא נאשר לך לפרסם עוד המלצות חיוביות, עד שתפרסם בפרופיל שלך לפחות המלצה אחת ניטרלית או שלילית?

את עדיין חושבת שהרעיון המקורי היה טוב יותר?


“אני חושבת שלרעיון המקורי יש עדיין הרבה יתרונות, ואני מתכוונת לעודד את המשתמשים לנסות להתקרב למערכת שקופה מאוד [כזו]. יכול להיות שבעתיד תהיה לנו יכולת למשל לתגמל אותך אם תבחר לפרסם באופן אוטומטי את כל הדירוגים שתקבל, כולל השליליים. ויש עוד אופציה – מה אם לא נאשר לך לפרסם עוד המלצות חיוביות, עד שתפרסם בפרופיל שלך לפחות המלצה אחת ניטרלית או שלילית?

“זה לא משנה אם אזוז שמאלה או ימינה – עדיין יהיו אנשים לא מרוצים. אנשים שאהבו את הקונספט המקורי לא מרוצים ששינינו אותו ואפשרנו למשתמשים יותר שליטה על הפרופיל שלהם. ואנשים ששנאו את הקונספט המקורי מתלוננים עכשיו שזה חסר תועלת״.

גבר שיתעניין להכיר אישה מסוימת, יוכל לקרוא את ההמלצות עליה ולהבין למה קיבלה ציון נמוך בקטגוריית “רומנטיקה״ | תמונה: Fotolia

באמת עולה עכשיו השאלה – למה שמישהו יצטרף?


“אם אתה יודע שאתה אדם טוב, שעושה עבודה טובה ומגיעה לך קריירה נהדרת, או הזדמנויות לעשות נטוורקינג טוב, עם האפליקציה שלנו, כל פעם שמישהו יכתוב המלצה טובה עליך, תוכל לשתף אותה דרך הרשתות החברתיות. תוכל לשתף את הפרופיל המקצועי שלך, או שתוכל לשתף על ההיבטים הרומנטיים שלך אם חבר ירצה להכיר לך מישהי.

“כמגייסת כוח אדם, כשאני רוצה לגייס מישהו, אני יכולה לחפש עליו מידע בכל הרשתות החברתיות, ולמצוא דברים שהוא לא אוהב. מנהלי כוח אדם יחפשו בגוגל את השם שלו, ואם הם יראו משהו שהם לא אוהבים, הם לא יקבלו אותו לעבודה, או אפילו לא יזמינו אותו לראיון. אבל אם הם היו רואים את הפרופיל שלו ב-Peeple, המצב היה משתנה״.

אבל אנשים הם דינמיים, הם משתנים כל הזמן. מערכת כזאת קובעת את המוניטין של אדם מסוים, בנקודת זמן מסוימת, ובסופו של דבר מסכמת את ההתנהגות שלו במספר.


“אתה יכול להשתפר בכל נקודה ולהשתנות בכל נקודה. זה מה שנהדר במערכת הניקוד שלנו שמבוססת על המלצות. היא נותנת תמונת מצב בזמן אמת. מכיוון שאתה משתנה, גם הניקוד שלך משתנה ככל שאנשים ממשיכים לדרג אותך״.

בכל זאת, אנשים הם יצורים מורכבים ומגוונים יותר ממה שמספר יכול לבטא. קחי למשל את הדוגמה הפשוטה ביותר: מישהו יכול להיות גרוע בסדר ובארגון, אבל להיות חזק מאוד בעבודה שדורשת יצירתיות. ובכל זאת, הוא יקבל ציון גרוע והמלצות גרועות מכיוון שהוא עובד כרגע בעבודה שלא מתאימה לכישוריו. והציון הנמוך ישפיע על הסיכוי שלו להתקבל בעתיד לעבודה שבאמת מתאימה ליכולותיו היצירתיות.


“לא בהכרח. אני מעריכה שהניקוד יגיע בעיקר מהקולגות שלך. הם יתייחסו פחות למה שאתה טוב בו, ויעניין אותם יותר איך אתה מתנהל. האם אתה אדם שעוזר לאחרים? האם אתה אדם טוב? האם אתה מתחשב? האם אתה עושה את מה שאמרת שתעשה? הכישורים האלה הרבה יותר חשובים לקולגות שלך מאשר אם אתה מאורגן או יצירתי.

“אם אתה מישהו שכל הזמן מפר את המחויבויות שלו בעבודה לקולגות שלו, וזה משפיע על העבודה שלהם, אני די בטוחה שהם לא יהיו מרוצים מזה. אבל צריך לזכור שהבוס והקולגות מחפשים שני דברים שונים לחלוטין. אם אדם באמת טוב ביצירתיות אבל לא בארגון – מי שזה באמת מטריד אותו זה הבוס. את יתר האנשים מעניין איך אתה מתנהג מולם, איך אתה הופך את החיים שלהם לטובים יותר, האם אכפת לך מהם ואיך אתה עוזר להם להצליח. אם אתה האדם הזה, תוכל להתקבל לכל עבודה שתרצה. ויוקירו ויעריכו אותך״.

איך זה יעבוד בנושאי רומנטיקה? בואי נניח שמישהו די גרוע בדייטינג, מה שיוביל לכך שהציון שיקבל בקטגוריית “רומנטיקה״ יהיה לא טוב, דבר שאולי יפגע בהזדמנות שלו למצוא את אהבת חייו. 


“אני מאמינה ששום דבר לא ימנע מגבר להיות עם האישה שהוא רוצה להיות איתה. גבר שיתעניין להכיר אישה מסוימת, יוכל לקרוא את ההמלצות עליה ולהבין למה היא קיבלה ציון נמוך בקטגוריית ‘רומנטיקה׳. אולי היא לא קיבלה שום המלצה חיובית בקטגוריה הזו, אבל בכך שהיא קיבלה את ההמלצות הפחות טובות, אולי היא צמחה והשתפרה בהתבסס על הפידבק. אני באמת לא מאמינה שאם שני אנשים אמורים להיות ביחד, הציון ב-Peeple יפריד ביניהם״.

אני רוצה שכל האנשים הצנועים בעולם, שלא מוערכים מספיק – יקבלו את מה שמגיע להם

אחד החששות הוא שהאפליקציה תאפשר לסחוט או להפעיל לחץ על אנשים. אם למשל כתבת המלצה שלילית על מישהו, הוא יכול לומר: יודעת מה, אני הולך לעשות לך חיים קשים, אכתוב עליך דברים רעים. כך אפשר ״לשכנע״ אותך לשנות את דעתך.


“אפשר לעשות את זה בכל מקרה. אני יכולה להיכנס עכשיו לאתרים כמו redit.com, או לינקד-אין ופייסבוק, ולכתוב מה שאני רוצה, ואף אחד לא יוכל לעשות שום דבר לגבי זה. אני יכולה ללכת לטוויטר ולהכפיש מי שבא לי, אני יכולה ללכת לגוגל פלוס ולפתוח דפים מזויפים על מישהו. וזה בהחלט מה שקורה, זה יכול לקרות לכל אחד ממש עכשיו.

“המוניטין האינטרנטי שלי למשל נפגע בסקאלה גלובלית. אבל אני מצפה לרגע שבו כל האנשים שאכפת להם ממני, וכל האנשים שבאמת מכירים אותי, וכל האנשים שאי פעם קנו ממני מוצרים ושירותים, יוכלו להראות לכל האחרים איזה יזמית נהדרת אני, איזו אשת שיווק יצירתית אני, ואיזה אדם מתחשב וטוב לב אני.

“באופן דומה, אני רוצה שכל האנשים הצנועים בעולם שלא מכירים בהם, שלא מעריכים אותם מספיק, שלא משלמים להם מספיק, ושלא מוצאים תעסוקה – שהאנשים האלה יקבלו בדיוק את מה שהם רוצים ואת מה שמגיע להם, בזכות כמה שהם נפלאים.

“בכל מקרה, לא משנה מה אעשה, תמיד תהיה ביקורת, והקריטריון היחיד שמשנה מבחינתי הוא מה חושבים משתמשי האפליקציה. אקשיב להם, למה שהם אוהבים ולמה שלא, מה הם רוצים לראות, איזה פיצ׳רים הם רוצים, וכל הזמן אשנה את האפליקציה״.

קריאה נוספת:

Primo Vascular System and Its Potential Role in Cancer Metastasis (Kyung A. Kang, 2013)

Current State of Research on the Primo Vascular System (Kwang-Sup Soh, 2011)

Characterization of Primo Nodes and Vessels by High Resolution Light Microscopy (V Vodyanoy, 2012)

פרופסור פיני הלפרן, מנהל חדר המיון בבית החולים איכילוב, נמצא בתחרות יומיומית מול ד"ר גוגל. הידע, המומחיות והניסיון שלו, מול כל המידע שחולים ובני משפחותיהם אוספים באינטרנט. ממש לאחרונה הגיע אליו לחדר מיון חולה במצב אנוש.

פרופ׳ פיני הלפרין

הוא המליץ להכניס אותו באופן מידי לחדר ניתוח כדי להציל את חייו. בזמן שהרופאים נלחמו על כל מאית שנייה, כי כל רגע היה קריטי, הגיע בן משפחה של החולה בריצה מטורפת, עם האייפון ביד, וצעק לרופאים שהוא מצא מידע שיציל את חייו. כך לפחות הוא חשב. בעוד הוא מנסה לענות לבן המשפחה, נקרא פרופסור הלפרן בדחיפות לטפל בחייל פצוע במצב קריטי, עם סוג דם נדיר. במיון נשארו רק שתי מנות דם מהסוג הזה כדי שהחייל יעבור את הלילה בחיים. בעוד הרופאים מכינים את עירוי הדם, נכנס, איש שב"כ, עם פעיל חמאס פצוע קריטי, שחייב להיכנס לניתוח, ויש לו בדיוק אותו סוג דם כמו לחייל.

זה רק על קצה המזלג. פרופ׳ הלפרן ניצב כל יום בפני דילמות מורכבות וקשות. ״פרופ׳ גוגל״ לא תמיד עוזר לו. הרבה פעמים הוא אפילו שם לו רגל.

״הגיע אלינו בחור צעיר שהיה לו כאב ראש עז מאוד״, מספר פרופ׳ הלפרין. ״הוא הלך לגוגל, וגוגל ׳אמר׳ שאם הכאב בצד אחד של הראש, ואם יש הפרעות ראיה באותו צד, אז זה קרוב לוודאי מיגרנה – מה שבדרך כלל נכון. לכן הוא החליט לא ללכת למיון״.

אירוע קודם בסדרת For a Change

אבל כאב הראש הלך וגבר, וכעבור 24 שעות החליט הבחור להגיע לחדר המיון בכל זאת. ״מה ש׳גוגל׳ לא ׳שאל׳ אותו, היה ׳האם זה הופיע בבת אחת כמו פטיש בראש?׳. זה הסימן האופייני לדימום מוח תת עכבישי, שהחולה סבל ממנו״.

הבחור הצעיר הגיע לחדר המיון באיחור, מה שהקשה על הטיפול בו, וסיכן את חייו. ״אם הוא היה מדמם דימום שני, הוא כבר היה מת״, אומר הלפרן.

במקרים רבים הלפרין וצוותו מוצאים את עצמם בעימותים עם חולים ועם בני משפחותיהם. לעתים עימותים קשים.

הלפרין יספר בכנס Med for a Change של אפוק טיימס על הדילמות ועל האופן שבו הוא מתמודד איתן, וגם יסביר איך אנחנו יכולים להתמודד עם הצפת המידע הרפואי באינטרנט בעידן הווב, ואיך להיעזר במידע ולא להיפגע ממנו.

אירוע Med for a Change מיועד לאנשים שרוצים להרחיב את המחשבה, להיות חלק מהשינוי, להבין לעומק את התהליכים, ולהיות פורצי דרך בתחומם.

הנחה למקדימים להירשם –
במקום 647 ש"ח לכרטיס, רק 325 ש"ח
קוד הנחה לקוראי אפוק טיימס: EPOCH – שריינו את מקומכם

ד״ר עידו בצלת הוא מדען מאוד לא שגרתי. לא יכולתי לפספס את זה מהרגע הראשון שפגשתי אותו במעבדה שהייתה לו באותם ימים באוניברסיטת בר אילן. ״וויסקי?״ הוא הציע לי מהשולחן שלו, שעמד לצד פסנתר שעליו הוא היה מקפיד לנגן מפעם לפעם. את הראיון עצמו ערכנו בתוך בריכת כדורים, שהיא גם הרכש הראשון שבצלת ביצע במעבדה החדשה.

ד״ר עידו בצלת. צילום: בן קמינסקי

החשיבה הבלתי שגרתית של בצלת אפשרה לו לפתח ננו-רובוטים, מורכבים מדנ״א מודפס, שמחסלים תאים סרטניים. היא אפשרה לו לבחון כיצד ציפורים בונות את הקינים שלהם ולפתח באמצעות התובנות האלה מקלדת שמונעת הצטברות חיידקים, ולהגיע לעוד הרבה רעיונות מטורפים.

ניסיתי אז להבין באיזה תחום בעצם ממוקדת המעבדה שלו. ״אין תחום מחקר מסוים״, הוא הסביר לי, ״אנחנו בעיקר עושים דברים שמעניינים אותנו״. בצלת עצמו מתעניין בתחומים רבים – הוא התחיל בלימודי רפואה, עבר לביולוגיה, ומשם להנדסת מכונות.

כנס Med for a Change הוא הזדמנות ייחודית לשמוע מבצלת על הדברים המפתיעים שהוא עושה היום, וללמוד מצורת החשיבה המבריקה ופורצת הדרך שלו. ההרצאה של ד״ר בצלת היא גם הזדמנות נהדרת ללמוד כיצד חשיבה רב-תחומית יכולה להוביל לפריצות דרך שלא חלמנו עליהן.

לאחר מכן למד הנדסה ביולוגית. ״עשיתי המון דברים לא קשורים שלא חיבר ביניהם כלום חוץ מזה שהם דברים שפשוט עניין אותי לעשות אותם״, הוא הסביר לי. גם האנשים שבצלת בוחר לעבוד איתם הם בעלי תחומי עניין שונים ומגוונים. הם לא צריכים בהכרח להיות עם רקע מדעי. אבל הם כן צריכים להיות סקרנים מאוד ובעלי תשוקה ללמוד ולעשות משהו משמעותי.

ד״ר עידו בצלת. צילום: בן קמינסקי

בכנס יספרו מגוון מרצים מבריקים ומובילים בתחומם על היתרונות שבחשיבה רב-תחומית ובשילוב תחומי מחקר וצורות חשיבה שונים כדי להגיע לפתרונות מפתיעים ופורצי דרך. פרופ׳ איתן פרידמן, למשל, יספר על המחקרים פורצי הדרך בתחום הגנטיקה והמלחמה בסרטן, וכיצד בדיקות דם שגרתיות יוכלו להציל אותנו ממחלות שעלולות להתפרץ רק בעוד שנים רבות.

אתם יכולים לראות את הרשימה המלאה של הדוברים המרתקים באתר של Med for a Change.

אם גם אתם סקרנים, מעוניינים להרחיב את החשיבה שלכם, וללמוד מאנשים יצירתיים ומבריקים יותר, תפנו ביומן את הערב של ה-31 במארס, ותשריינו לכם בהקדם מקום בכנס, לפני שנגמרים הכרטיסים. הכנס יהיה גם הזדמנות מעולה להכיר ולהתחבר עם אנשים כמוכם – סקרנים, מבריקים, שמחפשים את הדבר הגדול הבא – ולהיות בעצמכם חלק מפריצות הדרך הגדולות הבאות.

אנחנו מציעים לקוראים שלנו הנחה ענקית, אבל רק אם תזדרזו להירשם. ההצעה בתוקף רק עד ה-15 במארס. במקום 647 ש״ח, רק 325 ש״ח. קוד ההנחה: EPOCH.

שריינו עכשיו את המקום שלכם!

צילום: Fotolia.com

הדחפורים בדיוק סיימו לפעור חור עצום נוסף באדמת סיירה לאון, אי שם במערב אפריקה, וסימנו לפועלים המקומיים להיכנס אליו. עשרות כורים אפריקנים הרימו אתי חפירה, צעדו לתוך הפיר, נעמדו בתוך המים שהוזרמו אליו, וחפרו את הבוץ הרך בתקווה לגלות את האבן היקרה, שהפכה לסמל לאהבה ולנצחיות.

אם העסק שלכם לא צומח על טכנולוגיה שצומחת בקצב אקספוננציאלי, בתוך חמש שנים תבוא טכנולוגיה כזאת ותשתלט עליו

תעשיית היהלומים הותירה צלקת עמוקה בתושבי סיירה לאון. קבוצת מורדים אכזרית ואלימה השתלטה על מכרות היהלומים כדי לממן את פעילותה, שיעבדה את התושבים לעבוד בהם, וטבחה באחרים או קטעה את איבריהם.

עבודת הכרייה סיזיפית. לפעמים במשך שבועות רבים לא מוצאים דבר. לעתים, כדי להצליח לכרות קרט אחד של יהלום, כלומר 200 מיליגרם, נדרשים כורי יהלומים להוציא 250 טון של אדמה. אבל במדינה האפריקנית הענייה, אין למקומיים כל דרך אחרת להתפרנס וחורים ממשיכים להיפער. בתהליך הזה גם מקורות המים של התושבים מזדהמים, יתושים מגיעים לביצות הענק שנוצרות, וילדים לעתים קרובות נופלים למים וטובעים.

לכורים בסיירה לאון אין שום מושג שבזמן שהם מזיעים בבוץ, קבוצת יזמי הייטק תזזיתית מנסה לערער את תעשיית היהלומים שלהם. זה קורה במקום נקי הרבה יותר, דרומית לסן פרנסיסקו, במפעל שהשתיקה יפה לו. מעטים מוכנים לדבר עליו, ועוד פחות לחשוף בשלב הזה את מיקומו המדויק. יש להם סיבה טובה לעשות כך: בתוכו מסודרות, זו ליד זו, מכונות משוכללות, יחידות מסוגן בעולם.

בתוך המכונות שורר חום אדיר ומרחף לו מעין גז, פלזמה למעשה. אנשים יודעי דבר מכנים אותה ״שמש על פני האדמה״, בשל החום העז השורר בה, המנסה לחקות את התנאים בשכבה החיצונית של השמש. באמצעות תהליך מבוקר, המכונה יודעת לחבר מולקולות פחמן, שכבה אחר שכבה.

המולקולות יכולות להתחבר זו לזו במגוון דרכים, אבל המכונות במפעל המסתורי בסן פרנסיסקו יודעות לחבר אותן באופן מיוחד – כזה שהופך אותן בסופו של דבר לחומר הקשה ביותר הידוע לאדם – יהלום.

בינתיים באפריקה, היהלומים הנכרים עוברים מסע ברחבי העולם – סוחרים אומדים את איכותם ומעבירים אותם מיד ליד, אז הם עוברים למלטשים מקצועיים שהופכים אותם לאבני החן בצורתן המוכרת לנו, ומשם הם ממשיכים להחליף ידיים בין סוחרים, עד שהם מגיעים לחנות התכשיטים ואל הלקוח. אבל היהלומים מסן פרנסיסקו מלוטשים במקום, ונשלחים לאחת מקבוצות התכשיטנים שמוכרות טבעות ועגילים ישירות דרך האינטרנט.

היזם

אלון בן שושן, יזם הייטק ישראלי, הוא אחד הבכירים במיזם החדש של עמק הסיליקון, ובחודש שעבר עבר עם משפחתו לסן פרנסיסקו. הוא החל לצלול לתחום ייצור היהלומים לפני כשמונה שנים, במעבדה בבוסטון שניסתה לייצר יהלומים בתהליך מורכב ולא יעיל. לפני כארבע שנים הוא חזר לארץ וניסה להרים דבר דומה כאן, אבל נכשל לחלוטין. ״כשעזבתי את הסטארטאפ הזה אמרתי לעצמי שלא אחזור לתחום היהלומים, עד שיהיה לי צוות, כסף ומקור שיכול לממן את זה – דבר שיכול לקרות רק בעמק הסיליקון״.

ואכן, לפני כחצי שנה, קיבל בן שושן פניה שהפתיעה אותו. היה זה מרטין רושייזן, יזם סדרתי מעמק הסיליקון, שסיפר לו על מיזם חדש שהוא מקים, Diamond Foundry (דיימונד פאונדרי), והציע לו להצטרף. ״אמרתי וואלה״, נזכר בן שושן, ״הנה סוף סוף מישהו בעמק הסיליקון שעושה את זה״.

לרושייזן יש רקורד יזמות מרשים. בלימודיו בסטנפורד הוא היה בן מחזור של מייסדי גוגל סרגיי ברין ולארי פייג׳. גם אחיו של לארי פייג׳, קארל פייג׳, למד איתו באותה תקופה. ״בסוף הוא עשה סטרטאפ עם האח הלא נכון״, מתבדח בן שושן.

רושייזר הקים חברה עם קארל פייג׳ שבתוך שנתיים נמכרה ליאהו! עבור כ-430 מיליון דולר. ״כשזה קורה לך בארץ, האקזיט הופך לקריירה שלך. אבל באמריקה אקזיט כזה לא ממש נחשב. אז הוא המשיך ועשה עוד כמה אקזיטים״. אחד מהם היה חברה שהקים יחד עם יואב שוהם הישראלי, שנמכרה בשנת 2000 עבור 718 מיליון דולר.

בשנים שבהן ניסה בן שושן לייצר יהלומים בבוסטון ובישראל, רושייזן עוד היה שקוע בתחום אחר לחלוטין – אנרגיה סולארית. אבל אז הגיע המשבר בתחום הסולארי, שחברות רבות בעולם לא הצליחו לשרוד. החברה של רושייזן הייתה אחת מהן. אבל רושייזן שם לב למשהו מעניין: בטכנולוגיה שבה השתמש כדי לייצר רכיבים לפאנלים הסולאריים, מעבדות רבות בעולם משתמשות כדי לייצר יהלומים. היהלומים המיוצרים לא תמיד יוצאים באיכות מספקת עבור ענף התכשיטנות, ולא תמיד מיוצרים במהירות הנדרשת כדי להפוך את ייצור היהלומים לכדאי – בדיוק סוג האתגרים הטכנולוגיים שמקימים את יזמי עמק הסיליקון מהמיטה בכל בוקר. עם הצוות הנכון, ועם השקעה מספקת, רושייזן לא חשב שכישלון הוא אופציה.

ובאמת ההשקעה לא איחרה להגיע. ״בארץ בדרך כלל לוקח לגייס בערך חצי שנה״, אומר לי בן שושן, ״אבל כשרושייזן יצא לגייס משקיעים, תוך יומיים הוא אמר: ׳טוב, יצרתי קשר עם 13 משקיעים, כולם אמרו כן ורצו לתת לנו פי שלושה מהכסף שביקשנו, אבל אמרתי להם שאנחנו צריכים רק את הסכום המסוים הזה׳״.

עם הרקורד של רושייזן, לא נדרשו יותר מכמה שיחות טלפון. אחד האנשים שמיהר להירתם ולהציע מכספו היה אנדראס בכטולסהיים, אחד מהמשקיעים המייסדים של גוגל, שגם ייסד את ענקית ההיי-טק סאן מיקרו-סיסטמס. משקיע אחר הוא אנדרו מק׳קולום, ממייסדי פייסבוק.

אבל המשקיע שעשה הכי הרבה כותרות לחברה הצעירה היה לאונרדו דיקפריו. השחקן, שמחפש כל הזמן השקעות מעניינות בעמק הסיליקון, התאים בדיוק לקמפיין השיווקי של דיימונד פאונדרי. ב-2006 הוא כיכב בסרט ״יהלומי הדמים״, סרט שהעלה למודעות את המקורות המפוקפקים של חלק מהיהלומים, ואת המחיר האנושי הכבד שנגבה כדי שנשות המערב יוכלו ליהנות מתכשיטים נוצצים.

בימים אלה הוא פועל למען הגנת הסביבה, ותורם לשמורות באפריקה. התאמה כמעט מושלמת לדיימונד פאונדרי, שמנסה למתג את היהלומים שלה כאתיים יותר, שברור מאיפה הם הגיעו, ושאינם הורסים את הסביבה.

בן שושן מספר לי שדיקפריו הוא רק אחד מבין שורה של סלבריטאים שדיימונד פאונדרי יחשפו לאט לאט, בזה אחר זה, כחלק מאסטרטגיית השיווק של החברה, המנסה ליצור שוק חדש של צרכני יהלומים.

לאונדרו דיקפריו על רקע הסרט ״יהולמי הדמים״ שבו הוא מככב. השחקן החליט להשקיע במיזם היהלומים של עמק הסיליקון | תמונה: Franco Origlia/Getty Images

סופה של תעשייה

המסע של עמק הסיליקון להשתלט על תעשיות מסורתיות, ולערער תחומים שלמים, מכה בכל פעם במקומות חדשים ומפתיע רבים. תעשיית המוזיקה והקולנוע עדיין לא הצליחה להתאושש מהמכות שהביאו עליהן טכנולוגיות שיתוף הקבצים דרך האינטרנט; שכבה שלמה של נהגי מוניות ברחבי העולם לא ציפתה שטכנולוגית הטלפונים הניידים וכמה יזמים צעירים מעמק הסיליקון יערערו את התעשייה שלהם באמצעות שירות הנסיעות Uber; דבר דומה קרה גם בתעשיית המלונאות, עם חברת Airbnb. אף אחד לא ציפה שעכשיו יגיע תורה של תעשיית היהלומים.

״באוניברסיטת הסינגולריות מדברים על טכנולוגיות אקספוננציאליות״, מסביר בן שושן, ״טכנולוגיות שצומחות בקצב הגדל באופן אקספוננציאלי. הם מסבירים שאם העסק שלכם לא מבוסס כרגע על טכנולוגיה אקספוננציאלית, בתוך חמש שנים תבוא טכנולוגיה אקספוננציאלית ותשתלט עליו״.

בדיימונד פאונדרי מתגאים בכך שאפילו יהלומן מנוסה לא מסוגל להבחין בהבדל בין היהלומים שהם מייצרים לבין יהלום טבעי

הצוות של דיימונד פאונדרי התחיל לעבוד עם מכונה קיימת לייצור יהלומים. ייצור מלאכותי של יהלומים קיים למעשה מאז שנות ה-50, אבל באותן שנים הוא שימש בעיקר לייצור יהלומים לתעשייה, כלומר, בעיקר אבקת יהלומים לצורכי ניסור למשל. הטכנולוגיה הלכה והתקדמה עם השנים, ובאוניברסיטאות שונות בעולם יש כיום מכונות המייצרות שכבות דקות של יהלומים, ובאיכות נמוכה יחסית, בדרך כלל יהלומים חומים, שאינם מתאימים לתעשיית התכשיטים.

רושייזן גייס מדענים מהטובים בעולם בתחום, שניסו לשפר את המכונות האלה כדי לייצר יהלומים באיכות הזהה לזו המשמשת את תעשיית התכשיטים, ובקצב מספק שיהפוך את הייצור לכדאי. בשלב מסוים הצוות החליט להניח בצד את כל הפיתוחים שעשו. ״זרקנו הכול לפח, והתחלנו לעבוד מאפס על מערכת חדשה״, מספר בן שושן.

״אף משקיע בישראל לא היה שמח מדבר כזה. יש לכם מכונה שמייצרת יהלומים – מה, אתם משוגעים? למה שתרצו לפתח עוד אחת? היא עובדת! נפלתם על הראש? אבל בעמק הסיליקון אנשים אומרים: איזה יופי! אתם עושים ׳פיבוט׳ (מונח המשמש סטרטאפים כדי לציין שינוי כיוון – ב״ק) בטכנולוגיה. זאת ברכה. בטח תעשו משהו טוב יותר. מעולה, קחו עוד כסף.

״יש חברה מתחרה שמייצרת יהלומים, lla Technologies, הם עובדים עם מכונה שקיימת שנים רבות ומשפרים אותה, טלאי על טלאי. אנחנו החלטנו לעשות משהו הרבה יותר טוב. הצלחנו להגיע לקצב גידול של מאות יהלומים במקביל, ולא רק אחד או שניים. אנחנו גם מצליחים לייצר יהלום לבן ולא חום״.

היהלומים שמייצרים בדיימונד פאונדרי, כפי שמסבירים בחברה, זהים בהרכבם ליהלומים איכותיים המשמשים את תעשיית התכשיטים. יהלומן, גם אחד מנוסה, לא יוכל להבחין בהבדל בין יהלום של דיימונד פאונדרי לבין כזה שנכרה מהאדמה.

כורה מחפש יהלומים בסיירה לאון. תעשיית היהלומים הותירה צלקת עמוקה בתושבי המדינה האפריקנית הענייה | תמונה: dorothy.voorhees/Flickr

החשש הישראלי

בינתיים ברמת גן, היהלומנים הישראלים נלחצים מהתעשייה החדשה המתפתחת. בורסת היהלומים העבירה תקנה האוסרת לסחור ביהלומים שיוצרו במעבדות. עידן גולן, אנליסט בתחום היהלומים, מסביר לי שבקרב היהלומנים הישראלים יש חשש גדול מהתחום. הם מפחדים להיפגע. תעשיית היהלומים כבר היום נמצאת במשבר גדול בעקבות ירידה בביקוש ועלויות עצומות בתהליך הכרייה והליטוש.

כשאני משוחח עם גולן הוא בדיוק נמצא עם לקוחות בהודו, ומספר לי סיפור שעוזר להמחיש חלק מהפחדים של התעשייה. ״יש יהלומן לא קטן כאן בהודו שקנה יהלומי גלם מ׳דה-בירס׳, אחת ממפיקות היהלומים הגדולות בעולם. כל התהליך נמצא תחת פיקוח, וצריכים לדעת אילו יהלומים מיוצרים במעבדות ואלו טבעיים. כיוון שהיהלומן לא נזקק לכל היהלומים המלוטשים שיצאו מהגלם, הוא ניסה למכור חבילה אחת של יהלומים בשוק.

אבנה עוד ועוד ציוד ואוכל לספק להם את היהלומים בעלויות נמוכות. כך נהפוך לחברת היהלומים מספר אחת בעולם

״אחת החברות שקיבלו את החבילה אמרה לו: אתה מנסה לרמות אותנו? מעורבבים בחבילה יהלומי מעבדה. היהלומן ההודי היה מופתע מאוד, הוא הרי לא ערבב את היהלומים. התברר שאחד המתווכים בדרך החליף חלק מהיהלומים בתוך החבילה. הדבר הראשון שעשה היהלומן היה לעצור הכול במפעל שלו, ולהעביר את כל הסחורה לבדיקה. אם אתה מוכר יהלום שמיוצר במעבדה בתור יהלום טבעי, אתה חשוף לתביעה״.

עין אנושית אמנם לא תוכל לזהות את ההבדל כשמדובר ביהלומים מיוצרים באיכות גבוהה, אבל מכונות מיוחדות יכולות. גולן מסביר שמדובר במכונות גדולות ויקרות מאוד.

אז אין שום דרך פשוטה להבדיל בין יהלום טבעי לבין אחד מיוצר?


״אין אף מכשיר יחיד שאם תסתכל באמצעותו על היהלומים תוכל לדעת. יש כמה שיטות, וכשמשלבים אותן ביחד אפשר לראות שינויים במזהמים שנמצאים בתוך היהלום. אף גביש אינו מושלם, תמיד יש איזשהו זיהום שנכנס. בנוסף, המבנה המינרלי של יהלום מעבדה מסודר הרבה יותר מזה של יהלום שנכרה. כי יהלום שגדל באדמה חשוף בכל פעם לטמפרטורה שונה, וזה משפיע על הלחץ שמופעל ועל האופן שבו המינרל גדל. במעבדה יש מערכת יציבה מאוד, ומבנה היהלום יוצא אחיד מאוד״.

לקוחות עדיין מוכנים לשלם הרבה יותר על הדבר האמיתי, אף על פי שתכונות החומר יכולות להיות זהות, ואף עין אנושית לא תוכל להבחין בהבדל, אפילו דרך מיקרוסקופ. ״יהלומים טבעיים ייעשו ככל הנראה יותר ויותר נדירים, ויש אנשים שמוכנים לשלם על זה. הרי מצאו את זה באדמה״.

בדיימונד פאונדרי דווקא משתדלים להדגיש את ההבדל, כדי ליצור שוק חדש של צרכני יהלומים. ״כל רכישה היא הזדמנות לבחור במשמעות על פני מוסכמות ישנות״, הם כותבים באתר שלהם. ״תעשיית היהלומים הוכתמה על ידי קרטלי מחירים, הפרות זכויות אדם, עבודת ילדים, הרס אקולוגי וחוסר יכולת לדעת מה המקור שלהם״. במקום לקרוא ליהלומים שלהם ״יהלומי מעבדה״, הם מכנים אותם ״יהלומים מגודלים״ (Cultivated).

האנליסט עידן גולן מנסה להציג נקודת מבט אחרת לשאלת המוסריות והאתיקה. הוא מסביר לי שהוא לא מאמין שהיהלומים של דיימונד פאונדרי באמת מוסריים יותר, ושמדובר בלא יותר ממהלך שיווקי מצוין.

מה לגבי יהלומי דמים למשל?


״אין יהלומי דמים. אתה יכול למחוק את זה. יהלומי דמים נכרו על ידי כוחות מורדים באפריקה בזמן מלחמות האזרחים. כיוון שהמורדים היו צריכים ציוד לחימה, הם השתלטו על אזורים שהיו בהם מכרות ויהלומים וסחרו ביהלומים תמורת נשק. אנחנו מדברים על מלחמות שהיו באנגולה, בסיירה לאון ובליבריה לפני 12 או 13 שנה.

״המקום היחיד באפריקה עם מכרות יהלומים שעדיין מתנהלת בו מלחמה שכזאת הוא חוף השנהב, שבצפון היבשת. יש שם קבוצת מורדים, שגם היא כבר לא עוסקת בלחימה בפועל, ולא כורה יהלומים. למרות זאת, עד היום יש עליהם סנקציות, ואסור להם לייצא יהלומים לכל המדינות״.

מדברים גם על פגיעה בזכויות אדם, על ניצול.


״הלכתי לראות מכרה יהלומים בסיירה לאון, באזור שבו הייתה בעבר לחימה רבה. בבוקר השני שלי שם ראיתי ליד שער המכרה שורה ארוכה של אנשים. הבחור שליווה אותי אמר: ׳יש לנו משרות חדשות שאנחנו מגייסים אליהן עובדים, שניים שלושה מקומות עבודה׳. עשרות אנשים נעמדו כדי להציע את מועמדותם.

״המכרות מספקים מקומות עבודה, מטהרים מים, ואפילו מלמדים אותם שם איך לנהוג – יש להם בית ספר לנהיגה בתוך המכרה. הם גם מעניקים שירות רפואי.

״שלא לדבר על ההכנסה שהמכרה מייצר למדינה. מכרה יהלומים ממוצע משאיר בסביבות 60 אחוז מההכנסה שלו בתוך המדינה – הן במסים, והן במשכורות ובתמלוגים.

״תסתכל על מדינות עשירות באפריקה כמו בוצואנה – כל מה שיש להם זה יהלומים. 80 אחוז מהייצוא שלהם זה יהלומים. יש שם תשתיות, בתי ספר, מערכת רפואה מפותחת – והכול פועל יוצא של יהלומים. אם לא היו יהלומים, לא היה להם את זה״.

ומה לגבי הפגיעה האקולוגית?


״נכון, יש פגיעה אקולוגית קשה. אבל יש גם מאמץ לא קטן לכפר על זה. לדוגמה, כדי לקבל רישיון כריה בקנדה אתה צריך להגיע להסכמים עם התושבים הילידים, האינוויטים״.

גולן מסביר שהמכרות באפריקה מספקים מקומות עבודה, מטהרים מים, ומשאירים בסביבות 60 אחוז מההכנסה שלהם בתוך המדינה. האם עמק הסיליקון ישתלט על תעשיית היהלומים? | תמונה: Carl De Souza/AFP/Getty Images

זכות הקיום של הבורסה בר״ג

אבל בדיימונד פאונדרי ממשיכים עם המהלך השיווקי המבריק שלהם, ומתכוונים בקרוב לחשוף סלבריטאים נוספים. ״האמריקאים אובססיביים לגבי הסלבריטאים שלהם״, מסביר בן שושן, ״ומעבר לכך, ברגע שהאמריקאים מתלהבים מזה, גם שאר העולם מתלהב״.

לסיפור שלכם יש השלכות מרחיקות לכת גם על תחומים אחרים שעמק הסיליקון עשוי לערער.


“נכון, כמו שאמר מארק אנדרייסן (מחלוצי הווב, מייסד נטסקייפ, ומשקיע הייטק – ב״ק), Software eats the world״.

אז הנה עוד תחום שנאכל.


״זה בדיוק הסיפור. זה תחום של 90 מיליארד דולר שנאכל. תסתכל על הבניינים בבורסת היהלומים ברמת גן – מה לעזאזל הם עושים בבניינים האלה? מה זכות הקיום של כל הבניינים האלה?״. בן שושן מסביר שהכריה, עיקר הליטוש והמכירה לצרכן לא נעשות בישראל.

דיימונד פאונדרי לא מוכרת בינתיים יהלומים זולים משמעותית ממחירם של יהלומים טבעיים. בן שושן מסביר שתהליך הייצור עדיין יקר מאוד. נראה גם שהחברה מנסה למתג את עצמה לא כיצרנית יהלומים זולים יותר, אלא כיצרנית יהלומים אתיים יותר. אולי הם גם נזהרים בינתיים מלערער את המחירים בשוק, מחירים שגם הם עצמם יכולים כרגע ליהנות מהם.

גולן מאמין שמחיריהם של היהלומים הטבעיים לא ישתנה, ואולי אף יעלה, כשייעשו יותר ויותר נדירים. עם זאת, הוא חושב שהם יהפכו למוצר נישתי, לפריט אספנים, בעוד שמחיריהם של היהלומים המיוצרים ילך וירד עם התקדמות הטכנולוגיה.

דיימונד פאונדרי משתמשים בכמה מודלים אופייניים לעמק הסיליקון כדי לערער את תעשיית היהלומים, חלקם מזכירים מודלים שביססו ענקיות כמו אמזון. אחד מהם הוא חנות וירטואלית שמאפשרת לתכשיטנים למכור תכשיטים שמשובצים בהם יהלומים שיוצרו על ידי דיימונד פאונדרי.

מודל אחר מזכיר את האופן שבו אמזון משכירה שירותי מחשוב ענן במחירים זולים המאפשרים למיזמים בכל העולם להקים שרתים ברגע כדי להקים את השירותים שלהם. ״באמזון לא מרוויחים מזה הרבה כסף. אתה יכול ללכת ולהרים שם שרת, ולא להתעסק ברכישה ובתחזוקה של שרתים. שם אנחנו רוצים להיות״.

במקום למכור מכונות כאלה, בן שושן מסביר, דיימונד פאונדרי תתקין מכונה שכזאת ללקוח במפעל שלה בסן פרנסיסקו, שם גם נמצא הידע הטוב ביותר כיצד להשתמש בהן. היהלומים שייוצרו יהיו שייכים לחברה ששילמה על המכונה. ״כך חברות יהלומים יוכלו לנצל את הטכנולוגיה שלנו. הן ישימו כסף, עם הכסף הזה אני אבנה עוד ועוד ציוד, ואוכל לספק להם את היהלומים בעלויות נמוכות יחסית. כך נהפוך לחברת היהלומים מספר אחת בעולם״.

אילוסטרציה (להמחשה בלבד): אלכס גורביץ׳; תמונה: Ken Marshall/Flickr

כשבחור סיני בשם ג׳פינג הואנג נכנס ל״וויבו״, הגרסה הסינית לטוויטר, הוא ציפה לראות תמונות של חתולים. רוב הגולשים הסינים ברשתות החברתיות מתנהגים כמו הגולשים המערביים – משתפים סרטונים של חיות מחמד חמודות או דברים קלילים שנתקלו בהם. נושאים רגישים יותר הם לא יכולים לשתף, בגלל הצנזורה שמפעיל השלטון. אבל בספטמבר 2015 הבחין הואנג בתופעה חריגה ומסתורית. כל מיני מספרים מוזרים החלו להופיע על הפיד בדף שלו.

כשהחל להתעמק הוא הבין שאלה לא סתם מספרים, אלא הדירוג שקיבל כל אחד מחבריו. “החברים שלי, וגם אנשים שלא הכרתי, החלו לשתף את הדירוג שקיבלו״, הוא כתב באתר Quartz. את הדירוג יצרה חברת עליבאבא – ענקית הטלקום הסינית החולשת על נתח גדול מהרשתות החברתיות בסין.

מספיק שאחד החברים שלך יפרסם דעה פוליטית מבלי לקבל אישור לכך – כדי שגם הדירוג שלך ייפגע

כך נראית מערכת הדירוג של “עליבאבא״, המשקללת רק מידע פיננסי, ומנפיקה ציון שנע בין 350 ל-950

במערב, עליבאבא נודעה בעיקר כחברה שביצעה את ההנפקה הגדולה ביותר בהיסטוריה וכמי שמנהלת תחרות מול אתרי מסחר באינטרנט כמו eBay ואמאזון. בסין היא ידועה כזו החולשת על כ–80 אחוז מהקניות המקוונות במדינה. על אפליקציית התשלומים שהיא מפעילה מנויים כ–350 מיליון איש הרוכשים דרכה כמעט כל דבר – ממתנות ועד נסיעות בסין ומחוץ לסין.

מה שהחברה עשתה היה לקחת את המידע העצום שיש לה על כל אדם – עסקאות שביצע ואפילו מוצרים ספציפיים שרכש – ולהכניס אותו לאלגוריתם שפיתחה. האלגוריתם הפיק תוצאה – דירוג כלכלי אישי לכל אדם שמשתנה בטווח שבין 350 ל–950. הואנג קיבל 588 – ״ציון הנמצא איפשהו באמצע״, הוא כותב, “או במילים אחרות: זה על הפנים״.

ככל שהדירוג של הואנג נמוך יותר, כך קטנים סיכוייו לקבל הלוואות, לשכור רכב ולגשת לשירותים חברתיים שונים. אפילו הפרופיל שלו באתרי שידוכים ימוקם גרוע, וזו אינה בדיחה. סגן נשיא Baihe, חברת השידוכים הפופולארית בסין, הסביר לבי–בי–סי שהם ממקמים אנשים באתר על פי הדירוג שקיבלו. “לאנשים חשוב לדעת שלבן הזוג שהם מכירים יש עתיד כלכלי שיכול להבטיח חיים נוחים״, הוא אמר.

בזמן שהואנג וחבריו השוו ברשתות החברתיות את הדירוג שקיבלו, “האח הגדול״ – המשטר הסיני – צפה בהם בשקט, ניתח את המצב ולמד. גורמים בבייג׳ינג אישרו לעליבאבא ולשבע חברות נוספות להריץ פיילוט של מערכת דירוג כדי שיוכלו ללמוד מניסיונן.

הפצת דעות ויראליות ברשתות החברתיות (מבלי לקבל אישור), פעולה שהשלטון הסיני מכנה “הפצת שמועות״, תוביל לדירוג נמוך ואפילו למאסר

מטרת הממשל הסיני היא להשיק, עד 2020, מערכת דירוג ארצית שכל אדם בסין יופיע בה. אבל זו לא תהיה מערכת דירוג הבודקת את הפעילות הכלכלית כמו זו שמפעילה עליבאבא, אלא בעלת מטרה רחבה הרבה יותר. ככל הנראה המערכת הממשלתית תתמקד בשאלה הבסיסית: האם אתה אזרח טוב שמשרת את האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית. היא אולי אף תדע להעניש מי שלא ילך לפי הקו המפלגתי, וכדי לעשות זאת היא תצטרך לשקלל הרבה יותר מידע מאשר רק נתונים פיננסיים.

רוג׳ר קרימרס, מומחה לסין מאוניברסיטת אוקספורד, תרגם מסמך ממשלתי סיני המתאר את האידאולוגיה שמאחורי המערכת. המסמך מציין, למשל, כי למערכת יש “חשיבות גדולה בחיזוק היושר המחשבתי של האנשים בחברה״. מה הכוונה בכך? בשלב זה עדיין קשה לומר במדויק. גם המידע על אופן פעולת המערכת עדיין מעורפל. אולם דבר אחד כבר ברור עכשיו: הדירוג יאפשר לממשל הסיני להרים או להפיל אנשים שהממשל אינו חפץ ביקרם. רופאים ומורים, למשל, יקבלו ציון שיקבע אם יתקדמו בעבודתם או יפוטרו. גם שופטים ואנשי ממשל יקבלו הערכה. כך, מי שהתנהגותו תזכה לציון נמוך לא יוכל לשמש כמנכ״ל, כעיתונאי או כפקיד ממשל.

יש דבר מעניין אף יותר. פרשנים רבים בכלי התקשורת המערביים תיארו את מערכת הדירוג ככלי אורווליאני (על שם ג׳ורג׳ אוורוול) לשליטה על החברה, ויש להם סיבה טובה לכך – המעקב ההדוק שהיא תבצע אחר הפעילות האינטרנטית של הציבור. הפצת דעות ויראליות ברשתות החברתיות למשל, פעולה שהשלטון הסיני מכנה “הפצת שמועות״, תוביל לציון נמוך ואפילו למאסר (כפי שקורה כבר היום); ציון נמוך יקבל גם מי שיפרסם מידע היסטורי המנוגד לקו הרשמי של המשטר (למשל, על הטבח בכיכר טיאננמן ב-1989 שמצונזר עד היום); וגם מי שיפרסם חדשות נכונות שהמשטר אינו מעוניין שיתפרסמו, למשל על נפילת הבורסה בשנגחאי (מידע שהשלטון אסר לפרסם לאחר נפילת הבורסה ביולי האחרון).

ועוד לא דיברנו על גולת הכותרת של מערכת הדירוג, המרחיקה לכת אפילו יותר: מספיק שאחד החברים של הואנג יפרסם דעה פוליטית מבלי לקבל אישור לכך, או יפרסם חדשות שמביכות את השלטון – כדי שגם הדירוג של הואנג עצמו ייפגע. לעיקרון הזה תהיה השלכה על מבנה החברה הסינית ועל איכות החיים בכלכלה השנייה בגודלה בעולם. כיוון שכולם יוכלו לראות את הדירוג של כולם (כבר היום זה אפשרי אצל הדירוג של עליבאבא), הם יוכלו לבחור לנתק קשר עם חברים ומכרים בעלי דירוג נמוך, העלולים לפגוע בדירוג שלהם.

במילים אחרות, אנשים יאלצו לבחור בין הלוואה שיוכלו לקבל בזכות הדירוג הגבוה שלהם, לבין שמירה על קשר עם חברים ותיקים שלא מסכימים עם דעותיו של הממשל. מי שישמור על קשר עם אקטיביסט או עם מתרגל פאלון גונג, למשל, עלול לאבד את זכויותיו בחברה. לא רק הוא יאבד אותן, אלא גם בני משפחתו.

אם נרחיק צעד אחד נוסף, על פי התסריט הקודר שכתב ג׳ורג׳ אורוול בספר 1984, מערכת הדירוג תצליח ליצור חברה שביכולתה להוקיע מתוך עצמה ולבודד כל אדם שאינו הולך לפי הדעה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית או לפי ההיסטוריה שהכתיבה הממשלה. אולי הסוררים יישלחו לגלות, או פשוט מכך, כפי שכבר קורה כמה עשורים – לבתי כלא או למחנות עבודה בכפייה.

מצלמות בכל מקום, בכל רגע

הקג״ב והמשטרה החשאית של גרמניה נהגו לשתול באוכלוסייה “סוכנים פרובוקטורים״ – אנשים שניסו לגרום לאנשים אחרים להביע אי הסכמה עם השלטון, להיכנס למחלוקת, וכשאלה נפלו למלכודת הסוכנים עצרו אותם. לאחר כמה שנים אף אחד כבר לא הסכים להודות שהממשלה עשתה דבר מה רע. סוכני הפרובוקציה הפכו לכלי אפקטיבי למניעת התנגדות ותסיסה בחברה.

המשטר הסיני אמנם עדיין מסגל טקטיקה כזו. בתקופת מהפכות האביב הערבי, סוכנים סמויים נטרלו את חבריהם הסינים שתכננו מחאות דומות בסין. אבל המשטר נחשב לאפקטיבי בעיקר בזכות הארכיב העצום שיש לו, או “התיקיות״ שהוא מחזיק על כל אדם: החל מבית הספר היסודי ועד האוניברסיטה והעבודה. מכנים את זה בסין “דאנג-אן״ (מערכת ארכיון). זה כולל תמונה, מאפיינים פיזיים, ציונים מבית הספר ומהאקדמיה, תביעת אצבעות, היסטוריה פוליטית (כמו חברות בליגת הנוער הקומוניסטי), העדפות, דעות, מי הם חבריך ועוד.

הם מנתחים את המידע ואת הפרופילים של האנשים ומגלים למי יש חולשות שאפשר לנצל״, אמר לאפוק טיימס טוני קול, סגן נשיא בחברת אבטחת המידע FireEye

אילוסטרציה: Fotolia

כדי לייעל את הגישה ל״דאנג-אן״ – אותן תיקיות הנמצאות גם במקום העבודה של האדם וגם במשרד הביטחון, החליט המשטר הסיני להתקין ב–2002 מערכת המכונה “משטרת רשת״. העיתונאי איתן גוטמן שכתב בעבר עבור מספר גופי תקשורת גדולים במערב, חשף באותה שנה ש״סיסקו״ בנתה את המערכת. סיסקו עצמה מעולם לא הודתה בכך.

“טסתי לשנגחאי להשתתף ביריד מסחרי בנושא ארכיטקטורת מידע״, אמר גוטמן בראיון לאפוק טיימס. “הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי הייתה המילה ‘סיסקו׳. מהנדס מערכות של החברה בסין ממש ניסה למכור לי כמה מוצלחת המערכת הזו שבדיוק הושקה בסין.

“הוא הסביר שהמערכת לא רק מאפשרת גישה לרשומות הפליליות או לעבירות התנועה של אדם מסוים. המערכת של סיסקו מאפשרת למשרד הביטחון הסיני להיכנס בתוך כמה שניות לרישומים הנמצאים במקום העבודה של האדם (דאנג–אן), ולהשיג מידע על הנטייה הפוליטית שלו ועל ההיסטוריה המשפחתית שלו״.

כשגוטמן חקר את המהנדס קצת יותר, המהנדס סיפר לו שכך המשטרה יכולה לבדוק מרחוק גם את היסטוריית הגלישה באינטרנט של האדם ואף לקרוא את הדואר האלקטרוני שלו.

נראה כי מערכת הדירוג שתושק בשנים הקרובות תשתמש במידע שיגיע גם מרשת המצלמות הפרוסה ברחבי סין. באופן אירוני, מישהו במפלגה הקומוניסטית החליט לקרוא לה “סקיינט״ – כנראה על שם הבינה המלאכותית בסרט “שליחות קטלנית״, בינה שהתפשטה למיליוני שרתים ומחשבים ברחבי העולם.

כמו ב״שליחות קטלנית״, גם סקיינט הסינית התפשטה כמעט לכל מרחב ציבורי בסין מאז שהושקה ב–2005. בבייג׳ינג למשל, הותקנו לפני האולימפיאדה כ–300 אלף מצלמות, לא כולל מצלמות שהוכנסו למוניות, לפי העיתון ההונג–קונגי Ming Pao. שנתיים לאחר מכן כבר היו 400 אלף, ובמאי 2015 המשטרה התקינה כ–30 אלף מצלמות נוספות שבאמצעותן מפקחים על הציבור בכל רגע 4,300 שוטרים שאומנו לכך.

סקיינט לא מספיקה לבדה. צריך מערכת נוספת, מתקדמת יותר, שגם יודעת לסרוק את המידע שנאסף. למערכת הזו קוראים Big Intelligence, כפי שחשף אתר החדשות הסיני Creaders שבסיסו בארה״ב. וואנג לי–ג׳ון, לשעבר מפקד משטרת צ׳ונג–צ׳ינג, אמר שלמערכת הזו לוקח 12 דקות לסרוק את כל 1.3 מיליארד האנשים בסין, ארבע דקות לעבור על כל אדם ברשימת המבוקשים של סין, ושלוש דקות וחצי לעבור על רישיון הנהיגה של כל אדם בסין (לפי רדיו Sound of Hope).

לאור כל זה, אפשר להעריך שהדירוג שיקבלו תושבי סין יחושב על פי המידע מסקיינט וממערכת Big Intelligence, מה״דאנג–אן״, מפעילות ברשתות החברתיות, מאפליקציות לתשלומים באינטרנט, מאימיילים ועוד. אבל אם חשבתם שכבר שמעתם הכול, מצפה לכם הפתעה. סין לקחה הכול צעד אחד קדימה, למקום שגם ג׳ורג׳ אורוול לא חזה.

האקרים וחברות פנסיה ישראליות

בתחילת יוני 2015 התעוררה לפתע מתרדמה ארוכה תוכנת ההגנה האמריקנית “איינשטיין״, הסורקת את תעבורת המידע במחשבים שבהם הותקנה. התוכנה הקפיצה על המסך התרעה – גורם זר חדר למערכות “המשרד לניהול כוח אדם״ (OPM) של הממשל האמריקני.

המשרד מחזיק נתונים על עשרות מיליוני עובדי ממשל בהווה ובעבר. מסתבר שההאקרים הצליחו להשיג סיסמאות שהחזיקו עובדי קבלן שעבדו על מחשבי המשרד, ופרצו באמצעותם פנימה. גופי תקשורת כמו הוושינגטון פוסט טענו שהפריצה נגרמה בכלל עקב תוכנה זדונית שהוחדרה למחשבים והתגלתה בעת בדיקות תוכנה שנערכו.

אבל לא משנה איך התגלתה הפריצה, היא חוללה רעידת אדמה. מידע מסווג שנאסף בממשל האמריקני במשך 30 שנה – בדיקות רקע, מספרי ביטוח לאומי, עבר צבאי, כתובות מגורים, תאריכי לידה, ביטוחי חיים ובריאות, פנסיה ועוד – נגנב מ–21.5 מיליון עובדי ממשל.

גרוע מכך, המשרד לניהול כוח אדם אחראי, בין יתר משימותיו, על ביצוע בדיקות רקע עבור סיווגים ביטחוניים. כך שזהותו של כל מי שקיבל אי פעם סיווג בטחוני דרך המשרד, נחשפה (הסי–איי–אי אינו עובד עם המשרד וזהות סוכניו לא נחשפה).

חמישה חודשים קודם לכן הודיעה Anthem – אחת מחברות ביטוח הבריאות הגדולות בארה״ב – שגם היא נפלה קורבן לשוד. האקרים פרצו למחשביה וגנבו מידע אישי על 80 מיליון לקוחות – היסטוריה רפואית, כתובות מגורים, פרטים מזהים, מידע על נכסים שיש למבוטחים, ועוד.

תביעות רגל דיגיטליות קישרו את המתקפות למשטר הסיני, או ליתר דיוק – לקבוצת האקרים שעובדת עבור המשטר. “סין לא מעוניינת להרוויח כסף מהמידע שהיא גונבת״, אמר לאפוק טיימס אדם מאיירס, סגן נשיא חברת CrowdStrike – אחת מקבוצות המחקר שאיתרו את ההאקרים. “היא משיגה כמה שיותר מידע על כמה שיותר אנשים, ותשתמש בו בעתיד בצורה זו או אחרת״.

איזה שימוש יהיה במידע? מתברר כי הממשל הסיני מפתח תוכנה שתדע לקשר בין כל פרטי המידע שנגנבים ולהגיע לתובנות חשובות, סיפר לאפוק טיימס גורם בסין שסייע לפתח את התוכנה. מקורות סינים נוספים ששוחחנו עימם ומכירים את הגורם הזה, אישרו את דבריו.

התוכנה, כך על פי אותו גורם, נבנית על בסיס תוכנה קיימת בסין – המשמשת לריגול אחר תושבי סין ואוספת מידע מכל המאגרים הקיימים (משטרה, ארגוני ביון, אינטרנט, דואר אלקטרוני ועוד).

במילים אחרות, התוכנה תאפשר ליצור פרופילים מקיפים על כל אדם בארה״ב, לדרג ולמיין אותם לפי קטגוריות ולנצל את המידע. “סין תוכל בקלות וביעילות להזין ‘רשימת קניות׳ של טכנולוגיות והמצאות שהיא מעוניינת לגנוב, והתוכנה תגיד לאיזה אדם יש גישה לטכנולוגיה ואיך אפשר להפעיל עליו לחץ״, אמר לאפוק טיימס קאסי פלמינג, מנכ״ל BlackOps Partners, המספקת מודיעין וייעוץ ל-500 החברות הגדולות בארה״ב שרוצות להגן על המידע המסחרי שברשותן.

“הם מנתחים את המידע ואת הפרופילים של האנשים ומגלים למי יש חולשות שאפשר לנצל״, אמר לאפוק טיימס טוני קול, סגן נשיא בחברת אבטחת המידע FireEye. השוואה בין פרופילים שונים עשויה לחשוף, למשל, שלאדם עם סיווג בטחוני גבוה יש הורה בבית חולים, ולהורה חסר כסף. “אם קרוב משפחה שלך חולה ויש לו קשיים כלכליים, והם מגלים את זה, הם יכולים לבוא אליך ולומר: ‘אולי נוכל לעזור לו, בתמורה לכך וכך״, אומר מאיירס מ–CrowdStrike.

מעניין היה לגלות בחודש אוגוסט שטקטיקה זהה הפעיל המשטר הסיני גם נגד יפן. חוקרים במעבדות Kaspersky חשפו שהאקרים סינים פרצו למחשבי חברות פנסיה ולארגונים ממשלתיים יפניים.

באילו מדינות נוספות הם פועלים בשיטה זהה? האם מחשבי חברות פנסיה ומשרדים ממשלתיים בישראל, למשל, נפרצים ברגעים אלה ממש מבלי שנדע על כך?

אמנם אין לנו מידע על מתקפות סייבר סיניות על מחשבי משרדים ממשלתיים או חברות פנסיה בישראל. אבל ייתכן שהסינים לא צריכים לבצע מתקפות כאלה בשלב הזה, כי יש דרך קלה יותר להשיג את המידע – להשתלט על חברות הפנסיה.

סעיף 11 בחוק ביטחון המדינה שחוקקה המפלגה הקומוניסטית, שהחברות הסיניות מחויבת אליו, קובע כי “גוף ביטחון של המדינה [הסינית] יכול לבדוק את ציוד התקשורת האלקטרוני והיישומים, כמו גם ציוד דומה אחר והתקנים השייכים לכל ארגון או אינדיבידואל״.

במילים פשוטות, על פי חוק, המפלגה הקומוניסטית, צבא סין או ארגוני הביון הסיניים יכולים לקבל גישה ישירה לציוד התקשורת של כל חברה סינית הפועלת במדינה זרה. מה זה אומר לגבי הניסיון הכושל להעביר את השליטה ב״הפניקס״ לידי “פוסון״ הסינית – האם ייתכן שמידע על לקוחות חברת הפנסיה הישראלית יוכל לעבור לידי ממשלת סין? האם תרחיש דומה אפשרי אם “כלל ביטוח״ הייתה מועברת לאחת מהקבוצות הסיניות שהיו מעוניינות לרכוש אותה? והאם יש בכך סכנה לביטחון המדינה, בהתחשב בעובדה שמרבית יוצאי מערכת הביטחון ואנשים הפועלים בה גם בהווה מבוטחים באחת משתי החברות האלה?

בשלב הזה אין תשובות ברורות, אולם דבר אחד ודאי: אם שירותי הביון של המפלגה הקומוניסטית היו פונים ל״פוסון״ כדי לקבל גישה למחשבי “הפניקס״, החברה הייתה מתקשה לסרב לבקשה. מפוסון לא התקבלה תגובה לדברים.

גם בארה״ב פותחה מערכת דומה, לשימוש ה–NSA, כפי שחשף אדוארד סנודן. אבל מערכת PRISM האמריקנית נבנתה במקור כדי לאסוף מידע במטרה לרגל אחר גורמים עוינים ולמנוע מתקפות טרור ולא כדי לעקוב אחר אמריקנים.

התוכנה הסינית פותחה כדי לרגל אחרי תושבי סין וליצור בקרה על האוכלוסייה. ומחוץ לסין היא אוספת מידע שיאפשר לממשל הסיני להשיג טכנולוגיות שיקדמו את התעשייה והצבא.

המחשה להבדלי הגישות בין סין לארה״ב ראינו בתחילת נובמבר 2015, כשיצרנית נשק סינית, חברת בת של Norinco, סיפרה שהתקינה במספר אזורי גבול של סין – בשין–ג׳יאנג, ביון–נאן ובטיבט – מערכת שמטרתה למנוע מאנשים לברוח מסין.

בזמן שרוב המדינות מחפשות דרכים יצירתיות למנוע ממהגרים בלתי חוקיים או ממחבלים להיכנס לשטחן, המשטר הסיני עושה הפוך – מנסה למנוע מאזרחים מדוכאים, כמו טיבטים, לברוח משם. לפי דובר יצרנית הנשק, “למערכת החדשה יש טווח כיסוי והרתעה גדולים, הודות לשימוש שהיא עושה במזל״טים ובנשק אקוסטי״. נשק אקוסטי משתמש בגלי קול כדי לפצוע אנשים, להפוך אותם לנכים או להרוג אותם.

איור: Robert Counts-Epoch Times NY

עשרות אלפי אנשים פוקדים מדי שנה את ״בית החולים המרכזי מספר 1״ הנמצא בעיר טיאן-ג׳ין שבמזרח סין. חלקם מגיעים לטיפול נמרץ, אחרים מתאשפזים במחלקות השונות שפועלות בו. אבל כמה אלפים אחרים עושים את דרכם לבניין מעט שונה הממוקם בו, בניין שהשתיקה יפה לו. בשנים האחרונות הוא הפך למוקד עלייה לרגל גם לאלפי מערביים שמגיעים אליו מחו״ל. לבניין 17 קומות, בתוכו 500 מיטות אשפוז, ובמשך כמעט שני העשורים האחרונים מתבצע בו מספר השתלות האיברים הגדול ביותר בסין. כמה מהטכניקות שמיושמות בו אף הפכו למתקדמות ביותר בעולם. שמו הרשמי: ״מרכז ההשתלות האוריינטלי״.

מספר ההשתלות שידוע עליהן גדול הרבה יותר ממספר המוצאים להורג – מספרים שהפכו לסוד מדינה

במסדרונותיו מתהלך מדי יום ד״ר שן ג׳ונג-יאנג שהפך לדמות ידועה מאוד בקהילה הרפואית של סין. אתרי אינטרנט בתחום ההשתלות העניקו לו את הכינוי ״חלוץ ההשתלות״ של סין. ד״ר שן רשם פטנט על טכניקת ניתוח חדשה להוצאה מהירה של כבד מהגוף, ועד אמצע העשור הקודם (2006) כבר היו רשומות על שמו 1,600 השתלות, לפי פרסומים בכמה כלי תקשורת בסין.

ד״ר שן הוא שחקן בולט במרכז ההשתלות, אבל אינו היחיד. לצדו תמצאו במסדרונות גם את סגן נשיא בית החולים, ג׳ו ג׳י-ג׳ון, שביצע לפחות 1,400 השתלות כבד, נתון שנלקח מאתר We Doctors Group – המהווה מדריך מקוון לרופאים סינים. ועוד כמה ״שחקנים חזקים״: רופא בשם פאן צ׳נג שביצע לפחות 1,000 השתלות כבד; מנתח בשם גאו וויי (יותר מ-800 השתלות כבד); ורופא נוסף ששמו סונג וון-לי ממחלקת השתלות הכליה (כ-2,000 השתלות כליה). כל הנתונים לקוחים מהפרופילים שלהם באתר Good Doctors Online – מאגר מקוון נוסף של רופאים סינים.

אולם הרזומה המרשים של שחקני ״נבחרת ההשתלות״ אינו מגלה שהחבורה הזו מסתירה מאחורי כתלי ״מרכז ההשתלות האוריינטלי״ שבטיאן-ג׳ין את אחד מסודות המדינה הכמוסים ביותר של סין, חבית נפץ שהקהילה הבין-לאומית נזהרת לגעת בה ומעטים העזו לחקור אותה.

בית החולים המרכזי מספר 1 בטיאן-ג׳ין

המזימה

כדי להתחקות אחר הסוד שמסתיר מרכז ההשתלות צריך לחזור מעט אחורה בזמן, לסיפורו של ״המוח״ שמאחורי המרכז, חלוץ ההשתלות הסיני – ד״ר שן.

סיפורו מתחיל בשנות ה-90, תקופה שהייתה נקודת שפל בקריירה שלו. תעשיית השתלות האיברים בסין עוד לא הייתה מפותחת, הניתוחים היו מסוכנים וחולים מעטים בלבד הסכימו לעבור השתלת כבד. גם אספקת האיברים להשתלה הייתה מוגבלת.

רק במאי 1994 הצליח ד״ר שן לבצע את השתלת הכבד הראשונה שלו, אחרי ששכנע מהגר בן 37 שסבל מ״שחמת הכבד״ לעבור את ההשתלה. באותה תקופה השתלות איברים בוצעו ללא תשלום מצד מקבל האיבר, בעיקר בשל אחוזי ההצלחה הנמוכים של הניתוח.

"אם תדע את מספר ההשתלות המדויק, תדע את הסוד השמור של המדינה"

ארבע שנים חלפו כמעט ללא שינוי, עד שב-1998 החליט ד״ר שן לקחת את העניינים לידיים והשקיע מכספו הפרטי 15 אלף דולר שבאמצעותם הקים יחידת השתלות קטנה בבית החולים של טיאן-ג׳ין. אבל ״העסק״ לא התרומם. בסוף אותה שנה ביצעה יחידת ההשתלות שבע השתלות כבד, ושנה לאחר מכן ב-1999, 24 השתלות בלבד.

לד״ר שן לא היה מושג שגורלו עומד להשתנות באופן דרסטי שנה לאחר מכן, כאשר לבית החולים הגיע לפתע מקור בלתי נדלה ומסתורי של איברים להשתלה. מקור שיהפוך את הרופא לדמות ציבורית ידועה, ואת עסקי ההשתלות של בית החולים למשגשגים.

ד״ר שן ג׳ונג-יאנג – האיש שמוביל את תעשיית ההשתלות ב״בית החולים המרכזי מספר 1״ בעיר טיאן-ג׳ין | Kanzhongguo ,Bi-Long Song

מאז שנת 2000 ועד 2004 מספר ההשתלות גדל מדי שנה בכמעט טור הנדסי: 78, 129, 272, 289 ו-800, על פי גרף שפורסם כמה שנים מאוחר יותר באתר הרשמי של מרכז ההשתלות, ומציג נתונים עד שנת 2004. בנוסף, זמן ההמתנה להשתלת כבד עמד על שבועיים בלבד – דבר שמעולם לא נשמע כדוגמתו במדינות בהן קיימת מערכת מוסדרת לתרומת איברים. הכבד הוא איבר שבאמצעותו ניתן לחשב את מספר המוצאים להורג לצורכי השתלה, מכיוון שהשתלתו כרוכה במותו של התורם.

אולם הנתונים האלה חושפים רק חלק קטן מהתמונה. ב-2002 החלו לזרום לבית החולים בטיאן-ג׳ין חולים מסיאול שבקוריאה, הנמצאת במרחק טיסה בת 90 דקות, כך לפי לי ליאן-ג׳ין, אחות ראשית בבית החולים. לי התראיינה לכתבת תחקיר במגזין Phoenix Weekly (השייך לתחנת הטלוויזיה ״Phoenix״ המנהלת קשרים הדוקים עם המשטר הסיני).

מספר החולים הקוריאנים שהגיעו לבית החולים הסיני תפס את צוות המנתחים בהפתעה. הם לא היו ערוכים לכך ונאלצו לאלתר. כשליש מבניין בית החולים הקיים בן 12 הקומות (לפני שהוקם מרכז ההשתלות) הוסב לאשפוז חולים שבאו לקבל השתלה; הקומה השמינית של בית חולים אחר בעיר (International Cardiovascular Hospital) שימשה גם כן לקבלת חולים קוריאניים; הקומות ה-24 ו-25 של בית מלון סמוך הוזמנו מראש לאותה מטרה. שתי אחיות הוצבו במקום, ״ועדיין, אין לנו מספיק מיטות אשפוז״, אמרה האחות לי בראיון.

טיאן-ג׳ין הייתה יעד מועדף על תיירי השתלות קוריאנים משום שבקוריאה הם קיבלו בדרך כלל רק השתלת כבד חלקית מתורמים חיים. בסין הם יכלו לקבל כבד שלם.

גם הליכי ההשתלה בבית החולים בטיאן-ג׳ין היו מזורזים: חולים מחוץ לסין שלחו בפקס את התיק הרפואי שלהם, וטסו לטיאן-ג׳ין. כשהגיעו, הם מצאו שזמני ההמתנה היו קצרים ביותר על פי כל קנה מידה בין-לאומי. ״בהתחלה חולים נאלצו להמתין במשך שבוע [להשתלת איבר]. אולם כעת, מכיוון שעוד ועוד אנשים הצטרפו לתור, זמני ההמתנה נעשו ארוכים יותר. זמן ההמתנה הארוך ביותר כעת הוא מעט יותר משלושה חודשים״, נכתב באותו ראיון שנערך עם האחות לי.

זמן המתנה של שלושה חודשים להשתלת כבד עדיין נחשב קצר להחריד בכל קנה מידה בין-לאומי. עיתון קוריאני יומי גדול (The Chosun Ilbo) דיווח כי בית החולים בטיאן-ג׳ין ביצע 44 השתלות כבד בשבוע אחד בחודש דצמבר 2004, מתוכם 24 בוצעו באותו יום.

גם חולים ממדינות אחרות החלו להגיע: מיפן, ממלזיה, ממצרים, מפקיסטן, מהודו, מערב הסעודית, מעומן, מהונג קונג, ממקאו ומטייוואן. בית הקפה במחלקה שבקומה 4 הפך ל״מועדון בין-לאומי״. חולים מאושפזים מלאומים שונים נפגשו בו והחליפו ביניהם חוויות.

לפי העיתון הקוריאני, צוות המנתחים של בית החולים התרוצץ כל היום בין המחלקות השונות וחדרי הניתוח ולא נח לרגע. ״אין להם אפילו זמן לברך לשלום איש את רעהו״, נכתב, ״כל יום הם ממלמלים את אותו משפט: ׳אני כה עסוק, עשרה ניתוחים ביום׳. חלק מהרופאים מבלים את כל הלילה בחדר הניתוח״.

אספקת איברים שוטפת

רק ב-2006 החלה הקהילה הבין-לאומית להבחין בטרנד ההשתלות הסיני, ותהתה מהיכן יש לסין אספקה גדולה וזמינה כל כך של איברים. לי, אותה אחות מבית החולים בטיאן-ג׳ין, סיפרה שבית החולים השתיל איברים ביותר מ-500 חולים קוריאניים בשנים 2006-2002. אולם מידע נוסף שנציג בהמשך הכתבה, מידע שפורסם במקורות רשמיים של בית החולים ושל הממשל הסיני וזלג החוצה, רומז שמספר ההשתלות שבוצעו גם בחולים ממדינות אחרות – גדול הרבה יותר – ומגיע לאלפי השתלות מדי שנה.

״סין לא הצליחה לבסס מערכת של תרומת איברים״ – ד״ר הואנג ג׳יה-פו, פקיד הממשל ששימש כדוברה של סין בנושא מדיניות ההשתלות | Epoch Times

במדינה כמו ארה״ב למשל, ניתן לברר בקלות את מספר ההשתלות. משרד הבריאות האמריקני מעדכן באופן שוטף את נתוני ההשתלות במאגר מידע פתוח לציבור באמצעות גוף ששמו OPTN. לדוגמה, מספר ההשתלות הכולל שבוצע בארה״ב בין ינואר לספטמבר 2015 עומד על 23,134.

ארגון נוסף בארה״ב בשם SRTR מסוגל לספק מידית דו״ח מפורט ומקיף על השתלות המתבצעות בכל מרכזי ההשתלות הפעילים בארה״ב, כולל רשימות המתנה, סוגי תורמים, תדירות ההשתלות ועוד. מידע מהימן ומדויק כזה אינו קיים כלל במערכת הבריאות הסינית הנחשבת ל״מערב פרוע״ של השתלות איברים, ומסיבה טובה – מדובר בסוד השמור ביותר של המדינה.

השלטון הסיני מקפיד להסביר שהאיברים נלקחים מאסירים שנידונו למוות והסכימו לתרום את איבריהם לאחר מותם. טיעון זה מבוסס על העובדה שמספר ההשתלות הכולל בסין תואם בקירוב למספר המוצאים להורג בסין.

אולם מהתחקיר שביצענו עולה כי המספרים פשוט לא מסתדרים. מספר ההשתלות שידוע עליהן גדול הרבה יותר ממספר המוצאים להורג.

מי שינסה למצוא את מספר ההוצאות להורג המדויק בסין יגלה שהוא סוד שמור של המדינה. אין כל נתונים רשמיים, אולם אומדנים שנעשו על ידי גופים בלתי תלויים, שופכים מעט אור על כך. לפי Dui Hua, ארגון אמריקני ללא מטרות רווח המתמקד בנושאי זכויות אדם בסין, מספר ההוצאות להורג בשנה בכל סין (משנות ה-80 ועד 2009) נע בין 2,400 ל-12,000.

אם נניח שמספר המוצאים להורג בסין הוא איפשהו באמצע, נגיד 6,000 בשנה, אז על סמך גודל האוכלוסייה בעיר, מספר המוצאים להורג היחסי בטיאן-ג׳ין ינוע בין 35 ל-55 בשנה. אולם בבית החולים של טיאן-ג׳ין מבוצעות מדי שנה אלפי השתלות – נתון שנגיע אליו בהמשך.

צריך גם לקחת בחשבון שאסירים רבים אינם מתאימים לתרומת איברים בשל מחלות דם, שימוש בסמים, גילם וחוליים שונים הפוסלים אותם. כלומר, מספר האסירים שהוצאו להורג מהם ניתן לקחת איברים, קטן אף יותר. כך שלא ייתכן שמקור האיברים המושתלים בטיאן-ג׳ין הוא רק באסירים שהוצאו להורג, אפילו אם נלקחו כמה איברים מאותו אסיר.

גם לא ייתכן שהאיברים מגיעים מתורמים. תרומת איברים בסין נעשית בשיעורים נמוכים להחריד, בעיקר מסיבה תרבותית. העם הסיני מושפע מהחשיבה המסורתית שלפיה הגוף צריך להישאר שלם לגמרי, אפילו אחרי המוות.

בראיון שהעניק למגזין הרפואי China Health News בינואר 2015, ד״ר הואנג ג׳יה-פו, פקיד הממשל ששימש כדוברה של סין בנושא מדיניות ההשתלות שלה, אמר: ״במשך זמן רב סין לא הצליחה לבסס מערכת תרומת איברים לאומית… מאז סוף שנות ה-80 ועד 2009, בכל רחבי סין היו רק 120 מקרים של תרומות מאזרחים. שיעור תרומת האיברים בסין הוא הנמוך בעולם״.

פרופ׳ יעקב (ג׳יי) לביא

"כל מי שמכיר אפילו במקצת את מגמות תרומות האיברים בעולם, אינו יכול לקבל את האפשרות הפלאית שבתוך שנה אחת החליפו מקור איברים של אסירים שהוצאו להורג, במקור איברים של תורמים מרצון", מוסיף בראיון לאפוק טיימס ד"ר יעקב (ג'יי) לביא, נשיא החברה הישראלית להשתלות איברים ומנהל היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא.

מתוך כל זה עולה שאלה מטרידה, שהמשטר הסיני מעולם לא השיב עליה. מהיכן למעשה הגיעו כל אותם איברים? מהו אותו מקור סודי של איברים שצץ בשנת 2000 והוביל מאז לזינוק עצום במספר ההשתלות בסין, ובמיוחד בבית החולים בטיאן-ג׳ין.

רמז לכך צץ ב-15 במארס 2006, כשרופא ב״נבחרת המנתחים״ של בית החולים בטיאן-ג׳ין ששמו ד״ר סונג וון-לי, קיבל טלפון מפתיע. ״הי. האם הגעתי לסונג?״ שאלה האישה מעברו השני של הקו.

״כן, דברי בבקשה״, ענה ד״ר סונג, מנתח בכיר במחלקת השתלות כליה. ד״ר סונג ביצע עד אז לפחות 2,000 השתלות כליה, על פי הפרופיל המעודכן שלו (נכון לכתיבת שורות אלה), במאגר הרופאים המקוון של סין – Good Doctors Online.

האישה מעברו השני של הקו סיפרה לד״ר סונג שדודה שלה צריכה לעבור השתלה. היא גם סיפרה שחבר של דודתה עבר השתלה בבית חולים אחר בסין. ״הרופא (של הדודה, א״ל) אמר לה שהכליה שהושתלה אצל החבר טובה מאוד כיוון שהגיעה ממתרגל צ׳יגונג״.

״איזה סוג של צ׳יגונג?״ שאל ד״ר סונג.

״פאלון גונג״, השיבה האישה, ״מכיוון שלאנשים שמתרגלים פאלון גונג יש מצב בריאותי טוב״.

״כמובן. מצב זהה יש לנו גם כאן״, אמר ד״ר סונג. ״גם לנו יש מה שמכנים אספקת גופות שעדיין נושמות או שעדיין יש להן דופק. גם לנו יש אותן, כמובן. אממ… ייתכן שיש לנו כמה מהסוג הזה. מאז תחילת השנה היו לנו ככל הנראה יותר מעשר כליות מהסוג הזה…״

״יותר מעשר כליות מהסוג הזה? אתה מתכוון לגופות חיות?״

״כן, הן כאלה״.

ד״ר סונג לא ידע שהקול הנשי ששוחח איתו היה של חוקרת מ״הארגון לחקר הרדיפה נגד הפאלון גונג״ (WOIPFG). היא התקשרה לבית החולים כדי לגלות מה מקור האיברים. הקלטת השיחה בין השניים הועברה אלינו לבחינה, ובמסגרת התחקיר שערכנו שוחחנו עם חוקרים נוספים שביצעו שיחות דומות כדי להבין את המתודולוגיה שבה עבדו: איך הם משיגים מספרי טלפון, איזה זהויות הם מסגלים לעצמם כאשר הם מבצעים את השיחות, ובאיזה תוכנה הם משתמשים כדי לבצע אותן.

קיבלנו גם את רישומי שיחות הטלפון הדיגיטליים שהחוקרים ביצעו, המראים את כל נתוני השיחות. וגם ביצענו השוואה בין זמן השיחה ברישומים ומספרי הטלפון לבין ההקלטות בפועל והראיונות בפועל.

למעשה בשיחה הקצרה בין השניים עלה מה שהקהילה הרפואית הבין-לאומית ניסתה להתחמק ממנו לאורך שנים – האפשרות שמקור האיברים הוא ברצח מאורגן של אסירי מצפון הכלואים במחנות עבודה בכפייה ובבתי כלא ברחבי סין, כמו מתרגלי פאלון גונג, רצח שנעשה בתמיכה מלאה של המשטר ובעידודו. אנשי ממשל סינים פטרו עד היום את האפשרות הזו כ״תעמולה זדונית״ ומעולם לא ניסו להפריך ברצינות את הטענות.

העיתונאי איתן גוטמן וספרו העוסק בנושא | תמונה: Courtesy of subject

מקימים בניין השתלות חדש

האפשרות הזו, שהלכה והתבססה ככל שהצטברו עדויות דומות גם מבתי חולים אחרים ברחבי סין (ראו אינפוגרפיקה), לא הטרידה את צוות המנתחים בטיאן-ג׳ין, שהיה עסוק יום ולילה בחדרי ההשתלות, ואף קיבל בספטמבר 2006 מתנה – בניין חדש שבנייתו הסתיימה – ״מרכז ההשתלות האוריינטלי״.

בניין ההשתלות החדש שהוקם בספטמבר 2006 בהשקעה של 130 מיליון יואן (20 מיליון דולר) ובמימון לשכת הבריאות של טיאן-ג׳ין, משמש ״כמרכז מקיף להשתלות כבד, כליה, לבלב, עצם, עור, שיער, תאי גזע, לב, ריאה, קרנית וגרון״, לפי Enorth Netnews – השופר הרשמי של הממשל המוניציפלי בעיר טיאן-ג׳ין.

לצד המרכז נפתח גם אתר האינטרנט שלו, בכתובת cntransplant.com. כל אדם, בכל פינה נידחת בעולם, יכול היה להיכנס לאתר, להשאיר מספר טלפון ולתאם השתלה במרכז החדש שנפתח בטיאן-ג׳ין. כל שנותר לו היה לטוס אליו, להמתין שבועיים (כפי שנכתב באתר) ולזכות באיבר חדש. ״אנחנו נמצאים כאן כדי לסייע למטופלים לקבל השתלת כליה, כבד או לב בסין״, נכתב באתר. ״זה המקום שבו החולים מתים ונולדים מחדש״.

״בכל פעם שהרצאתי בפני סטודנטים, נהגתי לומר להם שאם יש להם ספקות לגבי אמיתות הדברים, הם מוזמנים להיכנס לאתר הזה דרך הסמארטפון״, אומר בראיון לאפוק טיימס איתן גוטמן, עיתונאי שחקר במשך עשור את הנושא, ופרסם ב-2014 ספר העוסק בכך (The Slaughter).

בתחילת 2014, באיחור של שמונה שנים מאז שנפתח אתר האינטרנט, נשלח למרכז ההשתלות בטיאן-ג׳ין מכתב זועם מטעם איגוד ההשתלות העולמי (The Transplantation Society). האיגוד נזף בסין על כך שהיא ממשיכה לקצור איברים מאסירים המוצאים להורג, בניגוד להבטחותיה באותה שנה שתפסיק לעשות זאת. ״אתר האינטרנט של טיאן-ג׳ין ממשיך להזמין חולים מהעולם המחפשים איברים להשתלה״, נאמר במכתב, ״הניצול לרעה המתבצע על ידי אנשי הרפואה המקצועיים האלו באמצעות קנוניה נרחבת למטרות רווח, הוא פשוט בלתי מתקבל על הדעת״.

החוקרים טוענים כי העובדה שמרכז רפואי כה גדול ומתוחכם נבנה, אויש, צויד ופעל בתפוקה גבוהה במשך קרוב לעשר שנים, בזמן שבסין לא היו כל תורמי איברים מרצון, היא מצמררת.

״פירוש הדבר הוא שבית החולים משוכנע באופן מוחלט שיש ביכולתו למצוא ׳תורמים׳ בכל רגע נתון כדי לספק את הדרישה לאיברים״, אומרת בראיון לאפוק טיימס פרופ׳ מריה פייטרון סינג׳, מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת סידני שבאוסטרליה.

״במדינה שבה אין כל מערכת מוסדרת לתרומת איברים מרצון, הדבר מרמז על אמונה מוחלטת כי איברים ימשיכו להגיע בכמויות גדולות, ללא הפסקה, וכי טמון בכך רווח עצום״. פרופ׳ סינג׳ חברה במועצת המנהלים של ארגון ״רופאים נגד קצירת איברים בכפייה״ (Doctors Against Forced Organ Harvesting). הארגון הוקם על ידי רופאים במטרה להעלות את המודעות הציבורית לכל נושא ההשתלות הלא אתיות בסין.

ייתכן שבעקבות המכתב הזועם, נסגר לפתע במאי 2014 אתר האינטרנט של מרכז ההשתלות, אולם המרכז עצמו המשיך לפעול ללא שינוי. למעשה הוא אף התרחב.

אין מיטות פנויות

ראיות לכך מגיעות ממסמכי חידוש בניין בית החולים של טיאן-ג׳ין שמצאנו במאגר מידע ציבורי בשם China Construction and Remodeling – מקור מידע שמתוחזק על ידי סוכנויות רשמיות שונות. המאגר מספק פרטים על עבודות בנייה ושיפוצים המתבצעות ברחבי סין.

מסמך באורך 22 עמודים הזמין להורדה, לאחר יצירת שם משתמש וסיסמה באתר, דן בתוצאות השיפוצים שבוצעו בבניין בית החולים, והושלמו ב-2008. ״תפוסת מיטות האשפוז עומדת [כעת] על 86 אחוז; ותפוסת מיטות השתלות הכליה והכבד היא 90 אחוז״.

תפוסת המיטות היא נתון חשוב שאפשר ללמוד ממנו לא מעט, כפי שנראה מיד. כשהמשכנו לחקור גילינו מקור מידע נוסף – אתר Enorth Netnews, השופר הרשמי של עיריית טיאן-ג׳ין. ב-25 ביוני 2014 פורסם באתר כי מרכז ההשתלות ״השתפר״ ב-2013, והגיע לתפוסת מיטות בשיעור של 131.1 אחוז, שזה גידול של 5.7 אחוז מאז 2012. הפרסום אינו מבהיר כיצד תיתכן תפוסה של מעל 100 אחוז, אך אין זה נדיר לראות בבתי חולים בסין מיטות עודפות הנדחסות בין מיטות האשפוז הרגילות.

כך שכל הנתונים מצביעים על גידול עקבי בשיעורי תפוסת המיטות במרכז ההשתלות. מה ניתן להסיק מכך? בהנחה שבמרכז ההשתלות יש 500 מיטות בלבד (הנתון הרשמי שפורסם), ובהנחה שמתחילת 2007 ועד סוף 2013 הן היו בתפוסה מלאה בממוצע, ובהנחה ש״תייר השתלות״ צפוי להישאר בבית החולים בין חודש לחודשיים (על פי חומרים שמפרסם בית החולים) – סך כל ההשתלות המצטבר בתקופה זו עשוי להגיע באמדן גס ל-42 אלף השתלות ובמקרה הגרוע ל-21 אלף, תלוי במשך השהות של כל מטופל. מספר גבוה בהרבה מהנתון הרשמי של השלטונות, המצביע על סך מצטבר של 10 אלף השתלות על פני 15 השנים האחרונות.

״אם תדע את מספר ההשתלות המדויק, תדע את הסוד השמור של המדינה״, אמר ד״ר הואנג ג׳יה-פו, פקיד הממשל הסיני העומד בראש מדיניות ההשתלות של סין, בראיון נדיר לעיתונאי סיני (2015).

מטרת הראיון שהעניק ד״ר הואנג הייתה במקור להעביר לציבור הרחב את המסר שבניגוד לשמועות שרצות, סין הפסיקה להשתמש באיברים של אסירים שהוצאו להורג. אולם נראה שהראיון לא התקדם בכיוון שציפה הואנג.

העיתונאי שראיין אותו ניסה להוציא ממנו מידע נוסף, והואנג אמר שוב: ״הנושא שאתה מדבר עליו רגיש מדי, ולכן איני יכול לספר לך בבהירות. אם תחשוב על זה, תבין בעצמך. מכיוון שבמדינה אין כל שקיפות, אינך יכול לדעת כיצד הושגו האיברים; גם מספר השתלות האיברים שבוצעו בפועל נשמר בסוד… אתה מבין מה אני מנסה לומר? זה הפך לעסק חשוך ובעייתי. זה הפך לעניין רגיש ביותר, מסובך ביותר, וביסודו של דבר לשטח אסור״.

התמונה המסתורית של ד״ר שן

רמז שעשוי לשפוך אור על העסק החשוך הזה אנחנו מגלים בתמונה של ד״ר שן שפורסמה באתר אינטרנט של בית חולים אחר – ״בית החולים הכללי של משטרת בייג׳ינג״. בתמונה הוא מופיע בתלבושת צבאית למחצה, מה שמראה שהרופא הצטרף בעבר לכוחות המשטרה. אחרי שהצטרף, עולה מהפרופיל שלו, הוא אף ייסד ב-2003 את מרכז ההשתלות בבית החולים של משטרת בייג׳ינג.

אחת התיאוריות האפשריות היא שד״ר שן ניצל את קשריו במערכת הביטחון ובמשטרה כדי להזרים לבית החולים ולמרכז ההשתלות בטיאן-ג׳ין איברים של אסירים פוליטיים המוחזקים במחנות עבודה ובבתי כלא.

קומץ חוקרים קיבץ במשך עשור ראיות המראות קשר הדוק בין מחנות העבודה, סחר באיברים ומערכת הביטחון, המשטרה והצבא הסיני. אחד מהם הוא העיתונאי והחוקר איתן גוטמן שראיין עשרות פליטים שהצליחו לברוח מסין וסיפרו שעברו בדיקות דם בתקופת מעצרם. גוטמן מצא כי אחד מכל חמישה, ולעתים גם שניים מכל חמישה אסירים פוליטיים במעצר עברו בדיקות כאלה. היו גם פליטים שסיפרו שחבריהם למחנה נעלמו לאחר שנבדקו.

בספרו מתאר גוטמן את הפעם הראשונה ששמע על הבדיקות הרפואיות, עליהן סיפרה לו מרואיינת, מתרגלת פאלון גונג שנמלטה מסין. ״מה שהיא תיארה בפני היה מחריד וללא הסבר – במקום שהרופא יעניק לה טיפול רפואי נורמלי, נראה יותר כאילו הוא בוחן גופה טרייה… אני זוכר שחשתי צמרמורת מקפיאת דם, וחומת הספקנות שלי באותו רגע התמוססה לחלוטין״.

אחד מבתי הכלא הסמוכים לבית החולים בטיאן-ג׳ין, שבהם בוצעו בדיקות דם למתרגלי פאלון גונג.
| Minghui.org

מתרגלי פאלון גונג בהפגנה שקטה מחוץ לסין | Benjamin Chasteen/Epoch Times

פאלון גונג, שיטת תרגול רוחנית הכוללת תרגילים ולימוד מוסרי, נרדפת בסין מאז 1999 ועד היום. את קמפיין הרדיפה התחיל מנהיג המפלגה הקומוניסטית דאז, ג׳יאנג דזה-מין, כאשר ראה שמספר מתרגלי השיטה עבר את מספר החברים הרשומים במפלגה הקומוניסטית, וחשש שהם מהווים איום על שלטונו.

במאות בתי חולים ברחבי סין, כולל בית החולים בטיאן-ג׳ין, חלה בשנת 2000 עלייה חדה במספר השתלות האיברים – שנה לאחר תחילת הרדיפה נגד הפאלון גונג ביולי 1999.

״זה המקור היחיד, מבחינה מספרית, שממנו הם יכלו לקבל איברים״, אומר גוטמן בראיון. ״לאורך כל השנים מאז שהתחילה הרדיפה נגדם, בכל רגע נתון הייתה בתוך מערכת מחנות העבודה בכפייה בסין אוכלוסייה גדולה מאוד של מתרגלי פאלון גונג, בין כחצי מיליון למיליון איש. יש שם גם מעט מוסלמים אויגורים, וטיבטים, אם כי שיעורי ההיעלמות בקרב הקהילות האלו אינו כה גבוה״.

עדויות נוספות של אסירים שהיו באזור טיאן-ג׳ין ועברו בדיקות דם ושתן במהלך התקופה שבית החולים בעיר היה בשיאו, נאספו באתר Minghui.org, המאגד מידע רב ממקור ראשון בנושא הפאלון גונג בסין. האתר מכיל מאמרים שרובם הוגשו על ידי מתרגלי פאלון גונג, חבריהם, בני משפחתם, ורובם מתעדים את ההתנסויות שלהם תחת רדיפה. האתר משמש אקדמאים וחוקרי זכויות אדם החוקרים את השיטה ואת דיכויה בסין, ונחשב למקור מידע מהימן בכל הנוגע לקהילת הפאלון גונג בסין.

עדות טיפוסית עלתה לאתר ב-9 בנובמבר 2007, תחת הכותרת ״הרדיפה שראיתי וחוויתי בבית הכלא לנשים בטיאן-ג׳ין״. ״ראש הפלוגה בכל מדור בבית הכלא קרא בשמותיהם של מתרגלי הפאלון גונג בזה אחר זה, ולקח מהם דגימות דם ושתן… ראש הפלוגה אמר שהם עושים זאת משום שהם רוצים להשגיח על מתרגלי פאלון גונג״. מתקן המעצר לנשים בטיאן-ג׳ין נמצא במרחק כ-30 דקות נסיעה ממרכז ההשתלות האוריינטלי של טיאן-ג׳ין. כותבת המאמר נזכרת, ״אני עדיין תוהה להיכן נעלמו כל אותם אנשים״.

עדויות לבדיקות דם דווחו גם ממחנה העבודה בכפייה ״צ׳ינג-בואה״, הנמצא במרחק 23 דקות נסיעה מבית החולים בטיאן-ג׳ין, ממחנה ״שואנג-קואו״ הנמצא במרחק 30 דקות נסיעה ובמספר בתי כלא ומחנות עבודה נוספים המרוחקים עד 90 דקות נסיעה מבית החולים.

ארגון ״רופאים נגד קצירת איברים בכפייה״ שמושבו בניו יורק, ערך מחקר מקדים על הדיווחים שהצטברו באתר Minghui, וכותב: ״לאחר סינון קפדני של דיווחי הניצולים ניכרת העובדה שבדיקות רפואיות לא היו מאורע מיוחד. הנתונים חושפים מספר גדול של עדויות של קרבנות שאינם מקרים בודדים, ומרמזים על שימוש שיטתי במגוון בדיקות רפואיות שנכפו על מתרגלי פאלון גונג בעודם נתונים במאסר״.

הסיבה ללקיחת דגימות דם ושתן לא הייתה קשורה בבריאות האסיר: מתרגלי פאלון גונג הרי הובאו למאסר בעקבות מסע רדיפה שנפתח נגדם, שמטרתו לחסל את מערכת האמונה שלהם. הם נתונים על פי רוב לעינויים, למכות חשמל ולהכאות בעודם במאסר בניסיון לגרום להם לוותר על אמונתם. הפאלון גונג גם הושמץ על ידי כלי התקשורת שבשליטת המשטר, שהסית, לעג, עשה דה-הומניזציה ואף הכריז עליהם כאויבי המדינה. דווח על אלפי מקרי מוות כתוצאה מעינויים, אולם אף חקירה לא נפתחה ושום עונש לא הוטל על הנושאים באחריות. אם כן, מדוע שהשומרים בכלא ירצו לקחת דגימות דם לטובת שלומם ובריאותם של העצורים?

בהקשר זה, החוקרים מאמינים כי קצירת איברים היא קרוב לוודאי ההסבר המתבקש לבדיקות הדם ולהיעלמויות של מתרגלי פאלון גונג עצורים, לצד מקור האיברים החדש שהתגלה בדיוק אחרי פרוץ הרדיפה והוביל לשגשוג תעשיית ההשתלות הסינית.

אלכס גורביץ׳

התופעה מתרחבת לבתי חולים נוספים בסין

בית החולים בטיאן-ג׳ין אינו מקרה בודד: עשרות, אם לא מאות בתי חולים נוספים להשתלות בסין פרסמו שביכולתם לספק איברים טריים למטופלים, ובזמני המתנה קצרים – תוך שבועות עד מספר חודשים לכל היותר.

ב-2014 דיווחה סוכנות הידיעות הרשמית של סין, שין-חואה, כי 600 בתי חולים בסין התחרו בשנים האחרונות על מקורות לאיברים.

בשיחות טלפון שהוקלטו בחשאי עם רופאים ואחיות בסין, שחשבו כי הם מדברים עם רופא עמית או עם קרוב משפחה של אדם הזקוק להשתלת כבד בדחיפות, הם הודו כי מקור האיברים ממתרגלי פאלון גונג הנתונים במאסר.

כל ההקלטות הועברו אלינו לבחינה, ובמסגרת התחקיר שערכנו שוחחנו עם חוקרים נוספים שביצעו שיחות דומות, כדי להבין את המתודולוגיה שבה עבדו: איך הם משיגים מספרי טלפון, איזה זהויות הם מסגלים לעצמם כאשר הם מבצעים את השיחות, והתוכנה שבה הם משתמשים כדי לבצע אותן.

קיבלנו גם את רישומי שיחות הטלפון הדיגיטליים שהחוקרים ביצעו, המראים את כל נתוני השיחות, וגם ביצענו השוואה בין זמן השיחה ברישומים ומספרי הטלפון, לבין ההקלטות בפועל והראיונות בפועל.

האינפוגרפיקה שלמעלה מציגה רשימה חלקית של בתי החולים בסין המשתמשים באיברים של אסירים פוליטיים, כמו מתרגלי פאלון גונג.

תגובות

ד"ר פרנסיס דלמוניקו, שכיהן עד לאחרונה כנשיא האגודה להשתלות (TTS), ושימש כאיש הקשר המרכזי מול סין בסוגיית ההשתלות, כתב לנו בתגובה: "התגובה היחידה שלי היא לעודד את בית החולים המרכזי בטיאן-ג'ין לדווח נתונים מהימנים".

רופאים כמו ד"ר ג'רמי קפלן, שכיהן גם הוא בעבר (בין השנים 2010-2008) כנשיא האגודה להשתלות, וד"ר מיכאל מיליס, מנתח כבד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת שיקגו שעבד בצמוד לאנשי ממשל סינים, הפגינו גם הם עניין מועט בשאלות הקשות הללו.

כאשר נשאל בריאיון למגזין הגרמני Die Zeit בנוגע לאפשרות שמתרגלי הפאלון גונג מהווים מקור לאיברים, העיר מיליס כי "זה לא נמצא בתחום השפעתי. ישנם דברים רבים בעולם שלא נמצאים במוקד תשומת הלב שלי או במסגרת תחומי העניין שלי".

הנשיא הנוכחי של האגודה להשתלות, ד"ר פיליפ או'קונל, ואיש הקשר מטעם ארגון הבריאות העולמי מול סין בנושא השתלות איברים, ד"ר חוזה נונז (Dr. Jose Nuñez) סרבו להגיב לנושא. לפי העקרונות המנחים את ארגון הבריאות העולמי, נדרשת שקיפות מלאה בנושא השתלת איברים ופתיחות לבדיקה דקדקנית לכל אורך תהליך השתלת האיבר – אולם אנשי הארגון לא עשו כמעט דבר כדי לתבוע את יישום העקרונות האלו בסין.

פרופ' ג'יי לביא, מנתח ישראלי בכיר ומוערך, שהינו נשיא החברה הישראלית להשתלות איברים, אמר: "אני חש נבוך שעמיתי בעולם אינם חשים כמוני, בחובה המוסרית לתבוע מסין לפתוח את שעריה לחקירה בלתי תלויה ויסודית מטעם קהילת ההשתלות הבין-לאומית באשר למערכת ההשתלות הנוכחית שלה".

ועוד הוסיף: "כבן לניצול שואה, אני חש מחויב שלא לחזור על הטעות האיומה של הצלב האדום, אשר ביקר במחנה הריכוז הנאצי טרזינשטט ב-1944, ודיווח כי בסך-הכול מדובר במחנה נופש נעים".

תמונה: Fotolia

אזהרה

אף על פי שאתם עשויים לצאת מבועתים מהכתבה, העתידן מארק גודמן מדגיש שלא זו מטרת התחזיות שלו. מטרתו, הוא מסביר, היא להעלות את המודעות להיבטים שבהם הטכנולוגיה שאנחנו משבחים ומהללים עשויה לפגוע בנו. אולי כך נוכל לחשוב מראש על דרכים להתגונן מפני המציאות הבלתי נמנעת שתגיע אלינו בעתיד הקרוב, הוא אומר.

גודמן החל את הקריירה שלו כשוטר סיור אמריקני, המשיך כחוקר וכאסטרטג נגד טרור, ושימש כעתידן עבור האף-בי-איי וכיועץ בכיר לאינטרפול. את הידע שאסף מתוך היכרותו עם ארגונים רבים, במדינות שונות (ביניהן ישראל) הוא פרסם בספרו, Future Crimes, הסוקר היבטים מגוונים  של האופן שבו פושעים וטרוריסטים משתמשים בטכנולוגיה ובחדשנות כדי לפגוע בנו. במקביל הוא הקים את “המכון לפשעי העתיד״, שם הוא מתמקד בחקר הפשעים שעדיין לא הכרנו, וכיצד נוכל להתמודד איתם.

“אני רוצה שאנשים יכירו את העובדות כדי שיוכלו להגן על עצמם״, הוא כותב. “האיומים האלה יגיעו אלינו הרבה יותר מהר מכפי שצופים. אם נגביל את הידע אודותיהם רק לאנשים מתוך המערכת, אלה שעובדים בממשלות, בכוחות הביטחון ובעמק הסיליקון, לא ייצא מזה שום דבר טוב. רק כשנדע מה צופן לנו העתיד, נוכל אולי למנוע את פשעי העתיד, לפני שנגיע לנקודת האל חזור״.

היתוש שעוד יהרוג את כולנו

את הפלא הגדול אפשר היה לראות בעיני היתושים שגודלו במרתפי אוניברסיטת קליפורניה. כל היתושים היו צאצאיהם של אם עם עיניים אדומות זוהרות, ושל אב עם עיניים רגילות. לפי חוקי הגנטיקה, מחציתם היו אמורים להיוולד עם עיניים אדומות זוהרות, ומחציתם עם עיניים רגילות. אבל לשמחתם של המדענים, 99 אחוזים מהם נולדו עם עיניים זוהרות. המטען הגנטי ה״אנוכי״ שהוטבע בהם באמצעות מערכת CRISPR עבד.

אבל העיניים הזוהרות האדומות לא היו הדבר המהותי ששימח את החוקרים. באותם יתושים מהונדסים גנטית נעשה שינוי גנטי נוסף, שמונע מטפיל המלריה להתפתח בהם. חוקרים כבר מזמן רוצים לשחרר יתושים מהונדסים גנטית חסינים למלריה ברחבי אפריקה, כדי לעצור את התפשטות המחלה.

הרעיון הוא להשתמש בטכנולוגית CRISPR בתהליך המכונה Gene Drive כדי לדחוף את הגן המעובד אל פחות או יותר כל צאצאי היתוש, וכך לשנות את תכונותיהם של היתושים כולם בכל האזור. באופן זה, החוקרים מקווים, אפשר יהיה להפוך את כל היתושים באזור מסוים ליתושים מונעי התפתחות מלריה, וכך לעצור את המחלה.

בעוד מדענים דנים בשאלה האם לגיטימי להתחיל להפיץ יתושים כאלה באזורים הנגועים במלריה, ומה הסכנות שעשויות להיות בכך, כלי תקשורת ברחבי העולם החלו לדון בהשלכות מדאיגות יותר של הטכנולוגיה החדשה. ״הנשק הבא להשמדה המונית״, הזהירו כותרות. מה אם ארגון טרור יוכל להנדס גנטית יתוש רעיל שהורג אנשים, שיתפשט ויחליף במהרה את אוכלוסיית היתושים באזור?

אית׳ן בייר מאוניברסיטת קליפורניה, העוסק במחקר הזה, מנסה להרגיע בראיון ל-MIT Technology Review, ומסביר שהתהליך דורש השקעה כספית עצומה במחקר ובפיתוח, והוא גם די מורכב. ״יש כל כך הרבה דברים רעים אחרים שאפשר לעשות בקלות רבה יותר״.

אולם מה שבייר לא הזכיר הוא שכבר היום, ארגוני פשיעה וטרור מפעילים חטיבות מחקר ופיתוח ומקצים להן תקציבי עתק. בנוסף, טכנולוגיות לעריכה גנטית הולכות ונעשות זולות יותר וזמינות יותר.

Marc Goodman / © CG Photography

העתידן מארק גודמן מציג את העלויות הפוחתות של ריצוף גנטי כהוכחה לכך: 3 מיליארד דולר בשנת 2000, מיליון דולר ב-2006, 100 אלף דולר ב-2008. ואז, הוא מתאר, קרתה פריצת דרך משמעותית שהפילה את המחירים משמעותית. ב-2014 כבר אפשר היה לבצע מיפוי גנטי שלם ב-1,000 דולר, וחברות מסחריות התחילו להציע שירותים כאלה לציבור הרחב.

ככל שטכנולוגיות הנדסה גנטית יעשו זולות וזמינות יותר, גודמן מנבא שקרטלי הסמים יתחילו להשתמש בהן. הוא מתאר כי כבר הצליחו בעבר להנדס את חיידקי ה-אי. קולי שייצרו THC, הרכיב הפעיל בקנביס, ואחרים הצליחו לגרום לשמרים לייצר LSD ואופיום.

״לשם מה להמשיך לגדל צמחים? תוכלו לקחת את הקוד הגנטי של הרכיבים הפעילים במריחואנה, באופיום או בעלי הקוקה ולעשות להם ׳העתק-הדבק׳ לתוך שמרים. כך אפשר יהיה לגרום לשמרים לגדל מריחואנה, קוקאין והרואין למענכם. וגם אפשר יהיה אחר כך להשתמש בשמרים האלה כדי לאפות לחם או להכין בירה – יהיו לנו לחם ובירה די מעניינים בעתיד״.

הביו-טכנולוג קרייג ונטר מנבא שבעתיד יהיו לנו מדפסות ביולוגיות בבתים. ״אם הוא צודק״, כותב גודמן, ״למה שלא נדפיס THC ואוקסיקודון (החומר הפעיל באופיום) בבית?״

גודמן חוזה עוד דרכים ביוטכנולוגיות חדשניות ומבעיתות שארגוני טרור ופושעים יעשו בהן שימוש.

ב-1995 קבוצת טרור יפנית ביצעה פיגוע בתחנת הרכבת התחתית בטוקיו באמצעות גז סארין, שהרג 13 אנשים ופצע עוד כאלף. אבל גודמן מתאר משהו פחות ידוע על קבוצת הטרור ״אום שינריקיו״. הם השקיעו כמעט 10 מיליון דולר במשך עשור על מחקר שמטרתו לפתח רעל ביולוגי שיתאים לפיגוע ההמוני שהם רצו להוציא לפועל. אבל עם הטכנולוגיה הביולוגית המוגבלת של שנות ה-80 וה-90 הם החליטו בסופו של דבר לנטוש את התוכנית ולבצע פיגוע באמצעים כימיים במקום זאת. ״היום היה קל הרבה יותר לעשות מתקפה שכזאת״, הוא כותב.

״עם התקדמות הביולוגיה הסינתטית של היום, הם היו יכולים פשוט להוריד את הרצף הגנטי ולהדפיס ישירות את הווירוסים הקטלניים בעצמם. הקוד הגנטי של כמה מהפתוגנים הקטלניים בעולם כמו אבולה והשפעת הספרדית זמינים באופן חופשי להורדה ממאגר המידע של ה-National Center for Biotechnology.

״ב-2002 חוקר הווירוסים אקארד וימר הצליח לייצר באופן סינתטי את הגנום של פוליו באמצעות הזמנת די-אן-אי דרך הדואר״, גודמן ממחיש את הסכנה. ״אז זה עלה 300 אלף דולר. היום זה היה עולה משהו כמו 1,000 דולר, ובעתיד פחות ממחיר כוס קפה הפוך״.

ואם זה לא מדאיג מספיק, גודמן מתאר כי ארגוני פשע לא יהיו חייבים להמציא נגיפים חדשים, אלא להשתמש בחיידקים המוכרים כיום ולהנדס גרסאות קטלניות יותר שלהם. הוא מדגים זאת באמצעות ניסוי שעשו חוקרים בהולנד ובארה״ב, שבו הצליחו באמצעות ארבעה שינויים גנטיים להפוך את שפעת העופות לקטלנית יותר ומדבקת יותר, לשפעת שיכולה לעבור בקלות רבה יותר לבני אדם. הם עשו זאת לצורכי מחקר, כדי להבין כיצד יכול להתפתח בעתיד הנגיף.

אבל ביולוגיה סינתטית יכולה לשמש לא רק לפגיעה במספר גדול יותר של אנשים, אלא אולי דווקא לפגיעה במספר קטן יותר. גודמן מסביר כי רפואה מותאמת אישית הצליחה להדגים כיצד אפשר להתמקד על תא סרטני אחד של אדם מסוים, בזמן ששאר התאים נשארים בלי פגע. הוא מאמין שבעתיד אפשר יהיה לייצר נשק ביולוגי מותאם אישית, שיפגע רק באדם הספציפי שאליו הנשק מכוון, למשל ראש ממשלת ישראל. ״מתנקשים ביולוגיים יצטרכו רק להשיג חומר גנטי שנשאר על המזלג או על הכפית במסעדה״, הוא מתאר, וכך הם יוכלו לייצר וירוס מותאם שיפגע רק באדם אחד.

ארגוני פשיעה מתוחכמים עובדים כמו ארגונים רגילים, עם מחלקות וחטיבות, עם מחקר ופיתוח, ועם שירות לקוחות

ארגוני פשע עם מחלקת שירות לקוחות, מחקר ופיתוח

תמונה: Fotolia

העיצוב המודרני והנוצץ שידר “עמק הסיליקון״. המשרדים המפוארים בבניין הקומות בקייב שבאוקראינה לא רק נראו כמו חברת היי-טק צעירה ותוססת, אלא גם תפקדו כך. ל״אינובייטיב מרקטינג״. הייתה מחלקת מחקר ופיתוח ששקדה על המשך פיתוח המוצרים. הייתה מחלקת שיווק שדאגה לשווק את המוצרים, היו תוכניתנים, הייתה מחלקת הנהלת חשבונות שדאגה להוציא חשבוניות ללקוחות, והייתה גם מחלקת משאבי אנוש, שדאגה לגייס עוד עובדים מוכשרים לחברה. היא גם דאגה להעניק תנאים מצוינים, בונוסים, וחופשות על חשבון החברה לעובדים. אולי כדי לשחרר אותם מלחץ העשייה המטורף של החברה, ואולי כדי שיחשבו פחות על ההשלכות האתיות של מקום העבודה שלהם.

אבל רק פונקציה אחת לא הייתה שם כשהגיעו אנשי האינטרפול לפשוט על משרדי ״אינובייטיב מרקטינג״ – המייסדים השותפים, שאחד מהם גם שימש כמנכ״ל. הם כבר הספיקו לברוח מהמקום לפני שהגיעו השוטרים.

״אינובייטיב מרקטינג״ תפקדה אמנם כמו חברת היי-טק מודרנית, אבל הייתה למעשה ארגון פשע מתוחכם. המשתמשים, או למעשה הקורבנות, היו יושבים מול המחשב שלהם ברשתות החברתיות או באתרים שונים, כשלפתע הופיעה מולם הודעה גדולה על רקע אדום: ״אזהרה: וירוס חמור התגלה״, בליווי רעש של סירנה ברקע. בנוסף, הופיע כפתור: ״הסר את האיומים״.

כשהמשתמשים לחצו על הכפתור, הם הועברו לדף הרכישה של המוצר של ״אינובייטיב מרקטינג״ – System Defender. עבור 49 דולר הם יכלו לרכוש את התוכנה שתפתור להם את כל הבעיות. אגב, אלה שניסו להתעלם מההודעה גילו שהם לא מצליחים להשתמש במחשב שלהם. גם הפעלה מחדש לא עזרה.

אחרי שהמשתמשים שילמו 49 דולר, הם הורידו את התוכנה שאמורה לפתור להם את הבעיה. הבעיה הייתה שהתוכנה לא באמת הייתה אנטי וירוס כפי שהמשתמשים קיוו. היא למעשה הייתה וירוס בעצמה. ברגע שהמשתמשים התקינו את התוכנה היא התקינה על המחשב דלתות אחוריות, ואספה את הקשות המקלדת.

זו הייתה מזימה רווחית מאוד. לא רק שהפושעים הפיקו הון מהמשתמשים ששילמו על ה״אנטי וירוס״, אלא גם אספו מידע כמו סיסמאות לחשבונות בנק ומספרי כרטיסי אשראי שאותם מכרו לכל המרבה במחיר בשוק השחור של האינטרנט.

גודמן מתאר כיצד כ-35 מיליון מחשבים ברחבי העולם התקינו בכל חודש את האנטי-וירוס הזדוני הזה, והפיקו ל״אינובייטיב מרקטינג״ כ-400 מיליון דולר בשנה.

גודמן מתאר כיצד קמים עוד ועוד ארגוני פשיעה מתוחכמים העובדים כמו ארגונים רגילים בחברה, עם מחלקות וחטיבות, עם מחקר ופיתוח, ועם שירות לקוחות. בנוסף, קמות חברות המציעות שירותים שונים לחברות כאלה. חברות תוכנה מיוחדות מפרסמות את עצמן כנותנות שירותים לעבריינים. ארגון ברזילאי אחד כזה מוכר מספרי כרטיסי אשראי על תקליטורי די-וי-די, ומבטיח: יותר מ-80 ממספרי כרטיסי האשראי הגנובים יעבדו, ולא – כספכם יוחזר. הארגון גם מעסיק שירות לקוחות כדי לסייע ללקוחותיו העבריינים לפתור בעיות.

אל לנו להניח שיכולות מחקר ופיתוח שהיו שמורות בעבר למדינות לא יהיו גם בידיהם של ארגוני פשיעה וטרור.

פיצוץ בבית הלבן, אובמה נפגע

תמונה: Fotolia

באוגוסט 2000 יצאה הודעה מפתיעה לעיתונות, מטעם חברת ציוד התקשורת המצליחה Emulex. ההודעה בישרה שחורות למשקיעים. ״הוועדה לניירות ערך ולבורסות פתחה בחקירה בעניינה של Emulex״, נכתב בהודעה, שפירטה כיצד יהיה צורך כעת לפרסם מחדש את רווחי החברה לרבעון האחרון. מנכ״ל Emulex, הוסיפה הודעה, התפטר בעקבות הפרשה.

המשקיעים בבורסה לא איחרו להגיב. בתוך 16 דקות מרגע פרסום ההודעה נפל מחיר המניה של החברה מ-104 דולר ל-43 דולר, והחברה מחקה 2.2 מיליארד דולר משווי השוק שלה.

מארק ס׳ ג׳ייקוב, סטודנט בן 23 מאל סגונדו, קליפורניה, בהה במסך המחשב שלו באותם רגעים. ככל שירדה מניית Emulex, ג׳ייקוב נעשה מרוצה יותר. ממש לפני פרסום ההודעה לעיתונות, ג׳ייקוב ביצע שורט על מניית Emulex, וכשסיימה המניה את הנפילה שלה הוא התחיל לעכל את הבשורה: הוא הרוויח 250 אלף דולר מהשורט הזה.

אבל השמחה של ג׳ייקוב התחלפה בבהלה כשסוכני אף-בי-איי הגיעו לעצור אותו כעבור שישה ימים. הם גילו שהסטודנט הצעיר היה אחראי על ההודעה המזויפת לעיתונות. כל מה שנדרש עבורו היה להיכנס לאינטרנט, להוריד הודעה ישנה לעיתונות, ולשנות את הנוסח שלה. לאחר מכן הוא השתמש בשיטה פשוטה שאפשרה לו לשלוח מייל שייראה כאילו נשלח מכתובת לגיטימית ב-Emulex. כך הוא שלח את ההודעה לחברה המפיצה הודעות לתקשורת. מספר כלי תקשורת פרסמו את הידיעה בעקבות זאת. ג׳ייקוב הודה באשמה, אבל בינתיים משקיעים בבורסה איבדו יותר מ-110 מיליון דולר.

באפריל 2013 הופיע ״ציוץ״ בחשבון הטוויטר של סוכנות הידיעות AP: ״מבזק: שני פיצוצים בבית הלבן וברק אובמה נפצע״. מתוך שני מיליון העוקבים של AP בטוויטר, אלפים שיתפו את הציוץ. גם הפעם, התגובות בוול סטריט לא אחרו לבוא. גודמן מתאר כיצד בתוך שלוש דקות בלבד משקיעים איבדו 136 מיליארד דולר מערך המניות שלהם.

כעבור כעשר דקות ״צבא סוריה האלקטרוני״ לקח על עצמו אחריות לפריצה לחשבון הטוויטר של AP. אנשים חדי אבחנה יכלו להבחין במשהו מוזר: ההודעה בטוויטר נכתבה בתחביר לא שגרתי, והאותיות ״מבזק״ לא היו גדולות כנהוג. אבל מדוע בכל זאת הצליחה הודעה אחת בסוכנות ידיעות אחת ליצור גל גדול כל כך? הסוחרים שמיהרו למכור מניות בעקבות החשש מנפילת ערך בעקבות פיגוע טרור לא היו אנושיים. היו אלה אלגוריתמים למסחר אוטומטי, המיועדים לבצע הערכות מצב ולקבל החלטות מהירות בשבריר שנייה, לפני שבני האנוש מספיקים לקבל את ההחלטות האלה וכך למקסם רווחים.

בעולם הנשלט יותר ויותר על ידי אלגוריתמים הניזונים ממקורות מידע שונים, פושעים יוכלו להשפיע על אותם אלגוריתמים באמצעות שיבוש הנתונים המזינים אותם.

פרדאוס רכש שלושה מזל״טים. הוא תכנן להעמיס עליהם חומר נפץ ולהטיס אותם לתוך הקפיטול ולפנטגון

תמונה: Public Domain/Wikipedia

במקום לדקור קונים מזל״טים מ-eBay

רזוואן פרדאוס, בן להורים מוסלמים מבנגלדש שהיגרו לארה״ב, אהב לשחק בטכנולוגיה מגיל צעיר, כמו צעירים אמריקנים רבים. אחרי שסיים את לימודי הפיזיקה ב-2008 ולא הצליח למצוא עבודה, הוא חזר להתגורר בבית הוריו, שם בילה זמן רב באינטרנט. הוא החל להיחשף לאתרים איסלמיסטיים קיצוניים, ולסרטונים של אל-קאעידה הקוראים למוסלמים צעירים לצאת לפעולות ג׳יהאד נגד ארה״ב.

לאט לאט החלה להתגבש בלבו של הצעיר ההחלטה שהוא רוצה לעשות משהו. הוא פנה לאדם במסגד המקומי וסיפר לו שהוא רוצה להצטרף לאל-קאעידה. אותו אדם חיבר אותו בסופו של דבר לכמה ״אחים״, שסייעו לו במשאלתו. ב-2010 הוא החל לתכנן את המתקפה שלו.

פרדאוס רכש שלושה מזל״טים ותכנן להעמיס עליהם חומר נפץ, ולהטיס אותם לתוך הקפיטול ולפנטגון. הוא השתמש בשם בדוי כדי לרכוש את המזל״טים מחנויות שונות, ושילם בחשבון פייפל שפתח תחת שם בדוי. חבריו מאל-קאעידה סייעו לו להשיג חומרי נפץ וכמה רימוני יד. את כל זה הוא החביא במחסן סודי ששכר.

הוא בנה מנגנון רובוטי שימשוך את הנצרות מהרימונים בדיוק בזמן. הוא תכנן את התוכנית לפרטי פרטים: ברגע שהמזל״ט יתפוצץ, שני צוותים של אנשים החמושים ברובי סער שרכש יטבחו באנשים המבוהלים שיברחו מהפיצוץ. בשלב הבא יגיע המזל״ט השני העמוס בחומרי הנפץ ויפוצץ את עצמו בכיפת הקפיטול. כשסיים לכתוב את התוכנית המפורטת והראה אותה למפעיליו באל-קאעידה הם התרשמו מאוד. ״איך הצלחת ללמוד כל כך הרבה על רובוטיקה ומזל״טים?״ הם שאלו אותו. ״טכנולוגית המזל״טים היא די פשוטה. אתה צריך יכולות מסוימות, אבל אלה דברים שאני עושה כבר מאז שאני ילד״.

כשהגיע פרדאוס למחסן ששכר המתינו לו שם סוכני אף-בי-איי, שהצליחו לעצור את הניסיון הראשון למתקפת טרור באמצעות מזל״טים על אדמת ארה״ב. מסתבר שאותו מוסלמי שפרדאוס פנה אליו במסגד היה אזרח שומר חוק שפנה למשטרה כששמע את הבקשה של הצעיר. ואותם ״אחים״ מאל-קאעידה היו למעשה סוכנים חשאיים של האף-בי-איי.

גודמן חוזה שבעתיד פושעים וטרוריסטים יעשו שימוש רב ויצירתי יותר ברובוטים שונים, כולל בכאלה מרחפים. זה אמנם לא חדש. גודמן מתאר את ה״מעצר״ הראשון שעשתה משטרה בארה״ב לרובוט, כבר ב-1982. היה זה רובוט בגובה כ-1.20 מטר, עם מסך מונוכרומטי בחזית, ומקלדת בגובה הידיים, וגלגלים שניידו אותו ממקום למקום. הרובוט התהלך ברחובות בוורלי הילס בזמן שחילק חומר פרסומי ללא רישוי. כשהשוטרים הרימו את הרובוט כדי להעמיס אותו על הרכב ל״מעצר״, הוא החל לקרוא ״הצילו! הם מנסים לפרק אותי״. הסיפור התברר בסופו של דבר כתעלול של שני מתבגרים שלאביהם הייתה חברה לייצור רובוטים. אבל רובוטים ״פושעים״ בעתיד יהיו הרבה פחות תמימים.

״עם הזמן, רובוטים ישמשו לשוד בנקים, לשוד מזוין ברחובות, ואפילו לחטיפות״, כותב גודמן. טרוריסטים כבר הציגו לראווה רכבים רובוטיים הנשלטים מרחוק ומחומשים בתתי מקלע הנשלטים רובוטית מרחוק גם הם, וחובבי נשק ורובוטיקה העלו לרשת סרטונים של מזל״טים מחומשים שיורים במטרות. מזל״טים משמשים כבר היום, הוא מסביר, להברחת סמים וטלפונים סלולריים לבתי כלא.

בזכות מחירם הזול של מזל״טים והשיפורים הטכנולוגיים שבוצעו בהם, הוא מאמין שנראה עוד ועוד פושעים וטרוריסטים שמשתמשים בהם למטרות שונות. ״במקסיקו, למשל״, הוא כותב, ״ארגון פשע העסיק עובדי ייצור כדי לבנות עבורו אחרי שעות העבודה מזל״טים.

״במקרה אחר, סרטוני יוטיוב הראו חוואים שנעזרים במזל״טים כדי לרסס את היבול. אם טרוריסטים היו משתמשים באותה שיטה כדי לפזר חומר רעיל אל עבר ההמון, במקום חומרי הדברה אל שדות אורז, פוטנציאל הנזק היה עצום״.