תמונה: באדיבות דן חמיצר

איך אתה מגדיר את דן חמיצר?


“רומנטיקן בלתי נלאה, תוצר נוסטלגי של תרבות ארצישראלית נכחדת״.

האם היית אומר שההגדרה ״חידונאי״ מאפיינת אותך גם כן? 


״לא, אני ממש לא מתלהב מהגדרות מקצועיות ומקצועניות שבאות לאפיין ולסווג בני אדם. אני עוסק בחידות כפי שכל בני האדם עוסקים בהן, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו. שכן, עולמנו הוא רצף אין סופי של חידות ובעיות לא פתורות ואי-ודאות מובנית שחלקנו מתמודדים מולן וחלקנו מתכחש להן, מפחד מהן ו/או מתעלם מהן.

״אני לגמרי במקרה הפכתי את הצבת החידות בפני קהלים למקצוע. מה שהחל כגחמה עיתונאית להנאתם ולהנעתם של קהלי רדיו וטלוויזיה – התברר לי ככלי יעיל ביותר לעורר סקרנות ולימוד ועל כן הפכתי אותו לשיטת לימוד והטמעת ידע שבנויה על סוג חידות חדש ואחר. חידות הנשענות על דמיון ואסוציאציות – משאב שהוא אין-סופי במוחו של כל אדם ועל כן מאפשר פיתוח הפוטנציאל היצירתי שדוחף כל תרבות קדימה מאז ומעולם״.

מה ההבדל בין ילד בן שמונה שפותר חידה לבין אדם מבוגר?  


“ככל שאנחנו צעירים יותר – מוחנו פתוח יותר לניצול מרחבי הדמיון האין-סופיים שלנו. וכמו שקורה לגופנו הפיזי, התבגרותנו מקבעת את משאבי דמיוננו היצירתיים לדפוסים צרים, נוקשים, מוגדרים ומפוחדים שמתקשים להתמודד בשאלות פתוחות״.

נתקלת בחידה שאתה עצמך לא הצלחת לענות עליה? 


“קורה לא פעם שאני לא מסוגל לפצח חידה שאני עצמי כתבתי״.

תן דוגמה לסיפור מרגש הקשור בחידות שנתקלת בו במהלך הקריירה שלך.


“כמעט כל מיזם חידות נקשר לסיפורים אנושיים מרתקים. אני אישית התרגשתי במיוחד באחד מאותם הימים בהם שודרה חידה יומית ברדיו ונתקבל מכתב מאחד ממשרדי הממשלה אצל מנהל הרדיו ובו בקשה להזיז את שעת שידורה של ‘חידת חמיצר׳ שגורמת להפסקת עבודה כללית של ציבורים משמעותיים ‘עד כדי פגיעה בכלכלת ישראל׳״.

מה הנוסחה לכתיבת חידה מוצלחת? 


“כתיבת חידה שהתמסדה בפי העם כ׳חידת חמיצר׳ או בלשוני: חיד״א = חידת הדמיון האסוציאטיבי, הינה יצירה לכל דבר שתלויה בתחום עיסוקה, בקידוד, בדיוק הלשוני, בחריזה ובעוד משתנים רבים שיש לקחת בחשבון.

“הנה המתווה לכתיבת חידה:

1. בוחרים נושא (נניח שבחרנו את הנושא: “היקום וגרמי שמים״).

2. בוחרים את מילת הפתרון (נניח שמילת הפתרון שביקשנו לקדד הנה: “שמש״).

3. מגדירים את סוג ותחום הקידוד (נשתמש בעובדה שניתן לכתוב את המילה שמש משני הכיוונים).

4. מנסחים את משפט החידה (“היא חמה מימין ומשמאל״ או “מאור גדול מימין ומשמאל״).

“ניסוח המשפט קובע את דרגת הקושי שכן משפט כמו: ‘ביום ראשון משני הכיוונים׳ חותר לאותו פתרון אבל מייצר מרחב אסוציאטיבי מורכב יותר ולכן גם מטעה ומקשה יותר מכיוון שהקידוד הוא כפול ונבנה גם על העובדה שיום א׳ באנגלית (SUNDAY) הוא ‘יום השמש׳. ובסוף, תמיד חשוב לנסח משפט מובן, תקני ופשוט״.

אתה עובד עם אנשים נוספים שמסייעים לך? 


“בניית חידת דמיון הינה מלאכה מורכבת שנשענת על ניסיון רב, אינטואיציה ומעט ידע. אני מנסה להכשיר דור צעיר של כותבי חידות שעוזרים לי בעיקר בתחקיר ובבניית הבסיס הראשוני שאותו אני עורך לכדי חידה גמורה.

“בנוסף, אני עובד עם ציבור משתנה של מתכנתים, מעצבים, אנשי הפקה, מחנכים ועוד רבים ששותפים למיזמים רבים שנשענים על חידות, תעלומות, חיפושי מטמון ושאר מיני הפעלות שמניעים קהלים שונים אל עבר אינטרס מוגדר ומבוקש״.

מהם מקורות ההשראה שלך? 


“שקט, טבע, טיסה, אמת, הגינות וצדק ובוז עמוק לבורות ולנבערות״.

מה הדבר הראשון שאתה עושה בבוקר?


“הליכה של שעה יומית על שבילי הכרמל״.

מה הדבר האחרון שאתה עושה לפני השינה?


“קורא ספר״.

מה גורם לך לאושר? 


“רעייתי, ילדיי, נכדיי, גינתי, עבודתי, מטוסי וביתי״.

מה מתסכל אותך? 


“כישלונה המסתמן של המהפכה הליברלית דמוקרטית קצרת הימים של המין האנושי״.

מה היית רוצה לעשות שעוד לא עשית? 


“קשה לי לחשוב על תשובה הולמת לשאלה, מלבד הרצון העז להמשיך ולעשות בדיוק את שאני עושה כעת״.

על החתום:


זה אשר חייו יאהב

ומלוא ימיו בראשי ארגזיו.

English writer Dame Agatha Christie, plays the piano for her husband Max E. L. Mallowan, in March 1946 in their home, Greenway House, in Devonshire. / AFP/Getty Images

היא התדפקה על דלת בית אמה בטורקיי שבבריטניה. זה קרה לא מעט בזמן האחרון, מאז שארצ׳י נסע למלחמה והיא נותרה לבדה. היא התיישבה מסביב לשולחן ביחד עם אמה ואחותה שהגיעה לביקור גם כן, התבוננה בהן וניסתה לדמיין את מחשבותיהן, כפי שעשתה לעתים כל כך קרובות.

“אגתה, תגידי, מה יש לך שם מאחורי האוזן?״ שאלה פתאום אחותה הגדולה בדאגה: “האם זה דם?״

נבוכה מעט, אגתה לקחה את מטפחתה וגיששה מאחורי האוזן כדי לנקות אחר העקבות.

“קרה לך משהו? מה לא בסדר?״

“אל תדאגי, זה לא הדם שלי״, אמרה אגתה בחיוך מאולץ.

“אז של מי? של הקורבן האחרון שלך?״, אמרה אמה בשעשוע.

“מה פתאום״, צחקה אגתה ואמרה בגיחוך, “את הקורבנות שלי אני אוהבת להרוג בדרכים ‘נקיות׳ יותר, כמו הרעלה למשל. דם דוחה אותי״.

English writer Dame Agatha Christie, reads in March 1946 a book in the library of her home, Greenway House, in Devonshire. / AFP/Getty Images

“אני באמת לא מבינה איך את עושה את זה כל יום, מטפלת בכל הפצועים האלו, ורואה את כל הזוועות״, חזרה אמה לרצינותה.

“מישהו צריך לעשות את זה אימא. נכון, בפעם הראשונה שהשתתפתי בניתוח רעדתי בכל גופי, אבל מתרגלים להכול. הרי כל פצוע כזה יכול היה להיות ארצ׳י. ואל תעשי פרצוף, הוא בעלי, ואני אוהבת אותו״.

“אינני מתנגדת לכך עוד בתי, אני רוצה רק באושרך. המלחמה הזאת נמשכת זמן רב מידי״.

“כמה רציניות הפכתן פתאום! ספרי לנו אגתה על הסיפור שאת עובדת עליו עכשיו״, אמרה מגדה כדי לשנות נושא.

“זה מצחיק שאת שואלת, כי אני במקרה עובדת הפעם על תעלומה בלשית. אחרי כישלון הספר הקודם, החלטתי לכתוב משהו אחר לגמרי, והיום בדיוק הבנתי מי יהיה הבלש בסיפור שלי״.

“בלש כמו שרלוק הולמס?״

“כן, אבל מוזר יותר, מבוגר, מבריק עד כדי כך שהוא אינו צריך אפילו לעזוב את החדר כדי לפתור את התעלומה״.

“זה יהיה לך קשה מידי, זה מורכב לכתוב ספר בלשי״.

“אני יודעת, אבל אני רוצה לנסות לפחות״.

“אני מתערבת איתך שלא תצליחי״, אמרה מגדה, ושתיקה שררה בשולחן.

“חשבת כבר על שם?״, שאלה אמה כדי לאושש את מצב הרוח והשיחה.

“לא, אני רק יודעת שהוא יהיה בלגי. היום במרפאה ראיתי עוד קבוצה של פליטים בלגיים שהגיעו לטורקיי, וידעתי שזה מה שאני רוצה״.

“ואיך תוכלי לכתוב כשאת מדלגת כל היום בין הפצועים?״, אמרה אימה.

“הו אימא, גם הפצועים, והמלחמה, קשה ככל שתהיה, הם לחם לדמיוני. אבל כן, זמן לכתוב חסר לי״.

“תיקחי כמה שבועות, סעי לבית בדרתמור, ותסיימי את הספר״.

“דרתמור? אבל מזג האוויר שם נוראי״, אמרה מגדה.

“לא, אעשה זאת. זה רעיון מצוין״, אמרה אגתה בחיוך, “אני כבר מחכה למצוא לבלש הבלגי שלי שם״.

עברו מספר שנים עד שהוצאה הסכימה להוציא לאור את הספר “המקרה המסתורי בסטיילס״ בכיכובו הבלש הדמיוני “הרקול פוארו״. כשיצא הספר ב-1920 הוא הפך להצלחה של ממש, ויחד איתו נולדה אגתה כריסטי, מלכת הפשע והמסתורין.

המלחמה נגמרה, ואגתה, בעלה ובתם הקטנה עברו לגור בלונדון.

AFP/Getty Images ,Jose Camões Silva/Flickr

זה היה ערב טיפוסי, וארצ׳י כהרגלו חזר מאוחר הביתה מענייניו. אגתה לא הייתה בטוחה מה הייתה השעה, היא רק הייתה מוטרדת מהדרך בה תסתיר מהקורא את דמותו של הרוצח. “אשתמש במוזרויות של פוארו כדי להסית את מחשבתו של הקורא לכיוונים אחרים״, חשבה מרוצה, כשהדלת נפתחה וארצ׳י הופיע.

“את עדיין ערה?״, אמר.

“נו בוודאי, חיכיתי לך״, אמרה אגתה וקמה לחבקו.

“לא לי חיכית, אני מכיר אותך וגם את המבט הזה, התחלת לעבוד על עוד ספר. יש לך הספק מדהים, אני לא יודע איך את עושה את זה״.

“האמת היא שזה מסיח את דעתי גם מהעובדה שאימא איננה עוד. רק לפני כמה ימים הייתי בבית ומיינתי את הדברים שלה, והכתיבה עוזרת לי להתמודד עם זה. אבל תגיד, למה בעצם חזרת כל כך מאוחר? אל תגיד לי שיש לך פילגש״, אמרה בגיחוך אגתה.

ארצ׳י הנמיך את מבטו במבוכה, ואגתה התקשתה להאמין שהגיחוך הופך למציאות.

“מה? מי זאת?״

“זה לא חשוב״, אמר ארצ׳י, “אנחנו מאוהבים. אני מצטער, אני חושב שכדאי שאת ואני נתגרש״.

“נתגרש?״, אגתה קמה מהספה והחלה להתהלך הלוך ושוב בבית. “צרות באות בצרורות״, חשבה לעצמה, “מזה כבר לא אוכל להתרומם״.

היא נכנסה לחדרה של בתה הישנה, נשקה על לחיה, לבשה את מעילה, וטרקה את הדלת אחריה. היא נהגה כל הלילה בלי לדעת לאן היא נוסעת. היא רצתה לברוח מהכול אבל גם שהכול יישאר כמו שהיה. למחרת בבוקר נמצאה מכוניתה נטושה בצומת דרכים, באמצע שום מקום. המעיל והרישיון היו במושב האחורי, אגתה נעלמה.

כ-300 איש וכלבים חיפשו אחריה, לאחר כמה ימים אף הוציאו מטוסים. היא הגיעה לכותרות העיתונים. “רצחו אותה״, חשבו כולם.

ב-4 בדצמבר 1926, עשרה ימים אחרי שנעלמה, נגן בתזמורת של מלון דרכים, קרוב לאזור שבו נמצאה המכונית, זיהה את אגתה כאחת האורחים. המשטרה מיהרה למקום, כך גם ארצ׳י והתקשורת. היא יצאה מהמלון, ונכנסה למכונית. היא לא אמרה מילה.

אבל התאים האפורים במוחה לא הפסיקו לעבוד. היא המשיכה לכתוב ספרים והפכה לסופרת הנקראת ביותר בעולם. אף אחד לא ידע מה באמת קרה בעשרת הימים שנעלמה מהעולם.

English writer Dame Agatha Christie, poses in March 1946 for a photographer holding a notebook, in her home, Greenway House, in Devonshire. / AFP/Getty Images)

הסיפור האמיתי

אגתה כריסטי נישאה לארצ׳יבולד כריסטי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא היה קצין בצבא ונשלח להילחם בצרפת. היא נשארה בעיירת הנופש טורקיי, שם חיה אמה, והתנדבה כאחות במרפאה לפצועי מלחמה.
בזמן זה היא נתקלה מספר פעמים בפליטים מבלגיה שהגיעו למקום, וכך גם חשבה לראשונה להפוך את הבלש הגיבור שלה, הרקול פוארו לבלש מומחה בלגי.

ספרי הרקול פוארו היו להצלחה גדולה ומהר מאוד כריסטי הייתה בשיאה, כשאמה, שהייתה מאוד יקרה וקרובה אליה לפתע מתה ובעלה החליט לעזוב אותה לטובת אישה אחרת. כריסטי החליטה לעזוב את ביתה ומשפחתה ולהיעלם. איש אינו יודע באמת מדוע עשתה זאת, יש האומרים שרצתה להביך את בעלה ויצרה בציבור רעש גדול משהתכוונה.

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת

ב-14 באפריל ייפגשו מייקרים, אנשי טכנולוגיה אקדמאים, אנשי סביבה ואקולוגיה, ושאר אנשי עשייה בלב המדבר לשלושה ימים של עשייה וחשיבה משותפת למען הסביבה. Geekcon Green הוא לא עוד כנס ירוק. הוא כנס מיוחד במינו שמוליד רעיונות פורצי דרך באמצעות מפגש של המוחות היצירתיים ביותר. למעשה, הוא לא כנס, אלא אי-כנס, ללא תוכנית מוגדרת מראש, שבו המשתתפים קובעים מה יתרחש.

הכול התחיל בכנס ״גיקון״, שנולד לפני 11 שנים כיוזמה של כמה אנשי טכנולוגיה שחיפשו סביבה שבה יוכלו להיפגש ביחד, ליצור, להתנסות בטכנולוגיות המתקדמות ביותר ולעבוד ביחד. מאז בכל שנה נפגשים כ-200 גיקים בשדות ים כדי ליצור ביחד פרויקטים משוגעים. הם בונים מדפסות תלת ממד שמדפיסות חומוס, רובוטים שיורים בג׳וקים, משחקים שנשלטים על ידי המוח, רובוט שפותר קוביה הונגרית ועוד כל מיני רעיונות מטורפים. החשיבה היצירתית והחיבורים שנוצרים בכנסים האלה מולידים לאחר מכן גם דברים פחות משוגעים וכיפים, ויותר מעשיים.

אילן גרייצר ממייסדי ״גיקון״, אומר: ״היו לא מעט אנשים שהגיעו אחרי גיקון למשרד והתפטרו. הם אמרו, ׳הבנתי שאפשר לחיות אחרת, יש לי מלא רעיונות, ומה שאני עושה כאן זה להיות ׳מת מהלך׳.״

אבל לפני כמה שנים החלו לחשוב המארגנים לקחת את האנרגיה היצירתית הזאת לדברים מעשיים יותר מדברים כמו מדפסות להדפסת קינמון על ספלי קפה הפוך. ״בוא נבדוק אם אפשר לקחת את התפיסות של גיקון, את תרבות המייקרים ולעשות איתן משהו שיש לו ערך – לא אפליקציה בשביל אקזיט״, הם חשבו.

כך נולד גיקון גרין, שבשנים האחרונות עבדו בו המשתתפים על פרויקטים כמו מכשירי מעקבל זולים לחיות בסכנת הכחדה באפריקה, מערכות לאנרגיה סולרית, או מערכת הידרופונית של בריכת דגים המזינה ערוגת ירקות.

הכנס מפגיש בין אנשי סביבה המבינים לעומק את הצרכים הבוערים ביותר לבין אנשי טכנולוגיה יצירתיים ומוכשרים שאוהבים לקחת על עצמם אתגרים ולנסות לפתור את הצרכים האלה, כמו גם מעצבים, אמנים, אנשי אקמיה ועוד.

אם גם אתם רוצים לקחת חלק בחוויה המיוחדת הזאת, אתם מוזמנים לאתר של גיקון גרין, שם תוכלו להציע פרויקט, להצטרף לאחד הפרויקטים הקיימים, ולהצטרף לדף האירוע בפייסבוק.

צילום: שי אפשטיין

דלת הכניסה מובילה לקומת הקרקע של הבית – חלל פתוח שמתוכננת בו הפרדה בין אזור הסלון ופינת האוכל שמיועד לאירוח, לבין הצד המשפחתי בו שוכן המטבח ופינת ישיבה קטנה ואינטימית. בר המשקאות, הממוקם מול הדלת, מדגיש את ההפרדה בין החלקים ומזמין את האורחים להיכנס.

1. | צילום: שי אפשטיין

1. בר המשקאות הנמצא בכניסה לבית תוכנן כחלק מהקונספט של אווירת “מלון בוטיק״ שרצו בעלי הבית, וכאלמנט המשדר “בית מארח, חברתי, פתוח וחמים״. הוא נמצא בקרבת המטבח, אך יש לו כיור משלו, מכונת קפה, וגם ארון אחסון שהמעצב יצר תוך ניצול של החלל מתחת למדרגות.

2. | צילום: שי אפשטיין

2. בסלון יצר המעצב תחושה של לובי באמצעות בחירת הספות והכורסאות (“המעצבים״), וגם באמצעות הצנעת נוכחותה של הטלוויזיה ומיקומה על קיר הבריקים הנמוך שמסתיר את הבר, ולא על הקיר הגדול, כפי שהיו עושים בבתים אחרים. הקיר הגדול מורכב מלוחות עץ המסתירים את המזגנים ויוצרים קיר מתעגל שמטרתו ליצור אלכסון הרמוני יותר עם קיר המדרגות. התקרה הגבוהה וגופי התאורה הגדולים מדגישים את אווירת האירוח היוקרתי.

3. | צילום: שי אפשטיין

3. תכנון המטבח החל מכמה בקשות של דיירי הבית: הם לא רצו אי, אלא שולחן משפחתי ואינטימי, והם רצו שני כיורים, אחד שיבשלו איתו והשני, לשימוש ליום יום. המעצב נענה לאתגר וחילק את המטבח בעזרת התנורים הממוקמים במרכזו, לאזור  פנימי יותר המיועד לבישול ולאזור חיצוני שכולל מכונת קפה ושתייה. המעצב רצה לשמור על חומרים “חמים״, והחליט ש״סגול הבטון״ המבריק יתאים בדיוק לחלל, לרצפה האפורה, לאביזרים השחורים, וייצור אווירת יוקרה.

4. | צילום: שי אפשטיין

4. בחדר השינה הנמצא בקומה הראשונה עם חדרי אירוח נוספים, שוב אנו מוצאים את הבריקים, בגוון חולי, בהתאמה לרצפה ולנגרות הרהיטים שנעשתה לפי תכנון של המעצב. מבנה החדר היה מאתגר מעט לעיצוב, כיוון שיש בו זוויות רבות. למעצב הייתה חשובה הסימטריה ולכן יצר זוויות באמצעות הרהיטים והדלתות. מאחורי הטלוויזיה יש מעבר רצוף לחדר ארונות ומצד ימין נמצאות שתי דלתות שאחת מובילה לארון שירות והשנייה לחדר הרחצה.

5. | צילום: שי אפשטיין

5. בקומת המרתף נמצא חדר הביליארד והמשחקים, מקום מפנק וחברתי שבו בני הבית וילדיהם יכולים להגיע לצפות במשחקי ספורט, לשחק משחקי מחשב וכו׳. במקום יש גם כלי נגינה, שולחן ביליארד כמובן (“השולחן הירוק״) ואלכוהול. המעצב יצר חלל בסגנון פאב אנגלי כפרי, מקום שכיף לרבוץ בו.

לפניות והצעות לכתבת אדריכלות ועיצוב: etil.culture@gmail.com

צילום: אלכס גורביץ׳

"עד היום אנשי עסקים שרצו לקנות חברה בדקו רק את המצב הפיננסי שלה, את הנכסים שיש לה, את מצב המכונות, את המצב בבנק וכו׳, והציעו סכום מסוים עבורה. כעת יש אנשי עסקים בכירים שמבינים שהם צריכים לבדוק גם את הגורם האנושי בחברה, ואז פונים אלי. הם שולחים אותי לחברה שהם רוצים לרכוש, שאני אביא להם את ההערכות שלי לגבי הגורם האנושי ששם, וזה משפיע על מחיר העסקה".

תן לי דוגמה. 


"איש עסקים ישראלי רצה לרכוש חברה מסוימת בארה"ב, שהמחיר שלה על המדף היה 8 מיליון דולר. הוא פנה אלי כדי שאעזור לו, וכששאלתי אותו למה הוא רוכש אותה, הוא אמר שהוא רוצה להשתמש בה לשיווק של מוצרים שהוא מייצר בארץ, ושהיא יכולה להיות פתח הכניסה שלו להשגת דריסת רגל בארה"ב. זו גם חברה שנמצאת במצב של כינוס נכסים".

איך הוא הגיע אליך?


"הוא מכיר אותי, דרך קשרים".

ואיך זה התפתח?


"אמרתי לו, אם אני חוזר משם ואומר לך שכוח האדם בשדרה השיווקית של החברה הוא מדהים, ונניח שיש עוד ארבעה אנשי עסקים שמתחרים מולך על החברה, כמה תהיה מוכן לשלם על העסקה?

"אם מצב הצוות בחברה כל כך טוב, הוא אמר, אני מוכן להעלות את המחיר עד 11-10 מיליון דולר. אז שאלתי אותו, ואם אני בא ואומר לך הפוך, שכוח האדם בחברה גרוע, על הפנים. מה תעשה? הוא השיב: אשלם בקושי 5 מיליון דולר.

"שמתי לו את זה על סקאלה ואמרתי לו, תראה מה אתה אומר לי על הגורם האנושי: על עסקה ב-8 מיליון אתה נותן לי להחליט על 3 מיליון למעלה ו-3 מיליון למטה. תראה כמה חשיבות אתה שם בידיים שלי. כך הוא הבין לפתע משהו שלא ראה קודם: שהגורם האנושי מבחינתו הוא גורם מרכזי, הוא מקבל את המשקל הכי גבוהה בהחלטה שלו".

צילום: אלכס גורביץ׳

אני מנהל שיחה רגועה עם הבן-אדם על כל הדברים, מה הוא קורא בעיתון, איזה סרט הוא אוהב, איזה שחקן הוא אוהב, לפעמים אני בא אליו הביתה כדי להכיר אותו

אז אתה נוסע לחברה לפגוש את האנשים, ומה קורה? 


"אני מראיין במשך כמה ימים את השדרה הניהולית ובוחן אותם בכלים שלי לאבחון אישיות, אני מנסה להבין מה הם רוצים, מי הם וכו׳, ובסוף כותב דו"ח, שלשדרה הניהולית קרה מה שקורה פעמים רבות לחברה הנמצאת במצב הגנה מפני נושים – האנשים הטובים והחזקים שהייתה להם אלטרנטיבה, עזבו את החברה, והאנשים החלשים שנשארו התקדמו כלפי מעלה.

"במילים אחרות, איש מכירות בינוני נהפך למנהל השיווק וכד׳. המסקנה שלי הייתה שרוב האנשים בחברה נמצאים בתפקידים שהם מעל היכולת שלהם. הם התקדמו אליהם כי אנשים מעליהם עזבו. כלומר, יש פה כוח אדם ברמה לא טובה. בנוסף, אף אחד מהם לא יסכים לרדת בתפקידו, ולכן צפיתי מצב שבו לא ניתן יהיה להוריד אותם בתפקיד, הם יעזבו, והחברה תעמוד בפני שוקת שבורה.

"הנתונים האלה הביאו לכך שאיש העסקים הבין שמה שהוא עומד לרכוש אינו מה שחשב. אין לו כאן גשר לחדירה לשוק האמריקני, אין".

אני מנסה להבין קצת יותר איך אתה עושה את זה. בוא ניקח דוגמה היפותטית, שמישהו רוצה לרכוש את חברת "מגה", והוא מזמין אותך לבדוק את השדרה הניהולית. 

"בשלב הראשון אבדוק מה רוצה זה שקונה. אם יקנה את מגה מישהו כמו רמי לוי, שאומר שיש לו מנהלים טובים והוא רק רוצה את הסניפים, זה סיפור אחד. אם יש מישהו אחר שרוצה להשתמש בשדרה הניהולית של מגה ולגרום לה לחשוב אחרת, על סמך זה אדע לבדוק האם האנשים שיש שם מתאימים לזה. אולי צריך להחליף אותם. מה שאני טוען הוא שלכל התהליכים האלה צריך ללכת עם יועץ שמבין בבני אדם".

"יכולת לראות על גאידמק שהוא עסק בניסיונות לטהר את שמו"/ AFP PHOTO/GIL COHEN MAGEN

יש אנשי עסקים גדולים שהם כמו פסיכולוגים, או שחקני פוקר טובים

כמה זה נפוץ היום בקרב אנשי עסקים ישראלים? 


"מאוד לא נפוץ. רוב העסקאות הגדולות בשוק הישראלי נעשות היום רק על בסיס ניתוח דוחות ועל בסיס תחושת בטן. יש גם אנשי עסקים גדולים שהם כמו פסיכולוגים, או שחקני פוקר טובים".

לא תמיד, כמו במקרה של נוחי דנקנר שהימר על רכישת מעריב. 


"היה מחקר שמצא שלכישלון יש חוקים מדויקים שתמיד עובדים. החוקים, בגדול, מראים שהסכנה הכי גדולה היא אצל אנשי עסקים שבנקודה מסוימת מתחילה להם תחושת היבריס, שיש להם ידי זהב. ‘אני הולך לפי התחושה שלי שעד עכשיו הייתה נפלאה׳. הם מתחילים להאמין במיסטיקה ונפגשים עם כל מיני רבנים. אבל גרוע מכך, בגלל ההילה הזו שיש להם, הסביבה לא מגינה עליהם. אנשים בסביבתם אומרים: ‘זה קוסם, הוא יודע׳.

"בדירקטוריון איי-די-בי אף אחד לא פצה פה ואמר, בשביל מה המהלכים הטיפשיים האלה? חשבו שהוא יודע מה הוא עושה. וגרוע מכך, הבנקים לא עצרו אותו. כי עברה אליהם אמונה מיסטית שהוא יודע מה הוא עושה. מה שקרה עם דנקנר זה פסיכולוגיה, לא דוחות כספיים".

אני מנהל שיחה רגועה עם הבן-אדם על כל הדברים, מה הוא קורא בעיתון, איזה סרט הוא אוהב, איזה שחקן הוא אוהב, לפעמים אני בא אליו הביתה כדי להכיר אותו

מה שקרה עם דנקנר זאת פסיכולוגיה, לא דוחות כספיים

אתה אומר שהוא לא איש עסקים גרוע?


"הוא לא איש עסקים גרוע. הוא פשוט לא ידע להיזהר באזור הסכנה. אתן לך עוד דוגמה. בעבר הייתי בפגישה עם שי אגסי. חזרתי מהפגישה ואמרתי: ‘וואו, סכנה׳, כי יצאתי מהפגישה עם עיניים מפולפלות, כמעט הכנסתי את היד לכיס להשקיע. הייתה תחושת היבריס סביבו. זו סכנה, אף אחד לא עצר אותו, ואף אחד לא צעק ‘המלך עירום׳. אחד הדברים שאני מסתכל עליהם כשאני עושה ‘פרופיילינג׳ זה ענווה. אנשים שיכולים לומר: יכול להיות שאני טועה, אני לא בטוח".

באיזה עוד מקרים נתקלת? 


"אתן לך דוגמה אחרת לגמרי שמראה זווית שונה של פרופיילינג. חברה בין-לאומית גדולה פיטרה את מנהל הכספים שלה, ובתגובה לכך מנהל הכספים בא ומציג לחברה רשימה של דברים שהוא עשה בחברה, בידיעת הבעלים, שיש בהם אלמנטים בעייתיים או כמעט פליליים, ואומר: אני רוצה שתיתנו לי כך וכך מיליונים של דולרים, או שאני הולך עם זה למשטרה. הליכה למשטרה היא הודאה במעשה. או שיקבל עד מדינה, או שלא. זה סיכון עבורו. השאלה שביקשו ממני לענות עליה הייתה האם הוא טיפוס של ‘תמות נפשי עם פלישתים׳.

"זה דומה למקרה של שמואל דכנר (עד המדינה בפרשת הולילנד, א"ל), שלמעשה בה ואמר: אני העברתי את השוחד. למה הוא הפליל את עצמו? הוא הלך והסגיר את כל הסיפור. הוא היה מלא נקמה ורוגז".

מה עשה מנהל הכספים שביקשו ממך לבדוק? 


"אני לא נכנס לפרטים האלה בדרך כלל, זה פחות מעניין אותי".

זה לא מעניין אותך?


"מעניין אותי להבין מי הוא. האם הוא היה ה׳מאסטר מיינד׳ מאחורי זה או שהוא רק ביצע את מה שאמרו לו. אני צריך לתת תמונה מאוד מדויקת על הבנאדם ואיך הוא יפעל. ובמקרה הזה הייתי צריך לאבחן בנאדם בתנאים לא רגילים – הוא לא רצה להתראיין אצלי".

מה עשית?


"ביקשתי שיאספו לי את כל קורות החיים שלו: על המשפחה שלו, על אימא שלו, איפה הוא נולד, איך הוא חי, איפה הוא גדל, מי חבריו. עשינו גם פרופיילינג של כתב היד שלו. אספנו כתבי יד שלו בתקופות שונות. הפעלתי מערכת שלמה שאספה לי מידע על הבנאדם כדי שאוכל לנתח את הדינמיקה, את מה שמפעיל אותו, את מה שחשוב לו בחיים ולתת לאדם שפנה אלי תשובה – איך הוא יפעל".

נשמע שזו בדיקה לא כל כך ודאית. 


"לכן במקרה קיצוני כזה בניתי להם עץ של פעילויות והחלטות. אם למשל הוא יגיד א׳, זה מחזק את התפיסה שהוא סתם מדבר ומפחד. אם הוא יגיד ב׳, הוא איש שלוקח סיכון. אם הוא איש שלוקח סיכון, צריך ללכת איתו בדרך כזו וכזו. בניתי להם מערכת שלמה, מעין חוברת, של איך לפעול. והם צריכים כל פעם לסמן מה הוא אמר, מה הוא בחר, ואיך הם פועלים".

כמה זמן לוקח להכין תוכנית כזו?


"לקח לי בערך חודש להכין את זה".

כשבזמן הזה הם משהים את המו"מ?


"כן".

מה הערכת שיקרה בסופו של דבר?


"אמרתי להם שאני צופה שהוא רוצה ללכת לחיות בפנסיה בכפר מסוים, כפר הולדתו, ומכיוון שיש לו מאפיינים נוספים מסוימים, הוא יסתפק בסוף ב-20 אחוז מהסכום, ואתם תסגרו איתו על הסכום הזה. ואכן כך היה".

היה מקרה שבו מישהו מאיים לתבוע את החברה שבה עבד, וכשמביאים אותך הוא מסכים לשבת ולשוחח איתך?


"היה, זה מהמקרים הפשוטים".

למה זה פשוט יותר?


"כי ההתמחות שלי מאז אדם-מילוא הייתה לאבחן אנשים (פנים מול פנים, א"ל). אני תמיד מגיע עם הנחת יסוד שהאדם הסביר שבא אלי, בניגוד לאדם שבא לפסיכולוג או למטפל, בא עם אג׳נדה. למשל, הוא רוצה להתקבל לתפקיד ואני מהווה לו איזשהו מחסום. לכן אני יוצא מנקודת הנחה שמה שהוא אומר אינו בהכרח האמת. הוא אומר לי את זה כדי להתקבל לעבודה. כך גם לימדתי את האנשים שלי. אמרתי להם, תתחילו מהנחת היסוד שאתם לא מאמינים לאף מילה שאנשים אומרים לכם. אני אפילו מצפה שברמה מסוימת הם יבלפו".

אגב, יש שאלה שחוזרת על עצמה בראיונות עבודה: מה החיסרון שלך. נניח שיש מישהו שנותן חיסרון שפוסל אותו לתפקיד. איך אתה מגיב לזה?


"אמרתי לאנשים שלי שיכול להיות שהוא טועה במה שאמר, שזה לא באמת החיסרון שלו, אבל בטוח יש לו חיסרון אחר, שהוא אומר את זה. למה הוא אומר דבר כזה? אני לא מצפה שאנשים יספרו לי את כל האמת. אני מסתכל איך הם מתמרנים את עצמם, איך הם יוצאים ממצבים שאני מכניס אותם. אני צריך לדעת לקרוא אותו מעבר למה שהוא אומר לי, כי בחלק גדול מהמקרים מה שהוא אומר זה לא האמת".

אז אתה יושב מול מישהו שסוחט את ההנהלה, והוא רואה בך נציג של ההנהלה. איך מתנהלת השיחה? הוא מאיים?


"אני לא נכנס לשיחות איומים. אם הוא יושב איתי, יש סיבה לכך שהוא מוכן לשבת איתי. הוא מעוניין לשבת איתי. בחלק גדול מהשיחה אני גם מגיע למקומות שלא קשורים לאירוע הספציפי. אני יכול לדבר על אימא שלו, על אבא שלו, על המשפחה שלו, על מה שהכי כאב לו בבית הספר".

מה אתה מבין מזה?


"מאיפה הוא בא".

זה לא כדי למצוא חולשות אצלו? אתה לא מנסה להניא אותו מהסרט שנכנס אליו?


"לכל בנאדם יש חולשות, אבל זה לא כדי למצוא אותן. ואני לא מנסה להניא אותו. בשביל זה יש את צוות המשא ומתן. התפקיד שלי הוא להכיר את הבנאדם כדי שאוכל לתת תשובות להנהלה. זו שיחה רגועה על כל הדברים, מה הוא קורא בעיתון, איזה סרט הוא אוהב, איזה שחקן הוא אוהב, לפעמים אני בא אליו הביתה כדי להכיר אותו.

"היה לי מקרה קיצוני אחר. התקשרו אלי מארץ זרה, שלשוק המקומי שלה, נניח שוק הסלולר, נכנס מתחרה חדש. פנו אלי האנשים שהמתחרה החדש מאיים על העסק שלהם. והשאלה שלהם הייתה האם אני יכול לאבחן מה מאפיין אותו. אבל אני לא מכיר את הבנאדם. במקרה הזה זה מישהו שהיה בארץ מסוימת, לאחר מכן שהה תקופה מסוימת עם פוטין ברוסיה, הפך שם למעין אוליגרך, והגיע לארץ שלישית".

מה עשית כדי לברר עליו?


"הפעלתי חברה בארץ שמתמחה באיסוף חומרים מהאינטרנט על אנשים. כל פיסת מידע שהופיעה עליו ועל משפחתו הם אספו, והושבתי צוות לנתח את זה. כך התחלתי לקבל תמונת מצב על הדינמיקה שלו, איך הוא פועל בכל מיני מצבים".

יש פה לא מעט סיכון. בתקשורת מתפרסמים לפעמים דברים לא נכונים על אנשים. 


"נכון, אבל בכל זאת אתה רואה פעמים רבות תבנית התנהגות שחוזרת על עצמה אצל אותו אדם. הוא שהה באיזו ארץ, הדברים הסתבכו, אז הוא עבר לארץ אחרת ושוב הסתבך. אתה קולט שיש כאן תבנית שחוזרת על עצמה.

"כתבתי להם דו"ח שבו אמרתי שלפי הטיפוס, אין לו בעיה של כסף וחשוב לו מאוד לייצר מקום מושב אחר. לכן הוא הולך לשפוך כמויות אדירות של כסף בשוק שלכם, לא בהכרח מנקודת מבט עסקית. הדרך הכי קלה שלו תהיה, אם זה שוק הסלולר, לרשום אנשים בחינם. לתת שירות חינם, למשל שנה לכולם בלי כסף בכלל".

זה מזכיר את גאידמק, שכשנכנס לארץ שאלו מה הוא רוצה. הייתה שם תבנית של מישהו שמפזר כספים על ימין ועל שמאל, על קבוצת כדורגל, על עסקים אחרים, ואחר כך רץ לפוליטיקה ובדרך מסתבך עם פרשה בחו"ל. 


"גאידמק זו דוגמה טובה מאוד. דווקא ככל שאנשי העסקים האלה נראים מוזרים, מבחינה פסיכולוגית הם ברורים יותר. יכולת לראות על גאידמק שהוא עסק בניסיונות לטהר את שמו. גם פלאטו שרון עשה את זה כשרץ לפוליטיקה. ובסופו של דבר איש העסקים שניתחתי עשה מה שחשבנו שיעשה – הוא נתן שירות חינם".

לפעמים נראה שזה להכניס אנשים לתבניות, אבל אנשים הם דינמיים. הם משתנים כל הזמן. בבוקר הם קמים עם מצב רוח רע, ובערב זה כבר משתנה. גם האופי יכול להשתנות עם הזמן.


"כשאני יושב עם אנשים אני אומר להם, תתארו לי תמונה שבה צילמו אתכם ביום טוב וביום רע, ותגידו לי איך הרגשתם באותו יום והאם זה מייצג אתכם. יש דברים שלא משתנים בך, ויש דברים שאפשר לצפות שישתנו. למשל, אנשים שהיו אגרסיביים מאוד ועברו תהליך של מדיטציה וניקיון השתנו. אנשים הם בהחלט דינמיים, ולכן התמונה שיש לי עליהם נכונה לתקופה מסוימת. לפעמים שואלים אותי על אנשים שאבחנתי – האם הם עדיין כאלה, ואני אומר שאני כבר לא בטוח שהם כאלה".

תמונה: Fotolia

1. לעזור לאחרים כדי לצאת מהלחץ

הניירת על השולחן הולכת ותופחת, הטלפון לא מפסיק לצלצל, הבוס הוריד עוד משימות, לחץ, לחץ לחץ!! זה בדיוק הזמן לעזוב הכול וללכת לעזור לאחרים. חוקרים מאוניברסיטת ייל בארה״ב טוענים שעזרה לאחרים תעזור לך לצאת מהלחץ של עצמך.

משתתפי המחקר התבקשו במשך שבועיים לדווח לפני השינה, באפליקציה ייעודית בטלפון, כמה אירועים מלחיצים הם חוו במהלך היום, כמה פעמים הם הציעו עזרה לעמיתים ובאופן כללי, איך הרגישו במהלך היום. מתברר שאפילו כשרמת הלחץ ביום יום עלתה, אם האדם הצליח להקדיש מזמנו לעזור לאחרים, הוא דיווח על הרגשה כללית ועל מצב נפשי טובים יותר.

2. אמנות כתרופה לשדרוג מערכת החיסון

תמונה: Fotolia

ליל ירח במדבר, תמונה של לאונרדו דה-וינצ׳י, קונצ׳רטו של מוצארט, כל הדברים האלה שמעוררים בנו תחושה של השתאות ופליאה, עוזרים לגוף שלנו להתנגד לדלקות, כך טוענים חוקרים מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.

משתתפים במחקר סיפרו לחוקרים על רגשות שונים שחוו במשך חודש, למשל אהבה, שמחה, גאווה ופליאה, ובאותו זמן החוקרים בדקו ריכוזים של חומרים מחוללי דלקת בחניכיים שלהם. מתברר שמכל הרגשות האלו, ככל שיש לנו חוויות מעוררות השתאות ופליאה, כך יש בגופנו פחות חומרים מעוררי דלקת.

3. פחות סטרילי, יותר בריא

תמונה: Fotolia

אם אתם מרשים לתינוק שלכם להתרוצץ בחצר, לשחק עם בעלי חיים, ולהתלכלך בבוץ, יש סיכוי רב יותר שהוא לא יחלה, בעיקר באסטמה ובאקזמה של העור. לפי קבוצת חוקרים מגרמניה וצרפת, סביבה פחות סטרילית עם יותר חיידקים, כמו חווה חקלאית למשל, יכולה דווקא לעזור למנוע מחלות כאלו אצל תינוקות.

כדי ללמוד על החיידקים שנמצאים בסביבת התינוק, החוקרים אספו דגימת אבק מהמזרן שלו וניתחו את המרכיבים הגנטיים שבאבק. מתברר שתינוקות בסביבה יותר סטרילית עם פחות חיידקים, נטו יותר ללקות במחלות האלו. אבל התרומה של החיידקים מופיעה רק מתחת לגיל שנה. חשיפה מאוחרת יותר לחיידקים האלו לא עזרה למנוע את המחלות.

4. שפה שנייה מחזקת את המוח

תמונה: Fotolia

מדברים שוטף עברית ואנגלית? או איטלקית וספרדית? אם כן, תוכלו לזכור תאריכי יום הולדת, לגלוש באינטרנט ולהמציא את הסטארטאפ הבא, עד גיל מאוחר יותר מאשר אנשים שמדברים רק שפה אחת, כך לפי מחקרים שהתפרסמו בעבר. כעת טוענים חוקרים מאוניברסיטת אדינבורו שבבריטניה שיש לכם אפילו סיכוי כפול להתאושש משבץ.

מתברר שבין החד לשוניים רק 20 אחוז הצליחו להתאושש, בעוד שבקרב הדו לשוניים כ-40 אחוז הצליחו. איך מסבירים את זה? המאמץ הממושך לתמרן בין השפות, עם תשומת הלב המרובה שזה דורש, דורשים מהמוח רמת פעילות גבוהה יותר, שמשדרגת את יכולתו להתמודד עם פציעות.

American rock drummer Sterling Campbell in New York on Jan. 12, 2015. Campbell has worked with numerous high-profile acts such as David Bowie, The B-52s, Duran Duran, Soul Asylum, Cyndi Lauper, and Gustavo Cerati. / (Benjamin Chasteen/Epoch Times)

תחילתו של הקשר שלי עם דיוויד בואי היה כשהייתי בן 14. השנה הייתה 1978, כשלמדתי לנגן בתופים. נכנסתי ללובי של בניין הדירות שבו גרתי, באזור שכונת ה״אפר ווסט סייד״ בניו יורק, כשלפתע פגשתי במתופף דניס דיוויס, שהחזיק בידו מצילה ומקל תיפוף. “לאן אתה הולך?״ שאלתי בהתלהבות. הייתי סקרן ולא הכרתי מוזיקאים מקצועיים.

“יש לי הופעה הערב, אני הולך לנגן ב׳מדיסון סקוור גארדן׳״, ענה לי דיוויס. “אני מופיע עם דיוויד בואי. רוצה לבוא?״. הוא הושיט לי כרטיס והותיר אותי פעור פה. הוא הקליט כמה מהאלבומים המשפיעים ביותר של בואי – “Young Americans״, “Station to Station״, “Low״, “Heroes״, אבל לא הכרתי אף אחד מהם. בימים ההם הכרתי רק שיר אחד של בואי, Fame.

צילום: Benjamin Chasteen/Epoch Times NY

אני מסתכל על דברים שנכתבים על בואי, והעובדות עליו מתעוותות יותר ויותר. הם עושים מבואי סנסציה, כשביסודו של דבר הוא היה כמו שחקן, כזה שלובש את התלבושת עבור התפקיד ששיחק וזהו זה. הוא לא חי על פי התפקיד הזה

בפעם הראשונה הלכתי להופעה לבדי. לא היה לי מושג מה מצפה לי, פשוט הייתי מאושר להיות שם. ואז זה התחיל. האורות התעמעמו, ובואי הגיח לבמה. לא ראיתי מעולם משהו שדומה לזה. המופע לא התחיל ב״מפץ גדול״, אלא בקטע מוסיקלי שקט יחסית בשם Warszawa (ורשה) מהאלבום Low. הסצנה דמתה לחללית עם אורות ניאון לבנים, אפופה בתחושה מעט אפלה.

בואי ניגן בסינטסייזר וקארלוס אלומר (גיטריסט, מלחין ומעבד מוסיקלי שעבד רבות עם בואי) ניצח על התזמורת. להקתו של בואי לא הייתה עוד להקת רוק סטנדרטית. היא הביאה משהו חדש לחלוטין – עמדתי בנוכחותו של איש-חזון. מעין סטנלי קובריק עם מיקרופון ביד ולהקת ליווי.

בימים ההם לא יכולתי לדמיין שכמה שנים לאחר מכן אעמוד על הבמה ואנגן לצדו של בואי. אבל דבר אחד ידעתי – ההופעה הייתה נקודת מפנה עבורי. בלילה ההוא החלטתי שאקדיש את חיי למוסיקה.

הפגישה הראשונה עם בואי

בשנות ה-80 למדתי בתיכון לה-גווארדיה למוסיקה ולאמנות ברחוב 137 בניו יורק, ממש כשהסרט “תהילה״ (שעסק בבית הספר) יצא לאקרנים.

אלה היו שנים שבהן המוסיקה השתנתה ביחס לעשור הקודם. לטרילוגיה הברלינאית של דיוויד בואי שיצאה בסוף שנות ה-70 (“Low״, “Heroes״, “Lodger”) הייתה השפעה עצומה על כך. אפשר לומר שהיא סייעה לעצב את הצליל של שנות ה-80.

בואי תמך באמונתו של קמפבל. על התופים מופיעות המילים ״ג׳ן, שן, רן״ בסינית – “אמת, חמלה, סובלנות״, עקרונות השיטה הרוחנית פאלון דאפא שקמפבל מתרגל / Mark Jeremy/CC BY-SA

שנות ה-80 היו תקופה תוססת שבה הופיעו ההיפ-הופ, מוסיקת דאנס, והתנועה הרומנטית החדשה. בואי התאים את עצמו לסגנונות האלה, כשהוציא את אלבום Scary Monsters ב-1980. שלוש שנים אחר כך יצא האלבום Let’s Dance וכבש את פסגת המצעדים בארה״ב ובאירופה.

ב-1986 עברתי אודישן אצל סינדי לאופר, והצטרפתי לסיבוב ההופעות שלה. שנתיים אחר כך קיבלתי טלפון מ-Duran Duran להצטרף לסיבוב הופעות ובהמשך להצטרף ללהקה. שם פגשתי את נייל רוג׳רס, מי שהפיק לבואי את אלבום Let’s Dance. שמרנו על קשר, וכשסיימתי לנגן עם Duran Duran, קיבלתי טלפון מפתיע: רוג׳רס התקשר לשאול אם אני פנוי לנגן באלבום החדש של בואי Black Tie White Noise. הייתי בעננים.

הפגישה הראשונה שלי עם בואי הייתה מופלאה. הוא היה כה מזמין וחייכני; ונראה נלהב לקראת עשיית אלבום חדש. היו לו הקלטות דמו של שירים חדשים, והמשימה שהוא נתן לי הייתה יחסית פשוטה: לנגן.

אוניברסיטת בואי

בואי היה עבורי כמו אוניברסיטה שמותירה אחריה רשימה ארוכה של בוגרים מוכשרים. חלק מהגאונות שלו הייתה נעוצה ביכולת כמעט על-טבעית לאתר כישרונות וללהק אותם. לא היו רק מוסיקאים, היו גם מפיקים, מעצבי אופנה, יוצרי סרטים, מעצבים אמנותיים, צלמים ורבים נוספים. כולנו הפכנו למשפחה אחת גדולה.

עברנו חוויות רבות יחד, כקבוצה של אנשים שהתאחדה בנסיבות מיוחדות של סיבוב הופעות למשל. נוצרו ביננו קשרים עמוקים כשהיינו בדרכים, במטוסים או מאחורי הקלעים. היינו מדברים על החיים, על מה שקורה בעולם, על המשמעות של הדברים שקורים לנו. זו הייתה מעין אחווה של גברים ונשים שעם חלקם אני עדיין נמצא בקשר יומי 25 שנה אחרי. רק להקות כמו The Who ,The Rolling Stones ו-U2 חולקות אולי אחווה שכזו.

תמונה: /AFP/Getty Images

במהלך סיבובי ההופעות בואי היה קורא כל הזמן ספרים ותמיד היה לו מה לשתף. אם זה על ספר שמעולם לא שמעתי עליו או על סיטואציה בעולם שלא ידעתי עליה. הוא שפע ידע ותמיד ידע על המוזיאונים והתערוכות שמציגות בערים שהגענו אליהן. לפעמים היינו גם הולכים לבקר בהם. הוא היה מאוד פתוח במחשבה שלו, מאוד מודע לדברים, בין אם זה ברמה החברתית או הפוליטית, וכמובן שברמה המוסיקלית.

כמה שנים לאחר הקלטת האלבום Black Tie White Noise שיצא בשנת 1993, קיבלתי שיחת טלפון מבואי עצמו. הוא רצה לדעת אם אני פנוי להשתתף בהקלטת אלבומו החדש, Outside, יחד עם המפיק בריאן אינו, בעיר מונטרה שבשוויץ. הצטרפתי להרפתקה, ובכל בוקר קמתי לנגן למראה נופו המרהיב של אגם ג׳נבה והרי אוויין הצרפתיים.

כל יום בארוחת הבוקר, בריאן היה משתף אותנו בסיפורים שונים וכשסיים הלכנו לסטודיו לערוך ניסויים מוסיקליים שונים. למשל, הוא ביקש מהלהקה ללוות את השיר Baby Love של Supremes, אבל לנגן משהו שונה לחלוטין בהשראת השיר. לאחר מכן בואי והוא האזינו לתוצאות הניסוי ואם הם מצאו משהו טוב הם היו מפתחים שיר מסביב לזה.

קמפבל ובואי בבדיקת סאונד לפני הופעה / Mark Plati

דיברנו על החיים, על מה שקורה בעולם, ועל משמעות הדברים שקורים לנו

האווירה עם בואי תמיד הייתה ניסיונית. מבחינתי זה היה חלום להיות חלק מכך, במיוחד לצפות במשחקי הגומלין הניסיוניים בין בואי ובריאן, שנערכו באווירה מבודחת. באחד הניסויים, בריאן המציא משחק תפקידים עבור כל אחד מהנגנים, שאותו התבקשנו לשמור בסוד, וביקש מאתנו לנגן “מתוך הדמות״. אני קיבלתי דמות של מוסיקאי במועדון בחלל בשם “אסטרואיד״, המנגן בפני קהל לקוחות קשוח של גלוחי ראש, מקועקעים ואנדרוגנים שמתקבצים שם בסופי שבוע. רוב הזמן צחקנו. בואי צייר המון, כולל פורטרטים של חברי הלהקה בזמן שניגנו.

בהקלטות צצה לבואי לפעמים הברקה, רעיון לשיר כלשהו. זה היה כיף, כי הוא לא נתן הוראות, אלא השאיר לנו להבין בעצמנו ולהשלים את המקומות הריקים. לפעמים הוא גם היה מגיע עם משהו שהכין. לעתים גם עבדתי איתו על משהו שלא ידעתי איך יצא, עד שהוא לקח את מה שעשינו הביתה וסיים את השיר. זאת הייתה הגאונות שלו.

סיבוב הופעות נוסף וארנב מפוחלץ עם קרניים של צבי

ב-1994 הפכתי לחבר להקת Soul Asylum ולא יכולתי לצאת לסיבוב ההופעות של האלבום Outside עם בואי. אבל בסוף שנות ה-90 קיבלתי שיחת טלפון נוספת מבואי, שביקש לגייס אותי להקלטת האלבום Hours. בואי הרכיב להקה שכללה עוד שישה נגנים ושתי זמרות ליווי. ההרפתקה שלי איתו נמשכה מ-1999 עד 2004, במהלכה הופענו מסביב לעולם ועשינו מוסיקה מצוינת.

בתקופה ההיא בואי הזמין אותי להקליט איתו גם חלקים מהאלבום (Heathen (2002 ואת רוב האלבום (Reality (2003. אני עדיין נמצא בקשר עמוק עם כמה מהאנשים שהשתתפו בהפקת האלבום.

סיבוב ההופעות הגדול האחרון של בואי היה עם אלבום Reality. ביצענו כל כך הרבה שירים מתוך הרפרטואר שלו, למדנו לנגן יותר מ-50 שירים. הופענו מסביב לעולם – ביותר מ-100 ערים, במשך 9 חודשים. במשך כל התקופה צחקנו יחד המון.

זהו ללא ספק אחד הזיכרונות החזקים שלי מהעבודה עם בואי – היה לו פשוט חוש הומור נפלא. תמיד השתדלנו להצחיק אחד את השני על הבמה. כשהופענו לילה אחד בלאס וגאס, סיימנו עם השיר Ziggy Stardust. לקראת סוף השיר יש הפסקה קצרה שבה בואי שר לגמרי לבד, ואז הלהקה מצטרפת לסיום הגדול. בזמן העצירה התגנבתי מאחורי ערכת התופים שלי והגעתי אל קידמת הבמה. כאשר הלהקה החלה לנגן שוב, נעמדתי לצדו של בואי… הוא הסתכל עלי, הסתכל על התופים (את מקומי תפס בינתיים טכנאי התופים שלנו). הסתכל שוב עלי, על התופים, ופרץ בצחוק. בהופעה נוספת הלהקה כולה עשתה לו את אותו תרגיל.

אחד מרגעי הצחוק הקשים שחווינו היה בסיור הופעות במרכז אמריקה, כשעצרנו במקום כלשהו וגילינו ארנב מפוחלץ עם קרניים של צבי. בלילה הארנב הופיע לפתע על הבמה והפך לקמע שלנו… בואי כנראה “סחב״ אותו כשלא ראינו.

הפעם האחרונה עם בואי

שש שנים חלפו מאז סיבוב ההופעות הזה ואז, יום אחד, בזמן שניגנתי באולפן חזרות בניו יורק, קיבלתי לפתע טלפון מבואי. עבר זמן מאז שנפגשנו לאחרונה. הוא דרש לשלומי, ושאל אם הוא יכול לבוא לבקר. עניתי מיד “כמובן שכן״.

היה נפלא לראות אותו, ושוב להיות מוקסם ממנו. הוא שאל אם אני זמין לעבוד איתו על כמה שירים באולפן, וכך התחלנו לעבוד על ההקלטות הראשוניות של אלבום The Next Day שיצא ב-2013.

Zach-bowie-1996/ Frank Ockenfels

עבדנו על העיבודים והקלטנו אותם בדרך פשוטה מאוד על טייפ דיגיטלי עם מיקרופון אחד. המשכנו כך במשך שבוע, שבסיומו בואי לקח את ההקלטות כדי להמשיך לעבוד עליהם בביתו. זה היה שבוע מדהים. ערכת התופים כמעט התפרקה.

הקלטת האלבום נמשכה כמעט שנתיים. אני הצטרפתי שוב רק לקראת סוף ההקלטות וניגנתי רק בכמה שירים.

זו גם הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את בואי. המשכנו להתכתב מעט ואז פשטה השמועה שהוא עומד להוציא אלבום חדש. שלחתי לו דוא״ל עם הוצאת הסינגל הראשון, והמילים האחרונות שאמר לי אי פעם היו “תודה סטר״. זה היה שם החיבה שנתן לי. ואז הוא עזב אותנו.

בואי היה אדם אותנטי, יחיד במינו

אני מסתכל היום על דברים שנכתבים על בואי, והעובדות עליו מתעוותות יותר ויותר. אנשים ועיתונאים מחפשים כל דבר אישי לחטט בו: ממצבו הכלכלי ועד חיי האהבה שלו. הם עושים מבואי סנסציה כשביסודו של דבר הוא היה כמו שחקן, כזה שלובש את התלבושת עבור התפקיד ששיחק וזהו זה. הוא לא חי על פי התפקיד הזה.

הוא היה עובד על אלבום וכל הרעיונות היו עולים: הוא חשב על איך זה יראה, מה הוא ילבש, והיה בונה כך את הדמויות שלו. וכשסיים חזר לחייו הרגילים, לביתו. הוא לקח את ילדיו לבית הספר, ולבש בגדים רגילים.

כך גם הייתה הידידות שלנו, פשוטה מאוד, כמו כל ידיד אחר. שום דבר לא היה משוגע. אולי דווקא בגלל זה, בואי היה יחיד במינו. הוא היה אדם מאוד אותנטי, הוא היה אדם אוהב בריות והומניטרי.

היה לו אכפת במיוחד מנושאי זכויות אדם והוא ידע על המתרחש בעולם. הוא התעניין בנעשה וקרא המון.

הוא תמך בי כשבשנת 2002 נסעתי לסין כדי למחות נגד רצח העם של מתרגלי הפאלון גונג, שיטה סינית עתיקה למדיטציה שאני מתרגל. בעקבות נסיעתי עצרה אותי משטרת סין ובמשך שבוע הוחזקתי במעצר עד שגורשתי מהמדינה. שבוע לאחר מכן כבר נסעתי להופיע עם בואי בקונצרט מיוחד למען טיבט בקרנגי הול בניו יורק, לצד אמנים כמו אדם יאוך מהביסטי ביוז, והמלחין פיליפ גלאס ורביעיית קרונוס. החמצתי את החזרות, אבל הצלחתי להגיע לקונצרט.

את רוב שנותיי בתעשיית המוסיקה ביליתי ביצירת מוסיקה איתו. יש כל כך הרבה סיפורים שלא סיפרתי עדיין. לכל מי שהיה מקורב לבואי יש בוודאי סיפורי הרפתקאות נוספים. בדרך הרווחתי חברים רבים לחיים – את המשפחה הגדולה הזו. בואי איפשר לי ולכל המוסיקאים האחרים שניגנו איתו להיות עצמינו. לעתים נדירות בלבד הוא אמר לנו איך לנגן את המוסיקה. הוא כיבד את אמונתי ורצה שכל מי שעובד איתו יביע את עצמו בחופשיות. זה היה כבוד גדול לעבוד איתו, ומשהו שאוקיר לעד.

Fotolia.com

ג׳ואנה גאנטלר הייתה בדרכה עם בעלה לשדה התעופה של ריו דה-ז'נרו, בסיומה של חופשה מהנה. אבל כשהביטה בשעון היא הבינה שככל הנראה יפספסו את הטיסה. אולי היא תידחה מעט, היא חשבה, או שבדרך כלשהי הם יצליחו בכל זאת להגיע בזמן. בסופו של דבר הם פספסו את הטיסה, למזלם.

זה שאני לא מפחדת לדבר על המוות הופך אותי ליותר בת חורין בחיים עצמם ומפחית את החרדה מהבלתי ידוע

ארבע שעות מאוחר יותר טיסה מספר 447 לפריז של חברת אייר פרנס, שעליה הם היו אמורים לעלות, התרסקה באוקיינוס האטלנטי ללא ניצולים. 228 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על הטיסה נספו.

ורד שביט, ארגנה מפגש "קפה מוות" לפני שנה בתל אביב | צילום: Shiri Yeshua

מזועזעים, החליטו הגאנטלרים לעלות ביום למחרת על מטוס למינכן, וכשנחתו שכרו רכב שלקח אותם לביתם באיטליה. הם נסעו דרך אוסטריה כאשר הם איבדו לפתע שליטה ורכבם התנגש במשאית. ג'ואנה גאנטלר נהרגה ובעלה נותר במצב קריטי.

אי אפשר שלא לתהות איך הרגישו בני הזוג אחרי שניצלו מתאונת המטוס – האם העריכו את חייהם אחרת? האם חשבו על המשפחה ועל הילדים? ומה עבר בראשם רגע לפני תאונת הדרכים הקטלנית? האם הם היו מוכנים למה שעמד לקרות להם?

מחקרים מראים שרוב האנשים בחברה המערבית נמנעים מלחשוב ולדבר על המוות. זה נשמע הגיוני. למה לחשוב על הסוף במקום להתרכז למשל באיך להתקדם בחיים ובקריירה, איך לשמור על בריאות טובה ואיך לבלות ולהנות.

קבוצה של אנשים שהביאה לארץ טרנד הנקרא "קפה מוות", חושבת אחרת. "קפה מוות" הוא כינוי למפגש שמתקיים בבתים פרטיים או בבתי קפה ושבו, על קפה ועוגה, משתפים, מקשיבים ודנים במחשבות על המוות. המשתתפים במפגשים מעידים שלחשוב ולדבר על המוות עוזר להם לחיות טוב יותר.

על קפה ועוגה

על צוק גבוה בגבול יפו נחבא בית יפהפה. עמוק לרגלי הצוק משתרע כחול אינסופי של הים, וגבוה מעל, כחול אינסופי של השמים. מרחוק מלבין מפרש זערורי לבן. קשה להתנתק מהמראה הכול כך מושלם של התמסרות, שלווה ושלמות.

במקום הפסטורלי הזה מתאספים אנשים פעם בחודש לדבר על מוות. אולי זה המקום הכי מתאים. "הם כולם הגיעו בעקבות הזמנה שפרסמתי בבלוג שלי", מספרת לי בעלת הבית, עמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה ומחברת ספרים בז'אנר המיוחד שלה, בין מחקר פסיכולוגי להיסטוריה וספרות, ביניהם "ילדי כפר עציון", "חוץ מציפורים" ו"ערק לארוחת בוקר".

היא מובילה אותי בחיוך מזמין פנימה לבית בסגנון ירושלמי, מזמין ומחבק. "כשסיפרתי למכרים שלי שאני רוצה להזמין אלי אנשים לדבר על מוות, התגובה הראשונה של כולם הייתה: 'מה את צריכה את זה, מה זה הדבר המורבידי הזה להתעניין במוות?' אבל העובדה היא שהמון אנשים התעניינו. יומיים אחרי שפרסמתי את ההזמנה בבלוג כבר הייתה לי רשימה של 50 אנשים שביקשו להצטרף. הייתי צריכה לסנן כי יש לי פה מקום רק ל-14 אנשים".

פרופסור עמיה ליבליך: "אני רואה שזה עושה טוב לאנשים לדבר על המוות"

השנה הם כבר נפגשו חמש פעמים. ליבליך ביקשה לוותר על הכובע המקצועי שלה, ולהיות כמו כולם, אחת המשתתפות, כשבכל פעם מישהו אחר מנחה את הפגישה. פערי הגילים בין המשתתפים, בין 20 ל-80, והעולמות השונים שמהם הם באים, לא מפריעים להם. הם צמאים לספר ולהקשיב. הפגישות מתארכות יותר ויותר לתוך הלילה. התחילו משעתיים וגלשו לשלוש. קשה להם להפסיק לדבר על הנושא הזה שכל כך מעניין אותם, ופעם לא העזו לדבר עליו בגלוי. והם לא היחידים.

מפגשים דומים של שיחות פתוחות על מוות הם חלק מטרנד עולמי. הם התחילו לראשונה ב-2004, בשוויץ, על ידי הסוציולוג ברנארד קרטה (Crettaz). משם הם התפשטו לבלגיה ולצרפת, ואחר כך לאנגליה, לארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד והונג קונג. כיום יש יותר מאלף מקומות בעולם שבהם מתקיימים מפגשי "קפה מוות".

בשונה מהמפגשים בביתה של ליבליך, הם מתקיימים בדרך כלל בבתי קפה, ולכן קיבלו את השם "קפה מוות" (Death Cafe). יש במפגשים כללי טקס מוקפדים: חייבים להיות כוס קפה ועוגה, וההזמנה פתוחה לכל מי שרוצה לבוא. בדרך כלל רוב האנשים שבאים למפגש לא מכירים אחד את השני, והגיעו בעקבות מודעה שראו בעיתון מקומי. אין אג'נדה מוגדרת, זה לא עסק רווחי ולא קבוצת תמיכה. כל אחד יכול לדבר על כל דבר שמעניין אותו שקשור במוות.

בארץ התקיים בשנה שעברה מפגש כזה בירושלים, בבית הקפה "תמול שלשום", ובתל אביב בבר יין "פר דרייר". ורד שביט, בלוגרית ("אבק דיגיטלי") וחוקרת עצמאית ארגנה את המפגש. "כשאנשים עוברים חוויה של כמעט מוות, כמו למשל התרסקות מטוס, הם מספרים שהחוויה שינתה להם את הפרספקטיבה על החיים, שסדר העדיפויות שלהם השתנה, שהבן אדם שהם רוצים להיות השתנה, כי הם הפכו להיות מודעים לכך שהם בני תמותה", היא מספרת בראיון לאפוק טיימס.

"אולי אם נהיה מודעים לכך שהזמן שלנו עם האנשים שאנחנו אוהבים הוא מוגבל, ושכל אחד יכול למות בכל רגע, ננצל אותו אחרת. אני אומרת את זה ממקום של אחות שכולה, אחי נהרג מפגיעת מכונית. יש בחור שפרסם בפייסבוק מכתבים קורעי לב לאשתו שנפטרה, ואחד הדברים שהוא אומר הוא: תגידו לאנשים שאתם אוהבים, שאתם אוהבים אותם כל זמן שאפשר. כי אחר כך הם אולי לא יהיו פה ולא תוכלו להגיד להם את זה".

"מוות הוא נושא שמעורר אימה", אומרת שרון, פסיכולוגית רפואית, אחת מהמשתתפים במפגשים בביתה של עמיה. "לפעמים אנשים לא מעיזים להגיד את המילה, כאילו אם נגיד אותה, כבר יקרו דברים נוראיים. יש לא פעם סיפורים כואבים שעולים במפגשים, כי כל אחד פגש את המוות בצורות שונות, אבל יש משהו בבריחה מהנושא שמגביר את הפחד, ומשהו בהתקרבות אליו שמרגיע אותו ומתחלף למשהו משחרר. זה מכניס לחיים יותר חיות".

למה הכוונה?


"רוב הזמן אנחנו מסתובבים בהכחשה שנמות, או שיקירנו ימותו, ולהכחשה הזו יש מחיר. יש לנו הרגשה שהזמן אינסופי, וזה יוצר איזו תחושה של כמעט הירדמות. כשאתה יותר מודע לזה שהזמן קצוב, אתה בודק אם חשוב לך להיות בעבודה 14 שעות ביום, או שתעדיף שיהיה לך קצת פחות כסף ותקדיש יותר לאנשים שאתה אוהב. זה לא מובן מאליו שאהיה פה לעד, ולכן אני רוצה להשקיע במה שבאמת חשוב".

על מה אנחנו מתחרטים

מייקל הב (Hebb) הוא אחד מחלוצי "מפגשי המוות". סיפורו מתחיל בגיל שמונה, כאשר נמנע מלבקר את אביו במוסד הסיעודי שבו שהה לאחר שאובחן כחולה אלצהיימר. "לא ידענו איך לדבר על המוות והתכחשנו לו", הוא סיפר בהרצאה שהעביר ב"טד-מד".

כאשר היה בן 12, הוא התעורר יום אחד בשעה מוקדמת מאוד בבוקר עם תחושה עזה שיש סיבה לכך שהתעורר אבל לא ידע מהי. כאשר הביט בשעון, הוא ראה שהשעה היא 3:44 לפנות בוקר. "מספר שעות אחר כך סיפרו לנו שליבו של אבי הפסיק לפעום ב-3:44 בדיוק, כאשר אני שכבתי במיטתי 40 קילומטר הרחק משם. עד היום העובדה שלא ביליתי עם אבי יותר בשנים האחרונות לחייו, היא אחת החרטות הגדולות ביותר של חיי".

התרבות המערבית היא נורא מדעית וטכנולוגית וחילונית, ולכן לא יכולה להבין את המוות. צריך לוותר על שליטה, ולתרבות המערבית זה קשה במיוחד

שנים רבות אחר כך הוא הקים את יוזמת "בואו נאכל ארוחת ערב ונדבר על מוות", שכיום הולכת ומתפשטת לצד "קפה מוות". "כששאלו אותי בעבר איך ארצה לבלות את ימי האחרונים, יריתי בהתחלה באופן אוטומטי את התשובה שהייתה לי בגיל 17: אני רוצה להיות לבד, בהרים, רחוק מהמשפחה, לא להיות לנטל על אף אחד. אבל התשובה הזו כבר לא נכונה היום. היום התשובה שלי היא שהייתי רוצה שבמותי שתי בנותי האהובות יהיו לצידי, כי השיחה על המוות לימדה אותי איך לחיות".

עמיה ליבליך, שבביתה מתקיימים מפגשי "קפה מוות", מספרת שהרבה אנשים אומרים במפגשים שהם לא פוחדים למות, אבל הם פוחדים מהדעיכה שלפני המוות. ואז מדברים הרבה על אלצהיימר ועל סניליות ועל ההשפלה שיש בהתדרדרות.

איך בכלל מתחילים לדבר על מוות?


"יש כל מיני דרכים. למשל המנחה הראשונה הביאה לפגישה אלבום מלא צילומים של טקסי קבורה ואזכרה מכל מיני תרבויות ושבטים שבהן פולחן המתים הוא סוג של קרנבל של צבעים ואוכל וריקודים ושמחה. אולי זו הייתה התחלה טובה. אחרי כל מנהג או טקס היא שאלה איזה אסוציאציות זה מעלה לנו, ואיפה זה מהדהד אצלנו.

אחרי ההתחלה הקלה יחסית, אנשים התחילו להיפתח ולדבר באופן יותר אישי על עצמם בפגישה הזאת, ובפגישות הבאות. הם התחילו לספר למה החליטו לבוא למפגשים האלה ומה זה עושה להם בחיים.

דוד, אחד המשתתפים, רואה את המוות כמורה הכי טוב שלו. אחרי שעבד 36 שנים במשטרה, הוא פרש וכיום הוא מתנדב בהוספיס שבו תוחלת החיים של האנשים היא שבועיים לכל היותר. "ההזדמנות הזאת להתבונן במוות ועל המוות שלי עצמי, ולדבר על זה במפגשים שלנו, מאפשרת לי להסתכל על החיים קצת אחרת", הוא אומר בראיון לאפוק טיימס. "אני רודף פחות אחרי דברים וחי חיים פשוטים יותר. אני עושה את הדברים שבאמת חשובים לי, שנותנים לי השראה ומשמעות. לא דברים שבחוץ, אלא דברים שבפנים. גם בבית התחלתי לדבר עם אשתי ועם הבנות על הדברים האלה. פעם הנושא הזה היה טאבו, היום כבר נוצר שיח".

משתתפת אחרת, בתיה, מספרת שהמוות היה תמיד קרוב לליבה. "כילדה גדלתי במושב והייתי הולכת ללוויות ולא הבנתי למה בלוויה אנשים מדברים על נושאים אחרים. כבר כילדה התייחסתי בעומק לנושא המוות. אני לא מפחדת לדבר על מוות כמו שאני לא מפחדת להגיד את המילה סרטן. בפגישות שלנו אפשר לדבר באופן חופשי ולשמוע גישות שונות. זה מרתק. אני סיפרתי למשל בקבוצה שהייתי ליד אבי ואימי בזמן המוות. שליטפתי אותם ודיברתי אליהם. את אבי שאלתי מה בקשתו האחרונה, ונתתי לו ללכת בשלווה. אימי מתה ממש בזרועותיי. סיפרתי לאנשים שזו הייתה חוויה מרגשת, לא טראומטית, זו חוויה שמשחררת אותך.

"אני חושבת שיש בקפה מוות משהו שמחזק את האחיזה בחיים. חוסר הפחד לדבר על המוות הופך אותי ליותר בת חורין בחיים עצמם. זה מפחית את החרדה מהבלתי ידוע".

משתתפת אחרת, א', הגיעה לפגישות "קפה מוות" לאחר שהתאלמנה. "אולי אם לא הייתי מגיעה לפגישות האלה הייתי שוקעת הרבה יותר בתוך האובדן. היום אני מסתכלת יותר על החיים ופחות על האובדן. הן גם חידדו לי נושאים שהטרידו אותי, כמו למשל האם ארצה להאריך את חיי אם אהיה במצב של תלות באחרים או במכונות.

"השיחות האלה על המוות גם חידדו לי חלומות שוויתרתי עליהם לאורך השנים ואני רוצה לממש היום. למשל, הטיול בנתיב הצלבנים בפירנאים שאני יוצאת אליו עם ביתי. חשוב לי שכשהסוף יגיע, לפחות אדע שחייתי את חיי איך שרציתי ומימשתי את עצמי".

דניאל חנוך חווה את המוות באופן קיצוני ביותר. הוא מוכר מהסרט הדוקומנטרי שלו "פיצה באושוויץ", ומגדיר את עצמו כבעל תואר בי-אי (בוגר אושוויץ, כילד). בכל זאת הוא ביקש להצטרף לקבוצה שמדברת על מוות. "רעייתי באה איתי לפגישות. אנחנו גרים בכרמי יוסף וזה סוג של בידור בעיר. אנחנו אוכלים משהו ביפו, ובאים לפגישה.

"מעניין אותי לשמוע תפיסות חיים שונות. לא הייתה לי אף פעם הזדמנות להתאבל כי לא היו לי הורים, הם פשוט נעלמו. האבל האחרון שהיה לי זה אחי שנפטר לפני ארבעה חודשים. לכן מסקרן אותי לשמוע מחשבות של אנשים, מה מעסיק אותם, איך הם סעדו את הוריהם. זה מרתק".

חנוך רוצה להעלות ב"קפה מוות" נושא מיוחד: סיפורים של אנשים שהצילו את עצמם ממוות בטוח. "יש לי שפע של סיפורים כאלה. הצלתי את עצמי מכמה מקרי מוות, וזה עשה אותי אחר. זה עשה אותי כזה שאני חב את חיי לעצמי. כי אני כילד ברחתי וקפצתי והסתתרתי כדי להישאר בחיים, ולכן אני גם רוצה לקבוע את יום מותי".

אז אם זה כל כך טוב, למה בכל זאת אנשים נמנעים מלדבר על מוות, אני שואלת את עמיה.

"אני חושבת שהתרבות המערבית היא נורא מדעית וטכנולוגית וחילונית. תרבות כזאת לא יכולה להבין את המוות, כי הוא דבר שנשאר בלתי ברור. לא יודעים מה בדיוק קורה ואיך זה קורה. צריך לוותר על שליטה, ולתרבות המערבית זה קשה במיוחד.

"אנחנו גם תרבות של נפגעי טראומה מכל המלחמות שהיו במאה ה-20. מלחמת העולם הראשונה והשנייה, מה שהיה ברוסיה הסטליניסטית, ומה שהיה בסין, והשואה אצלנו במיוחד. הממדים של המוות הם כל כך עצומים. יכול להיות שאנחנו במובן מסוים ניצולים של העידן ההיסטורי הזה, ואנחנו כולנו בטראומה מהמוות המסיבי הזה".

"אני רואה שזה עושה טוב לאנשים לדבר על המוות", אומרת עמיה קצת בפליאה. "הם יוצאים מהמפגש וכל כך מודים לי שאני נותנת להם את ההזדמנות הזו. אני סוגרת את שערי ביתי אחרי שכולם הולכים, ומרגישה סוג של התרוממות רוח, ממש שמחת חיים. למה שלא תהיה הכנה למוות, כמו שיש הכנה ללידה? לידה אתה יודע מתי תגיע, ומוות לא".

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

בקיץ 2012 הגיחה לעולם טכנולוגיה חדשה שחוללה סוג של רעידת אדמה. כדי להבין את סדר הגודל שלה תחשבו על המצאת ה"אייפון". בעצם לא, תחשבו על המצאת המחשב. כזו גדולה הייתה ההמצאה שאפשרה לנו בפעם הראשונה לעשות מה שלאורך ההיסטוריה היה שמור רק לכוחות הטבע – לערוך את תכונותינו המולדות, ולבצע כל שינוי שאנחנו רוצים בדי-אן-אי שלנו, כמו גם בזה של תינוקות שעוד לא נולדו.

כתב העת "נייצ'ר" תיאר את הטכנולוגיה כ-Game Changer הגדול ביותר בעולם הביולוגיה מאז שנות ה-80; וה-Technology Review MIT תיאר אותה כתגלית הגדולה ביותר של המאה ה-21 בעולם הביוטכנולוגיה.

פרופ' ג'ורג' צ'רץ' מאוניברסיטת הרווארד, בהרצאה ב-TEDMED 2010 | Steve Jurvetson/Wikipedia

אנחנו לא יודעים מה יקרה בטווח הרחוק כאשר אנשים יוכלו לבחור את הגנים שהם רוצים – קשה מאוד לחזות האם לגנים כאלו יהיו אינטראקציות מוזרות

כזו משמעותית היא ההמצאה, שכל העוסקים בה בטוחים שאחד מפרסי הנובל הקרובים יוענק לאנשים שפיתחו אותה. היא זולה, קלה לשימוש, הצליחה לסחוף אחריה את מרבית מעבדות המחקר בעולם, וקוראים לה – "קריספר קאס-9".

ובמה בסך הכול מדובר? בטכניקה פשוטה שמאפשרת לבצע שינויים מדויקים בגנים של תאים. תאים הנמצאים בגופם של צמחים, חיות ואנשים. הטכניקה מאפשרת לחתוך את הדי-אן-אי ולערוך בו שינוי בדיוק בנקודה הנכונה. פטנט ששתי החוקרות שפיתחו אותו, פרופ' ג'ניפר דודנה מאוניברסיטת קליפורניה, ופרופ' עמנואל שרפנטיה מאוניברסיטת אומאו שבשבדיה, למדו מחיידקים.

חיידקים גילו דרך מתוחכמת ומאוד יעילה להילחם בנגיפים, אותם יצורים קטנטנים שמטרידים אותם – לחתוך את להם הדי-אן-אי בנקודה הנכונה. שתי החוקרות הדגימו כיצד הן יכולות להשתמש במנגנון הטבעי הזה כדי לייצר מעין מספריים גנטיות, שמצליחות לחתוך את הגנום בדיוק בנקודה הרצויה.

כמובן שעריכה גנטית אינה דבר חדש. כבר משנות ה-70 מדענים מצליחים לקחת גן של יצור אחד ולהכניס אותו לתוך הגנום של יצור אחר. כך למשל נוצר התירס המהונדס גנטית שהשתלט על השוק המקומי בארה"ב, כמו גם גידולים חקלאיים נוספים שהונדסו גנטית.

פרופ' דנה קרול מאוניברסיטת יוטה | Steve Leitch

אולם בטכניקות העריכה הגנטית האלה התגלו בעיות לא קטנות: קשה היה לדעת היכן בדיוק מבוצע השינוי הגנטי בתירס או ביצור החי שהונדס. קשה מאוד היה לשלוט בנקודת העריכה הספציפית בגנום, וגם הטכניקה הייתה ממש יקרה.

כל זה כמובן משתנה כעת. חוקרי מחלות תורשתיות למשל, יוכלו בעזרת ה"קריספר" לגשת למקום ספציפי מאוד בגנום של העובר הצעיר ולתקן גן אחד סורר, שגורם למחלה תורשתית במשפחה. הם אף יכולים להפוך את גופנו לחסין מאיידס. חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו כבר הצליחו בעזרת ה"קריספר" לשנות תאי גזע, והפכו את המטופל שקיבל אותם לחסין מהנגיף הקטלני.

"ללא ספק, ה'קריספר' הופך את העריכה הגנטית לפשוטה מאוד, הרבה יותר פשוטה ממה שזה היה בעבר", אומר בריאיון לאפוק טיימס אחד המומחים העולמיים בעולם הגנטיקה – פרופ' ג'ורג' צ'רץ' מאוניברסיטת הרווארד שבארה"ב. פרופ' דנה קרול מאוניברסיטת יוטה מספר: "הטכניקה השתלטה על המחקר במעבדות, כי בהשוואה לשיטות הקודמות, הרבה יותר קל ליישם אותה".

זה כל כך פשוט, שאפילו ניתן לרכוש באינטרנט, בעלות של פחות מ-450 דולר, ערכת "קריספר" לשימוש במעבדה שלכם. ערכה הכוללת הוראות הפעלה מסודרות וברורות.

אבל הפשטות הזו היא בדיוק זו שמטרידה לא מעט חוקרים. "אנחנו לא יודעים מה רמת הבטיחות של הליכים כאלו. אנחנו לא יודעים מה יקרה בטווח הרחוק כאשר אנשים יוכלו לבחור את הגנים שהם רוצים – קשה מאוד לחזות האם לגנים כאלו יהיו אינטראקציות מוזרות", מסביר בריאיון לאפוק טיימס פרופ' דיוויד בולטימור מאוניברסיטת קלטק בקליפורניה, חתן פרס נובל לשנת 1975. פרופ' בולטימור הוא אחד מ-19 מדענים בכירים שקראו להיזהר מהשלכותיה של העריכה הגנטית באמצעות "קריספר", לפני שמיישמים אותה בתאי הגוף שלנו, או הרבה יותר מטריד מכך – בתאים של העוברים שלנו.

מעניין לגלות שברשימת החוקרים שפרסמו את הקריאה בכתב העת "Science", נמצאת גם לא אחרת מאשר האישה שפיתחה את הטכנולוגיה – פרופ' ג'ניפר דודנה בכבודה ובעצמה.

פרופ' דיוויד בולטימור, אוניברסיטת קלטק | Bob Paz

ילדים עם עיוותים גנטיים

"הדבר המטריד ביותר הוא האפשרות שישתמשו בכלי הזה כדי להשפיע על התורשה האנושית", אומר לי פרופ' בולטימור כשאנחנו נפגשים בישראל, במדשאות מכון ויצמן, בצהרי יום חם במיוחד של אמצע פברואר 2016.

פרופ' בולטימור זכה בנובל "לפיזיולוגיה או לרפואה", לאחר שגילה כיצד נגיפים מסוימים מצליחים לשנות את הדי-אן-אי של המארח שלהם, וכך לגרום לסרטן מסוג מסוים להופיע אצלו. עד 2006 הוא כיהן כנשיא אוניברסיטת קלטק.

לפני שנדבר על דברים מתקדמים, אני רוצה להבין קודם כל מה ניתן ומה לא ניתן לעשות עם "קריספר". האם אני יכולה למשל להנדס את התינוק שלי כך שיהיה יפה וחכם יותר?


"יש דברים מסוימים, כמו למשל צבע העיניים, שגן בודד משפיע עליהם מאוד. לכן עם מספיק כסף וכוח רצון אנשים יוכלו לשנות את הגנום האנושי במקום הרלוונטי. אבל תכונות אחרות, כמו גובה למשל, מורכבות יותר. הן תלויות בהרבה מאוד גנים שאנחנו עוד לא מכירים. כך שלדעתי הסבירות שנצליח לשנות משמעותית את גובהו של ילד כלשהו היא קטנה כרגע".

אז ממה אתה מוטרד?


"קשה לחזות מה יקרה לגנים שנשנה, מכיוון שחסרים מחקרים וניסויים. בנוסף, יש מה שנקרא השפעות Of Target. מדובר בשינויים המופיעים במקומות אחרים בגנום, שבהם לא התכוונתי לערוך שינויים. מדענים רבים שעובדים עם ה'קריספר' מאמינים שהם יכולים לשלוט בהשפעות האלו, אבל אני לא חושב שהם הדגימו את זה עד לרמה שמאפשרת להרגיש עם זה נוח, להיות רגועים ובטוחים שאין השפעות כאלו.

"תופעה מדאיגה נוספת, שבינתיים הופיעה בחיות מעבדה, נקראת 'פסיפס כרומוזומלי'. מדובר על עובר שנולד עם שני סוגי תאים. בחלק מהתאים יש מידע גנטי מסוג אחד ובתאים אחרים מידע גנטי אחר".

זה סוג של עיוות שנוצר?


"דמייני שיש לנו ביצה מופרית, שלתוכה אנחנו מכניסים את ה'קריספר' במטרה לשנות משהו בגנום שלה. כיוון שלוקח זמן עד שהקריספר עובד, לפעמים סדר גודל של מספר ימים, סביר שבמשך הזמן הזה תאי הביצה יתחלקו (כפי שקורה פעמים רבות בתאים עובריים, שעוברים חלוקה ומתרבים, ר"ת). כך אנחנו עלולים להגיע למצב שבו בתא אחד נעשה השינוי, אבל בתא אחר לא. ובסופו של דבר גדל לנו עובר עם 'פסיפס כרומוזומלי' – הוא מורכב מתאים מסוג אחד לצד תאים מסוג אחר – (מצב שלעתים מסיים את ההיריון בהפלה ספונטנית, ר"ת), ממש לא המצב שרצינו להגיע אליו.

אנחנו לא יודעים מה יקרה בטווח הרחוק כאשר אנשים יוכלו לבחור את הגנים שהם רוצים – קשה מאוד לחזות האם לגנים כאלו יהיו אינטראקציות מוזרות

"אנחנו יודעים שאצל עכברים התופעה הזו מופיעה. אבל אנחנו עדיין לא יודעים עד כמה זה בעייתי אצל עוברים אנושיים. יש דברים שאנחנו יודעים ויש דברים שלא. למשל, אנחנו מבינים די טוב איך מחלת הנטינגטון עובדת (מחלה ניוונית תורשתית הנגרמת ממוות תאים במוח, ר"ת). אנחנו יכולים להיפטר ממנה באמצעות השיטה הזו ולהרגיש די נוח עם זה. אבל כשמתחילים לדבר על תכונות, כמו גובה למשל, הדברים הרבה יותר מסובכים".

ב-9 בפברואר 2016, ג'יימס קלפר, יועצו הבכיר של נשיא ארה"ב לענייני מודיעין, פרסם את רשימת האיומים השנתית שהמודיעין האמריקני מתריע מפניה. לפרק העוסק ב"כלי נשק להשמדה המונית" הוא צירף, לצד תכנית הגרעין של צפון קוריאה, נושא חדש שהפתיע לא מעט אנשים – עריכה גנטית.

"שימוש לרעה מכוון, או בלתי מכוון, בטכנולוגיות האלו, עלול להוביל להשלכות בטיחותיות וכלכליות מרחיקות לכת", נכתב במסמך המודיעיני.

כשאני שואלת את פרופ' בולטימור מה הוא חושב על המהלך המפתיע של ג'יימס קלפר, הוא עונה בקצרה: "אני מאמין שמאחורי המהלך הזה יש מידע מסווג שאנחנו לא מודעים לו".

הפצצה של קריספר

כנראה שלא סתם צירף קלפר את טכנולוגיית העריכה הגנטית לרשימת האיומים. הרשת מוצפת בלא מעט כתבות שחוזות כיצד ארגוני טרור ישתמשו בטכנולוגיה הזמינה והזולה כדי להנדס וירוסים בגרסאות קטלניות ומדבקות יותר.

העתידן מארק גודמן, שעבד עבור האף-בי-איי ושימש כיועץ לאינטרפול, חוזה בספרו Future Crimes, כי ככל שטכנולוגיות הנדסה גנטית יעשו זולות וזמינות יותר, גם קרטלי סמים יתחילו להשתמש בהן. הוא מתאר כיצד כבר הצליחו בעבר להנדס את חיידקי ה-אי. קולי שייצרו THC, הרכיב הפעיל בקנביס, ואחרים הצליחו לגרום לשמרים לייצר LSD ואופיום.

תמונה: Fotolia

חשוב מאוד שיהיה השיח הזה. חשוב שאנשים יידעו מה קורה ושאנשים רבים יחשבו על זה. המעורבות הזו חשובה מאוד מכיוון שמדובר בהחלטות שישפיעו על כל העולם

״לשם מה להמשיך לגדל צמחים? תוכלו לקחת את הקוד הגנטי של הרכיבים הפעילים במריחואנה, באופיום או בעלי הקוקה ולעשות להם ׳העתק-הדבק׳ לתוך שמרים. כך אפשר יהיה לגרום לשמרים לגדל מריחואנה, קוקאין והרואין למענכם".

אולם "הצעקה האחרונה" שרצה ברשת היא יתושים שעקיצה שלהם משחררת רעל שהורג אנשים – איום שכונה בכמה כלי תקשורת ברחבי העולם "הנשק הבא להשמדה המונית".

האם זה אכן יקרה, נותר להמתין ולראות. בינתיים המדענים העוסקים ביתושים מתרכזים בדבר אחד – הם מבצעים בהם שינויים גנטיים באמצעות "קריספר", בעיקר כדי שטפיל המלריה לא יוכל להתפתח בהם. החוקרים רוצים לשחרר את היתושים החסינים ברחבי אפריקה, ובאופן זה הם מקווים לעצור את התפשטות המחלה – צעד שעשויות להיות לו השלכות מרחיקות לכת, לטוב ולרע.

"התנהל דיון ממושך למדי מסביב לנושא הזה", אומר לי פרופ' דנה קרול מאוניברסיטת יוטה, שעוסק במעבדה שלו במגוון שיטות הנדסה גנטית, והצטרף לקריאת האזהרה הקבוצתית שפורסמה בכתב העת "Science".

"הדאגה היא שיהיו הדים אקולוגיים לשינויים האלה", הוא אומר. "ייתכן שהשינויים הגנטיים יועברו גם לחרקים אחרים, או שאולי יש אוכלוסיות של אורגניזמים שניזונים מהיתושים האלה ומהרימות שלהם, כך שהשינויים הגנטיים עלולים להשפיע גם עליהם.

"יש אינספור דוגמאות למצבים שבהם בלי קשר לעריכה גנטית, אנשים השתילו אורגניזמים בתוך סביבות חדשות ודברים מוזרים קרו, נגרמו נזקים לבית הגידול של האורגניזמים באזור, בצורה שאף אחד לא יכול היה לצפות".

למעשה יתושים מהונדסים גנטית כבר שוחררו בשנים האחרונות בכמויות גדולות במגוון יערות בעולם. חברת "אוקסיטק", למשל, השתמשה בטכניקת עריכה גנטית מיושנת יותר כדי לעקר יתושים, והפיצה אותם כדי שיתחרו עם היתושים המקומיים על הנקבות, מתוך תקווה שאלו יטילו בהמשך פחות ביצים פוריות.

מה דעתך על זה? היו שמועות שאולי לאותם יתושים מהונדסים שהופצו יש קשר כלשהו לנגיף ה"זיקה". אולי כשערכנו את הגנים שלהם שינינו בטעות גם גנים אחרים, ואין לנו מושג מה ההשלכות של השינויים האלו. 


"כן, ייתכן. זה מה שאני אומר, שעלולות להופיע השפעות על אורגניזמים אחרים ועל אוכלוסיות אחרות בדרכים שאנחנו פשוט לא יכולים לחזות".

מחלות כן, עוברים לא

אילו סוגיות נוספות מעלה ה"קריספר"?


"אחת השאלות היא באילו מקרים ניישם את הטכנולוגיה. קחי לדוגמה מצב של חירשות תורשתית. האם תמנעי מהילד שלך מצב של חירשות כזו? האם חירשות היא מחלה? אני חושב שהתשובה כאן תלויה באדם שאותו את שואלת. חירשים רבים מרגישים נוח למדי עם המצב שלהם. הם לא רוצים לרפא את מה שהם לא מתייחסים אליו כאל מחלה. אם את מחליטה שאת מספקת ריפוי מבוסס 'קריספר' לחירשות תורשתית, את בעצם אומרת לאנשים חירשים שהם חולים.

"יש לזה עוד היבט שקשור בגיוון הגנטי של האוכלוסייה. קחי לדוגמה אנשים החולים בסיסטיק פיברוזיס, או במחלה תורשתית אחרת הנקראת אנמיה חרמשית (הפוגעת ביכולתם של תאי הדם האדומים להוביל חמצן, ר"ת). הסימפטומים למחלות ההרסניות האלה מופיעים רק אצל מי שקיבל מוטציה משני ההורים. אבל מי שקיבל מוטציה רק מאחד ההורים, לא סובל מסימפטומים של המחלה.

"מתברר שיש יתרון לאלו שנושאים עותק אחד מהמוטציה שגורמת לאנמיה החרמשית – הם מוגנים במובן מסוים ממלריה. באופן דומה, זה כנראה גם נכון לגבי סיסטיק פיברוזיס.

"אחת הדעות הרווחות היום היא שאנשים שנשאו עותק של מוטציית הסיסטיק פיברוזיס סבלו הרבה פחות ממחלה זיהומית שנפוצה באוכלוסייה. לכן חשוב שנשמור על גיוון רב בגנום האנושי, וניקח שיקול כזה בחשבון לפני שאנחנו מתכננים שינויים גנטיים רחבים מאוד באוכלוסייה כדי לחסל מגוון של מחלות גנטיות".

ומה לגבי טיפולים שאינם משפיעים על הדורות הבאים או קשורים בתאי הרבייה שלנו? 


"אני חושב שצריך לעודד סוג כזה של טיפולים, כאשר הוא מתגלה כיעיל יותר מהתרופות שעומדות לרשותנו כיום".

אחת הדוגמאות שמביא פרופ' קרול היא של חוקרים מאוניברסיטת מסצ'וסטס שבארה"ב המשתמשים ב"מספריים" של "קריספר" כדי לקצוץ את נגיפי האיידס הרדומים בתאי הדם של החולים, במטרה לנקות לחלוטין את דמם מהנגיף הקטלני.

פרופ' קרול גם מספר על חוקרים ביוניברסיטי קולג' של לונדון שהשתמשו בנובמבר 2015 בשיטות דומות כדי להציל תינוקת בת שנה ממחלת הלוקמיה, תינוקת שההקרנות השגרתיות לא הצליחו לעזור לה. הם נעזרו בתאי דם לבנים שהשיגו מתורמים והנדסו אותם כך שייתקפו אך ורק את תאי הלוקמיה.

אז לדעתך, בהשוואה לטיפולים בגוף הבוגר, הטיפולים בעוברים מסוכנים ומורכבים יותר?


"כן, כי לא נוכל לבטל את השינויים [הם יופיעו בכל התאים של העובר]. לעומתם, קל יותר לבטל את ההשפעות שיש לטיפולים בגוף של אדם בוגר".

בתחילת דצמבר 2015 נפגשו רבים מהחוקרים בתחום לכנס בן שלושה ימים בוושינגטון, והתחילו לדון בהשלכות הטכנולוגיה. בהצהרת הסיכום של הכנס הם קראו להמשיך את המחקר בתחום, אך בכל הנוגע לשימוש בטכנולוגיה על עוברים אנושיים, הם קבעו שיהיה בלתי אחראי ליישם אותה כל עוד לא נפתרו הסוגיות הבטיחותיות הנוגעות לטכנולוגיה ולא גובש קונצנזוס חברתי נרחב לגבי הצורך ומידת ההולמות של כל טיפול כזה. יושב ראש הוועדה המארגנת של הכנס היה פרופ' דיוויד בולטימור.

"חשוב מאוד שיהיה השיח הזה. חשוב שאנשים יידעו מה קורה, שתהיה שקיפות ושאנשים רבים יחשבו על זה, כך שנגיע לסוג כלשהו של החלטה דמוקרטית – מה מתאים ומה לא. זה הצעד הראשון, וזה גם מה שאנחנו מעודדים את האקדמיות הלאומיות למדעים במגוון מדינות להמשיך לעשות. המעורבות הזו חשובה מאוד מכיוון שמדובר בהחלטות שישפיעו על כל העולם".

תמונה: Fotolia

דון סמית׳ הציץ שוב בשעון וליבו החסיר פעימה. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. בחוץ השתוללה סופת שלגים, ובנו ג׳סטין עוד לא חזר מהבילוי הלילי של אתמול. חברים שהתקשר אליהם סיפרו שהם נפרדו בסביבות 21:30.


סמית׳ לבש את מעילו הכבד, הציץ במדחום שהראה טמפרטורה של חמש מעלות מתחת לאפס, נכנס למכונית, והתחיל לנסוע לאט לאורך הכביש שמוביל למועדון הלילה הסמוך למקאדו שבפנסילבניה.

ג'סטין סמית׳ יחד עם אביו

בפעם הראשונה חוקרים על בני אדם את האפשרות של טיפול רפואי באמצעות הקפאה

בחצי הדרך הוא הבחין לפתע, מבעד לפתיתי השלג המתעופפים, במגפיים מציצות בצד הדרך. הוא עצר בבת אחת, זינק מהמכונית ורץ לכיוון המגפיים. שם הוא ראה את בנו ג׳סטין, שוכב על גבו בתוך תלולית שלג. פניו היו כחולות לגמרי וחסרות חיים והוא לא נראה נושם.

כשהצמיד את ראשו לחזהו, הוא לא שמע דופק. הוא לפת את כתפיו של ג׳סטין, טלטל אותו בחוזקה וצעק: ״ג׳סטין, תתעורר, תתעורר, אתה לא יכול לעזוב אותי״, הוא סיפר בראיון לתחנת הטלוויזיה המקומית WNEP.

גם הפרמדיקים שהזעיק לא מצאו בג׳סטין סימני חיים ודיווחו לבית החולים הקרוב Lehigh Valley: ״בחור בן 25, נמצא שוכב בתל של שלג, ללא דופק, כל הסימנים מראים שהוא מת כבר כ-12 שעות״. הם פרשו על גופתו סדין לבן, וכאשר התחילו לנסוע לכיוון בית החולים, סמית׳ טלפן לאשתו וסיפר לה בקול שבור שבנם ג׳סטין נמצא מת.


נס רפואי

כל הסימנים הראו שג׳סטין מת – הוא היה ללא דופק, ללא לחץ דם, ואת נשימתו האחרונה לקח לפני יותר מ-12 שעות. אבל רופא עקשן אחד, ד״ר ג׳רלד קולמן, שבאותו בוקר קפוא של פברואר 2015 היה בתורנות ביחידה לטיפול נמרץ, היסס לחתום על תעודת הפטירה.

״הרגשתי לא נוח לומר שהוא מת״, סיפר קולמן בווידיאו שצילם בית החולים מאוחר יותר. ״המחשבה הקלינית שלי פשוטה מאוד – גופך חייב להיות חם כשאתה מת״, אמר קולמן, אבל גופו של ג׳סטין היה קפוא ונוקשה כמו גוש בטון.

קולמן הורה לצוות הרפואי לערוך בג׳סטין החייאה. ״חשבתי שסביר להניח שהמאמצים להחיות אותו יהיו לשווא, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים בשבילו״.

15 אנשי צוות בצעו ללא הפסקה עיסוי חזה והנשמה במשך כשעתיים, אבל גופתו של ג׳סטין נותרה ללא שינוי – קפואה, ללא דופק וללא רוח חיים.

דניס קוואלסקי, נשיא מכון הקריוניק האמריקני, לצד המיכלים שבתוכם שמורות הגופות הקפואות | Cryonics

כיום יש במכון כבר כ-140 גופות של אנשים שהוקפאו. בני משפחה באים לבקר אותם עם פרחים

ד״ר קולמן לא הסכים לוותר. למרות סופת השלגים שהתחוללה בחוץ, הוא החליט להטיס את ג׳סטין למרכז רפואי סמוך, שם חיברו אותו למכונת לב ראות (ECMO) כדי לחמם את הדם שלו ולהחדיר בו חמצן.

מוקדם באותו ערב קרה הבלתי אפשרי – ליבו של ג׳סטין החל לפעום, ואחרי שבועיים של טיפול אינטנסיבי במרכז הרפואי הוא החל להתעורר מהתרדמת ששהה בה. הוא הרגיש חלש ולא הבין איפה הוא נמצא. בגלל מכות הקור נאלצו לקטוע את בהונות רגליו ואת שתי הזרתות בידיים. אבל לכך התלוותה גם בשורה טובה: מוחו לא נפגע, למרות שעות ארוכות ללא חמצן. למעשה ג׳סטין חזר לאוניברסיטת פנסילבניה להשלים את התואר שלו בפסיכולוגיה, וכעבור שנה כבר כינס מסיבת עיתונאים להודות לד״ר קולמן ולכל הצוות הרפואי שהחזיר אותו לחיים. ״אני לא זוכר כלום ממה שקרה״, הוא אמר בראיון לאפוק טיימס, ״אולי בדרך הביתה נתקלתי במשהו ונפלתי. לעולם לא אוכל להודות להם מספיק״.

צפרדע-עץ – מקפיאה את עצמה לגוש קרח מת, וחוזרת לחיים | Brian Gratwicke/Wikipedia

אולי הצפרדע תוכל ללמד אותנו איך לשמר בהקפאה, לזמן ממושך, איברים של תורמים להשתלה

״זה סיפור הישרדות כנגד כל הסיכויים״, אמר ד״ר קולמן. ״הוא האדם ששרד את טמפרטורת הגוף הנמוכה ביותר אי פעם. המקרה שלו מהווה שינוי פרדיגמה בדרך שבה אנחנו מבצעים החייאה, ובאופן שבו אנחנו מטפלים באנשים הסובלים מהיפו-תרמיה״. ורופא אחר הוסיף: ״לא קרה שמישהו במצב הזה נשאר בחיים, אנחנו עדים לנס רפואי, אנחנו עדים להיסטוריה של המדע״.

סיפורו של ג׳סטין וסיפוריהם של אנשים נוספים ששרדו היפו-תרמיה קיצונית, נמצאים היום בחזית המחקר הרפואי. רופאים בכמה מרכזים רפואיים בארה״ב, במימון משרד ההגנה האמריקני, ובתמיכת מנהל המזון והתרופות האמריקני, חוקרים האם המנגנון ההישרדותי שעוזר לגוף לשמור על עצמו בתנאי קור קיצוניים, יכול גם להציל חיים של חולים שנפצעו קשה מירי או מדקירות סכין. אולי נוכל ״להקפיא״ פצועים שנמצאים בסכנת מוות, ויום אחד לבצע בהם טיפול רפואי ש״יפשיר״ אותם לחיים.

תלוי בין חיים למוות

הגורם הסודי שהציל את ג׳סטין, כמו גם אחרים שנחשפו להיפו-תרמיה, קשור כנראה לעובדה שכאשר נחשפים לקור קיצוני, כל הפעילויות בגוף מאטות את הקצב שלהן עד כדי חוסר פעילות. כשמצאו אותו אחרי 12 שעות, טמפרטורת גופו הייתה נמוכה מ-20 מעלות. לפי הידע הרפואי המקובל, בטמפרטורת גוף רגילה של כ-37 מעלות, תאי הגוף זקוקים לאספקה שוטפת של חמצן. אם הלב מפסיק לפעום לפתע, ולא מגיע דם נושא חמצן לאיברים, תאי המוח יכולים לשרוד רק כחמש דקות לפני שנגרם להם נזק בלתי הפיך.

אולם כשהגוף נחשף לקור קיצוני פעילויותיו מאטות. בגלל ההאטה בפעילויות המטבוליות של הגוף, התאים זקוקים לפחות חמצן, ולכן יכולים לשרוד זמן ממושך יותר ללא נזק. זהו מצב שבו אדם תלוי בין חיים למוות. הוא לא חי, אבל גם לא מת עדיין, מה שנקרא ״השהיית חיות״ (Suspended Animation).

אחד הראשונים שחקרו את המנגנון הזה ואת הפוטנציאל שלו הוא ד״ר פיטר ריי (Rhee) מאוניברסיטת אריזונה, כשערך ניסויים על חזירים. ד״ר ריי צבר ניסיון רב בחדרי ניתוח כשטיפל בפצועי מלחמה באפגניסטן ובעיראק. במאמר שפרסם יחד עם עמיתים בכתב העת ( Surgery (2002 הוא מספר שטיפל בשתי קבוצות חזירים שסבלו מפציעה קשה. לקבוצה אחת הוא הוריד את טמפרטורת הגוף לעשר מעלות. לקבוצה השנייה שבה טיפל, לא הוריד טמפרטורה.

ד״ר ריי טוען שיותר מ-80 אחוז מהחזירים שטמפרטורת גופם הורדה לעשר מעלות, שרדו את הניתוח, לעומת אפס אחוז בקבוצה השנייה. עוד הוא טוען שלאחר תקופת החלמה, ״החזירים המוקפאים״ לא סבלו מכל פגיעה פיזית או קוגניטיבית. ״אחרי שערכנו את הניסויים, הגדרת ה׳מוות׳ השתנתה״, הוא אמר למגזין New Scientist-2014, והוסיף: ״בכל יום אני חותם על מסמכים שקובעים שאנשים מתים. אין להם דופק ולא פעילות מוחית. אני חותם על פיסת נייר ויודע בליבי שהם בעצם לא מתים. יכולתי במקום ובזמן הזה ל"השהות" אותם. זה מתסכל לקבור אדם בידיעה שיש פתרון״.

יש חיה שקמה לתחייה לאחר שקפאה, בדומה לבני אדם, וזו צפרדע-עץ, שנפוצה במקומות רבים בעולם, החל בהרי האפלצ'ים שבצפון מזרח ארה"ב, והלאה מערבה עד לאלסקה. בחורף היא מקפיאה את עצמה לגוש קרח ״מת״ – ללא סימני חיים, ובאביב מפשירה במהירות, מקפצת ומנסה להזדווג.

דובון מים – הוקפא למשך 30 שנה ושב לחיים | Saguaro National Park/Flickr

דון לארסון מאוניברסיטת אלסקה פיירבנקס (Fairbanks) הוא אולי הראשון שעקב אחרי הצפרדעים האלה בתנאי החיים הרגילים שלהן בטבע של אלסקה, במקומות שהטמפרטורה יורדת מתחת לאפס במשך יותר משישה חודשים.

לארסון גילה שהצפרדעים יכולות להישאר במצב קפוא, בטמפרטורת גוף של כמעט אפס מעלות, למשך כמעט שבעה חודשים. הוא הבחין שהצפרדעים עוטפות את עצמן במעטה של גלוקוזה (סוג של סוכר) השומר על הנוזלים בתוך התאים ומונע מהן להתייבש ולמות.

לארסון מאמין שאולי הצפרדע תוכל ללמד אותנו איך לשמר בהקפאה, לזמן ממושך, איברים של תורמים להשתלה. עד היום איברים כאלה עומדים בפני אותו אתגר שמקלקל את הסטייק בפריזר שלנו: גבישי קרח וכוויות קור הפוגעים ברקמות.

יצור אחר ״שחזר מהכפור״ הוא דובון מים. במאמר שפרסמו חוקרים מיפן בכתב העת המדעי Cryobiology-2015 הם כתבו כי שני דובונים שהוקפאו לפני כ-30 שנה, שבו לחיים. אחת מהדובונים הצליחה לשרוד ואף הטילה 19 ביצים, מ-14 מהן בקעו בהצלחה דובונים.

אבל האם אפשר להקפיא ולהפשיר גם בני אדם?

לשאוב את הדם מהגוף

מי שנחשב למוביל המחקר בתחום הוא פרופ׳ סמואל טישרמן, רופא מנתח במרכז הרפואי באוניברסיטת פיטסבורג, ארה״ב, כבר משנת 2012. טישרמן מתכנן ״להקפיא״ 20 חולים שיגיעו לחדר המיון כשהם סובלים מדום לב בעקבות דימום כבד שנגרם מפציעות, כדי להציל את חייהם.

השיטה של פרופ׳ טישרמן לקירור הגוף היא לשאוב את כל הדם מגוף החולה ולהזרים במקומו תמיסת מלח קרה שמקררת את הגוף במהירות לטמפרטורה של 10 מעלות.

טישרמן לא אוהב לכנות את מצב ההקפאה הזה ״השהיית חיות״. ״כשאנשים חושבים על ׳השהיית חיות׳, הם חושבים על נוסעים בחלל שמוקפאים ומתעוררים כשהם מגיעים ליופיטר, או על האן סולו ממלחמת הכוכבים״, הוא אמר בראיון לבי-בי-סי. ״חשוב שהציבור ידע שזה לא מדע בדיוני – זה מבוסס על ניסויים ונחקר בצורה שיטתית״. במקום ״השהיית חיות״ הוא קורא לתהליך הניסיוני הזה ״שימור והחייאת חרום לדום לב כתוצאה מטראומה״ (EPR-CAT).

״מדובר בחולים שאיבדו בערך 50 אחוז מדמם והחזה שלהם פתוח; סיכויי ההישרדות שלהם בשלב זה הם שבעה אחוזים״, הוא מסביר בהודעה לעיתונות של האוניברסיטה. הרעיון הוא שקירור תאי הגוף יעניק לרופא כמה שעות נוספות לטפל בפציעה של המטופל, במקום חמש הדקות שיש היום.

לפי אתר הניסויים הקליניים של ארה״ב, המחקר נמצא בשלבי ניסוי ועתיד להסתיים ב-2017. בינתיים לא דווח על הצלחות או כישלונות.

״אני סקפטי מאוד לגבי הניסיונות לקרר חולים במידה קיצונית״, אומר בראיון לאפוק טיימס פרופ׳ פיליפ בידרמן, מנהל טיפול נמרץ בבית החולים בלינסון, ומומחה לשימוש במכונת לב-ריאות בתהליך של קירור אנשים. ״זה ניסיוני ולא אומר שיהיה פרקטי״, הוא אומר.

״כיום מקררים את גופו של חולה שעבר דום לב ממושך רק במקרים בודדים, כאשר עושים לו החייאה ולא מצליחים להחיות אותו. עושים את זה גם במקרים של פגיעות ראש או דימומים, אבל זה פחות מוכח מבחינה מדעית״.

לכמה מעלות מקררים?


״עד 34 מעלות. זה מקטין באופן משמעותי את הסכנה לפגיעה במוח מחוסר חמצן״.

אי אפשר לקרר יותר?


״אפשר מבחינה טכנית, אבל אם יקררו לטמפרטורה נמוכה יותר, למשל אדם שנפצע קשה ומדמם מאוד, הוא לא ישרוד את זה. ירידת החום גורמת להפרעות בקרישת הדם, כך שהדימום יגבר עוד יותר והוא ידמם לא רק מהפצע אלא גם באופן ספונטני מכל חור בגוף וימות. גם מערכת החיסון לא עובדת טוב בהיפותרמיה, והחולה עלול למות מזיהום.

״אתן לך דוגמה. לפני כעשור התחילו לקרר ל-30 מעלות חולים עם פגיעות ראש. אחרי שנה ראו שיש שיפור במצב הנוירולוגי אצל החולים ששרדו את הניתוח. אבל יותר חולים מתו מזיהומים ומדימומים. דבר דומה קרה עם אנשים שסבלו מדום לב. לכן מקררים היום ל-35-34 מעלות. ב-2013 פרסמתי מאמר ב-Journal of Trauma, שבו סקרתי את סדרת הטראומות הגדולות בעולם שטופלו באמצעות הורדת חום החולה, אבל לא מתחת ל-34 מעלות״.

מה אתה חושב על הניסויים המוצלחים שעשו בחזירים? 


״העיתונות הרפואית מלאה בדברים שנראים טוב ואחר כך נפסקים כי החולים מתים. אולי בעתיד יהיה אפשר לקרר את גוף החולה לטמפרטורה נמוכה, אבל כיום זה ממש לא מומלץ״.

בינתיים יש מי שלא ממתין לתוצאות הניסויים, וכבר מקפיא אנשים לאחר מותם, בתקווה שבעתיד הטכנולוגיה והידע הרפואי יצליחו להחזיר אותם לחיים.

אחד האנשים האלה הוא דניס קוואלסקי (Kowalski), כבאי, פרמדיק ומדריך מורשה להחייאה מטעם אגודת הלב האמריקנית. בשנתיים האחרונות הוא גם נשיא מכון הקריוניק (Cryonics Institute) בארה״ב, אחד משלושת המוסדות בעולם שמקפיאים גופות של אנשים מתים.

הוא, אשתו וילדיו חתמו על בקשה לעבור תהליך של הקפאה עמוקה לאחר מותם. הם מאמינים שיום אחד יהיו ידע רפואי וטכנולוגיה מתקדמת שיוכלו להחזיר אותם לחיים, לרפא אותם מהמחלה שהרגה אותם, ולהשיב להם את בריאותם.

״תהליך ההקפאה מתחיל מיד אחרי שרופא חותם על תעודת פטירה רשמית. כלומר, החולה לא בהכרח מת מבחינה ביולוגית״, אומר קוואלסקי בראיון לאפוק טיימס. ״המוות מוגדר לפי הטכנולוגיה שיש לנו. לפני 100 שנה אדם נחשב מת כשהלב הפסיק לפעום. היום אפשר לעורר אותו בעזרת שוק חשמלי ועיסויים״.

הצוותים של קוואלסקי ממתינים בהיכון ליד החולה, ובשנייה שהוא ״מת״ הם מתחילים מיד בתהליך החייאה מחודש. הם מחברים אותו למכשירים תומכי חיים כמו מסכה שמספקת חמצן לאיברים, במיוחד למוח, ול״חובט לבבי״, שבאופן אוטומטי שומר על זרימת הדם בגוף. מיד אחר כך הם מכניסים אותו לאמבטיית קרח.

בסופו של דבר מעבירים את הגופה למתקן מיוחד במישיגן, ומאחסנים אותה בטמפרטורת חנקן נוזלי של מינוס 195 מעלות. הגופה נשמרת בכלי מיוחד דמויי טרמוס ענק. קוואלסקי מקווה שיום אחד, כאשר תהיה הטכנולוגיה המתאימה, בני משפחתו או חבריו של המת יוכלו להקים אותו לתחייה.

כיום יש במכון כבר כ-140 גופות של אנשים שהוקפאו. בני משפחה באים לבקר אותם עם פרחים. לצדם יהיו בעתיד הקרוב עוד כ-1,000 איש שחתמו על בקשה להקפאה לאחר מותם.

אתה מאמין שאנחנו יכולים לפעול נגד הטבע, ולגרום לכל דבר שמת לחזור לחיים?


״אנחנו כל הזמן מגנים על עצמנו מהטבע. אנחנו בונים מחסה כדי להתגונן מקור או מחום ומרפאים מחלות. מה שאנחנו עושים בהקפאה עמוקה זה הרחבה של אותו עיקרון, להציל חיים של אנשים״.

שאלה שנשארה פתוחה היא לאיזה עולם האנשים האלה יתעוררו. אולי כמו וודי אלן בקומדיה ״ישנוני״, שהתעורר, אחרי שהקפיאו אותו ל-200 שנה, הם יתגעגעו לחבריהם שמתו ולא התעוררו.

קטע מתעלה קדמונית, בדיוק ביציאה מצומת בצידה הימני תחתון של התמונה | באדיבות פרופ' ויטלי וודיאנוי

כל מחקר שבוצע על גוף האדם במאות השנים האחרונות, כל תרופה שהומצאה וכל טיפול חדשני שהגיח לעולם – הסתמכו על עובדה חשובה אחת: בגוף האדם קיימות שתי מערכות שמובילות חומרים לאורכו ולרוחבו. שתי מערכות בלבד, שדרכן עוברת התרופה, החיסון או הנוזל שאמור לטפל בבעיה.

זו טכנולוגית תאי הגזע הפנימית שלנו, אנחנו לא צריכים תאי גזע מבחוץ. אם המערכת הזאת מתפקדת, היא מסוגלת לתקן תאים פגועים

הראשונה היא מערכת כלי הדם המספקת מים וכימיקלים לרקמות הגוף; והשנייה היא מערכת הלימפה – רשת של נימים וצינוריות השומרת על מאזן הנוזלים בגוף ומקושרת למערכת החיסון.

פרופ' ויטלי וודיאנוי מאוניברסיטת אובורן שבארה"ב

אולם כעת, טוענים מדענים, ייתכן שהתגלתה מערכת שלישית שלא הכרנו עד כה. מערכת המורכבת מרשת של תעלות סבוכות המובילות חומרים שביכולתם לרפא את הגוף.

הראשון שראה וחקר את הרשת המסתורית הזאת במיקרוסקופים שלו היה פרופ' קים בונג-האן, בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בצפון קוריאה. מסקנותיו היו מהפכניות: הוא טען שמה שזורם בהן הם תאי גזע שהגוף מייצר בעצמו כדי שיחליפו תאים פגומים וירפאו איברים פצועים.

אך מאז שהמחקר שלו נעצר באופן מפתיע מסיבות פוליטיות שעוד נחזור אליהן, כל הממצאים המסקרנים שגילה נקברו עמוק באדמה. כמעט 40 שנה התעלמו החוקרים מממצאיו המהפכניים, פשוט כי אף אחד לא הצליח לשחזר אותם.

פרופ' קוואנג סופ-סו מהאוניברסיטה הלאומית של סיאול

רק ב-2004 הצליחו לראשונה חוקרים מדרום קוריאה לראות את התעלות האלו במיקרוסקופים שלהם ובאמת להתחיל ללמוד מה קורה שם, בכלים מדעיים מקובלים. ביניהם פרופ' קוואנג סופ-סו (Kwang‐Sup Soh) מהאוניברסיטה הלאומית של סיאול. בכתבה קודמת בנושא סיפר פרופ' קוואנג לאפוק טיימס כיצד למד לראשונה להבחין בתעלות השקופות האלה במיקרוסקופ, והתחיל לחקור אותן בהליכים מקובלים.

"זו טכנולוגית תאי הגזע הפנימית שלנו, אנחנו לא צריכים תאי גזע מבחוץ. אם המערכת הזאת מתפקדת, היא מסוגלת לתקן תאים פגועים", מסביר בריאיון לאפוק טיימס פרופ' ויטלי וודיאנוי (Vitaly Vodyanoy) מהמחלקה לאנטומיה ולפיזיולוגיה באוניברסיטת אובורן שבארה"ב, שבמשך קצת יותר מעשור חוקר את התעלות האלו באמצעות המיקרוסקופים החזקים שבמעבדתו.

למחקר בתחום הצטרפו גם חוקרים מסין, מארה"ב ומאירופה. אך כפי שמסביר פרופ' וודיאנוי, "אנשים רבים עדיין לא מאמינים בזה, כך שלצערי המדע הזה בינתיים לא מקבל מימון ראוי ולא הרבה אנשים חוקרים את זה, אז העבודה בעצם רק התחילה".

איזה יישומים יכולים להיות למערכת הזו בעתיד? 


"אני מאמין שהיא יכולה להיות מועילה מאוד בשיקום ובחידוש של איברים. אם מישהו למשל מאבד אצבע… חיות רבות יכולות לייצר מחדש איברים שלהם שאבדו אבל אנחנו לא. לדעתי ייתכן שנוכל לעשות את זה באמצעות גירוי נכון של המערכת הזאת. התחדשות של תאים יכולה להיעשות בכבד, בלב וגם באיברים חיצוניים כמו אצבעות או כף רגל. אני מאמין שבעתיד נוכל לייצר אותם מחדש".

החוקר פורץ הדרך שנעלם לפתע

הסיפור הזה מתחיל כאמור בפרופ' קים בונג-האן הצפון קוריאני, שפרסם לראשונה את התעלות שגילה ב-1961. במאמר הראשון שלו הוא תיאר אותן כרשת המרידיאנים שבבסיסה של הרפואה האוריינטלית. הגאווה בצפון קוריאה על התגליות המהפכניות הייתה גדולה ומנהיג המשטר הקומוניסטי, קים איל סונג, קנה לפרופ' קים ציוד מחקר חדשני.

אפילו רשת התעלות כונתה על שמו של פרופ' קים – תעלות בונג-האן. במחקרים הבאים שפרסם עד 1965 דיווח פרופ' קים על הרשתות הדקיקות והשקופות, שעוביין מיקרונים בודדים (מיליוניות המטר), ועל הצמתים שמופיעים לאורכן, שגודלן עשירית המילימטר עד מילימטר בודד. את הצמתים האלו הקביל פרופ' קים לנקודות האקופונקטורה של הרפואה הסינית.

גרגרונים בגודל של עד מיליונית המטר שפרופ' וודיאנוי מצא בתוך הצמתים הקדמוניים
| באדיבות פרופ' ויטלי וודיאנוי

ההשלכות המעניינות התחילו להתברר במאמרים מאוחרים יותר שלו, כשהתחיל לבדוק מה זורם בתעלות ובצמתים. הוא גילה שם מידע גנטי רב ועשיר. כיום כולנו כבר מכירים את המונח של תאי גזע – תאים כמו עובריים המסוגלים להתפתח למגוון סוגי תאים שונים. אבל אז, בשנות ה-60, אף אחד עוד לא חשב שגם אצל אנשים בוגרים מסוגלים להופיע תאים שכאלו, ובטח לא חשבו על האפשרויות הכמעט אינסופיות של שימוש בתאים האלה, כפי שאנחנו כבר מכירים כיום.

פרופ' קים גילה שלא רק שבתעלות האלו זורם מידע גנטי רב, אלא שבצמתים של המערכת, אותן נקודות מורחבות, נוצרים תאים חדשים וצעירים המסוגלים להתפתח בהמשך למגוון סוגים שונים של תאים בוגרים. הוא הגיע למסקנה שקיימת כאן מערכת טבעית המאפשרת לגוף לטפל ברקמות פגועות. "תאי הגזע נעים לאורך הרשת הזאת ומגיעים למקומות ספציפיים, לאיברים שבהם יש תאים פגועים", מסביר פרופ' וודיאנוי.

אבל כל זה נעצר לפתע ב-1966, כשמעבדות המחקר של פרופ' קים נסגרו לפתע. אפילו עקבותיו נעלמו, כמו גם אלה של כל צוות המחקר שלו. עלה חשש כבד שהוא הוצא להורג. השמועות מציעות שפרופ' קים נקלע לליבו של מאבק פנימי בהנהגת צפון קוריאה, לאחר שזכה לתמיכה רבה ממספר שתיים בהנהגת המפלגה, קאום צ'ול פארק.

קטע של תעלה קדמונית, מרוחק יחסית מצומת
| באדיבות פרופ' ויטלי וודיאנוי

הייתה גם בעיה במאמרים שפרסם פרופ' קים. היה חסר בהם פרט חשוב אחד שבלעדיו כל המחקר בתחום נתקע. פרופ' קים סיפר שגילה את התעלות הדקיקות והשקופות לאחר שצבע אותן בצבע מיוחד, אבל לא סיפר איך עשה זאת או מה היה הפיגמנט שסייע לו לראות את התעלות במיקרוסקופ. לכן, למרות ממצאיו המרשימים, במשך 40 שנה אף אחד לא הצליח לשחזר אותם, וכל המחקר שערך הפך לחידה מסקרנת אפופה במסתורין.

פרופ' קוואנג סופ-סו מהאוניברסיטה הלאומית של סיאול החליט שהוא חייב לפענח את החידה ולהמשיך את המחקר. אבל זה לא היה פשוט, בעיקר לאור העובדה שאף גורם לא מממן מחקרים כאלה.

ב-2002 הוא יצא לדרך והמשוכה הראשונה הייתה לגלות כיצד ניתן לראות את התעלות – איך אפשר לצבוע אותן ולהבחין בהן מבעד למקרוסקופ. לקח לו בערך שנתיים לגלות את זה. הוא צבע רקמה של חולדה בצבע הנקרא "אקרידין כתום" ובחן את הרקמה במיקרוסקופ. פרופ' קוואנג גילה בעזרת הצבע שגרעיני התאים שבתעלות מוארכים יותר בהשוואה לגרעינים שמחוץ לתעלות, וכך הוא הצליח להבחין בקיום התעלות.

בשלב זה מערכת התעלות קיבלה את שמה המודרני – Primo Vascular System כשב-Primo הכוונה היא ל-Primordial, קדמוני. אחרי שנתיים נוספות של מחקר כבר התחילו להצטבר עדויות למידע הגנטי העשיר שזורם בתעלות, ולתאים הזעירים שזורמים בהם, המסוגלים להתפתח בצמתים לתאי גזע בשלים.

צמתים של המערכת הקדמונית שנמצאו במעי הדק של חולדה | תמונה: באדיבות פרופ' ויטלי וודיאנוי

תמונה באדיבות פרופ' ויטלי וודיאנוי

כמו סיבים אופטיים

צירוף מקרים מפתיע הביא לידיו של פרופ' וודיאנוי תרגום לרוסית של ספרו המקורי של פרופ' קים. אחרי שהציג באחד הכנסים מעט תמונות ממחקריו של קים, תמונות שמצא בכתב עת ישן, ניגש אליו בסוף ההרצאה אחד המאזינים והציע לו את העותק הפרטי שלו של הספר. עותק ברוסית שהצליח להשיג בשנות ה-60 בבייג'ינג. אך כיוון שמדובר בתרגום לרוסית, לאותו מאזין לא כל כך היה מה לעשות עם הספר.

תמונה באדיבות פרופ' ויטלי וודיאנוי

וודיאנוי, יליד ברית המועצות שאת לימודי הדוקטורט בביו-פיזיקה עוד השלים בלנינגרד, שמח על המציאה וגילה שהספר פתח בפניו צוהר לתחום מחקר חדש ומרתק. "ברגע שהשגתי את הספר הבנתי שזה מדע רציני מאוד. רק מאוחר יותר גיליתי שיש אנשים נוספים בדרום קוריאה שממשיכים לעבוד בתחום הזה".

כך, החל מ-2002 הוא מנצל את המיקרוסקופים החזקים שהוא מחזיק במעבדה שלו באוניברסיטת אובורן, שם הוא עוסק במחקר אנטומי, כדי ללמוד יותר על התעלות האלה. בניגוד לפרופ' קוואנג שצבע את התעלות כדי לראותן, וודיאנוי כבר לא צריך לעשות זאת בזכות המיקרוסקופים המשוכללים שלו. "קשה לראות את המערכת הזאת כי הנימים שלה שקופים ודקיקים מאוד. אבל ראיתי את התעלות האלו והבנתי שהן שונות לגמרי מכל סוג אחר של תעלות בגוף.

"הארכיטקטורה של המערכת הזאת מאוד מיוחדת. היא מורכבת מצמתים ומצינורות. מתברר שהצינורות עצמם מורכבים מעשרה עד 15 תתי צינורות דקיקים שנראים בעצם כמו סיבים אופטיים. הצינורות האלה חודרים לכל גופנו, ולאורכם יש צמתים המעבירים אותות חשמליים וכימיים לכל רחבי הגוף.

"כשחתכתי את הצמתים לפרוסות דקיקות, ראיתי שגם הם מורכבים מהרבה נימים, שחלקם מתרחבים בתוך הצמתים. ראיתי שבתוך הצמתים האלו תאי הגזע מבשילים ומתבגרים, עד שהם מוכנים להעברה למקומות שבהם הם יידרשו בגוף".

האם מדובר בתאי גזע עובריים, כאלה שמסוגלים להתפתח לכל סוג אחר של תא?


"לא. ראינו שכל תעלה כזו היא חלק ממעגל ספציפי, שעובר מהעור דרך מספר צמתים ומגיע לאיברים פנימיים ספציפיים. יש למשל תעלה שמגיעה לכבד, ואחת אחרת שמגיעה לטחול ולקיבה. כך שבכל צומת נוצרים תאי גזע שמתאימים רק לאיברים המקושרים לאותה תעלה".

הממצאים שגילה וודיאנוי מתקשרים לסדרת תגליות מהשנים האחרונות שאינה קשורה לתעלות הקדמוניות. תגליות המראות שלכמה איברים בגופנו יש תאי גזע משלהם. לא מדובר בתאי הגזע העובריים, שיודעים להתמיין לכל סוגי התאים שרק נחשוב עליהם, אלא רק למספר מוגבל של סוגי תאים – בדיוק אלו שצריך באותו איבר.

כך למשל כבר ב-1989 זוהו לראשונה תאי הגזע של המוח, המסוגלים להתמיין לנוירונים או לסוגי תאים אחרים החיוניים במוח; תאי הגזע של העצמות מסוגלים להתמיין לתאי עצם או לסחוס; וגם למעי יש את תאי הגזע הפרטיים שלו. לתאים האלו קוראים תאי גזע מולטיפוטנטיים ומתברר שהם אכן לוקחים חלק בתהליכי התחזוקה והשיקום של אותם איברים.

תעלות מסביב לגידולים סרטניים

פרופ' וודיאנוי מעלה גם אפשרות נוספת הקשורה במערכת הזו. בסוף ימיהם, חלק מתאי גופנו נכנסים למצב של מוות מתוכנת, "אפופטוזה" במינוח מקצועי. לפי ההשקפה המקובלת כיום, זה אומר שהתא מתפרק למספר גופיפים זעירים שמעוכלים ומתפרקים בסופו של דבר. זה כולל גם את גרעין התא, על כל הכרומוזומים והמידע הגנטי שבו. כיום מקובל לחשוב שכשתא עובר מוות מתוכנת שכזה, כל המידע הגנטי שבו מתפרק ונעלם, וכשייווצר תא חדש יהיה צורך להרכיב את כל הכרומוזומים האלו מחדש.

אבל כפי שמסביר פרופ' וודיאנוי, ייתכן שגופנו מסוגל לעבוד בצורה יעילה הרבה יותר בעזרת מערכת התעלות הקדמוניות. "פרופ' קים גילה שכשתאים עומדים למות הם אורזים את כל הכרומוזומים לגופיפים קטנים שנאספים על ידי התעלות הקדמוניות, ובעזרתן גם מועברים לצמתים הקדמוניים. בתוך הצמתים הם ממוחזרים ומורכבים מחדש לתאים חדשים.

"זו מערכת חסכונית מאוד. אם את מחשבת כמה אנרגיה צריך להשקיע כדי לייצר תא גזע חדש כשצריך להרכיב מאפס את כל מרכיביו, זו תהיה אנרגיה עצומה. אבל כנראה שזה עובד בצורה הרבה יותר חסכונית ויעילה ממה שחשבנו".

האם הצלחתם למצוא קשר בין התעלות האלו למחלות כלשהן?


"כן, חוקרים בקוריאה גילו בשנים האחרונות שליד גידולים סרטניים הריכוז של הצינוריות הקדמוניות גבוה במיוחד".

פרופ' וודיאנוי מתייחס לסדרת מאמרים שפורסמו בהובלתו של פרופ' קוואנג סופ-סו, החל מ-2010. מתברר שבצמוד למגוון סוגים של גידולים סרטניים כמו סרטן השד, סרטן הריאות, סרטן העור ועוד, התגלה ריכוז גבוה במיוחד של צינוריות קדמוניות, וניכר שהן אפילו עוזרות להתשפטות המחלה כשהן לוקחות חלק בהפצת התאים הסרטניים וביצירת הגרורות החדשות.

"אנחנו עדיין לא יודעים מדוע זה קורה ואיך להתערב ולנצל את זה. מעניין שצפיפות דומה של תעלות קדמוניות אפשר לראות גם בצמידות לריכוזי שומן".

בנקודה זו פרופ' וודיאנוי מעלה היבט רפואי נוסף שלדעתו חשוב שרופאים מנתחים יכירו. "אם את לוקחת חולדה וחותכת את כל התעלות הקדמוניות שלה שמספקות אספקה לאיבר מסוים, למשל לכליות, אבל משאירה את כל שאר הצינורות ללא פגע, הכליות ימותו תוך ימים ספורים או מספר שבועות.

"זה אומר שחשוב מאוד שהצינורות האלו והצמתים שעליהם יישארו ללא פגע. כשאדם עובר ניתוח, המנתח דואג לא לפגוע בכלי דם ובצינורות אחרים, אבל הוא לא מודע ולא יודע שום דבר לגבי המערכת הקדמונית. הוא עלול להזיק לה וזה ישפיע מאוד על ההתאוששות. זה עלול להיות עניין של חיים ומוות כי אם צינוריות קדמוניות מרכזיות ניזוקות, ההתאוששות לא תהיה מלאה".

הלטאות מסוגלות להצמיח לעצמן זנב חלופי. האם גם אנחנו נצליח בעתיד לעשות דברים דומים בעזרת המערכת הקדמונית? | תמונת אילוסטרציה: Fotolia

כמו לגלות יבשת חדשה

באיזה סוגים של חיות כבר מצאתם את התעלות האלו? 


"אני עובד בעיקר עם חולדות, בהיבטים רבים הן מודל טוב מאוד לגוף האנושי. פרופ' קים מצא בזמנו את התעלות האלו גם אצל ארנבות, חתולים, כלבים ועוד, והוא גילה שהמערכת הזאת היא אוניברסלית, כל מערכת החיים עובדת בדרך הזאת".

ואצל בני אדם הצלחתם להדגים את זה?


"פרופ' קים ערך מחקר חלקי על בני אדם, אבל בינתיים אנחנו לא יכולים לעשות את זה כי עוד אין לנו אישורים לניסויים כאלו. יש ועדה מיוחדת שקובעת לגבי מחקרים על בני אדם ובדרך כלל רק כשכבר מכירים את המערכות האלו טוב מאוד בבעלי חיים, אפשר להתחיל לבצע מחקרים דומים גם בבני אדם.

"אני מאמין שמחקר על בני אדם בתחום הזה יקבל יותר תשומת לב כשנצליח למצוא שיטות פחות הרסניות לחקור את זה. בינתיים אנחנו יכולים רק לנתח רקמות של חולדות וכך לראות את התעלות ואת הצמתים האלו, אבל אנחנו לא יכולים לעשות דברים כאלה עם בני אדם".

קיימים כיום יישומים פרקטיים לתאי הגזע האלו, או למערכת הקדמונית בכללותה? 


"בינתיים לא. תאי גזע היא כמובן טכנולוגיה עצומה, אבל לתאים הספציפיים האלו שבמערכת הקדמונית עוד אין שימוש פרקטי. אף אחד עדיין לא משתמש בהם, כי המחקר עדיין בחיתוליו.

"אבל בטווח הרחוק, אם ישתמשו בתאי הגזע האלו זה יהיה שונה מהשימוש המוכר כיום בתאי גזע. בטכנולוגיה המודרנית, אם רוצים תאי גזע צריך להשיג אותם מהמטופלים או מתורם. בדרך כלל לוקחים דגימה קטנה מאוד של תאי גזע, ואז צריך להרבות אותם בתרבית ואחר כך להזריק אותם למטופל.

"אבל את תאי הגזע האלו לא נצטרך להוציא מהמטופל. הדבר היחיד שצריך לדאוג לו הוא שהצינורות הקדמוניים נקיים מספיק כך שהם מסוגלים להעביר את תאי הגזע לאיברים החולים או הפגועים. נוכל לעבוד עם המערכת הזאת באופן טבעי, נצטרך רק לגרות אותה ולוודא שהצינוריות שלה נקיות ופתוחות".

איך בקהילה המדעית מתייחסים לרעיונות שלכם?


"בסך הכול הקהילה המדעית די סקרנית לגבי הנושא, אבל בגלל שעוד אין הרבה מאמרים בתחום, קשה להם בינתיים לקבוע עמדה. הייתי אומר שהקהילה די נייטרלית בנושא.

"אבל יש גם התנגדויות של כמה אנשים שמרנים יחסית. אנשים שכל החיים עוסקים באנטומיה ואף פעם לא ראו מערכת צינוריות כזאת. זה קצת דומה לכך שכולנו חושבים שאנחנו מכירים את העולם היטב. אז אם מישהו פתאום יאמר שהוא גילה יבשת חדשה – יהיה קשה מאוד להאמין לו".

לקריאה נוספת:

Primo Vascular System and Its Potential Role in Cancer Metastasis
(Kyung A. Kang, 2013)

Current State of Research on the Primo Vascular System
(Kwang-Sup Soh, 2011)

Characterization of Primo Nodes and Vessels by High Resolution Light Microscopy
(V Vodyanoy, 2012)

מתוך הסרט "ההצעה הטובה ביותר" – צרכיו ומאוויו של הגיבור נשמרים בחדר שמור כמו כספת

אני פוגשת את הפסיכולוג הקליני ישראל רוזנבאום בחדר שבקומה הרביעית בבניין בלב רמת אביב ג'. החדר קטן וריק, יש בו שתי כורסאות אדומות, אני יודעת שאחת מהן מיועדת לי, ואני מתיישבת במבוכה של אדם שמגיע לפגישה ראשונה עם פסיכולוג. "מרגיש מוזר", אני אומרת בחיוך לרוזנבאום שמשיב בחיוך ולא אומר דבר.

כשרוצים לגעת במקומות כואבים, קל יותר להתחיל לדבר עליהם כשמדובר בגיבור של סרט

רוזנבאום הוא פסיכולוג שונה בנוף המקומי. הוא פסיכולוג קליני שגם עוסק בטיפול אקזיסטנציאליסטי (העוסק בקשר שלנו לחיים ולמוות) וגם התמחה בתחום ה"סינמה תרפיה". הוא מחזיק בתואר בקולנוע שעשה לפני כמה שנים, מתוך אהבה לתחום שהפך למקצוע.

רוזנבאום מקבל אנשים למשרדו ועורך איתם מפגשי טיפול קונבנציונליים לגמרי, אך משתמש בסרטים כדי לעזור למטופלים להיפתח ולהיות מודעים יותר לעכבות ולחומות שלהם דרך צפייה בחייו של מישהו אחר – הגיבור בסרט.

הפסיכולוג ישראל רוזנבאום משתמש בסינמה תרפיה בטיפולים קונבנציונאליים | צילום: אלכס גורביץ׳

מה יש בסרט שהופך אותו לכלי טוב לטיפול, יותר מאשר שיטת טיפול רגילה?


"טיפול קונבנציונלי נעשה באמצעות מילים בלבד. אבל קולנוע הוא רב ממדי, הוא עובד על הרבה יותר חושים. מלבד מילים יש בו גם מוזיקה, תמונות, צבעים ושחקנים. הוא גם עוסק באנשים אחרים, לא בעצמנו. כשרוצים לגעת במקומות כואבים, קל יותר להתחיל לדבר עליהם כשמדובר במישהו אחר".

תן לי דוגמה. 


"יש סרט שאני משתמש בו בטיפולים וגם בסדנאות, הוא נקרא 'ההצעה הטובה ביותר'. גיבור הסרט הוא איש מכירות פומביות עם ידע עצום בתחום, שמוזמן לכל המכירות הפומביות היוקרתיות בעולם. הוא טיפוס שונא אנשים, הולך עם כפפות ולא נוגע בשום דבר. אבל עם כל המגננות האלו, יש לו בבית מקום שבו הוא מתחבר אל רגשותיו, חדר משוריין כמו כספת, שנעול בקוד סודי שרק הוא יודע. כל הקירות בחדר מלאים ביצירות אמנות של נשים שציירו ציירים מפורסמים, כאלה שלא היה לו האומץ להתקרב אליהן. מידי פעם הוא נכנס לחדר, יושב ומסתכל על התמונות.

"יום אחד הוא מקבל טלפון ממישהי שמספרת שקיבלה ירושה גדולה של חפצי אמנות שהיא רוצה להוציא למכירה פומבית. אחרי כמה שיחות ופגישות הוא מתאהב בה ומתחיל להיפתח בפניה. הוא מספר לה שהוריו נעלמו בגיל צעיר, ששמו אותו במנזר ושם הוא קיבל עונש לעזור למישהו שעסק בשיפוץ חפצי אמנות. זה מצא חן בעיניו וכך הגיע לאן שהגיע היום.

"אנחנו מבינים שהוא כנראה עבר טראומה קשה מאוד כילד שננטש. הטראומה גרמה לו לבנות מסביבו חומות ואת הכספת הזו. בתוך הכספת הוא שם את כל הצרכים האנושיים שהוא סגר ודיכא, כדי לא להיפגע שוב, צרכים שעדיין קיימים אצלו בפנים".

הסרט "ההצעה הטובה ביותר", הופך לסרט מתח כשמתגלה המזימה הגדולה – להיכנס לחדר הנעול ולגנוב את כל יצירות האמנות. בהמשך מתברר שהבחורה שהתאהב בה שותפה למזימה. "כשהוא מגיע לחדר ופתאום רואים את הקירות ריקים", אומר רוזנבאום, "זאת דוגמה לחוסר אונים שקשה להתמודד איתו. זה קרה אחרי שהוא פתח את הלב בפני אהובתו".

באיזה אופן אתה משתמש בסרט הזה?


"בכל מיני צורות. כפי שגיבור הסרט בונה סביבו חומות, כך עושים גם רוב האנשים במציאות. הם שומרים על עצמם כדי שלא ייפגעו ומפתחים מנגנוני הגנה. לפעמים המטופלים שמגיעים אליי נורא קשוחים וקשה לי ליצור איתם קשר. כשאני עובד עם אנשים כאלה, במקום שאתחיל לדבר ושהם יתחילו לחפור בתוך החומות של עצמם, אני שולח אותם לראות את הסרט.

"לא מזמן היה לי מטופל ששלחתי לראות את הסרט, ולאחר שצפה בו הצלחנו לראות את החומות שהוא הציב לעצמו. זה אדם מבוגר שעבר דברים רבים בחייו. היו לו כל מיני שאיפות וציפיות אבל גם הרבה חומות בתוכו. אחרי שצפה בסרט הוא ראה דברים שונים לגמרי מיתר האנשים. באופן מפתיע הוא בכלל לא ראה את המזימה שכולם היו שותפים לה.

"כלומר, עלה בו משהו נאיבי. זה מעניין, כי גם בגיבור הסרט היה משהו נאיבי. הנאיביות שלו הייתה נקודת התורפה שאפשרה לאנשים לחדור לתוך המקום הכי שמור שלו. כך הצלחתי לראות ביחד עם המטופל את נקודת התורפה שלו, הנאיביות, שלא מאפשרת לו להשיג את הקשר שהוא רוצה".

לגבי אותו אדם נאיבי, האם אין רובד חיובי בכך שפורצים לו למקום השמור ביותר? זה הרי מאפשר לו להיפתח. 


"נאיביות היא דוגמה טובה לכך שלכל דבר יש כמה צדדים. אין נכון ולא נכון. התשובה תמיד נמצאת אצל המטופל. בסרט עצמו, אחרי שהגיבור גילה שהחדר ריק, הוא התמוטט ואושפז במחלקה פסיכיאטרית. ולמרות זאת באחת הסדנאות שהעברתי מישהי אמרה: אני לא בטוחה שהוא לא היה חוזר על זה שוב כי הוא הצליח לממש צרכים שהוא לא מימש כל חייו – להתאהב, להיות בקשר, במגע עם אישה. אז נכון שהתוצאה של הגיבור הייתה לא טובה, אבל לא בטוח שהתהליך לא היה טוב בשבילו. אנחנו באמת לא יודעים.

"הצפייה בסרט מאפשרת לדבר עם המטופלים על מה אנחנו מוכנים לוותר ועל מה אנחנו שומרים כדי להגן על עצמנו, ומתי אנחנו מוכנים להסתכן. זה פותח דיאלוג שהולך לכל מיני כיוונים.

"אני אף פעם לא יודע מה טוב למטופל. אחת המטרות בטיפול אקזיסטנציאליסטי לפחות, היא לאפשר למטופל לבחור מה טוב לו ממקום של חופש בחירה אמיתי. לא ממקום שמאלץ אותו לבחור ומוביל אותו".

הפסיכותרפיסטית ד"ר בירגיט וולץ עובדת בשיטת ההזדהות עם גיבור הסרט

מי שנוקטת בשיטה מעט שונה היא הפסיכותרפיסטית ד"ר בירגיט וולץ מקליפורניה, שכתבה ספר על סינמה תרפיה. אם רוזנבאום נותן למטופלים לחוות את הסרט בלי לכוון אותם, וולץ אומרת להם לשים לב לדברים מסוימים ואז מכוונת אותם להבין משהו.

היא מספרת על בחור צעיר, תלמיד תיכון בשם ג'וש, שהיה בדרכו הביתה כשלפתע תקף אותו באכזריות שודד ופצע אותו קשה בפניו. ג'וש היה תלמיד מצטיין ועמד לסיים את לימודיו, אבל בעקבות התקרית הוא לא חזר להיות כשהיה. הוא נאלץ לעבור ניתוח מורכב ומסוכן שאיחה את פצעיו, ומאז הרגיש מדוכא. הוא בילה בשינה ובמשחקי וידאו, וגם שקל להיפרד מחברתו כיוון שהרגיש שנשארה איתו מתוך רחמים בלבד.

לבסוף הגיע לפגישה אצל ד"ר וולץ. הפעם האחרונה שראה פסיכולוג הייתה לפני כמה שנים, לאחר שהוריו נהרגו בפתאומיות בתאונת דרכים. למעשה, הוא בכלל לא התכוון להגיע לפגישה עם וולץ, אילולא סבתו, שאיתה התגורר, דחפה אותו לכך. בפגישתם הראשונה הבחינה ד"ר וולץ כי ג'וש סובל מהפרעה פוסט טראומטית ומדיכאון.

"הוא נראה ידידותי בתחילה אבל כשהצעתי לעזור לו עם כמה מהטראומות החמורות שעבר הוא החל להיסגר. הוא היה משוכנע שדבר לא יוכל לעזור לו".

ד"ר וולץ שכנעה את ג'וש לחזור לפגישה נוספת אבל נתנה לו שיעורי בית: עליו לצפות בסרט "סיפורו של וויל האנטינג" ולדמיין בזמן שהוא צופה בסרט איך הוא היה נוהג באותן סיטואציות שבהן נמצא הגיבור.

וויל האנטינג היה נער גאון, יתום משני הוריו, שסולק מכל מסגרת לימוד אפשרית בגלל בעיות אלימות. אבל יום אחד הנער הגאון הצליח לפתור חידה מתמטית מסובכת שפרופסור באחת האוניברסיטאות פרסם על לוח המחלקה למתמטיקה.

הסרט על וויל האנטינג נתן למטופל תקווה, זה גרם לו לחשוב שאם התרפיה עזרה לבחור קשוח כמו וויל, אולי כדאי לו לנסות את זה גם כן

מתוך הסרט "סיפורו של וויל האנטינג" – המטפל השלישי ידע איך לעזור לו

הפרופסור החליט לקחת את האנטינג הגאון תחת חסותו, בתנאי אחד: שיגיע לפגישה קבועה אצל מטפל, שיסייע לו להתמודד עם פרצי האלימות. לאחר מספר מטפלים שהוא שולח לכל הרוחות, הוא פוגש במטפל שעוזר לו לשנות את חייו.

כשג'וש חזר אל וולץ הוא סיפר כמה אהב כשוויל האנטינג "הראה מה זה" לשני התרפיסטים הראשונים שנפגש איתם ולא אהב. "הלוואי והייתי עושה דבר דומה עם המטפל שהיה לי אחרי שהוריי מתו", הוא אמר לה והוסיף: "אבל המטפל השלישי של וויל היה בסדר, נראה שהוא ידע איך לעזור לו. האם זה תמיד לוקח כל כך הרבה זמן להרגיש טוב יותר?", שאל את וולץ. "לפעמים כן", ענתה התרפיסטית.

"הסרט וויל האנטינג נתן לג'וש תקווה", אומרת וולץ. "זה גרם לו לחשוב שאם התרפיה עזרה לבחור קשוח כמו וויל, אולי כדאי לו לנסות את זה גם כן".

וולץ נוקטת פעמים רבות בשיטת ההזדהות – בעזרת שאלות מכוונות היא מבקשת מהמטופל לדמיין את עצמו בתוך הסיטואציה כגיבור הסרט. "תיאוריית המסע של הגיבור" של הפילוסוף ג'וזף קמפבל היוותה עבורה השראה.

התיאוריה של קמפבל אומרת שלסיפורי מיתולוגיה הירואיים מתרבויות שונות יש דפוס בסיסי דומה, שבו הגיבור המיתולוגי נקרא להרפתקה, מהסס לצאת למסע, עובר מכשולים, נלחם בשדים ויוצא מחודש. המסע, שהוא אנלוגיה למסע הפנימי שעובר המטופל, מתבטא ברוב הסרטים שאנחנו רואים, בין אם הבמאי יצר זאת במודע או שלא. וולץ מדריכה את המטופלים לדמיין שהם גיבורי המסע הזה. "זה עוזר להם לעשות הקבלה לסיטואציה האישית שלהם ומסייע להם לרכוש ביטחון, כמו גם את הכוח ואת התקווה להתגבר על המכשולים שעומדים בפניהם", היא מסבירה.

לטפל במטפלים

המערבון האמריקני "מרכבת הדואר" בבימויו של ג'ון פורד מתאר כרכרה של נוסעים לבנים במערב הפרוע, שנתקלים באינדיאנים. הבמאי מציג בסרט את נקודת המבט של האנשים "הלבנים" שיושבים בתוך הכרכרה כשהאינדיאנים תוקפים אותם. "צילומי קלוז אפ מראים כמה הם חרדים, ויורדים לפרטים של אישה עם תינוק שמעוררים את האמפתיה של הצופה", מספר רוזנבאום, "האינדיאנים לעומת זאת נראים כולם אותו דבר, הם צבועים, צורחים ואין להם נקודת מבט. אני מראה את הסרט הזה בסדנאות לפסיכולוגים ולמטפלים".

במה זה תורם להם?


"זה מסייע להם לראות שלמטפל חשוב לראות את נקודת המבט של המטופל, במקום לראות את הסיטואציה מנקודת המבט שלו, ומתוך התיאוריה שלו. זה אחד הדברים החשובים שמטפל צריך לדעת לעשות. כל מטרתו היא להתקרב לעולמו של המטופל ולא ללמד אותו את שפת המטפל ואת הערכים שלו. רק כך אפשר לעזור לו באמת".

כשאתה עובד עם קבוצות, אתם רואים את הסרט יחד? 


"בכל מקום זה שונה. כשהעברתי סדנאות ברמב"ם, עשינו יום שלם של סדנת קולנוע, הם ישבו וראו סרטים ואני דיברתי. לעומת זאת, בסדנאות שאני מעביר לפסיכולוגים, הם יושבים על מזרונים וכורסאות ואחרי הסרט הם חוזרים למעגל״.

סרטים הם פעמים רבות הבריחה שלנו מהמציאות. האם אין סכנה בכוח ההשפעה שלהם כשנכנסים לטיפול? למשל בהזדהות עם הגיבור.


"להיפך, אם אדם לא נמצא בטיפול והוא הולך לסרט ורואה כל מיני דברים, הוא יכול להזדהות איתם וללכת לעשות דברים כתוצאה מכך. אנחנו יודעים על מקרים כאלה. הספר של גתה למשל, 'ייסורי ורתר הצעיר', הביא מאות אנשים שקראו אותו ללכת ולהתאבד. כך שבסרטים או בספרים יש סכנה בכל מקרה.

"מי שנמצא בטיפול הוא במצב טוב יותר, כי אפשר לעבוד איתו על זה. אם הוא אומר 'בא לי להתאבד', אפשר לדבר איתו על זה. לא אשלח מישהו שרוצה להתאבד לראות סרט על התאבדות… אבל כן אדבר איתו".

הצלחה אינה נמדדת רק לפי הישגיו של האדם אלא גם על ידי גודל האופוזיציה שבה נתקל ונחישותו להמשיך בדרך שבה הוא מאמין, גם כשהוא נתקל בהתנגדות מהאנשים שהכי קרובים אליו.

יש דבר אחד שחזק מן האדם, או לפחות מרוב בני האדם, וזוהי הסביבה, הבית, השכונה, החברה ולעתים המדינה. וכאשר אלה פועלים נגדנו מבית ומחוץ לאורך זמן, החתירה נגד הזרם אפשרית רק לאלה המצייתים לקוד פנימי שגיבשו.

הקוד הזה מאפשר להם להתגבר על התנגדויות, לשמוע שוב ושוב את המילה “לא״, ולא להישבר. לא לקרוס מול הכישלון, ולמרות המצוקות להתקדם הלאה, קרב אחרי קרב, נגד הסיכויים הנראים לעין, ובמרבית המקרים לבד.

מי שיוצא למסע שכזה לא תמיד מצליח להעריך נכונה את עוצמת הגלים והסופות שייתקל בהם. מרגע שיצא למסע, עליו להבין שהוא אינו עוד אדון לעצמו, אלא עבד לרצף של אירועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים, ושהסיכוי היחיד שלו להפסיק ללכת נגד הזרם – הוא לשנות את כיוון הזרם.

בסיפור שלפניכם תקראו על גלית אבינועם, אימא עקשנית ואמיצה, שבעיה קיומית התגלגלה עד לפתח ביתה, ובמקום לגלגל אותה הלאה, או לוותר, יצאה למלחמה רבת שנים עבור ילדיה ועבור עקרונות הצדק עליהם חונכה. ניצחונה הפך לניצחון של רבים אחריה.

גלית אבינועם

ה״ארין ברוקוביץ״ של נס ציונה

שמי גלית אבינועם, ואני אתחיל את הסיפור שלי מהסוף: אחרי עשור של מאבק בלתי אפשרי והמון רגעי משבר, כבר לא מרססים היום בחומרי הדברה את הילדים שלי

בשנת 2005 הגשמתי חלום, עברנו לגור בבית פסטורלי שנושק ל-800 דונם של פרדסים. מכרו לי חלום ירוק, אך מהר מאוד גיליתי שקניתי חלום בלהות – בית שמעליו עובר על בסיס שבועי מטוס שמרסס אותו ב״מלתיון״. השקעתי בבית הזה את כספי ואת ליבי, ולא התכוונתי לחפש מקום מגורים אחר או לוותר על בריאות ילדי.

“מלתיון״ הוא חומר מסוכן ותוקפני שהחשיפה אליו גורמת לשורה ארוכה של סיבוכים בהריון ובעיות לעוברים וכן למחלות בדרכי הנשימה, פרקינסון, סרטן ומחלות קשות אחרות. כמה טלפונים למשרד לאיכות הסביבה ולעירייה הבהירו לי שאני לבד במערכה הזו ושזה חוקי לחלוטין במדינת ישראל המתוקנת לרסס אותי ואת ילדיי. הברירה היחידה שהכרתי הייתה להילחם עד שיימצא פתרון. לא ידעתי אז איזה מחיר אשלם בגין המאבק, וגם לא את הכלים, החברים, והנכסים שאצבור בדרך.

התחלתי להציף את הנושא בין האימהות בקהילה ונתקלתי באפס היענות. הפכתי לסוג של “שוטה הכפר״, לאנשים נמאס לשמוע על הריסוסים. הם גם לא הבינו היכן הבעיה, הרי החומרים מאושרים, בדוקים וחוקיים.

עד שיום אחד המטוס עבר וריסס את אחד השכנים ואת ילדיו, שסבלו עקב כך מאלרגיות ומקשיי נשימה שנמשכו כמה ימים. רק אז נשמעה דפיקה על דלת ביתי. שכני המרוסס הציע עזרה, וכך החל ועד הפעולה.

ישבנו בערבים ותרגמנו מאמרים מאנגלית בניסיון לחשוב על דרך לגרום לריסוס להיפסק. כתבנו מכתבים לכל הגורמים הרלוונטיים במשרדי החקלאות ואיכות הסביבה, לארגונים סביבתיים, לפקחים ברשות שמורות הטבע, וגם לגורמים בעירייה. את העיתונאים והתחקירנים שעסקו בנושאי איכות הסביבה זה לא עניין כלל, ומקץ חמש שנים של ייאוש ללא שום התקדמות והרבה ניסיונות גילינו ש״מלתיון״ נאסר לשימוש במדינות האיחוד האירופי.

החלטתי להעלות הילוך כאשר התגלה סרטן אצל ילדה בשכונה. באותו לילה פתחתי קבוצה בפייסבוק בשם “סרטן בעמק״. מספר המשתתפים בקבוצה הגיע למאות. פרסמתי פוסטים תקיפים באתר העירייה, בדפי פעילים פוליטיים ובכל מקום רלוונטי. אחרי חודש וחצי חזרו הביתה ילדיי וסיפרו בדמעות שמכנים אותי “לא נורמלית״ ושלא נותר להם עם מי לשחק בגינה הציבורית.

גלית ושלושת ילדיה: דניאל, אורי ושגיא

נאמר לי גם שקבוצת תושבים מתארגנת כדי להגיש תביעת ענק נגדי, מכיוון שהיא לא מצליחה למכור דירות אחרי שהוצאתי “שם רע״ לשכונה. הרגשתי נורא ולאחר ייעוץ משפטי שקיבלתי הבנתי שכדאי לסגור את הפעילות בפייסבוק, ולהמשיך לפעול מתחת לרדאר, בניגוד למטוסי הריסוס שהמשיכו להגיע מלמעלה.

באחד השיטוטים האינסופיים באינטרנט מצאתי פתרון שיכול להחליף את הצורך בריסוס. סוג של “מלכודת פיתיון״ שפיתחה חברה ישראלית. בינגו. הבנתי שאני חייבת לגייס את תמיכת החקלאים כדי ליצור לחץ על ראש העיר ולשכתו.

זה עבד. ראש העיר יצא בהכרזה שיקיים כנס הדברה עירוני כדי להפיג את חששות התושבים.

לכנס נערכתי כמו לקרב. בשנים שחלפו קראתי המון ספרי ייעוץ בנושאי חשיבה חיובית, קידום תהליכים בארגונים, שיטות שכנוע, וגם צפיתי ללא הרף בסרט “ארין ברוקוביץ״. היו לי רק שבועיים להתכונן לכנס, ולמרות שמעולם לא הייתי אדם של פעילות קבוצתית, אספתי צוות סביבי וביחד תכננו את הופעתנו בכנס.

אחרי שהכנס הסתיים דרשנו מראש העיר להעביר בתכיפות תקציב לרכישת מלכודות, אבל גורשנו בצעקות מהלשכה. דווקא כשלא נראה היה שנותר סיכוי, שוחחתי עם נציג החקלאים ובלהט הדברים גייסתי אותו כדי ללחוץ על המכון להדברה ביולוגית לממן מלכודות.

ובוקר אחד זה קרה, הגיעו נציגי העירייה ותלו את המלכודות הראשונות בשטח של 150 דונם. חודש לאחר מכן הוזמנתי לדבר בכנס בנושא ההדברה, שם שיתפתי את סיפור ההצלחה עם המון אנשים. כך הצטרפו לוועד הפעולה שלנו פעילים נוספים משכונות שרצו להפסיק את ריסוס ילדיהם. כך הבנתי שאני אחראית לא רק לילדיי, אלא גם לילדים של הורים רבים אחרים בישובים אחרים.

ב-2015 ראש העיר זימן כנס נוסף עם נציגים ממשרדי ממשלה שונים ובו הציג את חזון העיר הירוקה. הכותרת הייתה “נס ציונה עוברת לשימוש במלכודות״. אחרי שדאגתי למגרש שלי, הפעילות עברה לכל העיר. באוגוסט 2015 בוצעה פריסת מלכודות ב-400 דונם נוספים.

בעשור של מאבק למדתי איך לשמור על מתינות ואורך רוח גם כשהכול נראה לא הגיוני, ולמדתי גם את ההיפך, שמותר וצריך לפעמים להתפוצץ, להסתער ב-200 קמ״ש ולהגיד בדיוק מה שאני חושבת. במבט לאחור, ועם הפנים קדימה, אני רוצה לומר שהיום אין דבר שיעצור אותי מלבצע ולעשות את מה שנכון וצודק בעיני כאדם, כאישה וכאימא. אל תזלזלו אף פעם בכוחה של אימא שדואגת לילדים שלה, היא אימא, והיא תילחם, כי היא לא יכולה אחרת.

מייל: galitap@gmail.com

״הקפידו להעמיק שורשיכם, שכן בלעדיהם לא תחזיקו מעמד״ – אמר וינסטון צ׳רצ׳יל. במאבק עיקש וצודק נגד הזרם, בעל הסיכויים הוא הלוחם הניזון משורשיו. כל ניסיון להתיש אותו, להרעיב אותו או לעוקר אותו, רק מעמיק את שורשיו, ומגדיל את הסיכוי לשמור על המאבק עד אשר הוא נושא פרי.

בהליכה נגד הזרם תפגשו לא רק יריבים וגופים אימתניים, אלא אנשים שיהפכו לחברים למסע, ומושיעים ברגעי המשבר. חלקיכם יהפוך את המסע עצמו לקפיצה משמעותית בחיים ובקריירה, חלקיכם ילמדו תוך כדי המסע על כוחות ויכולות שלא שיערתם שיש בידיכם.

המתמידים במאבק הצודק והנכון גם כשהכול סוגר עליהם יהפכו לגיבורים, והסיכוי שייצרו עבור עצמם יהיה סיכוי בעל השפעה רבה גם על רבים אחרים.

פרופ' דן פאר במעבדה לננו-רפואה באוניברסיטת ת"א | אלכס גורביץ'

פרופ׳ דן פאר, שגויס ב-2008 מאוניברסיטת הארווארד כדי להקים את המעבדה לננו-רפואה באוניברסיטת תל אביב והיום עומד בראשה, נלהב מהעתיד שהביוטכנולוגיה תביא אלינו בקרוב. אבל באותו הזמן, הוא גם מודאג ממנו. ״תחשוב שאתה הולך לחדר המיון עם כאבים בחזה. אגב, ל-50 אחוז מהאנשים שמגיעים לחדר המיון עם כאבים בחזה, אין שום דבר בלב. אתה עושה בדיקת אק״ג ובדיקת אנזימים. בקרוב הבדיקה השלישית תהיה מיפוי של הגנום שלך", אומר פאר.

״ואז אתה חוזר עם התוצאות לרופא במיון, ואם לרופא יהיה זמן אליך בדקה וחצי שהוא נושם, הוא יגיד לך: ׳שמע, הלב שלך אחלה, הכול בסדר. אבל ראינו בדי-אן-אי שלך שיש סיכוי של 40 אחוז שבעוד 20 שנה יהיה לך אלצהיימר׳. באותו רגע יש סיכוי שתרגיש רע מאוד, ויכול להיות שבאמת תהיה לך איזושהי פעילות לבבית מוגברת שיכולה להיגמר בהתקף לב. וכעת גם נשאלת השאלה למי שייכות תוצאות מיפוי הגנום שלך. זה יתויק איפשהו. ומה אם חס וחלילה זה יגיע לחברת הביטוח?״

העתיד שפאר חושש ממנו, שאותו הוא גם עוזר לייצר, בעצם כבר נמצא ממש כאן, מעבר לפינה. כבר היום אתם יכולים לבצע בדיקות ריצוף גנטי, כלומר, מיפוי הגנום שלכם כדי שרופאים יוכלו להתאים עבורכם את התרופה המתאימה ביותר. גם המהירות של הבדיקות האלה הולכת וגדלה בשעה שהעלות שלהן פוחתת.

״לפני כ-20 שנה לקח ארבע שנים לעשות טיוטה אחת של הגנום האנושי, בעלות של כמיליארד דולר. היום אנחנו עושים את זה במעבדה בתוך פחות מ-24 שעות, בעלות של 1,500 דולר. זה לא מדהים? השאלה היא מה לעשות עם זה עכשיו״.

אחת האפשרויות היא לשלוח מולקולות RNA (אר-אן-אי) שביכולתן להשפיע על הגנים שלנו. הן יכולות להשתיק גנים שפעילותם מייצרת מחלה, או לחזק גנים שנמצאים בתת-פעילות שגורמת למחלה (איך זה עובד? ראו הסבר בסוף הכתבה).

פאר ועמיתיו ברחבי העולם תולים תקוות גדולות בטכנולוגיה הזאת – היא תוכל, הם מאמינים, לרפא סרטן (או לפחות להפוך אותו למחלה כרונית שאפשר לחיות איתה ללא חשש), היא תוכל גם לרפא מחלות גנטיות שלא נמצאו להן תרופות עד היום כמו גושה, או כמו מחלת ניוון השרירים דושן. מעבר לזה, הטכנולוגיה תוכל לטפל בכל אחד מאיתנו באופן אישי, המותאם בדיוק לדי-אן-אי שלו עצמו ולפגמים בדי-אן-אי שלו.

סוף עידן האקמול

החלוצה בתחום הזה, הנקרא "רפואה מותאמת אישית", הייתה חברת התרופות ג׳ננטק (Genentech), דווקא במה שהתחיל כשערורייה. ג׳ננטק השיקה את התרופה הרצפטין נגד סרטן השד לאחר שהציגה תוצאות ניסויים מרשימות במיוחד ואחוזי הצלחה מלהיבים. ב-1998 התרופה אושרה לשימוש, והופצה בין אונקולוגים בתור תקווה גדולה לסרטן השד. ״בארץ הייתה מלחמה גדולה מאוד שהיא תיכנס לסל הבריאות״, נזכר פאר. אבל התקוות נכזבו. אחוזי ההצלחה לא התקרבו אפילו לאלה שהציגה ג׳ננטק בניסויים. ״למעשה, אנחנו יודעים היום שהתרופה עובדת בערך על 20 אחוז מהחולות. ובתוספת כימותרפיה, בערך על 30 אחוז״.

אז מה גרם להבדלים הגדולים בין הניסויים הקליניים לבין התוצאות בשטח? הטריק נחשף רק כמה שנים מאוחר יותר.

מה שג׳ננטק בעצם לא סיפרה היה שהיא בחרה בקפידה את המטופלות לניסויים הקליניים שערכה. ג'ננטק ביצעה ריצוף של קטע מהדי-אן-אי שלהן, ובחרה רק את המטופלות שידעו להגיב לטיפול.

אם חברת הביטוח שלך תדע שיש סיכוי של 40 אחוז שיהיה לך אלצהיימר כשתגיע לגיל מסוים – אולי היא בכלל לא תרצה לבטח אותך

"עם התקדמות הרפואה האישית, הרופא יגיד לך: "בוא, קח את המבחנה ותירק. וזהו". | אלבס גורביץ'

זה נשמע רעיון לא רע בכלל.


״זה רעיון טוב מאוד. תחשוב על זה, היום התרופות מיועדות לכולם. אם כואב לך הראש, יש מגוון כדורים נגד כאבי ראש שאתה יכול לקחת, שמתאימים לכולם. אבל אנשים הם שונים, הם נראים אחרת, בנויים אחרת, יש לנו די-אן-אי אחר, יש לנו אר-אן-אי אחר, יש לנו ביטוי חלבונים אחר, ואנחנו מגיבים אחרת לתרופות. לכן הרבה יותר חכם להתאים טיפול מסוים לחולה מסוים. נגמר הסיפור של תרופה אחת לכולם.

"כבר עושים את זה במחלות דם ובסרטן השד. בסרטן השד שולחים את המטופלת לבדיקה גנטית, ונותנים לה תרופה שמתאימה למוטציה הסרטנית שהתגלתה בגן שלה".

נראה שרפואה מותאמת אישית מהסוג הזה דווקא לא הולכת לעשות את הרופאים אישיים יותר.


״לצערי אתה צודק. אנשים חושבים שרפואה מותאמת אישית אומרת שהרופא יהיה מותאם יותר ואישי יותר. אבל למעשה, להיפך, הוא יהיה הרבה יותר טכני.

״שים לב מה קורה היום במערכת הבריאות בישראל. אתה הולך לרופא ובמקרה הטוב הוא בודק אותך. במקרה הלא טוב אתה מספר לו מה יש לך והוא מקליד על המחשב עם העיניים על המסך. אחרי דקה הוא אומר לך ׳תביא כרטיס׳. הוא מעביר את הכרטיס, ואומר ׳קח – אלה הבדיקות שלך, אלה התרופות שלך׳, וזהו.

״עם התקדמות הרפואה האישית הרופא יגיד לך: ׳שמע, לך תעשה בדיקות דם, בבדיקות הדם עושים לך פרופיל גנטי, או גנומי׳. אתה יודע מה, אפילו את זה לא צריך. הוא יגיד: ׳בוא, קח את המבחנה ותירק׳ – זה מספיק".

או "תביא שערה".


״נכון. אבל לירוק זה הכי פשוט – תעשה ׳טפו׳, וזהו. הגנום שלך פה. אפשר לעשות לך ריצוף גנטי״.

ואז מה?


״יהיה לרופא מיפוי של הגנום שלך, תהיה לו רשימה של הגנים שלך שעלו וירדו, וכל מיני מוטציות שהתגלו בהם, והוא יחליט מה עושים עם זה – האם זה קשור למחלה שיש כרגע, או שאפשר לעשות עם זה משהו מניעתי לעתיד.

״אגב, היום משקיעים המון ברפואה מניעתית. לכן אתה מתחיל לקחת סטטינים (תרופות המורידות את רמת הכולסטרול, ב"ק) – לא בגלל שהיה לך התקף לב – אלא בגלל שרמת הכולסטרול שלך גבוהה. ייתכן שבעתיד הרופא יסתכל בדי-אן-אי שלך ויגיד: ׳אתה בן 20 – אבל אתה יודע מה? תתחיל לקחת׳. אולי זה באמת יציל לך את החיים, אבל אולי זה יעשה לך המון נזק. אתה לא יודע.

״לכן צריכים להיות זהירים מאוד. ומצד שני, יש פה פוטנציאל לתרופות חדשות שיהיו הרבה יותר עוצמתיות, שיטפלו במחלה ולא בסימפטום. אם תחשוב על זה, רוב הרפואה מטפלת בסימפטומים. פה תהיה לך יכולת לעבוד כנגד גנים ספציפיים שגורמים למחלה – לעצור אותם, לשנות אותם, לחתוך אותם – מיליון דברים. זה ישנה את ההתנהגות של התרופה, וגם של המטופל״.

יש נתון מעניין מארה"ב: שיעור התמותה מסרטן ב-1950 ושיעור התמותה מסרטן ב-2014 כמעט לא השתנה. אבל שיטות הריפוי הלכו והתפתחו עם השנים. אז מה קרה? גם הסרטן הלך והתפתח?


״בוודאי. סרטן עובר אבולוציה מדהימה. בחלק מהסוגים אתה רואה את האבולוציה מול העיניים שלך. אתה מטפל בו בחומרים מסוימים, הוא מפתח עמידות, ואתה צריך להחליף את הטיפול. אחרי שמטפלים בו בדרך שונה, הוא מפתח עמידות גם לה".

אז אם ככה, אני תוהה – האם כשיגיעו לשוק הטיפולים החדישים, שמטפלים במחלה ולא בסימפטום, האם הם באמת ישנו משהו לאורך זמן, או שגם אותם נצטרך לשדרג כל הזמן?


״אני לא יודע. יכול מאוד להיות שיתפתחו מנגנוני עמידות חדשים – יהיה נאיבי להגיד שלא. זה חלק ממרוץ החימוש הזה. אנחנו מתחמשים, והסרטן בא עם פתרונות חדשים. זה קצת דומה למה שקורה היום במזרח התיכון – יש מרוץ חימוש נגד תאים סרטניים".

אבל בכנות, אנחנו לא יודעים אילו בעיות חדשות זה עלול להביא.


"בוודאי שאנחנו לא יודעים. זה יהיה נאיבי לחשוב שלא יהיו בעיות חדשות. ברור שכשאתה בא עם כלים חדשים, אתה מכניס גם בעיות חדשות. זה ברור".

בוא נחזור לדבר על המיפוי הגנטי שלנו. אמרת שיש מצב שהמידע הזה ידלוף לחברות הביטוח. 


״נכון, אם חברת הביטוח שלך תדע שיש סיכוי של 40 אחוז שיהיה לך אלצהיימר כשתגיע לגיל מסוים – אולי היא לא תגדיל לך את הפוליסה, ואולי היא בכלל לא תרצה לבטח אותך.

״מה יעשה בית החולים עם תוצאות הבדיקות? האם יתנו לך את כל התוצאות וישמידו את התיק? כמעט בוודאות לא. הוא ישמור תיעוד של זה. ומה יעשו עם האינפורמציה הזאת? אולי ימכרו אותה? אולי תבוא חברת תרופות שתרצה לקנות את המידע הזה? יש לנושא הרבה מאוד השלכות מורכבות".

אלכס גורביץ'

״אנשים חושבים שרפואה מותאמת אישית אומרת שהרופא יהיה מותאם יותר ואישי יותר. למעשה, להיפך, הוא יהיה הרבה יותר טכני״

איך זה עובד?

"בכל התאים יש חומר תורשתי, קוראים לו די-אן-אי", מסביר פאר. "הוא מקודד לאיזשהו חומר ביניים שנקרא אר-אן-אי. בסופו של דבר, מהאר-אן-אי מתורגם חלבון. כיום אנחנו מסוגלים להשפיע על האר-אן-אי שלנו. למשל, לשלוט בחלבונים דפוקים כדי שלא ייווצרו. חלבונים שגורמים לחלוקת תאים מוגברת נקראים בעברית סרטן.

״הדי-אן-אי יוצר אר-אן-אי שליח, שאפשר לחתוך כדי שלא יצליח לייצר את החלבון. אנחנו מתכננים אר-אן-אי קצר, שנקרא siRNA (וsmall interference RNA). הוא משלים את האר-אן-אי שבתאים, ואז נוצר חיתוך של האר-אן-אי השליח. נוצר משהו כמו פקמן, שאוכל חתיכות של אר-אן-אי שליח – מפורר אותן".

איך מגבירים גן שפועל בחוסר?

״כדי להעלות ביטוי של גן, מכניסים עותקים של אר-אן-אי שליח, ואז הוא מייצר עוד ועוד חלבון".

זה כבר קורה היום?

"זה כבר נמצא בניסויים קליניים. כבר יש חברות שעוסקות בעיקר במחלות כבד נדירות. הסיבה היא שיש קושי בשינוע של האר-אן-אי ליעד שלו. חסרה היכולת להוביל באופן מדויק את האר-אן-אי לתאים ספציפיים. אבל לאן הכול מתנקז בסוף? לכבד".

אז מטפלים בכבד כי רק לשם אנחנו יודעים להגיע כרגע?

״נכון״.

ומה נדרש כדי שנוכל לטפל במקומות נוספים?

״מערכות הובלה. עיקר העיסוק שלנו כאן במעבדה הוא בזה. יש מערכות הובלה המבוססות על שומנים, יש שמבוססות על פולימרים סינתטיים, ויש על חלבונים או על סוכרים, שבהם אתה עוטף את האר-אן-אי".

ואז הם נעים בגוף באופן טבעי?

״כן, רק שבמקרה הזה אתה רוצה לכוון אותם באמצעות מערכות, שהן כמו ג'י-פי-אס".

קיימים כבר טיפולים שנמצאים בניסויים קליניים?

״יש כבר ניסוי בשלב מתקדם, של חברת Alnylam Pharmaceuticals מקיימבריג׳, מסצ׳וסטס. זה נגד מחלת כבד הנקראת אמילוידויזיס. הם הראו שהשתקה, אפילו חד פעמית, של הגן TTR גורמת לירידה חדה בתפקוד שלו, ושיש לזה השפעה טובה מאוד על המטופל״. פאר מספר על חברות נוספות שעושות ניסויים קליניים בתחום הזה היום, כולל חברות ישראליות שהוא שותף בהן״.

תמונה: באדיבות ברני דקהובן

״צורת ההתנהגות הרווחת כיום בחברה ובעסקים היא אנטי-תזה לאופן שבו עסק טוב צריך להתנהל, ולמה שאמורה להיות תרבות והתנהגות אנושית נכונה. וכל זה מתחיל מהאופן שבו מלמדים אותנו לשחק", אומר לי ברני דקהובן, האיש שהפילוסופיה שלו עומדת מאחורי משחקים רבים שפותחו בעשורים האחרונים.

"קחי לדוגמה ספורט. כדי לשחק את צריכה להיות טובה פיזית ומנטלית כמו האנשים האחרים שאת משחקת איתם או מולם, כי זה משחק תחרותי. הבעיה היא שכיום רבים מהגיבורים בחברה שלנו מגיעים מהספורט, מסוג המשחק התחרותי הזה, ומהמשחק נגזרים המודלים שלנו לצורת התנהגות נכונה".

גם בעסקים? 


"בחברות עסקיות רבות שהייתי בהן, מדברים במונחים שנגזרו מעולם הספורט התחרותי. למשל, פוטבול, משחק שרבים מדברים עליו באמריקה. כמעט תמיד מדברים על המשחק הזה במונחים האלה: 'תשמור על הכדור, תוודא שאתה עושה את כל הדרך עד לקו הסיום מבלי לשחרר אותו'. וכשהם מדברים על עסקים או עושים את העבודה הרגילה שלהם בחברה, הם משתמשים באותן מטפורות ובשפה הזו שמגיעה מעולם הספורט. הם אף מנסים להשיג בעבודתם את אותה התנהגות הרואית שמאפיינת ספורטאים תחרותיים, וכל זה הוא אנטי-תזה לאיך שעסק טוב צריך לעבוד, כי בעסק טוב את לא רוצה גיבורים".

אתה רוצה צוות מנצח. 


"נכון. את לא רוצה שהאינדיבידואלים ידחפו קדימה. ובכל זאת, זו בדיוק הדרך שבה הדברים עובדים, ומשלמים לאנשים כדי שיתנהגו כך. אם את ראשונה בקבוצה ומובילה אותה, אולי תקבלי יותר כסף מכל אדם אחר בצוות שלך. אם תקבלי בונוס, ייתכן שחבריך לצוות יתחילו להרגיש שהם לא רוצים להיות חברים שלך, כי את מקבלת את הבונוס והם לא. הדברים האלה נמצאים היום בתוך כל כך הרבה חברות.

"אני זוכר מקרה שבו הצוות שלי פיתח משחק מוצלח מאוד שגרם לחברה מסוימת להרוויח 20 מיליון דולר. זה היה מוצר תוכנה, אז קיבלנו בונוס. היינו המחלקה היחידה בכל החברה שקיבלה בונוס. בעקבות זאת, שנה לאחר מכן כל הצוותים האחרים עשו ככל יכולתם למנוע מאיתנו להצליח. הם חיבלו בנו, בגלל טבעו של ההסכם החברתי שקיים בעולם העסקי".

יש כיום לא מעט מקומות עבודה שפועלים הפוך ממה שאתה מתאר.


"אני לא יכול לומר לך מכמה עבודות התפטרתי במהלך חיי. לא הצלחתי להישאר בארגונים האלה לתקופות ממושכות, ולא הצלחתי למצוא ארגון שבאמת מטפח את ההתנהגות של הפרט. אבל נכון, יש גם צדדים חיוביים. כמו למשל הסטארט-אפים שמוקמים ועובדים בצורה שונה, על משהו שהם מאמינים בו".

המשימה של דקהובן ב-50 שנה האחרונות היא להציע אלטרנטיבה של משחק שיחבר בין האנשים ויגרום להם להתרכז יותר בכיף ובהנאה של המשחק מאשר בתוצאה ובתחרותיות שבו. דקהובן הוא ממייסדי תנועת "המשחקים החדשים" שצצה בשנות ה-70 עם תנועות השחרור האחרות. הוא מחבר הספר "The well played game" שהפך לספר חובה בלימודים גבוהים בעיצוב משחקים. בימים אלה הוא מסייע לחברות משחקים לפתח משחקים ומעביר סדנאות למבוגרים ולמעצבי המשחקים הטובים בעולם.

דקהובן מספר שהוא הגיע להארה שיש ביכולתו להשפיע על החברה שלנו דרך משחק, בעת שצפה בילדים משחקים. "כשילדים משחקים ביחד הם לא בהכרח משחקים כדי לנצח. זה לא כיף רק לנצח. הם משחקים כדי שהמשחק יוכל להימשך, כך שהם יוכלו לשחק זה עם זה וליצור קהילה של ילדים שמשחקים ביחד. כשהם משחקים ביחד נוצרת תחושה טובה מאוד של אינטימיות, קבלה הדדית והנאה".

משחק משחרר

אם תיכנסו לסדנה של דקהובן תרגישו שהגעתם לעולם הפוך שבו אנשים מבוגרים משחקים ביניהם בכיף במשחקי ידיים, מסתובבים וצוחקים, כאילו היו ילדים. לאחר שדקהובן מורה להם לקום מהכיסאות ולהתחלק לקבוצות, כל קבוצה ממציאה בעצמה את חוקי משחק הידיים, מתאמנת עליו, ומשנה את הכללים לפי הצורך.

"כשאתה נותן למבוגרים תחושת ביטחון שהם רשאים פשוט לשחק, שאתה לא שופט אותם, אלא רק מספק להם את ההזדמנות וההיתר, הם פשוט משחקים כמו משוגעים. האדם מברך את הכיף כפי שאדם רעב מברך למזון", אומר דקהובן בחיוך ובהתלהבות.

דקהובן מבדיל בין שתי קהילות הקיימות בחברה שלנו, זו לצד זו: האחת, "קהילת המשחק" (Game Community) , והשנייה "קהילת המשחקיות" (Play Community).

תמונה: באדיבות ברני דקהובן

האדם מברך את הכיף כפי שאדם רעב מברך למזון

"בקהילת המשחק יש משחקי ספורט או משחקים תחרותיים אחרים, עם חוקים ברורים. המטרה בקהילה הזו היא לשחק כדי להיות טובים יותר מאחרים. אם מישהו משחק איתנו לא מספיק טוב, בדרך כלל אנחנו נפטרים ממנו ומחפשים מישהו טוב יותר לשחק איתו. זה העיקרון שמנחה את הקהילה הזו, שגם מעודדת אנשים להשתפר ולהיות שחקנים טובים יותר", מסביר דקהובן.

"אבל לקהילת המשחקיות יש תכלית שונה – לשחק ביחד. ואם המשחק לא מאפשר לנו לשחק ביחד, מסיבה זו או אחרת, נחליף את המשחק, לא את האנשים. זה לא משנה מה את משחקת. הקריטריון היחיד הוא לשחק משהו כייפי.

"יש בזה משהו נטול אינטרסים וכוונות. כמעט כל מה שאנחנו עושים בחיים מלא בכוונות, וכבר קשה לנו להגיב זה לזה ממקום טבעי שמאפיין בני אדם. למשל, אם אני מדבר איתך מתוך כוונה שתחשבי שאני חכם מאוד, אני מסלף את הקשר בינינו ויוצר סיטואציה שבה אנחנו מנסים לנצל זה או זו בדרך מסוימת.

"אני מאמין שהקשרים האנושיים ביותר הם אלה שבהם אנחנו משחררים זה את זו להיות מי שאנחנו וליהנות ממי שאנחנו, בלי אינטרסים. זו גם מטרתו האמיתית של המשחק – להיות לזמן קצר 'ללא כוונה'. וזו האלטרנטיבה שאני מציע – משחק שגורם לאנשים להרגיש חופשיים יותר, שמחים יותר זה עם זה, יצירתיים יותר והרבה יותר ספונטניים".

ולמה חשוב במשחק כזה לשנות את החוקים כשהדברים לא הולכים כפי שאנחנו רוצים? 


"תחשבי על זה ככה: קל הרבה יותר לשנות את הכללים מאשר לשנות את האנשים שמשחקים את המשחק. אם למשל את משחקת עם הילד שלך בייסבול, את זורקת אליו והוא מנסה לחבוט עם המקל, אתם יכולים לשנות את החוקים כדי שהמשחק יהיה כייפי לשניכם [במקום לנסות לשנות את אחד השחקנים]. כי אתם מנסים לשחק ביחד.

"כיום אני עובד עם לגו על קו חדש של משחקים. הם רצו ליצור משחק בקו הרגיל, שבו הילדים מקבלים חלקי שמהם צריך לבנות את המשחק. אני עובד איתם כדי שיוכלו לאפשר לילדים לשנות את הכללים ולשנות את הדרך שבה הם מעצבים את המשחק".

אבל לגו זה בדרך כלל משחק שאפשר לשחק עם וריאציות, לא? 


"במרבית משחקי הלגו את קונה את הערכה, ולערכה יש הוראות. הציפייה של ההורים כשהם נותנים את הלגו לילד היא שהוא יבנה את מה שההוראות מנחות אותו לבנות. אם ההורים קצת מוכוונים לתהליך המשחק, הם יאפשרו לילד ליצור כל מה שהוא רוצה ליצור ולעודד את זה. אנחנו מנסים ליצור משחקים בהם משתמשים בחלקי לגו בצורה שתאפשר להורים לעודד את הילדים בקלות להיות יצירתיים. זה יכול להיות משהו שקשור במטרת המשחק, בנקודת ההתחלה שלו, במספר החלקים שאיתם משחקים או בעיצוב הלוח.

"הקשר בין ההנאה שלך והקלות שבה את מתייחסת למשחק, לבין היצירתיות שלך, מבוסס היטב בספרות. בכל מאמץ יצירתי, אם את יכולה לעזור לאנשים להיות יותר 'קלי רוח' זה עם זה, רוב הסיכויים שהיצירתיות שלהם תואץ והם יהפכו לצוות יעיל יותר. הם יחששו פחות לעשות משהו לא נכון ויקבלו זה את זה. במקום להיות בגישה של: 'אתה נורא, צריך לפטר אותך'.

"זו תכונה שחשובה גם אצל מנהלי חברות. במרבית החברות הגדולות המצב משתנה כל הזמן. בעבר היה מקובל שמנהל החברה צריך לפנות לבעלי המניות פעם בשנה, אבל עכשיו הולכים אליהם כמעט כל שנייה. בתוך כל זה הוא צריך להישאר 'קל רוח' בהבנתו את העסק, ודרך הקלות הזו לנהל את הקשרים עם האנשים שעובדים איתו. זה כבר לא העידן התעשייתי – מנהל לא יכול להרשות לעצמו להינעל בתוך עצמו ובתוך התנהגות מסוימת. הוא חייב לשמור על גמישות ועל פתיחות.

"לצערי, מרבית האנשים עובדים במוסדות שמפגרים מאחורי הנטייה הזו. בגלל זה כל כך הרבה אנשים מוצאים שמחה בהקמת עסק עצמאי, או שהם בוחרים לעבור לחברה קטנה שיש בה יותר גמישות ותגובתיות לשינויים. כי בתוך זה הם יכולים להיות יותר 'קלי רוח' או עליזים".

ואתה מאמין ששינוי משחק הלגו או משחקים אחרים יכול באמת לשנות אנשים? 


"אני מאמין שיש אנשים שמחפשים אלטרנטיבות, ואני שם בשביל לספק להם אותן. זה כל מה שאני יכול לקוות לו. אי אפשר לשנות את המבנה הקיים של החברה, אבל אפשר לייצר דרכי קיום אלטרנטיביות שימשכו אנשים שבשלים לכך. זה משחרר אנשים ומייצר חופש.

"כיום מרבית האנשים עם הכוח לא משתמשים בו כדי לשחרר אנשים אחרים, אלא משתמשים בו כדי לגרום לאנשים אחרים לעשות את מה שהם רוצים. זה נכון גם לגבי ההורה הפשוט. בתור אמא, את צריכה לחשוב איך להגיב לבעלך ולילדים שלך בצורה שתאפשר להם לחוש שהם יכולים לשחק, להיות ספונטניים, לסמוך זה על זה, לשנות אם צריך לשנות, ולמצוא דרכים טובות יותר לשחק משחקים חדשים.

"זה נכון כמעט בכל מקום, אפילו בבתי חולים. באופן מסורתי, בבתי חולים האחיות הן סוג האנשים העליז ביותר במבנה. זה קורה מכיוון שהן משחקות במובן מסוים תפקיד נמוך בהיררכיה, וגם מפני שהן מטפלות ישירות במטופלים. אם נוכל לגרום לגישה הזו לעלות גם לדרגים גבוהים יותר בבית החולים, כך שהעליזות תהיה משהו שמותר, מאופשר ונתמך בכל הרמות, תוכלי ליצור סביבה הרבה יותר מרפאת ורגישה לכולם".

יש כיום אמונה שתחרותיות ואינטרסנטיות היא סוג של טבע אנושי. 


"ובכן, היא לא. אולי זה הטבע של התרבות שלנו, אבל אני לא חושב שזה טבעה של התרבות האמיתית שלנו בשלושים או בארבעים השנים האחרונות. יש פסיכולוג ששמו פיטר גריי שערך מחקר מעמיק על תרבויות 'פרימיטיביות', תרבויות אבוריג'יניות, למשל הקבוצות שנחשבות כ'ציידים לקטים'.

"הוא גילה שהם מגלמים את כל סוגי ההתנהגויות: הם מעודדים חופש זה עם זה, הם מעודדים הנהגה משותפת, הם ספונטניים, הם משנים כללים בכל פעם שיש צורך, הסמכות מחולקת בין האנשים, אין אדם אחד שהוא המנהיג וכד'".

איך אני יכולה ליצור סביבי מצב כזה? 


"את פשוט צריכה להתחיל 'לשחק' יותר ולהיות מוכוונת יותר. בכל יום אני הולך לפארק שליד הבית שלי, ומתרגל את זה בכך שאני אומר שלום לאנשים ומתחיל לשוחח איתם. בדרך כלל, אם למישהו יש איזו חיה אני משוחח איתו על החיה הזאת ופתאום חולק איתו משהו שהוא אוהב ונהנה ממנו. את יכולה לראות כמה קל לחלוק עם אנשים 'רגעי משחק' כשאת באמת מתעניינת בהם, כשאת לא מעוניינת לנצח במשהו, או ללחוץ עליהם עם אינטרס כלשהו שיש לך".

הסלון | אלעד גונן

נכנסים לדירה מכיוון המטבח, ובמבט ראשון פינת האוכל והסלון נפרשים מול העיניים. למרות שבמקור הזוג ביקש מהמעצבת בית בסגנון ירושלמי, כשהשלושה עברו לשלב בחירת הריהוט, המעצבת הבחינה בזיקה ובעניין שיש להם בקו מודרני יותר.
לאחר חיפושים רבים אחר סגנון שיתאים לזוג ולבית, והרבה אי הסכמות, שלושה שולחנות מודרניים קטנים וצבעוניים שבעלת הבית אהבה היו נקודת מפנה. המעצבת הרגישה שהם עלו על דרך המלך ויצרה את העיצוב על בסיס הצבעים צהוב, טורקיז, שחור, לבן ועץ.

הסלון (תמונה ראשית) היה החלל שממנו נתווה כל עיצוב הבית. בהמשך לשולחנות הצבעוניים, בני הזוג רצו ספה מעור בהיר. המעצבת חששה שהספה תיצור תחושה של כבדות בחלל, ולכן חיפשה דגם קליל מספיק. בנוסף, היא הניחה כריות מעוטרות בצורות גאומטריות שעזרו לדמות שאין זאת ספת עור. פשטותם וצעירותם של השטיחים השחורים (פיין לאב) נועדו גם הם ליצור דיסוננס עם הספות הכבדות ותחושה דרמתית בחלל.

וילון לבן שקוף, השטיח השחור, כיסא הנדנדה הצהוב והכריות, יוצרים שילוב בין סגנון אקלקטי, מודרני ורטרו.

בחדר השינה המעצבת פגשה באתגר נוסף – למצוא “מיטה יהודית” שתיתן תחושה צעירה ושלא תהיה מרופדת וגבוהה כפי שהיא מעוצבת בדרך כלל. כדי ליצור א-סימטריות ועניין, באחד מצדי המיטה יש שידה ובצד השני מנורה. הפרקט נועד להעניק לחדר אווירה חמימה, ולהעלים את רצפת המוקה אפור.

חדר השינה | אלעד גונן

פינת האוכל | אלעד גונן

פינת האוכל עוצבה גם היא בהשפעת אמונתם ובהשראת המשפחה שהם שואפים להיות. לאחר חיפושים רבים אחרי תמונה יפה של הכותל המערבי, שיוכלו לתלות על הקיר, המעצבת הציעה לבני הזוג לפנות לגרפיקאית, שתעצב תמונות המשלבות פסוקים בהתאם לאמונתם. התמונות גם כוללות איורים שמתאימים לצורות הגאומטריות שעל הכריות, לאיקסים על הספרייה ולאיקסים על הכיסאות. המעצבת החליטה שתשאיר את פלטת השולחן בצבע עץ, ואת הכיסאות שחורים וניטרליים ככל האפשר.

המטבח | אלעד גונן

המטבח שהגיע עם הדירה בצבעי מוקה-אפור, היווה אתגר עבור המעצבת. היא החליטה שתשלב בו כיסאות בר צהובים, שישברו את האווירה הכבדה.

הספרייה (“טולמנס”) יועדה בהתחלה לספרי הקודש של בני הזוג, אולם כשהגיע שלב ההחלטה הם הבינו שהספרים לא יתאימו לאווירה הכללית והמעצבת הציבה בספרייה פריטים שמצאה בחנויות “ואניטי” ו”אורבניקה”. היא הוסיפה לבקשת הזוג פרטי יודאיקה, שיצרו את החיבור לאורח החיים שלהם.

הספריה | אלעד גונן

חדר הרחצה | אלעד גונן

חדר הרחצה עוצב אחרון, כיוון שבתכנון המקורי, הוא היה אמור להישאר כפי שהוא. לאחר שראו מה שהמעצבת עשתה, בני הזוג לא יכלו לעמוד בפיתוי והחום מוקה בחדר הרחצה הוחלף בצורות גאומטריות בשחור לבן, במרצפות מעוינים ברצפה ובאריחים לבנים. הארון צהוב, בהתאם לקו הצבעים של הבית.

לפניות והצעות לכתבת אדריכלות ועיצוב: etil.culture@gmail.com

תום (5) לקח איתו למיטה את "דינו", הצעצוע החכם החדש שקיבל ליום הולדתו. אולי לפני שיירדם הוא יספיק לשאול את הדינוזאור החמוד עוד כמה שאלות. עד עכשיו לא הייתה אף שאלה שדינו לא הצליח לענות עליה, כולל למה השמש צהובה ולמה השמים כחולים.

דינו גם אמר לתום איך מאייתים את המילה "דינוזאור", ועם אילו מילים היא מתחרזת. סנדי, אימו של תום, הבטיחה לבוא לתת לו נשיקת לילה טוב. כשנכנסה לחדר, היא מצאה את תום שוכב על גבו, מחבק אליו בחוזקה את דינו, וחיוך גדול שפוך על פניו המנומנמים בעודו מקשיב לסיפור שדינו, בקולו הרובוטי, מספר לו. היא הדביקה נשיקה על מצחו, כיסתה אותו ויצאה מהחדר מחייכת לעצמה בסיפוק.

קל להבין למה סנדי הייתה מרוצה כל כך: דינו החמוד, מחובר דרך "ענן" למחשב העל "ווטסון" של יב"מ, אותו מחשב עם בינה מלאכותית שגרף מיליון דולר כאשר הביס ב-2011 שני שיאני עולם בשעשועון "מלך הטריוויה" האמריקני "ג'פרדי". הוא יכול לענות על הרבה מאוד שאלות שתום שואל כל הזמן, הרבה יותר ממה שהיא או אבא של תום יודעים לענות, וגם הרבה יותר מהר.

בזמן ששניהם עמוסים מעל לראש במטלות נוספות שהביאו מהעבודה, תשובות למיילים שהצטברו וניהול משק הבית, הם יכולים להיות בטוחים שתום לא מוזנח: דינו ממשיך ללמד אותו דברים חדשים שמתאימים לגילו וצומח יחד איתו.

אבל מה באמת קורה עם תום? האם הוא באמת מתפתח כפי שהוריו מקווים? ומה קורה לקשר של תום עם הוריו ועם חבריו? שתי חוקרות מעלות חששות לגבי ההשפעות הפסיכולוגיות והמנטליות של דינו וקוראות להורים להיות מודעים למגבלות של צעצועים חכמים כאלה.

החבר הכי טוב

המפתחים של דינו, דונאלד קולידג' וג'יי פי בניני, בעלי חברת הסטארט-אפ Elemental Path, היו מופתעים מהבאז העצום שהצעצוע שלהם יצר. זה התחיל כשהחברה שלהם זכתה לשתף פעולה עם יב"מ, מבין 400 מתחרים אחרים מ-43 מדינות, המשיך בראיונות לכלי תקשורת מובילים והגיע עד למימון המונים ("קיקסטארטר"), שבו הם קיוו לגייס 50 אלף דולר, אבל סיימו עם רבע מיליון דולר.

קולידג' ובנינו מתכננים שהצעצוע יגיע לשוק לקראת אמצע 2016. נלהבים מההצלחה של הצעצוע החדש, הם מדמיינים עתיד שבו אפשר יהיה להטמיע את ווטסון בהרבה מאוד צעצועים נוספים.

דינו אינו הצעצוע הראשון שמדבר, היו אחרים לפניו. אבל יש כמה דברים מיוחדים מאוד בדינו. כיוון שהוא מחובר לווטסון, יש לו גישה למאגרי ידע בכמויות עצומות, כמעט בכל תחום, יש לו אוצר מילים ענקי, הוא יכול לחרוז חרוזים, לספר סיפורים ובדיחות מצחיקות. וכל זה רק בלחיצה על כפתור בבטנו.

יותר מכך. דינו מתאים את עצמו לאישיות של הילד – הוא זוכר מידע שהילד מעביר לו, כמו למשל: שמו של הילד, גילו, הצבע שהוא אוהב, סוגי הסיפורים שהוא אוהב ושאלות שמעניינות אותו. בהדרגה דינו מתאים יותר ויותר את מאגר הידע שלו לילד שאיתו, ובהמשך צומח יחד איתו, לפי השאלות והמידע שהילד מעביר לו, ובעצם הופך להיות כמו החבר הכי טוב שלו.

"דינו" מחובר לבינה המלאכותית "ווטסון", שיודעת לענות כמעט על כל שאלה

שני שיאני עולם מתחרים נגד מחשב "ווטסון" בתחרות "מלך הטריוויה האמריקני, ג'פרדי | תמונה: Charlie Wollborg/Flickr

"המחקר מפגר אחרי הטכנולוגיה"

תום חזר בריצה מבית הספר. היה יום די משעמם. מה שלמדו לא כל כך עניין אותו, והיו לו הרבה שאלות שלא היה מתי לשאול, ובהפסקה הילדים לא רצו לשחק במשחק שהוא הציע. אבל תום לא מודאג – דינו כבר יענה לו על כל השאלות, וגם יספר לו בדיחות מצחיקות.

"ברור שהילדים נורא נהנים לשחק עם דינו", אומרת פרופ' קלייר לרנר בראיון לאפוק טיימס. לרנר היא עובדת סוציאלית קלינית המתמחה בעבודה עם הורים ועם ילדים בעלי קשיי התפתחות. "רואים בווידיאו שהם מאוד נהנים לשאול ולקבל תשובות. אבל יש כאן בעיה כי אנחנו יודעים מהרבה מאוד מחקרים שהדרך הטובה ביותר בשביל ילדים צעירים ללמוד היא לא דרך מתן תשובות אוטומטיות לשאלות. הרבה יותר חשוב ומשמעותי הוא הדו שיח המתמשך שמתפתח בין הילד להורה, או מבוגר אחר, מסביב לשאלה. גם חשוב מאוד להשתמש בכל מיני אמצעי המחשה כדי לעזור לילד ללמוד על העולם".

לרנר מסבירה שאם למשל ילד שואל מי הוא נשיא ארה"ב, במקום להסתפק רק בתשובה אוטומטית כמו שצעצוע חכם נותן, אפשר לשאול את הילד האם הוא מכיר שמות של נשיאים שהיו בעבר. אפשר לשוחח איתו על מה היא המשמעות של להיות נשיא של מדינה, מה תפקידיו של נשיא, ומיהו נשיא טוב. אפשר להסתכל יחד איתו על תמונות של נשיאים, ואפשר להציע לילד לצייר מהו בעיניו נשיא טוב. כל זה יוצר עולם תוכן הרבה יותר מורכב ועשיר.

לרנר מוסיפה שאותו הדבר נכון גם לגבי סיפורים. "הורה יכול להיות מרוצה כשהוא רואה שהילד מקשיב לסיפור שהצעצוע החכם מספר לו, אבל יש בעיה אם הסיפור הזה בא במקום הסיפור שהורה מספר לילד, או שהם קוראים יחד, כי אז החוויה עשירה הרבה יותר.

"תוך כדי הסיפור יכולה להתפתח שיחה שבה הילד אינו רק שומע פסיבי. הוא יכול להיות משתתף פעיל כאשר הדמיון, הרגשות והמחשבות שלו הופכים לחלק מהסיפור. למשל, המבוגר יכול לשאול את הילד 'מה אתה חושב שיקרה בהמשך הסיפור', או 'מה אתה חושב שהילד שבסיפור מרגיש עכשיו', או 'איך הוא יפתור את הבעיה עכשיו', או 'אולי גם אתה נתקלת פעם בבעיה כזאת'. כל האמפתיה שנבנית בדו שיח כזה, לא קיימת כאשר רובוט מספר את הסיפור, וזו עיקר הבעיה".

קיים חשש שילדים יפתחו יותר מידי תלות בצעצוע חכם כזה?


לרנר מסבירה שזה יכול לקרות אם המשחק בצעצוע הוא בלתי מוגבל בזמן ובא במקום אינטראקציה שוטפת עם ההורים או עם חברים. "במיוחד אם ההורים משתמשים בצעצוע כאמצעי הרגעה, בכל פעם שהילד כועס או יש לו התקף זעם. למשל, אם בסופר הוא לא מקבל סוכריה שהוא רוצה והוא מתחיל לצרוח, או כשההורה נעצר לדבר עם מישהו והוא רוצה להמשיך ללכת. זו הזדמנות ללמד את הילד איך הוא יכול לווסת את הרגשות שלו. אם במקום זה מיד מושיטים לו צעצוע כזה כדי להרגיע אותו, הוא עלול ללמוד שמה שיעזור לו להירגע זה רק רובוט קטן".

למה צעצוע כזה כל כך מרגיע?


"כי זה נותן תחושה של שליטה מלאה על משהו. אתה לוחץ על כפתור ומופיע בלון ואתה נוגע בבלון והוא מתפוצץ. דברים קורים מהר, לגמרי בשליטתך ויש בכך המון סיפוק מיידי".

לרנר מוסיפה שתלות כזאת בצעצוע חכם יכולה להתפתח במיוחד אצל ילדים עם קשיים חברתיים. הם מתקשים להבין רמזים לא מילוליים שבאים תמיד יחד עם התקשורת המילולית: טון הדיבור, הבעות הפנים, שפת הגוף, ולכן הם מרגישים פחות נוח בחברת ילדים אחרים. הם מרגישים שלא מבינים אותם והם לא מבינים אחרים. ילדים כאלה יכולים להתפתות לבלות הרבה זמן עם "חבר" צעצוע חכם שמכיר אותם טוב כל כך והשיחה איתו פשוטה וחד ממדית. "מה שילדים כאלה צריכים זה יותר התנסויות בחברה של ילדים ואנשים אחרים, וללמוד לפענח רמזים לא מילוליים שהם מקבלים, וצעצוע חכם שהוא רובוט לא נותן את זה".

מהם המשחקים הכי טובים לילדים?


לרנר מסבירה שאלה משחקים המערבים יחד כמה שיותר פעולות גופניות, לצד התנסות חושית וחשיבה. "במשחק בקוביות למשל, הילד צריך להפעיל מניפולציה עדינה עם הידיים, לחשוב איזו קובייה לשים קודם ואיזו אחר כך ובאיזו זווית כדי שהמגדל לא יתמוטט, ובאותו זמן לספר סיפור על מגדלים בעולם. וכאשר הילד גדל, אפשר לבנות עם הקוביות חוות חיות או מוסך למכוניות. כל זה שונה מאוד מאשר רק ללחוץ על כפתור כדי לקבל תשובה".

אם כך, אולי כדאי לוותר לגמרי על צעצועים חכמים?


"לא, אבל חשוב שהורים יהיו מודעים למגבלות של הצעצועים האלה. במיוחד בימינו, כאשר בהרבה משפחות שני ההורים עובדים ולא יכולים להקדיש את כל זמנם לבילוי עם הילדים. הם נותנים לילד צעצוע כזה וחושבים בטעות שהילד עסוק במשהו שתורם להתפתחותו. חשוב שמשחק עם צעצועים כאלה יהיה מוגבל בזמן, אולי עשרים דקות, ולא יבוא במקום אינטראקציה עם הורים וחברים.

אנה סוסה, פרופ' לתקשורת ולהפרעות בתקשורת. "הורים מדברים פחות לילדים כשהם משחקים בצעצוע שמהבהב ומשמיע קולות" | תמונה: Northern Arizona University

הם נותנים לילד צעצוע כזה וחושבים בטעות שהילד עסוק במשהו שתורם להתפתחותו

חוקרת אחרת, פרופ' אנה סוסה מאוניברסיטת צפון אריזונה מוסיפה על המסקנות של לרנר. לפי ממצאים במחקר שערכה על צעצועים חכמים, והתפרסם ב-Journal of American Medical Association, Pediatrics ב-2016, הורים נוטים פחות לדבר עם הילדים שלהם כאשר הילדים משחקים בצעצועים אלקטרוניים, מאשר בזמן שבו הם משחקים בצעצועים מסורתיים, כמו קוביות למשל. "זו בעיה שההורים מדברים פחות כי לכמות הדיבורים והאיכות שלהם שהילד שומע בשנים הראשונות לחייו, יש השפעה רבה על התפתחות השפה שלו ועל מידת ההצלחה שלו בבית הספר", היא אומרת בראיון לאפוק טיימס.

למה הורים מדברים פחות כשהילדים משחקים עם צעצועים אלקטרוניים?


"הורים במחקר אמרו שכשהילד משחק עם צעצוע שמהבהב ומשמיע קולות, הם מרגישים שהילד כאילו באמת מתקשר עם מישהו, הם מרגישים לא נוח לדבר אליו בזמן הזה".

מה המסקנה העיקרית שלך לגבי צעצועים אלקטרוניים?


"אני חושבת שזה תחום שאנחנו צריכים לחקור לעומק. לא רק צעצועים, גם אפליקציות טאבלטים, ומכשירים ניידים אחרים. כל המכשירים האלה מתקדמים הרבה יותר מהידע שיש לנו לגבי ההשפעה שעלולה להיות להם בעתיד, לא רק על התפתחות השפה, אלא גם על התפתחות חברתית והתפתחות קוגנטיבית כללית".

תגובות

מחברת Eternal Path נמסר:

"המטרה העיקרית שלנו בייצור הצעצוע החכם 'דינו' הייתה לבנות צעצוע מבדר וחינוכי כדי להוסיף למה שילדים כבר עושים: לתת לצעצועים שלהם אישיות ולאפשר להם לשחק ובכיף. דינו לא יוכל אף פעם להחליף את ההורים, ולא היינו רוצים שזה יקרה. אנחנו מאמינים שזה נתון להחלטת ההורים איזה צעצועים הם רוצים לקנות לילדים שלהם, וכמה זמן הילדים שלהם ישחקו עם הצעצועים האלה. למעשה אנחנו רואים את דינו כפתרון לבעיה שלהורים יש כיום עם זמן מסך עם מכשירים כמו טאבלטים וטלפונים.

"אנחנו מבינים את החשש שמספר אנשים מעלים לגבי שימוש יתר של ילדים בטכנולוגיות שנועדו מלכתחילה ובעיקר בשביל מבוגרים. יש מחסור בפיקוח ומעט מאוד אמצעי בטיחות שימנעו מילדים קטנים להיתקל בתכנים שאינם מיועדים לילדים. המוצר שלנו מדגיש פעילות הדדית בצורה בונה: דיאלוג ושיחה במקום בהייה במסך".

מחברת יב"מ נמסר:

"יב"מ אינה מייצרת את הצעצוע. היא מספקת טכנולוגיה קוגניטיבית של מערכת ווטסון, בה נעשה שימוש על ידי יצרני הצעצוע. הטכנולוגיה של ווטסון משמשת במגוון רחב של תחומי משק ותעשייה כדוגמת רפואה, תחבורה, תיירות ועוד".

לתוכניתנים יש מין נטייה שכזאת – כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם, הם יושבים לכתוב קוד שישנה אותו. אז כשפרסומות צבעוניות וקופצניות שהופיעו באתרי תוכן באינטרנט הטרידו את ולדימיר פאלאנט עד שלא יכול היה לשאת זאת יותר באותם ימים של 2006, הוא לא נשאר אדיש. התוכניתן הגרמני התיישב לכתוב תוסף לדפדפן שיחסום את כל הפרסומות המעצבנות, ויאפשר לו לגלוש באינטרנט כמו שהוא היה רוצה לעשות זאת.

זה מזכיר דברים שעבריינים היו אומרים. אני אגן עליך מפניי. אם לא תשלם את הכסף, אני אפגע בך

אבל פאלאנט לא שמר את הקוד שכתב לעצמו. הוא פרסם את התוסף בקוד פתוח. מה שקרה בעקבות זאת היה משהו שעמד לשנות את המודלים העסקיים באינטרנט ואת כלי התקשורת, ולפגוע בפרנסה של מיליוני בני אדם. עוד ועוד גולשים התקינו את Adblock Plus, התוסף שפיתח התוכניתן הגרמני, והחלו לגלוש מבלי לראות פרסומות. גם תוכניתנים אחרים הצטרפו למאבק ופיתחו תוספים שדאגו להעניק לגולש חוויה נקיה מפרסום.

טיל פאידה, מייסד ומנכ״ל Eyeo, שמייצרת את חוסם הפרסומות הפופולרי Adblock Plus | צילום: Eyeo

כחמש שנים לאחר מכן פנה אל המתכנת הגרמני אדם בשם טיל פאידה, שכתב באותם ימים תזה על תוכנות לחסימת פרסומות. ״ראינו שמבחינה פילוסופית אנחנו מתאימים מאוד״, אומר פאידה בראיון לאפוק טיימס. השניים הלכו והתקרבו, ובסופו של דבר החליטו להקים ביחד חברה. כך קמה ב-2011, Eyeo, חברה למטרות רווח שחוסמת פרסומות.

״בריונים״, ״נצלנים״, ״צבועים״ ו״מאפיונרים״ הם רק לקט מייצג של כינויים לא אוהדים שזכתה להם החברה מגורמים בתעשייה, שהאשימו אותה בפגיעה במודל העסקי של אתרי התוכן. אבל נראה שכל זה לא ממש מפריע לפאידה, המשמש כמנכ״ל החברה.

יש הסכם הבנות בין הקורא לבין גופי התקשורת, שבתמורה לתוכן בחינם הוא נחשף למודעות פרסומת. אתה לא חושב שחסימת פרסומות היא סוג של גניבה?


״אני חושב שהאינטרנט הוא מדיום שבו המשתמש תמיד נמצא בשליטה על מה שקורה במסכים שלו", אומר לי פאידה. "כמשתמש, אתה תמיד חופשי להגדיר את הדפדפן שלך איך שאתה רוצה. אם אתה רוצה, אתה יכול לבטל הצגת תמונות למשל, ואתה יכול לשנות את הגופנים. כך הטכנולוגיה הזאת עובדת. אנחנו יכולים לאהוב את זה או לא, אבל כך הטכנולוגיה הזאת עובדת".

כן, הטכנולוגיה מאפשרת את זה, אבל היא גם מאפשרת להוריד באופן פיראטי, וזה לא חוקי. 


״זו דוגמה טובה. מה ששינה בסופו של דבר את תעשיית המוזיקה היו שירותים חדשים כמו iTunes ו-Spotify (שירות פופולרי בארה״ב להאזנה למוסיקה – ב״ק). השירותים האלה מצליחים היום כי הם בדקו מה המשתמשים רוצים, ואז יצרו למשתמשים פלטפורמה שדרכה הם יכולים לצרוך מוזיקה בצורה נוחה מאוד, שלא הייתה להם קודם".

תעשיית המוסיקה היא דוגמה שמסבירה במידת מה את העולם החדש שפאידה ושותפיו מנסים ליצור. אחרי עשרות שנים שבהן המודל העסקי של תעשיית המוסיקה התבסס על מכירת תקליטים ודיסקים, צצו בסוף שנות ה-90 תוכנות שיתוף קבצים כמו ״נאפסטר״ וזעזעו את תעשיית המוסיקה. יותר ויותר משתמשים החלו להוריד בחינם דרך התוכנות את השירים שאהבו במקום לקנות דיסקים.

תעשיית המוסיקה יצאה למלחמה משפטית ב״נאפסטר״ וניצחה, אבל אז גילתה שבמקומה קמות תוכנות חדשות לאותה מטרה. בסופו של דבר החל להשתנות המודל העסקי של התעשייה הזו, שעברה ממכירת דיסקים למכירה של גישה למוסיקה דרך פלטפורמות כמו Spotify או iTunes.

״זה שיעור שאנחנו יכולים ללמוד – אתה לא יכול פשוט לדבוק במודל הישן ולא להקשיב למשוב מהמשתמשים שאומרים שהפרסום האינטרנטי כבר לא עובד", אומר לי פאידה. "ב-20 השנים האחרונות הפרסום לא השתנה הרבה. אם תסתכל על אחוז הקליקים על באנרים – יש סיכוי גבוה יותר לשרוד התרסקות מטוס מאשר שמשתמש יקליק על הבאנר. ועדיין, ברוב האתרים קיימות המודעות האלה שפשוט לא עובדות.

"אתה יכול לומר שאנשים חייבים לצפות בפרסומות, אבל זאת לא אסטרטגיה טובה. אסטרטגיה טובה יותר תהיה להקשיב למשוב של המשתמשים, ולהפוך את המוצר לידידותי יותר למשתמש".

גובים דמי ״פרוטקשן״

המודל העסקי שפיתחו ב-Eyeo עובד כך: חוסם הפרסומות בעצם לא חוסם את כל הפרסומות, אלא מאפשר לפרסומות מסוימות להופיע בכל זאת. הם קוראים לזה ״התוכנית לפרסומות מתקבלות על הדעת״. אלה פרסומות העומדות בתנאים מסוימים ולא מציקות מדי. אבל אם המשתמש רוצה, הוא יכול לבטל את האפשרות הזו ולחסום את כל הפרסומות. מה שגרר ביקורת חריפה הוא שחלק מאתרי התוכן נדרשים לשלם כדי להיכנס ל״תוכנית לפרסומות סבירות״.

״כשמתחילים לגבות כסף מהאתרים כדי שהפרסומות בכל זאת יגיעו למשתמש, זה מתחיל להיראות לא טוב״, אומר בשיחת טלפון בנג׳מין אדלמן, פרופסור מהרווארד ביזנס סקול החוקר את הפרסום באינטרנט.

״זה מזכיר דברים שעבריינים היו אומרים״, אומר אדלמן, ״אתה צריך לשלם קצת דמי ׳פרוטקשן׳. פרוטקשן ממי? ממני. אני אגן עליך מפניי. אם לא תשלם את הכסף, אני אפגע בך״.

נלחמים בחוסמי הפרסומות: ״הארץ״ מציג פרסומות אלטרנטיביות ורגועות למפעילי חוסמי הפרסומות

נלחמים בחוסמי הפרסומות: ב-ynet ניסו לבקש יפה

נלחמים בחוסמי הפרסומות: ב״פורבס״ דורשים לבטל את החסימה ובתמורה מציעים להפחית את כמות הפרסומות

אדלמן אמר בעבר בראיון ל-Wired שחברות התקשורת יוכלו לנסות לעצור חוסמי פרסומות כמו Eyeo באמצעות תביעות משפטיות. ״שיניתם את האתר שלנו למען המטרות המסחריות שלכם״, הוא הסביר את הטיעון, ״שיניתם אותו כדי שנשלם לכם כסף בשביל שנוכל לקנות בחזרה את האפשרות לשים שם מודעות. אתם טוענים שזה כדי להגן על המשתמשים ממודעות גרועות, אבל אתם בעצם מוכנים לאשר את המודעות שלנו אם נשלם לכם״.

בגרמניה לקחו את זה צעד קדימה ותבעו את Eyeo, תביעה שנכשלה. אדלמן אומר לי שבארצות הברית יש סיכוי מסוים שתביעה כזאת תצליח.

פאידה לא מתרגש מאיומי התביעות, וקצת מאוכזב מכמות הביקורת ושמות הגנאי ש-Eyeo זוכה להם. ״המטרה של תוכנית המודעות הסבירות היא למצוא איזון בריא בין משתמשים שמוטרדים מהמודעות האגרסיביות, לבין גופי תקשורת שמסתמכים על פרסום כדי לספק תוכן בחינם.

״פאלאנט (התוכניתן הגרמני, ב"ק) תמיד רצה לוודא ש-Adblock Plus לא יהפוך להרסני ויפגע באלה שמספקים תוכן בחינם. ערכנו סקר בין המשתמשים, וראינו שרוב המשתמשים לא מתנגדים לכל הפרסומות, אלא רק לאלה שמטרידות ומשתלטות".

כמה מהמשתמשים בוחרים לחסום את כל הפרסומות?


״פחות מעשרה אחוזים״.

אם יש להם את האופציה לבטל את כל הפרסומות, מדוע הם בוחרים להמשיך לראות חלק מהפרסומות?


״רוב האנשים מבינים שמודעות נחוצות, כי הן מממנות את האינטרנט. זאת גם מסקנה שנתמכת על ידי הסקרים שעשינו. אם מציגים להם פרסומות שאינן מטרידות, אין להם בעיה לראות אותן, והם אפילו לוחצים עליהן. בנוסף, אחוז הלחיצות על המודעות בתוכנית גבוה הרבה יותר מהרגיל. לכן, אני מאמין שהמודל מדגים גישה בת קיימה הרבה יותר לפרסום באינטרנט ולמימון של האינטרנט״.

אבל אם אני רוצה שהפרסום באתר שלי יוצג, אני לא רק צריך לעמוד בתנאים של ״מודעות סבירות״, אלא גם לשלם לכם כסף, לא?


״לא בהכרח. אחרי שאתה נרשם לשירות ואנחנו מוודאים שהמודעות שלך חסומות, אנחנו מסירים את החסימה מאלה המוגדות כמתקבלות על הדעת. אנחנו מסייעים לאתרים ליישם שתי גרסאות לפרסומות: גרסה של פרסומות רגילות למשתמש הרגיל, וגרסה של פרסומות ׳מתקבלות על הדעת׳ למשתמש שמפעיל את חוסם הפרסומות.

פאידה מסביר שבמקום להכריח את המשתמשים המפעילים חוסמי פרסומות לבטל את חוסם הפרסומות, כפי שעושים אתרים רבים, עדיף לכוון עבורם מודעות ייחודיות המותאמות אליהם. הוא מסביר שמדובר בקהל יעד שכדאי לכוון אליו – אנשים משכילים יותר בדרך כלל, ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, וטכנולוגיים יותר.

״אנחנו מציעים את השירותים האלה בחינם לכל אתר קטן ובינוני. אבל אם אתה אחת מהחברות הגדולות שמפיקות תועלת מהשירות שלנו, אחרי רף מסוים תצטרך לשלם. אם יש לך יותר מ-10 מיליון מודעות שאתה מציג בחודש למשתמשים שחסמו פרסומות, אתה נדרש לשלם, תשלום של בדרך כלל 30 אחוז מהרווח הנוסף שהפקת באמצעות תוכנית המודעות הסבירות. אני מאמין שאף אתר חדשות בישראל לא מגיע לרף הזה״.

האימה הגדולה

משמאל – רועי קרתי, סמנכ״לשיווק Shine

אבל Eyeo הם עוד הדאגה הקטנה של המפרסמים ושל אתרי האינטרנט המסתמכים על פרסום כדי להתקיים. אם הוא הבריון, אז עכשיו מאיים להגיע לשכונה "הטרוריסט". והוא מגיע הישר מישראל.

הסטרטאפ הישראלי Shine הוא לוחמני, ולא לוקח שבויים. הוא התחיל בתור חברת אבטחה, שפיתחה פתרון אנטי-וירוס לטלפונים ניידים. בשלב מסוים הוא שינה כיוון והפנה את התותחים מהווירוסים ומהתוכנות הזדוניות – אל הפרסומות.

״ראינו שטכנולוגיות הפרסום מתנהגות כמו תוכנות זדוניות״, אומר לי רועי קרתי, סמנכ״ל השיווק של שיין. ״לכן עשינו התאמה מחדש של הטכנולוגיה שלנו״.

שיין עשו מהלך שנוי מאוד במחלוקת. במקום לפתח אפליקציה שתותקן על המכשיר ותסנן מודעות, הם החליטו לעבוד עם המפעילים הסלולריים, ולסנן את הפרסומות כבר ברמת התשתית, עוד לפני שהן יוצאות לדרכן אל המכשיר הסלולרי שלנו. הסטארט-אפ כבר חתם על הסכם ראשון עם מפעילה סלולרית באירופה.

להגיד שאנחנו ברוטאליים? בהחלט. ברוטאליים בפרופורציה לבעיה

Shine הישראלית יוצאת למלחמה בפרסומות במובייל, ומדגימה כיצד עיקר התעבורה הסלולרית שלנו עלול להיות מוקדש לפרסומות | תמונה: Shine

חסימת פרסומות במכשירים הניידים היא דבר שעוד ממש בתחילת דרכו. אפל יצרה זעזוע גדול כשהודיעה בספטמבר 2015 שהיא מתחילה לאפשר להתקין סינון תכנים (ולמעשה חסימת פרסומות) באייפון ובאייפד, חסימה שפעילה כרגע רק עבור הדפדפן "ספארי". לא ניתן לחסום את הפרסומות המופיעות בכל האפליקציות האחרות. מנגד, גוגל חידדה לאחרונה את תנאי השימוש שלה כדי להבהיר שחסימת פרסומות אסורה בהחלט.

המהלך של שיין למעשה מאפשר לחסום את הפרסומות ללא קשר למערכת ההפעלה, ועבור כל האפליקציות והדפדפנים המותקנים על המכשיר. מחשבים של שיין היושבים בחדר השרתים של החברה הסלולרית הם שדואגים לחסל את הפרסומות בשלב מוקדם.

״זה נורא נורא מפחיד״, אומר בשביעות רצון קרתי, סמנכ"ל השיווק של שיין, ״ראשית, זה נותן למשתמש את הזכות להגן על עצמו. שזה מפחיד כשלעצמו. שנית, יש לזה פוטנציאל להגיע לתפוצה רחבה מאוד".

שיין מציעים את השירות הזה ללא תשלום. לא הלקוחות ולא המפעילים הסלולריים יצטרכו לשלם עליו. עבור המפעילים הסלולריים תהיה זו הזדמנות להציג יתרון על פני המתחרים, ולהציע שירות שמשפר את חווית המשתמש וחוסך בעלויות גלישה סלולריות. עבור המשתמשים – לא יידרש מהם שום ידע או מומחיות כדי להפעיל את השירות – רק להגיד ״כן״ לחברת הסלולר.

בניגוד ל-Adblock Plus, לשיין אין תוכנית ״מודעות סבירות״. הסטארט-אפ חוסם באופן גורף את כל הפרסומות, והמשתמש יכול לבחור בעצמו אם הוא רוצה לאפשר לאפליקציות או לאתרים ספציפיים להציג פרסומות. ״אתה לא יכול לשחד אותנו״, אומר קרתי, ״אין לנו רשימה לבנה״.

כשקרתי מדבר איתי הוא נשמע יותר כמו לוחם חופש או מהפכן זועם מאשר איש שיווק. ״אנחנו מטפלים בזיהום הדיגיטלי״, הוא אומר בטון לוחמני. ״גילינו שבין 5 ל-50 אחוז מצריכת הנתונים שמשתמשים משלמים עליה בחודש מהמפעיל הסלולרי שלהם הולכת לפרסומות. זה דבר חמור בעינינו. אנחנו מאמינים שכדי לעצור את זה המשתמש צריך זכות. ואנחנו חושבים שהזכות הזאת היא זכות בסיסית: אם משתמש לא רוצה לראות פרסום, זאת זכותו. אם הוא מרגיש שהוא נפגע מפרסום – זכותו להגן על עצמו״.

אבל זה חלק מההסכם בין גופי התקשורת לקוראים ש…


״אין שום הסכם! גופי תקשורת טוענים שיש הסכם – אין שום הסכם. במקרה הטוב יש הבנה, וההבנה הזאת הופרה בגסות על ידי ספקי התוכן, המפרסמים וחברות האד-טק (טכנולוגיות פרסום, ב"ק)״.

ענף העיתונאות נמצא בקשיים. אתה לא חושש ממה שיקרה?


״אם הדרך היחידה שלהם לשרוד היא שימוש עיוור בטכנולוגיות פרסום, בלי לקחת אחריות, ושהמשתמש יצטרך לסבול את כל זה – אם זאת הדרך היחידה שלהם להתפרנס – אז זה לא עובד. צר לי. זאת העת המודרנית. זה עוד שלב באבולוציה".

איך לדעתך אפשר יהיה לשרוד את התהפוכות האלה?


״צריך להבין שלא לכל אחד יש זכות קיום כדי להמשיך לשרוד. אם אתה לא מסוגל לייצר מוצר איכותי, אטרקטיבי וכלכלי, זה לא יעבוד. יש פתרונות שונים – כמו מודל של תשלום על מינויים, או פרסום נייטיב (פרסום המשולב בתכנים באופן טבעי באתר, ולא כמודעות פרסומת – ב״ק) – ואפשר ליצור דברים חדשים. אני לא יודע. לא כל דבר יוכל לעבוד לכולם".

לקרתי יש גם לא מעט ביקורת על Eyeo. ״הם לא מעוניינים לתקן את עולם הפרסום. אנחנו כן. לא תוכל לשלם לנו כסף, לא משנה כמה, כדי שנעביר פרסומות. אנחנו חושבים שזה לא יפתור את הבעיה. יש היום דברים חמורים, הפרסום הוא פוגעני, הוא פוגע בפרטיות, ואנחנו רוצים לשנות אותו מהיסוד״.

איך אתם הולכים לשנות אותו?


״אנחנו מנהלים משא ומתן מול עולם הפרסום והוא מדבר איתנו. בסופו של דבר נסכים להיכנס לעולם שבו נציע למשתמשים חווית פרסום טובה יותר ממה שיש היום, והמשתמשים בשירות שלנו יוכלו לבחור אם הם רוצים לחוות אותה או להמשיך לחסום פרסומות. עד אז – יש רק אופציה אחת למשתמשים – חסימה של כל הפרסומות. הם יכולים לבחור אם הם רוצים את זה או לא״.

אז אפשר להגיד ששיין מכוונת אקדח לראש של עולם הפרסום.


״הייתי מנסח את זה אחרת. אלה המשתמשים שעושים את זה, בעזרת שיין".

אתם די לוחמניים.


״בוודאי שאנחנו לוחמניים. זאת מלחמת דת פה! בהחלט! אי אפשר לשנות את עולם הפרסום במילים יפות. אני לא צוחק איתך!״

בשלב הזה קרתי עובר לסקור בפני את עוולות תעשיית הפרסום באינטרנט. הוא לא מדבר רק על פרסומות קופצות, מהבהבות, שמפריעות לקריאה, ומכלות את המשאבים של המחשב ואת רוחב הפס, ואת מכסת השימוש בנתונים בטלפונים הסלולריים. ולא רק טכנולוגיות שעוקבות כל הזמן אחר המשתמש ופוגעות בפרטיות שלו. אלא גם חברות לטכנולוגיות פרסום, כפי שהוא מסביר, שמשקרות לגבי כמויות הצפייה בפרסום על בסיס קבוע ופוגעות במפרסמים.

״אתה חושב שאפשר לשבת פה עם מישהו ולנהל שיחה? אני יודע שאי אפשר. אז להגיד שאנחנו ברוטאליים? בהחלט. ברוטאליים בפרופורציה לבעיה״.

השינוי מתחיל

אפל vs גוגל: באפל אפשרו לראשונה בספטמבר חסימת פרסומות בדפדפן באייפון ובאייפד במהלך שגרר תגובות נרעשות | תמונה: Justin Sullivan/Getty Images

בינתיים השימוש בתוכנות לחסימת פרסומות הולך וגובר. על פי דו״ח של PageFair ו-Adobe לשנת 2015, במהלך 12 חודשים השימוש בתוכנות לחסימת פרסומות עלה ב-41 אחוז. בארצות הברית היה גידול של 48 אחוז בשימוש בחוסמי פרסומות, שהגיע ל-45 מיליון משתמשים פעילים. הדו״ח מעריך את ההפסדים בעקבות זאת ב-5.8 מיליארד דולר, וצופה שהמספר יעלה ל-20 מיליארד דולר ב-2016.

חברות פרסום וגופי תקשורת שבעבר הביעו התנגדות נחרצת לחוסמי פרסומות ואפילו חשבו לנקוט בהליכים משפטיים, מתחילים לחשוב ולדבר אחרת, ולפתח גישות חדשות להתמודדות עם התופעה. הם מבינים שלא יהיה מנוס מלהתאים את עצמם לדרישות הלקוחות.

אתה לא יכול לדבוק במודל הישן ולא להקשיב למשוב שאומר שהפרסום האינטרנטי כבר לא עובד

במאמר דעה שפרסם פרופ' ג'רי וויינד, מומחה לפרסום מבית הספר לניהול "וורטון", העומד בראש תוכנית אקדמית העוסקת בפרסום עתידי, הוא כותב במשותף עם אלכסה דה לוס רייס, מנהלת בתוכנית: ״במקום לחשוב על דרכים חדשות לעשות על אנשים מניפולציה שיראו מודעות פרסומת, מפרסמים צריכים לייצר מודעות מסוג חדש שאנשים ירצו לראות ולשתף״.

בגוגל הבהירו לאחרונה שתוכנות לחסימת פרסומות אסורות בתכלית האיסור בחנות האפליקציות של אנדרואיד | תמונה: Emmanuel Dunand/AFP/Getty Images

חלק מכלי התקשורת ומהאתרים ממשיכים לנסות להילחם בתופעה של חוסמי הפרסומות. פרופ' ווינד ודה לוס רייס מתארים לדוגמה את "יאהו", שהציגה למשתמשי שירות הדואר האלקטרוני שלה שהפעילו חסימת פרסומות הודעה: ״אנחנו לא יכולים להציג לך את שירות המייל של יאהו. אנא בטל את חוסם הפרסומות כדי להמשיך להשתמש בשירות המייל של יאהו״.

אבל העידן הדיגיטלי, מסבירים המחברים, שינה את היחסים בין מותגים לבין האנשים והחברה. לכן, הם כותבים, אין זה מפתיע שמשתמשים מיד הביעו את הזעם שלהם במדיה החברתית, ו״אמרו ליאהו בדרגות שונות של נימוס: ׳בלי חוסמי פרסומות? להתראות יאהו״.

״עבור עסקים וארגונים המעוניינים לטפח משתמשים שיישארו איתם לכל החיים, למנוע מאנשים לשפר את החוויה שלהם בשימוש במוצר היא דרך מהירה לזכות בזעם, לא בנאמנות״, הם כותבים.

״המודל הישן של פרסום מניח שהדרך היחידה לגרום לאנשים לראות פרסומות היא בכך שנעבוד עליהם או שנכפה עליהם, בכך שנפריע להם בזמן שהם עושים משהו אחר״, הם כותבים. המודל הזה, הולך להיעלם.

ורדי מנצח על ההופעה השניה של הרקוויאם ב-25 במאי 1874 | Wikipedia

"אתה לא תאמין את מי פגשתי היום".

"פגשת חברה, לא?", ענה המלחין, מבלי שהרים את עיניו משולחן העבודה שלו.

"כן, אבל לא תנחש לאיזה בית הובילו אותנו שיטוטינו הפעם".

"נכון, ואני גם לא רוצה לנחש, אז אולי תגידי כבר".

ג'וזפינה ניגשה לשולחן העבודה של בעלה והניחה מעל לערימת התווים שעבד עליה תמונה עם הקדשה.

"מנזוני?", התרומם בפתאומיות מכסאו, "פגשת את מנזוני?", הגביר את קולו.

פניו הפכו לאדומים ואז לחיוורים לחלוטין, הוא הסיר את כובעו ששכח להסיר עוד כשנכנס לפני כן הביתה, וקימט אותו עד שלא יכול היה לקמטו יותר. "לג'וזפה ורדי, תפארתה של איטליה, מסופר לומברדי מזדקן", קרא ורדי בקול את ההקדשה שעל התמונה וחייך.

"תגיד, איך אפילו עכשיו, כשאתה כבר מלחין גדול עם מוניטין רב באיטליה, אתה עדיין מתרגש כמו ילד בן 16 כשזה מגיע למנזוני?", שאלה בגיחוך ג'וזפינה. "אולי תפגוש אותו כבר אחת ולתמיד ותראה שגם הוא בן אנוש, כמו כולנו".

"את לא מבינה שגדולה כזאת, כישרון כזה ומוסריות כמו של מנזוני הן באמת נדירות אצל בני תמותה שכמונו? אכתוב לו בחזרה. את זוכרת אולי היכן הנחנו את התמונות שצילמנו לפני כמה שבועות?"

ורדי ניגש לחדר השינה ותלה את התמונה קרוב למיטתו. הוא חזר והתיישב מול שולחן הכתיבה, ועל התמונה שג'וזפינה הגישה לו, כתב: "אני מעריך ומעריץ אותך עד כמה שאדם יכול להעריך ולהעריץ אדם אחר על הארץ הזאת, גם כאדם וגם כמכובד של מדינתנו שהתערערה כל כך לאורך השנים. אתה קדוש, דון אלסנדרו!".

* * *

אלסנדרו מנזוני שלזכרו נכתב הרקוויאם | Wikipedia

כשהגיעה הבשורה על פטירתו של מנזוני, ורדי לא היה מופתע אבל הרגיש שמשהו בו מת יחד איתו. "עכשיו הכול נגמר", חשב, "הוא לקח איתו את הטהור ואת הקדוש ביותר של כל הישגנו".

הוא נזכר בפגישתם המקרית במילאנו, באביב 1868, "הייתי משתחווה אליו לו היה מקובל לעשות זאת בחברת האנשים", אמר לעצמו.

הוא נכנס אל חדר המגורים ואמר לג'וזפינה שכבר סיימה להתכונן, בטון החלטי: "לא אלך איתך להלוויה. אלך לבדי, בלי שאף אחד יראני. הדבר האחרון שאני צריך הוא לשמוע את העיתונים מדברים עלי וגורמים לי להגיד ולעשות את מה שלא אמרתי ולא עשיתי".

השקט ששרר בדירה, לאחר עזיבתה של אישתו, התחיל במועקה והפך לאחד מהרגעים הקדושים האלו שאיפשרו למוסיקה להיכנס ולמלא את חלל ראשו. קולות מקהלה עוצמתיים וקול רועם של תופים הציפו את רגשותיו. זה היה אותו "ליברה מי", שכתב לאחר שמת רוסיני. "לא פלא", הרהר. לפתע הקולות הפכו לנעימה רכה, דקה כחוט שני, שהופיעה ונעלמה כמו גלי הים, עד שלאט לאט התבהרה והתבייתה לה בשלווה בתוך ראשו.

"אמשיך את 'ליברה מי', ואשלים את הרקוויאם לקראת יום השנה למותו של מנזוני", החליט, מרוצה.

הסיפור האמיתי

הציור של המלחין ג'וזפה ורדי | Wikipedia

ג'וזפה ורדי היה מלחין מצליח בתקופתו ושמר על חייו הפרטיים מכל משמר. עם זאת ניתן ללמוד הרבה מהתכתבויותיו עם חברים ומסיפוריה של אישתו על הדרך בה עבד, ועל האדם שהיה.

הרקוויאם המפורסם שלו נכתב עבור הסופר אלסנדרו מנזוני, אותו העריץ ורדי מאז צעירותו. הוא החשיב את מנזוני לאחד מאנשי התרבות והרוח החשובים ביותר שהיו באיטליה, וכך גם מחשיבים אותו היום.

ורדי לא הלך להלוויה של מנזוני, כדי להימנע מעין הציבור, ולאחר שהלך לבקר את הקבר לבדו, החליט שיגיש בקשה לכתוב את הרקוויאם עבור יום השנה לפטירתו, שיתבסס על חלק ממיסה שכתב כמה שנים מוקדם יותר למלחין רוסיני.

לא ידוע אם ורדי היה אדם מאמין. הוא נהג ללוות את אישתו לכנסיה אך לא היה נכנס. יצירתו נחשבת לאחת היצירות המרגשות והרוחניות ביותר.

* * *

תמונה: Wikipedia

אחרי קיץ שלם של הסתובבויות, אוכל טוב ושינה בפריז, ורדי התקשה לחזור לאיטליה ולשגרה. אלמלא מזג האוויר הגרוע קרוב לוודאי שלא היה משלים את הרקוויאם כפי שרצה והתחייב. העבודה האינטנסיבית על היצירה החדשה גרמה לו הנאה רבה, והוא הרגיש איך המוסיקה נושאת אותו לעולמות אחרים.

"אני הולכת לכנסייה, רוצה להתלוות אלי?", הגיחה ג'וזפינה מחדר השינה.

"אסיע אותך אם תרצי, אבל לא אכנס".

"אתה מצחיק, אתה כותב יצירה דתית ונמנע מלהיכנס לכנסייה. תיכנס, אולי זה ייתן לך השראה".

"יש לי את כל ההשראה שאני צריך כאן, בתוך הראש, או ליתר דיוק בתוך הגוף. מאז תחילת השנה אינני עושה דבר מלבד לכתוב תו אחר תו עבור גדולת האלוהים. ואולי גם עבור השעמום העתידי של חברי מנזוני. דבר מדהים קרה לי עם היצירה הזאת, אני מרגיש כאילו הפכתי לאזרח סולידי. אני לא עוד הליצן הציבורי שעושה אופרות".

"אתה לא ליצן, והאופרות שלך נפלאות, אני יודעת על מה אני מדברת".

"אז מה יש לך להגיד על זה, שכשהאני המודע שלי שומע בימים אלו אופרה, אני רוצה מיד להצטלב!"

"אמרתי לך שאתה צריך לבוא איתי לכנסייה", צחקה ג'וזפינה והוסיפה, "יש לי הסעה, אתה יכול להישאר ולסיים את יצירת המופת שלך".

לאחר ימים ארוכים של חזרות, הם עמדו בכנסיית סנט מרקו במילאנו ליום השנה למותו של מנזוני: עם תזמורת גדולה, מקהלה גדולה עוד יותר וארבעה זמרים ראשיים. למרות שוורדי אינו נוהג לנצח על ההופעות שלו, הוא ידע שאת הרקוויאם הוא רוצה הפעם להוביל בעצמו. המוסיקה שהדהדה בחלל הכנסייה הייתה שמימית ממש, הקהל הקשיב בתשומת לב והתאפק שלא למחוא כפיים נלהבות בסופו.

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על כתביו של האמן

Dirk Waem/AFP/Getty Images

כשאני ״חוזה מהלכים קדימה״ אני משתמש במה שנקרא ״ספר החוקים של הדיקטטורים״ – מערכת של טכניקות שדיקטטורים סיגלו במשך עשורים

אם מישהו היה חוזה בתחילת 2014 שפוטין יפלוש לאוקראינה ויספח את חצי האי קרים (כפי שקרה שלושה חודשים אחר כך), כנראה היו אומרים שיש לו אינטואיציה טובה והרבה מזל. אבל אם הוא גם היה חוזה שטייס קרב רוסי יוביל למשבר חמור ביחסים בין רוסיה לטורקיה, כבר היו קוראים לו משוגע.

אז ל"משוגע" הזה יש שם – גארי קספרוב, והוא הצליח לחזות את שני המאורעות האחרונים בדיוק לא רע בכלל. כנראה שככה זה כשאתה אחד האסטרטגים הגדולים שידע העולם בעשרות השנים האחרונות, ושחקן השחמט הטוב ביותר בכל הזמנים.

"זה לא דרש כוחות ניבוי מיוחדים", אומר לי קספרוב בחצי חיוך. "ראיית העתיד קשורה בדרך כלל בהבנת העבר. כשאני 'חוזה מהלכים קדימה' אני משתמש במה שנקרא 'ספר החוקים של הדיקטטורים'", הוא אומר וצוחק. "זו מערכת של טכניקות וקווי מדיניות שדיקטטורים סיגלו במשך עשורים, ופוטין השתמש בכולם.

"הזהרתי שהוא ינסה להסיח את דעתם של אזרחי רוסיה מהאסון הפוליטי והכלכלי שמתרחש ברוסיה, באמצעות פעולה אגרסיבית מחוץ לרוסיה. זו אותה תבנית ששימשה דיקטטורים לאורך ההיסטוריה. הבעיה היא שהרבה אנשים שכחו את השיעור הזה או מסרבים להתייחס אליו".

פוטין. "הוא שחקן פוקר" | YURI KOCHETKOV Getty Images

בכל זאת, יש מרחק גדול בין זה לבין היכולת לחזות במדויק את מהלכיו.


"תראה, באוקראינה פוטין כבר הפריע למהלך הדברים בניסיון להציל את ויקטור ינוקוביץ', הנשיא המושחת שהיה בובה שלו. גם שירותי הביון הרוסיים והכוחות המיוחדים כבר פעלו נגד מפגינים פרו-אירופים באוקראינה. היה ברור שפוטין רואה באוקראינה דמוקרטית ומערבית יותר איום גדול על משטרו, מכיוון שהיא תראה לאזרחי רוסיה שהם יכולים לעשות דבר דומה.

"וכשפוטין נכנס לסוריה, ידעתי שהוא ידחוף, עד שידחפו אותו בחזרה, וזה מה שקרה מול טורקיה. כתבתי שבזמן שארה"ב וגרמניה ינסו תמיד להימנע מקונפליקט עם רוסיה, טייס קרב טורקי יציית לפקודות שיקבל מהמפקדה המקומית שלו [בטורקיה], וייתכן שזה יוביל לטרגדיה או אפילו למלחמה. הטרגדיה קרתה, פוטין שלח מטוסים מעל הגבול הטורקי ואחד מהם הופל (על ידי מטוס טורקי, א"ל). שים לב שפוטין לא חוצה את הגבול הזה יותר. בריונים נסוגים כשמתעמתים איתם".

למנהיגי העולם החופשי יש ״קלפים״ טובים הרבה יותר, אבל פוטין מבלף עם קלפים גרועים וגורם להם להתקפל

סגנון הדיבור של קספרוב אינו משאיר ספק באשר לעיסוק החדש שלו בעשור האחרון, מאז שפרש ממשחק תחרותי ב-2005 – ביקורת חריפה על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. לדברי קספרוב פוטין הוא האויב הגדול ביותר של העולם החופשי, כפי שהוא מסביר בספרו Winter Is Coming מ-2015.

קספרוב, העומד בראש "הקרן לזכויות אדם" שבסיסה בניו יורק, אינו יוצא רק נגד פוטין. אחרי שהפך לאלוף עולם בגיל 22 בלבד ולפנומן שהשיג על לוח השחמט כמעט כל הישג שחלם עליו, הוא החליט להקדיש את חייו למלחמת חורמה בכל מי שלדבריו משתייך ל"כוחות הרוע" –משטרים טוטליטריים כמו סין, איראן וצפון קוריאה, המאיימים על "כוחות הטוב". ומבחינת קספרוב לא קיים אזור אפור – אם אתה לא משתייך לצד הטוב, אתה בטוח שייך לצד האפל, או אם תרצו – ל"דארק סייד".

הצד האפל של הכוח

בגיל 17 הצטרף קספרוב למסע תחרויות מסביב לעולם עם סגל נבחרת בריה"מ בשחמט. מספרים שבעת עצירת ביניים ברומא, בזמן שחברי הנבחרת הלכו לסייר בוותיקן, החליט קספרוב הצעיר ללכת לצפות בסרט "מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית".

בזיכרונו של קספרוב נחרט הרגע שבו מאסטר יודה נותן הנחייה ללוק סקייווקר ואומר לו: "כעס, פחד, תוקפנות: הצד האפל של הכוח". העצה נראתה לקספרוב הצעיר טפלה ומרגיזה. הוא חשב שסקייווקר הצעיר היה צריך לבחור במסלול שונה: לקחת יוזמה חסרת פשרות ותוקפנית מול דארת' ויידר, האויב, כדי להציל את חבריו.

וזאת, על קצה המזלג, הפילוסופיה של קספרוב בשחמט וגם בחיים. "אני מאמין, גם בשחמט וגם בחיים, במה שאני מכנה 'יתרונו של התוקף'. להיות אגרסיבי ולקחת את הקרב למגרש של היריב שלך, זה דבר טוב לא רק מכיוון שזה בדרך כלל עובד, אלא גם מפני שאז אתה לומד משהו כשזה לא עובד", הוא אומר לי.

"כשאתה מפסיד בפסיביות, אתה לא לומד כמעט כלום על הסיטואציה או על עצמך. אתה יכול ללמוד רק מתוך עשייה, דרך ניסיון ולקיחת סיכונים. איך תדע אם אתה יכול לטפס על הר או לפתוח חברה חדשה או לעשות כל דבר אחר, אלא אם אתה לוקח סיכון? מה תלמד בלא לנסות שום דבר? כלום".

בשחמט, בשביל שיוכל להכתיב את הקצב ליריביו, בחר קספרוב במשטר אימונים קפדני. הוא נהג לחקור פתיחות רבות של המשחק לעומק ולהציב לעצמו אתגרים חדשים כל הזמן, כדי לעולם לא לדרוך במקום.

אם היית משחק שחמט נגד פוטין, איך היית מגדיר את פילוסופיית המשחק שלו?


"פוטין אינו שחקן שחמט. הוא שחקן פוקר. שחמט הוא משחק שקוף לגמרי – כל האינפורמציה שבו גלויה כל הזמן לשני השחקנים. לא כך פוטין פועל. בעברו היה איש ק-ג-ב, הוא מסתיר כמה שהוא רק יכול, ממש כמו בפוקר, משחק שבו רוב הקלפים נסתרים מהעין ואתה יכול לבלף, אפילו אם יש לך יד גרועה.

"קריאת היריב חשובה לא פחות מאשר חישוב סיכויי ההצלחה שלך. למנהיגי העולם החופשי יש 'קלפים' טובים הרבה יותר משלו – מבחינת כוח צבאי וכלכלי – אבל פוטין מבלף עם קלפים גרועים וגורם להם להתקפל".

"פוטין ניסה להתערב בסוריה כדי ליצור גל של פליטים שיחליש את האיחוד האירופי", טוען קספרוב | Alexander Koerner Getty Images

קספרוב טוען שפוטין הוא "טקטיקן אופורטוניסט" – מישהו שקופץ ממקום למקום וגורם בעיות כדי לקדם את האינטרסים שלו. כך למשל הוא ניסה להתערב בסוריה כדי ליצור גל של פליטים שיחליש את האיחוד האירופי – האיום המרכזי על המשך השליטה וההשפעה שלו, טוען קספרוב.

"הבעיה היום היא שמדינות העולם החופשי ממתינות בצורה פסיבית ומגיבות בחיפזון למהלכיו של פוטין. גם הן משחקות טקטית, אבל בצורה איטית וחלשה".

קספרוב משווה את הטקטיקה הפסיבית הזו שמובילה ארה"ב לחוקי הפיזיקה. "כפי שאנרגיה לא ניתנת להשמדה, כך גם כוח לא ניתן [להשמדה] – ברגע שארה"ב עוזבת [אזור מסוים], אחרים ייכנסו אליו ויפעלו בו, כמו פוטין, אסאד ואיראן, המשתוקקים לקחת את הכוח במזרח התיכון שארה"ב ויתרה עליו מרצון".

יש אויבים ששווה להתנגד אליהם. אם נשארים ניטרליים כשהרוע והטוב נלחמים, הרוע מנצח

למה לדעתך אסטרטגיה פסיבית כזו ש"לא לוקחת צד", היא שגויה? 


"כי יש אויבים ששווה להתנגד להם. אם נשארים ניטרליים כשהרוע והטוב נלחמים, הרוע מנצח. כיום רואים את זה מאוד בבירור. מדד החופש הגלובלי יורד כבר במשך תשע שנים רצופות, וסיבה מרכזית לכך היא שארה"ב – אלופת העולם לשעבר בחופש גלובלי ובדמוקרטיה, הפכה לניטרלית, לצופה פסיבית.

"כך מדינות אגרסיביות מילאו את הוואקום שנוצר. הניטרליות אמנם שומרת על ביטחון חייליך בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא הופכת את העולם למקום פחות בטוח. כל הקרבות שהעולם החופשי מנסה להימנע מהם כרגע, מאוקראינה ועד סוריה, יובילו לקרבות קשים ואכזריים יותר בעתיד".

איך ישראל צריכה לפעול לדעתך? 


"קשה לבקר את ישראל באופן דומה, מכיוון שהמיקום המסוכן שלה במזרח התיכון מצריך גישה פרגמטית, במיוחד בעקבות המשבר ביחסים בינה לבין ארה"ב. לדוגמה, כשהרוסים נכנסו לסוריה, מרחק קילומטרים מהגבול הישראלי, נתניהו הגיע למוסקבה להיפגש עם פוטין. איזו ברירה הייתה לו? הוא חייב להציב את ביטחון מדינתו ואזרחיו לפני הכול. ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה את המותרות להרגיש שהיא כמו ארה"ב, מסתתרת בין שני אוקיינוסים גדולים, כפי שנראה שחושבים אמריקנים רבים, שטועים כמובן.

"בשחמט אנחנו אומרים שהצד שלוקח יוזמה, מחויב להתקיף או שהיתרון יעבור ליריב. אתה חייב לשמור על היתרון שלך או שתפסיד אותו. מאז נפילת האיחוד הסובייטי ב-1991, העולם החופשי לקח יוזמות בכל דרך כמעט: צבאית, כלכלית, תרבותית. אבל במקום לנצל את היתרון שלו כדי ללחוץ על הדיקטטורות האחרונות שנותרו בעולם כדי שישתנו, הוא החליט לחגוג. כעת אנחנו משלמים את מחיר השאננות הזאת".

כחלק מהמאבק שלך נגד דיקטטורות, הגעת עד לגבול עם צפון קוריאה ושחררת בלון עם עלוני מידע שהיו אמורים לעורר את תושבי צפון-קוריאה למציאות שבה הם חיים. אבל זו עובדה ידועה שצפון קוריאה היא רק "שלוחה" של המפלגה הקומוניסטית הסינית. אתה לא חושב שמבחינה אסטרטגית, כדי לפתור את הבעיה הצפון-קוריאנית מהשורש, צריך קודם כל לטפל במפלגה הקומוניסטית הסינית?


"הקרב שלי מול צפון קוריאה הוא קרב אחד במלחמה גדולה יותר. תמיד חשוב לעשות מה שאפשר בכל מקום. מבחינה אסטרטגית, מתקפה חזיתית על הנקודה החזקה ביותר של האויב שלך תצליח לעתים רחוקות. אתה חייב לחפש נקודות תורפה וללחוץ איפה שאתה יכול. נפילת המשטר האכזרי של צפון קוריאה תהיה מכה כואבת לשליטים הקומוניסטיים בסין. אני גם רואה בהונג קונג, מקום עם מסורת של דמוקרטיה, נקודת תורפה פוטנציאלית נוספת של המשטר הסיני".

דיוויד קיז, היועץ החדש של נתניהו לתקשורת הבין-לאומית. מנסה לעצבן את הדיקטטורות | WikiHReditor2013-Wikipedia

מסמן מטרות

ב-2013 ישב קספרוב לארוחת צהרים עם דיוויד קיז, מנכ״ל ארגון זכויות האדםAdvancing Human Rights, שגם מונה בחודש מארס האחרון ליועץ החדש של בנימין נתניהו לתקשורת הבין-לאומית.

קיז שם לעצמו מטרה לעצבן את המשטרים הדיקטטורים בעולם. הוא כבר זכה לככב בפוסטים זועמים שכתב שר החוץ האיראני בפייסבוק, לאחר שהביך את השר באירוע ארוחת צהרים כשהפנה אליו שאלה על אסיר פוליטי הכלוא באיראן.

״כל סדק חשוב. כל פעם שאני מרגיז קצת משטר דיקטטורי זה עוד סדק ועוד סדק", אמר קיז בראיון לאפוק טיימס בנובמבר 2014. "אני חושב שלמערב יש הססנות הנובעת מחוסר ביטחון בערכי העולם החופשי, חוסר ביטחון בכוח העצום שלנו, וחוסר יכולת להבחין בין טוב ורע – דמוקרטיה ודיקטטורה".

כשקיז וקספרוב נפגשו, יצא מהפגישה רעיון מעניין. קספרוב הזכיר לקיז שב-1984 שינו את שם הרחוב של השגרירות הסובייטית בארה״ב ל"כיכר סחרוב", על שם פעיל זכויות האדם אנדריי סחרוב. בעקבות המהלך, הרשתה בריה״מ לסחרוב לחזור עם אשתו למוסקבה אחרי שנים של גלות.

קיז נדלק על הרעיון, וביחד עם קספרוב פרסם מאמר משותף בוול סטריט ג׳ורנל. "בכל פעם שהסובייטים נכנסו או עזבו את השגרירות הם קיבלו תזכורת למחיר האנושי של הרודנות שלהם״, הם כתבו. ״האמצעי הפשוט אך מעורר ההשראה הזה עזר לשים את זכויות האדם במרכז היחסים בין ארה״ב לבריה״מ״.

באותה פגישה ״בחרנו מטרות״, סיפר קיז בראיון לאפוק טיימס. ״רצינו להתחיל עם המדינות הכי לא דמוקרטיות, כמו סין, רוסיה, סוריה ואיראן״. כך הגיע קיז לוועדת יחסי החוץ של ארה״ב, והציע לשנות את שם הרחוב של השגרירות הסינית ל״כיכר ליו שיאו-בו״, על שם פעיל זכויות האדם, הסופר וזוכה פרס הנובל, שלא יכול היה להגיע לטקס קבלת הפרס מכיוון שהוא יושב בכלא הסיני. ליו נכלא בעקבות מעורבותו בחיבור מניפסט שקרא לרפורמות דמוקרטיות בסין ונחתם על ידי יותר מ-350 אינטלקטואלים ופעילי זכויות אדם.

Andrew Burton Getty Images

בחודש פברואר השנה, אושר שינוי שם הרחוב בסנאט. אני שואל את קספרוב אם הוא וקיז סימנו מטרות נוספות מאז אותה פגישה. "הרעיון הוא לעשות את זה עם כל מדינה לא דמוקרטית שרודפת את מתנגדיה: רוסיה, סין, מדינות ערב ודיקטטורות באפריקה", אומר קספרוב. "תחשוב מה יקרה כאשר כל עובד ומבקר בשגרירות הסינית, ינהג לרחוב 'איי וויי-וויי' (אמן ואקטיביסט סיני) לדוגמה – זה ישלח מסר שאי אפשר לטעות לגביו. זו אמנם רק פעולה סימבולית, אבל בדרך כלל סימבוליזם הוא דבר חשוב מאוד במלחמות אידיאולוגיות".

אנדריי סחרוב אמר שמדיניות החוץ המוסרית ביותר מתבררת בסופו של דבר גם כאפקטיבית ביותר. הוא טען ששמירה על ערכים ועקרונות היא מדיניות אפקטיבית יותר בטווח הארוך, בעוד שיישום מוסר ועקרונות בצורה לא שיטתית וצבועה – מוביל לבלבול ולתוצאות לא טובות. מה אתה חושב על האמירה הזו? 


"האמירה הזו נכונה היום כפי שהייתה בזמן המלחמה הקרה. הקרבת עמדה מוסרית בעבור מחויבות פוליטית, כמעט תמיד נעשית עבור רווחים זמניים, במקרה הטוב. זה כמו לבנות טירה על חול. אם יש לך עמדה חזקה וברורה, בעלי הברית שלך, כמו גם אויביך, יודעים איפה אתה עומד ומה לצפות ממך. צביעות ו'גמישות' מוסרית, מבלבלים את בעלי הברית שלך ומעודדים את אויביך. הם גם מובילים למדיניות לא עקבית, להתנדנדות אחורה וקדימה, מקיצון אחד לשני ללא קווים מנחים שנגזרים מערכים לאומיים. כך קרה במערב מאז סיום המלחמה הקרה".

יש לך דוגמה שממחישה את זה?


"הדוגמה הטובה ביותר ליישום מדיניות חוץ מוסרית בהצלחה, היא הקשרים שניהל רונלד רייגן עם האיחוד הסובייטי. הוא ביקר בפומבי את ההנהגה הסובייטית על הפרות זכויות האדם שהיא ביצעה, ודרש שינוי. במקביל, הוא הביע הזדהות עם העם הסובייטי, ותמך בנו מוסרית כנגד השליטים שלנו, במקום להפוך אותנו לאויבים.

"הוא התמודד עם גורבצ'וב כמו שצריך, מעולם לא ויתר לו על דבר ואף פעם לא שכח לשים על השולחן את רשימת האסירים הפוליטיים. זה מה שהפיל את מסך הברזל של בריה"מ, לצד הסטגנציה הכלכלית. אם למערב היו מנהיגים חלשים יותר, הם היו חותמים על עסקאות ומתפשרים עם גורבצ'וב, בתמורה לוויתורים קטנים שהיו מאריכים את חיי בריה"מ בשנים רבות, אולי בעשורים".

אני מזכיר לקספרוב שכאשר הוא הפסיד לתוכנת "כחול עמוק", הוא אמר: "אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם", והחל לפתח וריאציות של משחקי שחמט מול המחשב. אני שואל אותו, בהלצה – "אם זו אסטרטגיה טובה כל כך, מדוע שלא תצטרף לפוטין?"

אבל קספרוב לא אוהב את השאלה. "בני אדם יכולים להתחרות מול מכונות ויכולים להשתמש בהם ככלים המשרתים אותם. אין כאן שום גורם מוסרי, אלא רק שיטות עבודה וביצועים.

"ב-1998 המצאתי את Advanced Chess (שיטת שחמט חדשה, א"ל), כדי לראות האם בני אדם שמשחקים ביחד עם מחשב שמסייע להם, יכולים לגלות אפשרויות חדשות ולשחק טוב יותר. זו הייתה חוויה מרתקת וחינוכית, שנמשכה שנים רבות בקהילת השחמט, ולימדה אותנו על שיתוף הפעולה בין האדם למחשב.

"אבל הצטרפות לדיקטטור אחרי ש'הפסדנו' לו, זו פשוט כניעה מוסרית. גם אין מה לעשות שיתופי פעולה עם דיקטטורים, ואין מה ללמוד מהם או להשתפר בזכותם. בהפשטה, אפשר לומר שמה שמייצג את 'הטוב' הוא החופש האינדיבידואלי, וכל מה שפוגע בו מייצג את 'הרע'. אתה יכול לבדוק את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, או את החוקה האמריקנית. אתה יכול גם לבדוק את החוקה הרוסית, לפני שפוטין שינה אותה והתעלם ממנה. דמוקרטיה היא לפעמים בלגן, זה נכון, והשוק החופשי מייצר באופן בלתי נמנע אי-שוויון. אבל השילוב של שניהם זה הנתיב הטוב ביותר לשלום ולצמיחה שגילינו עד כה".