![]()
קריקטורה: מושיק גולסט
כשווילפרדו פארטו צעד בגינת האפונים שבביתו ב-1880 הוא גילה דבר מעניין – מספר קטנטן של תרמילי אפונה הניב את מרבית האפונים. פארטו היה כלכלן איטלקי, והאפונים הציתו בו רצון לבדוק את הנושא לעומק בעזרת כלים מתמטיים. כך הוא החל לבחון האם ההתפלגות הלא שוויונית הזאת מתקיימת גם בתחומי חיים נוספים.
בתחילה הוא חקר את העושר במדינות שונות. כשבחן את התפלגות העושר באיטליה, הוא גילה להפתעתו שכ-80 אחוז מהאדמות באיטליה היו שייכות רק לכ-20 אחוז מהאנשים. בדומה מאוד לתרמילי האפונים בגינתו, רוב המשאבים נשלטו על ידי מיעוט. כשהמשיך לנתח את הנתונים הכלכליים במדינות אחרות הוא גילה אותה תבנית. אחרי שנבר, למשל, במסמכי מס ההכנסה הבריטי הוא ראה שכ-30 אחוז מהאוכלוסייה הבריטית הרוויחה 70 אחוז מההכנסה הכוללת, כפי שהוא מתאר בעבודתו Cours d'Économie Politique (1896).
ההבדל בין המקום הראשון לשני יכול להיות דק כחוט השערה, אבל הוא יזכה את המנצח בתגמול גדול
ככל שהמשיך במחקרו, גילה פארטו שהמספרים אמנם אינם זהים לחלוטין בכל המקרים (לפעמים היחס הוא 90/10, 95/5 או 70/30) אך המגמה נשארת עקבית ומצביעה על חוסר איזון אוניברסלי הקיים בעולם. בעשורים הבאים הפכה עבודתו של פארטו לתורה כלכלית, והעולם החל לקבל את הרעיון שאחוז קטן של "דברים" אחראי למרבית התוצאות. לפתע, החלו אנשים לראות את התבנית הזאת בכל מקום. לימים זה נודע כעיקרון פארטו, או כפי שהוא מוכר כיום בשם 80/20.
![]()
וילפרדו פארטו | תמונה: Kelson/CC-PD-Mark
המהנדס האמריקני ד"ר ג'וזף דוראן, למשל, מצא ב-1941 ש-80 אחוז מהבעיות במוצרים נגרמו מ-20 אחוז מתקלות הייצור. ארבעה כלכלנים יפנים שניתחו כ-100 מיליון רכישות בחנויות AM/PM ביפן הבחינו ש-80 אחוז מהרכישות בוצעו על ידי 20 אחוז מהלקוחות (Mizuno, Takayasu, 2008). דבר דומה קורה בספורט. בעוד שעד היום 77 מדינות השתתפו בגביע העולם בכדורגל (המונדיאל), רק שלוש מדינות – ברזיל, גרמניה ואיטליה – ניצחו ב-13 מתוך 21 המונדיאלים שנערכו. הנה דוגמאות נוספות: ב-2015, מנוע חיפוש אחד, גוגל, קיבל 64 אחוזים משאלות החיפוש, וב-1950 שלושה אחוזים מאזרחי גואטמלה היו הבעלים של 70 אחוז מהקרקעות במדינה.
מדוע זה קורה? מדוע מעט אנשים, קבוצות וארגונים נהנים ממרבית התגמולים בחיים? כדי להשיב על כך אפשר להתבונן בדוגמה מהטבע. יער האמזונס שבדרום אמריקה הוא אחת המערכות האקולוגיות המגוונות ביותר בעולם. מדענים קטלגו בו כ-16,000 זנים שונים של עצים. אבל לצד מגוון העצים העצום הזה, גילו החוקרים שיש בסך הכול כ-227 זני עצים "היפר-דומיננטיים" התופסים כמחצית משטח האמזונס (Pitman, Sabatier, Baraloto, +117, 2013). כלומר, רק 1.4 אחוזים מכל זני העצים באמזונס תופסים נתח של כ-50 אחוז מעצי היער. אבל מדוע?
תארו לעצמכם שני צמחים הצומחים זה ליד זה. בכל יום הם יתחרו על אור השמש ועל האדמה. אם צמח אחד יגדל רק טיפ-טיפה מהר יותר מהאחר, הוא יוכל להתארך, לתפוס יותר שמש ולגמוע יותר מי גשמים. ביום למחרת, תוספת האנרגיה (שמש ומים) תאפשר לצמח לגדול אף יותר. הדפוס יימשך עד שהצמח החזק ישתלט על האזור וייהנה מהחלק העיקרי של השמש, האדמה והמזון.
לא משנה אם בעל מפעל היה טוב או רע, מוסרי או ערכי, כל עוד הוא השתייך למעמד הבורגני הוא נתפס כסוג של פושע
לצמח המשיג יתרון על פני הצמח האחר תהיה, מן הסתם, יכולת טובה יותר לפזר זרעים ולהתרבות, מה שייתן לזן הזה טביעת רגל גדולה יותר בדור הבא. תהליך כזה חוזר על עצמו שוב ושוב עד שהצמחים שיגדלו ויתרבו מעט טוב יותר ישתלטו על היער כולו. זה נקרא "יתרון מצטבר". מה שמתחיל ביתרון קטן, גדל במשך הזמן והפך ליתרון גדול. צמח אחד זקוק רק לפער קטן על הצמח השני, כדי להתרבות ולנצח בתחרות.
תהליך דומה מתרחש בחיינו. כמו הזנים השונים באמזונס, אנשים מתחרים פעמים רבות על אותם משאבים. פוליטיקאים שונים מתחרים על אותם קולות בוחרים. אתלטים מתחרים על אותה מדליית זהב. חברות מתחרות על אותם לקוחות פוטנציאליים. תוכניות טלוויזיה מתחרות על אותן שעות צפייה.
![]()
מרקס. הניע את מעמד הפועלים להיאבק נגד בעלי המפעלים. לונדון, 1878 | תמונה: Henry Guttmann Collection/Getty Images
ההבדל בין המקום הראשון לשני יכול להיות דק כחוט השערה, אבל הוא יזכה את המנצח בתגמול גדול. נניח, למשל, שאתם מחפשים עבודה ו-200 מועמדים מתחרים על אותו תפקיד. העובדה שתהיו רק מעט טובים יותר מהמועמדים האחרים תבטיח שתזכו במשרה. במצבים מסוג זה, הבדלי ביצוע זעירים מובילים לגמול עצום, והם מתרחשים בדרך כלל במקרים שבהם נהוגה השוואה יחסית – שבהם הביצוע שלכם ביחס לביצוע של אלה מסביבכם הוא הפרמטר הקובע את הצלחתכם.
כמובן שלא כל דבר בחיים פועל כך. אך כמעט כל תחום מושפע ממגבלה במשאבים (זמן או כסף), ומגבלה במשאבים מובילה בדרך כלל למצב המתואר, שבו אדם אחד מקבל גמול גדול הרבה יותר ביחס לאחרים. אם ניקח את זה שלב נוסף קדימה, נראה שממצב של יתרון – עם מזומנים בבנק, עם אקזיט מוצלח או מתוך החדר הסגלגל בבית הלבן – מתחיל אצל המנצחים תהליך של צבירת יתרונות נוספים המקלים עליהם לנצח גם בהמשך. מה שהתחיל כיתרון קטן ושולי על המתחרים, הופך בהדרגה לחוק 80/20.
מקור הבעיה היא שהענקנו למדינה כוח גובר להתערב בחיינו… ולהעביר כסף וטובות מיוחדות אחרות לקבוצות לחץ המציגות עצמן ככאלה הפועלות לטובת הציבור
אם כביש אחד נוח קצת יותר מהאחר, מרבית האנשים ייסעו בו, ואז ייבנו לאורכו יותר עסקים. ככל שייבנו יותר עסקים, תהיינה לאנשים סיבות נוספות לנסוע בכביש הזה כך שהוא ייעשה עמוס עוד יותר. מהר מאוד נבחין שעל "20 אחוז מהכבישים נוסעים 80 אחוז מכלי התחבורה".
אם לעסק אחד יש טכנולוגיה חדשנית יותר מאשר לעסק אחר, רוב האנשים יקנו שם את המוצרים שלהם. ככל שהעסק ירוויח יותר, הוא יוכל להשקיע בטכנולוגיה נוספת, לשלם משכורות גבוהות יותר, ולשכור אנשים מוכשרים יותר. ברגע שייתקל בתחרות, יהיו לאנשים מספיק סיבות להישאר אצלו ולא לעבור למתחרה. לא ייקח זמן רב עד שהוא ישלוט בשוק.
אם סופר מסוים כותב רב מכר, המו"לים יתעניינו בספרו הבא. כאשר ספרו הבא ייצא לאור המו"ל ישקיע יותר משאבים בשיווק שלו, דבר שיסייע לספר להגיע שוב לראש רשימת רבי המכר. מהר מאוד תבינו מדוע מעט ספרים נמכרים במיליוני עותקים בזמן שמרבית הסופרים נאבקים למכור מהדורה אחת.
במילים אחרות, הבדלים קלים בביצוע יכולים להוביל לאי-שוויון בהתפלגות ההכנסות, העושר או הפרסים לאורך זמן. מדובר בעיקרון אוניברסלי, בלתי נמנע, המשתקף בטבע. הוא נובע מהשוני הקיים בינינו – באינטליגנציה, ביכולות המנטליות ובאינטרסים של כל אחד מאתנו. שונות המביאה כל אדם להתמחות, באופן טבעי, במשהו שהוא טוב בו, לקבל שכר עבורו ואף לשווק או לסחור בו עם אחרים.
נקודת המפנה
המילה "שוויון" מופיעה היום כמעט בכל הזדמנות כערך שיש לקיימו ולהגיע אליו, אבל זה לא תמיד היה כך. התחלנו לדבר על שוויון (לא במובן של שוויון בפני החוק ושוויון בזכויות אדם, אלא על שוויון חומרי) בעקבות נקודת מפנה משמעותית שהתרחשה לפני 150 שנה, כשקרל מרקס האשים את בעלי המפעלים וההון הבורגנים בכך שהם מדכאים את הפרולטריון – אלו המקבלים שכר תמורת עבודתם ואינם מחזיקים ברכוש כלשהו. לא משנה אם בעל מפעל היה טוב או רע, מוסרי או ערכי, כל עוד הוא השתייך למעמד הבורגני הוא נתפס כסוג של פושע. אנגלס, שותפו של מרקס לכתיבת המניפסט הקומוניסטי, הגדיר במסמך שכותרתו "עקרונות הקומוניזם" (The Principles of Communism) מ-1847 כי הקומוניזם הוא דוקטרינה של המצבים שיאפשרו לשחרר את הפרולטריון מהניצול הקפיטליסטי.
![]()
מרקס. הניע את מעמד הפועלים להיאבק נגד בעלי המפעלים. לונדון, 1878 | תמונה: HultonArchive/Illustrated London News/Getty Images
הדרך להשיג זאת היא באמצעות השתלטות על התעשייה ועל מוקדי הייצור ושחרורם "מידי אינדיבידואלים מתחרים, וייסוד מערכת שבה כל ענפי הייצור מופעלים בידי החברה בכללותה – כלומר, עבור חשבון משותף, לפי תוכנית משותפת ועם השתתפות של כל האנשים בחברה", כתב אנגלס.
מנקודת מבטם של מרקס ואנגלס, המדינה צריכה לקחת על עצמה את האחריות להטיל מסים כבדים, לבטל את הירושה, להפקיע בהדרגתיות אדמות ומפעלים מבעליהן, להעביר את כל ההון והאשראי לניהול המדינה ולדכא את כל הבנקים הפרטיים והבנקאים. כל זה יוביל, לפי תפיסתם, לביטול הרכוש הפרטי והעברתו לבעלות משותפת כלשהי שתדאג לחלק אותו בצורה שווה. מרקס ואנגלס ראו בביטול הרכוש הפרטי את החלק המשמעותי ביותר במהפכה הקומוניסטית.
בסין, בבריה"מ ובמדינות הקומוניסטיות של מזרח אירופה, שדדו המפלגות הקומוניסטיות בעלי אדמות וביצעו בהם לינץ', הלאימו מפעלים של "קפיטליסטים" ורצחו "אויבים מעמדיים".
במדינות מערביות דמוקרטיות, לעומת זאת, השתמשו באמצעים רכים כדי להשיג את אותה מטרה. האמצעים היו העלאת מסים והתערבות ממשלתית בכלכלה. מס גבוה הוא צורה אחרת של הלאמת רכוש פרטי וחלוקתו מחדש. אם בחברות קומוניסטיות אמצעי הייצור והחומרים נמצאים בבעלות המדינה, אזי בחברות מערביות הייצור אמנם מנוהל באופן פרטי, אבל ההכנסות ממנו הופכות, באמצעות מסים, לנכסים של המדינה – המחולקים מחדש למטרות שונות. בשני המקרים מדובר בשוד של העושר פרטי. במקום ש"השודדים" ישתמשו באלימות, כפי שקורה בחברות קומוניסטיות, הם עושים זאת במערב בחסות החוק והדמוקרטיה.![]()
וכך, אם ב-1900 רק שבע מדינות הנהיגו מס הכנסה (לפי Genovese, Scheve, Stasavage, 2014) כשאיטליה בראש עם שיעור מס של עשרה אחוזים, ב-1925 כבר ב-18 מדינות הנהיגו מס הכנסה. שיעור המס המקסימלי הגיע ל-60 אחוז בצרפת, ול-50 אחוז בקנדה, נורווגיה ובריטניה. החל משנות ה-70, שיעור המס הממוצע המקסימלי החל לרדת עד ל-38 אחוז ב-2013. בשנים האחרונות, עולה מנתוני ה-OECD, כי מתוך 35 כלכלות מפותחות, 27 גובות מהאזרח מס הכנסה בשיעור העולה על 30 אחוז. נוסף על מס של כ-20 אחוז שהן גובות מאתנו כאשר אנו אוכלים במסעדה או רוכשים חולצה בקניון.
בעקבות השפל הגדול של שנות ה-30, מדינות רבות במערב הושפעו גם מתיאוריות הכלכלה הקיינסיאנית, שפותחו על ידי הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס, הדוגלת בהתערבות ממשלתית פעילה בכלכלה וברגולציה שלה. בחברה נורמלית, תפקיד הממשלה אמור להיות מוגבל. רק במצבים מיוחדים היא צריכה להתערב בכלכלה, כמו בעת אסון טבע או מתקפה חיצונית. אולם כיום, התיאוריה הקיינסיאנית השתלטה על הכלכלות ברחבי העולם, וממשלות כל המדינות מתחרות ביניהן מי תשלוט טוב יותר על הכלכלה שלה. כלכלנים ופוליטיקאים אף החלו לפתח יוהרה לגבי יכולתם להתערב בכלכלה ולהציל אותה. אחד מהם הוא מרווין קינג, שהיה נגיד הבנק המרכזי של אנגליה, בזמן המשבר הכלכלי העולמי של 2008, והודה בכך בראיון שערכתי איתו לפני כשנתיים.
![]()
ובישראל: המס הפרוגרסיבי תמיד ״ידביק את הקצב״
בכל פעם שהמדינה מתערבת בכלכלה היא יוצרת אפקט דומינו על השוק. חוקים או רגולציות שמונהגים יכולים להקים או להפיל תעשיות וגורמים למשקיעים לפתח תלות בהחלטות הממשלה. כך נוצר מעגל מסוכן נוסף: כאשר אנשים נתקלים באתגרים, או כאשר השוק החופשי לא יכול לספק מה שהם חושקים בו, הם יפעילו לובי שידרוש התערבות ממשלתית גדולה אף יותר שתספק את דרישתם.
הכלכלן הידוע פרידריך האייק הזהיר בספרו "הדרך לשעבוד" (1944) מפני התערבות ממשלתית שכזו. לדבריו, התערבות תחבל באופן בלתי נמנע בשוק ותוביל לעליית טוטליטריזם, בין אם מדובר במדינה דמוקרטית ובין אם לא. בסופו של דבר אנשים יאבדו את החופש שלהם, פשוט בדרך איטית והדרגתית.
אובמה ושטיגליץ
השפעתו של מרקס הגיעה לשיא ב-2013, כאשר נשיא ארה"ב, ברק אובמה, נשא בדצמבר את אחד הנאומים המפורסמים שלו. "האתגר המוגדר של זמננו הוא אי-שוויון הגדל… המסכן את יכולת ההתמקחות של מעמד הביניים האמריקני – שאם אתה עובד קשה, יש לך סיכוי להתקדם", אמר. זוכה פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, כתב שנה קודם לכן בספרו The Price of Inequality (2012) כי "אי-השוויון ההולך וגדל… [הוביל למצב] שהעשירים מתעשרים יותר, בעוד היתר נתקלים בקשיים הנראים צורמים לחלום האמריקני". גם הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי המתמחה בחקר אי-השוויון, כתב בספרו Capital in the Twenty-First Century (2013) כי "הקפיטליזם מייצר אוטומטית אי-שוויון שרירותי ולא בר-קיימא".
אם נולדתם עניים, טענו שלושתם, רוב הסיכויים שתישארו עניים – פשוט כי אי-השוויון או הפערים בחברה מקבעים את המצב שלכם ולא מאפשרים לכם להתקדם ולצאת ממנו. אי-השוויון גם פוגע בצמיחה הכלכלית, הם הסבירו. בעוד העשירים ממשיכים להתעשר, העניים ומעמד הביניים דורכים במקום. הם צורכים פחות, מרוצים פחות ולכן פרודוקטיביים פחות. מצב שהוא פשוט לא הוגן לתפיסתם. לפי שטיגליץ, אי-שוויון הוא פשוט תוצר של אי-צדק – העשירים מנצלים את היתר, בעוד העניים מנוצלים.
![]()
תמונה: Aude Guerrucci-Pool/Getty Images
"העשירון העליון כבר לא אחראי לשליש מההכנסה [הלאומית שלנו] – הוא כעת אחראי למחציתה", אמר אובמה באותו נאום מפורסם. "אם בעבר, המנכ"ל הממוצע היה מרוויח 20 או 30 פעמים יותר מהשכר של העובד הממוצע, כיום מנכ"ל מרוויח 273 פעמים יותר".
בשורה התחתונה, מציעים אובמה, שטיגליץ ופיקטי: חייבים לצמצם את אי-השוויון – להוריד את אלה שלמעלה ולהעלות את אלה שלמטה. איך? בדיוק כפי שהציע מרקס: באמצעות מסים גבוהים על ההכנסה של העשירים (מעל 50 אחוז), הגדלת המיסוי על ירושות, הגברת הרגולציה על עסקים גדולים, הגבלת שכר המנכ"לים ועוד. פיקטי, אותו כלכלן צרפתי, אף מציע בספרו להטיל מס גלובלי שנתי של 80 אחוזים על אלו המקבלים את השכר הגבוה ביותר.
ההנחות השגויות
ירון ברוק, מרצה למימון באוניברסיטת סנטה-קלרה, טוען בספר Equal Is Unfair (2016) (אותו חיבר עם דון וטקינס) כי יש בכך כמה הנחות יסוד שגויות. כשאובמה טוען שהעשירון העליון לא אחראי לשליש מההכנסה, אלא כבר למחציתה, הוא מניח שההכנסה נוצרת על ידי החברה כולה באופן שווה ושייכת לחברה כולה באופן שווה ולכן יש לחלק אותה באופן שווה.
כשהכלכלנים רוברט פראנק ופיליפ קוק ערכו ניסוי מחשבתי וביקשו משלושה אנשים לחשוב מה יעשו עם 3,000 דולר שקיבלו מתורם אנונימי, חילקו האנשים את הכסף ביניהם שווה בשווה (The winner Take All Society, 2016). "אם העוגה שייכת לכולנו, נדרש מאתנו לחלק אותה בצורה שווה, ולא לאפשר לקבוצה מסוימת לקחת חלק גדול יותר מההכנסה שלנו… אבל [בעולם האמיתי] העושר אינו עוגה השייכת למדינה כולה", כותב ברוק. "העושר מורכב מערכים פרטיים שנוצרו על ידי אינדיבידואלים פרטיים (שבדרך כלל עבדו ביחד בקבוצות) והוא שייך לאינדיבידואלים הפרטיים האלה. העושר אינו מחולק על ידי החברה: הוא נוצר ונסחר על ידי אנשים היוצרים אותו. כדי לחלק אותו, החברה תצטרך קודם כל לעקל אותו מהאנשים שיצרו אותו".
לצורך המחשה הוא מספר על רובינזון קרוזו ואדם נוסף הנמצאים על אי בודד. קרוזו מגדל שבעה דלועים והאדם השני רק שלושה. האם זה אומר שקרוזו קיבל חלק גדול יותר בעוגת הדלועים? לא. הוא פשוט יצר יותר עושר מהאדם השני. "נשקר אם נאמר שקרוזו לקח 70 אחוז מהעושר באי".
אבל אפילו אם נתייחס לעושר כאל עוגה המשותפת לכולם, אין זה אומר שהצלחה כלכלית של אנשים מסוימים באה על חשבון מנת חלקם של אנשים אחרים. יזם שביצע אקזיט ומכר את הסטארט-אפ שלו ב-200 מיליון דולר ועקב כך רכש בית מפואר עם בריכה ומכונית יקרה, לא מונע מאחרים להצליח. פשוט כי העוגה שכל אחד לוקח ממנה חתיכה, מסביר ברוק, לעולם אינה בגודל קבוע. אנשים יוצרים כל הזמן עוד ועוד עושר ולכן העוגה תמיד גדלה. אם מישהו ביצע אקזיט, מכר ברווח גדול שטח נדל"ן או פרסם רב מכר, החלק הגדול שלקח מהעוגה לא הקטין את החלקים האחרים (כיוון שהעוגה כאמור גדלה).
כמובן שיש תמיד אנשים המנצלים אחרים, מרמים, יוצרים אפליה ומשתמשים בכוחם הפוליטי כדי להשיג מה שלא אמור להיות להם. כל זה בהחלט קורה – אבל זה לא קשור ב"שוויון", שהוא בפני עצמו עיקרון שגוי, אלא פשוט בחוסר צדק.
ברוק טוען שאם רוצים לתקן את חוסר הצדק ואת קשרי ההון-שלטון, צריך להפנות את תשומת הלב קודם כל למערכת הפוליטית – שיוצרת חוסר צדק אמיתי. "בארץ ההזדמנויות, האינדיבידואל צריך להצליח או להיכשל על בסיס הכישורים והיכולות שלו, ולא על בסיס הפריווילגיה הפוליטית שהוא זוכה לה… כיום אנשים מסוימים זוכים להצלחה שלא מגיעה להם באמצעות פריווילגיות פוליטיות. מקור הבעיה היא שהענקנו למדינה כוח גובר להתערב בחיינו, לבחור מנצחים ומפסידים, להציב מחסומים בדרך להצלחה, ולהעביר כסף וטובות מיוחדות אחרות לקבוצות לחץ המציגות עצמן ככאלה הפועלות לטובת הציבור. חלק מאי-הצדק הזה באמת מגביר את אי-השוויון הכלכלי, אבל לא 'אי-השוויון' צריך להטריד אותנו – אלא [פשוט] חוסר צדק".
המחשה לכך היא ילד ממעמד נמוך הלומד בבית ספר גרוע שלא מחנך אותו כראוי. "זאת טרגדיה", כותב ברוק, "אבל הבעיה אינה בכך שילדים אחרים מקבלים חינוך טוב יותר, אלא בכך שהממשלה יצרה מערכת חינוך שלעתים קרובות אינה מחנכת כראוי, ומצב שבו כמעט בלתי אפשרי למצוא אלטרנטיבה חינוכית אחרת – אלא אם אתה עשיר". האם ראוי לעזור לאותם חלשים או עניים? בהחלט. זה רצוי וטוב, אבל לא באמצעות שדידת העשירים.
