תמונה: Fotolia

היצור הפלאי המכונה "גמל", נחשב כיום לחיית מדבר מובהקת. היכולת שלו לשאת על גבו בני אדם למרחקים אדירים בלהט המדבר, בלי לשתות ימים ושבועות, זיכתה אותו בתואר הרומנטי "ספינת המדבר". החל מכפות רגליו שאינן נכוות בחול הרותח, ועד לריסיו הארוכים המקנים לעיניו מראה משובב (והגנה מפני סופות חול), נדמה כי כולו יצור מדברי. הדבשת האוגרת שומן יעילה ביותר במצבי יובש, שכן בתהליך פירוק השומן מייצר הגוף מים במשקל זהה לזה של השומן. כדוריות הדם של הגמל גם הן מותאמות למצבי יובש קיצוני ואינן רגישות למצבים של איבוד נוזלים או לחילופין, של שתייה מופרזת.

אבי אבותיו של הגמל דמה קצת יותר לארנבת, בעיקר בגודלו המיניאטורי

הגמל עונה על כל הצרכים של עמי המדבר: ביגוד, מזון, שתיה, עבודה, ניידות ועוד. הביטוי "אורחת גמלים" הייחודי לגמל, ממחיש כיצד נצרב בתודעת שוכני המדבר המראה של שיירת גמלים המסמלת תקווה וחיים בלב השממה. אך הגמל לא תמיד היה יצור מדברי.

אבי אבותיו של הגמל | תמונה: Internet Archive Book Images/Flickr

כדי להבין זאת, כדאי שנחזור קצת אחורה בזמן, בערך 45 מיליון שנה, אל ערבות העשב הקרות של אמריקה הצפונית. באותם ימים, אבי אבותיו של הגמל, דמה קצת יותר לארנבת, בעיקר בגודלו המיניאטורי. הכינוי המדעי שלו הוא פרוטילופוס (Protylopus), כך על פי מרכז התיירות של חבל יוקון בצפון קנדה*.

בעוד הגמלים המודרניים מגיעים לגובה של 2 מטרים, הוא נישא לגובה ממוצע של 3 מטרים ונקרא "טיטאנוטילופוס נברסקנזיס"

אבל מאז הוא השתנה. על פי שרידים שונים נראה שלפני 30 מיליון שנה כבר שוטטו בצפון אמריקה יצורים דמויי גמל בגודל של עז, ומאובנים שהתגלו במדינת נברסקה שבמרכז ארצות הברית ומתוארכים לתקופה שלפני 5-3 מיליון שנים, מצביעים על כך שאחד מאבותיו של הגמל נראה בתקופה הזו כבר דומה למדי לגמל שאנו מכירים, מלבד העובדה שהיה גדול במיוחד: בעוד הגמלים המודרניים מגיעים לגובה של 2 מטרים, הוא נישא לגובה ממוצע של 3 מטרים. כך הוא זכה לכינוי "טיטאנוטילופוס נברסקנזיס" (Barbour, Schultz, 1934). המאובן הצפוני ביותר שהתגלה של בן למשפחת הגמלים נחשף באיי אלסמר (Ellesmere) שבים הארקטי ומוצג כיום במוזיאון הטבע של קנדה.**

הגמל עונה על כל הצרכים של עמי המדבר: ביגוד, מזון, שתיה, עבודה, ניידות ועוד | תמונה: Fotolia

על פי ממצאים אלו וממצאים נוספים שהתגלו באסיה, נראה כי לפני עידן הקרח האחרון, לפני קצת יותר מ-3 מיליון שנה, נדד הגמל דרך "גשר ברינג" – מעבר יבשתי במקום בו נמצא כיום ים ברינג, באזור שבין מערב אלסקה לצפון מזרח סיביר. משם הוא המשיך לכיוון מזרח ומרכז אסיה והלאה, עם בני האדם למזרח התיכון ולאפריקה, כשהוא משיל מעליו את פרוותו הארוכה ואת אחת מדבשותיו.

בחלוף השנים הגמל הפליא להתאים את עצמו למדבר, ואפשר לבני האדם לחצות את מדבר גובי באסיה ואת מדבר סהרה באפריקה כשהם רכובים על גבו. וכך במאה ה-10 לספירה, רכיבה על גמל כבר הייתה נפוצה בכל חצי האי ערב, ואף בהודו ובסין.

בתנ"ך הגמל מוזכר לראשונה בסיפור ירידתו של אברהם למצרים בספר בראשית – "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ… וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (בראשית י"ב, י').

תמונה: Fotolia

כבודם של המדענים והארכיאולוגים במקומו מונח, אבל יש גרסה נוספת, שמסבירה באופן לא פחות משכנע איך התפתח הגמל לחיה המוכרת לנו היום. סופר הילדים האנגלי ג'וזף רודיארד קיפלינג (מחבר "ספר הג'ונגל") פרסם ב-1902 את ספר הילדים "סיפורי דווקא ככה" (Just So Stories) ובו הקדיש פרק מיוחד לגמל. מעשה שהיה כך היה:

לאחר שנברא העולם נתבקש הגמל על ידי ידידיו הסוס, הכלב והשור לסייע בעבודות הבנייה הנדרשות. אך הוא, כול שהיה מוכן לעשות היה ללעוס חתיכת עשב ולומר – "דבש". החברים כעסו מאוד והזעיקו לעזרה את הג'יני – שד המדבר, אך ללא הועיל. לאחר שהג'יני ניסה בטוב, והגמל העקשן ענה לו "דבש" בפעם השלישית, כעס גם הג'יני ונתן לו דבשת, כדי שיוכל לעבוד קשה בלי לאכול ולשתות ולהשלים את מה שהחסיר. הגמל מצדו לא התנצל וגם לא עבד. כך שהדבשת, יחד עם אופיו העיקש והרגלו המשעשע ללעוס עשב במבט משועמם, נשארו כפי שהם עד עצם היום הזה.

* מרכז התיירות של חבל יוקון בקנדה

** הממצאים פורסמו במרץ 2013 במגזין נייצ'ר

תמונה: Hulton Archive/Getty Images

אליזבת' נעמדה מול ערמות עצומות של ניירות שסידרה אמה פרנצ'סקה באהבה ובנאמנות במרוצת השנים. היו אלה פיסות של כתבים שכתב אחיה, פרידריך ניטשה, בהם היו גם מחברות, פתקים וטיוטות של מכתבים שכתב ושלח, טיוטות של מכתבים שכתב ולא שלח, ומכתבים שקיבל.

הכול היה שלה עכשיו. כעת, כשאחיה החולה בנפשו נמצא בחדר הסמוך ואין לו עוד עניין בכתביו או עניין בדבר כלשהו, ואימה הטובה, בואו נודה באמת, לא מבינה בשום דבר, אליזבת' הבינה שעליה להתרכז בתפקיד שמינתה את עצמה אליו: לערוך את כתביו של אחיה, הפילוסוף הנודע, ולהציגו לאנושות באופן שראוי שיזכרו אותו.

אליזבת' סילפה את רעיונותיו של אחיה כדי שיתאימו למטרותיה הקיצוניות והאנטישמיות

אך אליזבת' עמדה בפני בעיה גדולה. למרות כל מאמציה, היא לא הצליחה לפענח את כל מחשבותיו המורכבות של אחיה לבדה. לשם כך הביאה לביתה את רודולף שטיינר (כן, מייסד האנתרופוסופיה בכבודו ובעצמו, בתקופה מוקדמת) במטרה שיסביר לה למה התכוון ניטשה. אחרי זמן מה, "שטיינר ויתר באומרו שהיא אינה מוכנה לקבל את הדרכתו וגם אינה מסוגלת להבין את הפילוסופיה של ניטשה", כותבת הסופרת סו פרידו בביוגרפיה חדשה על הפילוסוף בשם: I am Dynamite! A Life of Friedrich Nietzsche (2018).

אליזבת' בלעה את גאוותה והביאה עורך שיסייע לה לערוך את הכתבים שלא פורסמו, אותם איגדה לספר שקראה לו: "הרצון לעוצמה" (1901). לטענת מבקרים רבים, אליזבת' סילפה את רעיונותיו של אחיה כדי שיתאימו למטרותיה הימניות קיצוניות והאנטישמיות.

הדיקטטור אדולף היטלר סילף את רעיון ה"על-אדם" של ניטשה | תמונה: AFP/Getty Images

הסילוף הזה החל לצבוע את מפעלו של ניטשה שנפטר באוגוסט 1900 בצבע ימני קיצוני. העובדה שאנשים כמו מוסוליני קראו את ספריו, שהיטלר הוזמן על ידי אליזבת' לבקר בארכיון שהקימה לניטשה והפך לקורא נלהב, רק החמירה את המצב. היטלר השתמש ברעיונות של ניטשה כדי לתת לגיטימציה לרעיונותיו, אבל עיוות לחלוטין את כוונותיו המקוריות של הפילוסוף.

ככל שנקפו השנים טוּהר המוניטין והקשר הנאצי של ניטשה. אולם אז החלו אט אט לקשר את דבריו דווקא לרעיונות שקידם השמאל והמדע הדטרמיניסטי. כל זה קרה בעקבות רעיון שניסח הפילוסוף וזעזע את קוראיו בסוף המאה ה-19: רעיון "מות האלוהים".

אולם בשנים האחרונות מתחילים להישמע קולות חדשים אחרים. בביוגרפיה החדשה של פרידו היא מציגה את הפילוסוף כאדם ביישן, בודד ורגיש החושב על רעיונותיו במהלך טיולים רגליים ארוכים ("אף פעם על תסמוך על מחשבה שבאה אליך בבית") ובהשראת מוסיקה קלאסית ("בלי מוסיקה החיים היו טעות"). פרידו מראה כיצד ניטשה התנגד לאנטישמיות, לעומת אחותו, והתנגד לדעותיה ולדעותיו של בעלה האנטישמי. במקביל, במישור הפילוסופי, אחד הפילוסופים הבולטים ביותר בעולם כיום, ג'ורדן פיטרסון, מקפיד מתחילת הקריירה שלו לחזור ולדבר על ניטשה. פיטרסון, פסיכולוג קליני בהכשרתו, חושב שהדרך שבה אנחנו תופסים את רעיון "מות האלוהים" הוא שגוי, ושהתפיסה הזאת השפיעה במידה רבה על מי שאנחנו היום. הוא שואף להחזיר את ניטשה ל"מקומו" וקורא לו "נביא".

נבואות זעם

כבר בתחילת דרכו, אף על פי שגדל במשפחה מאמינה ואביו היה כומר לותרני (שנפטר כשניטשה היה בן שש בלבד), יצא ניטשה בפתיחות נגד מוסדות הנצרות שעיוותו לדעתו את "ערכי הטבע". עוד בצעירותו, קרא ניטשה כתבי פילוסופים של יוון העתיקה, התעניין בתרבות הרנסנס, למד על הבודהיזם וגיבש לעצמו תפיסה שלפיה החיים כוללים בתוכם סבל בלתי נמנע. הנצרות והיהדות, שהתבססו על הרעיון האלוהי, היו לדעתו מערכת מוסרית (שהתעוותה) שעליה נשענו בני האדם כדי להבדיל בין טוב ורע.

בספרו "הולדת הטרגדיה" ובהזדמנויות נוספות, כתב ניטשה על האל דיוניסוס, אל היין – המייצג את הטבע הדמוני של האדם, את הסבל והכאוס המתקיים בהכרח בעולם, וטען שטבע דמוני כזה חייב להתאזן על ידי אפולו, אל השמש והאור. וכך כמו בטרגדיה היוונית, אפולו מייצר צורה הרמונית ויפה המרסנת את הכאוס ושמה אותו במקומו הנכון. הגאונות של הטרגדיה היוונית, חשב ניטשה, היא שהיא משלבת את השניים, ובכך נאמנה למציאות.

הפילוסוף ג'ורדן פיטרסון: "פירשו את ניטשה לא נכון" | תמונה: Gage Skidmore/CC BY-SA-2.0

ניטשה היה פילוסוף שחווה את החיים ולא רק חשב עליהם. במאה ה-19 שבה חי, הוא החל להבחין שהקִדמה, הפתיחות, המודרניות והמדע שינו את חיי האנשים ושיפרו אותם, אך גם שינו את מטרותיהם. בתוך המציאות החדשה, אנשים המשיכו ללכת לכנסיות, להתפלל כמו מתוך הרגל, להאמין במושגים כמו "אהבה", "חסד" ו"רחמים" שעיוותו לדעתו את האמת של הטבע. הם המשיכו להתלות במערכת שנבנתה על הרעיון האלוהי, אך למעשה, כך טען ניטשה, הם כלל לא מאמינים בה יותר. עבור ניטשה, "ההצגה" הזאת, הייתה שקר גרוע ביותר.

בספרו "המדע העליז" מעלה ניטשה לראשונה את רעיון "מות האלוהים" דרך סיפור: "הלא שמעתם את שמעו של אותו איש מטורף, אשר בבוקרו של יום בהיר הדליק פנס, רץ בשוקה של עיר וזעק ללא הרף: "אני מחפש את האלוהים! את האלוהים אני מחפש!" – ומכיוון שאותה שעה נזדמנו שם בני-אדם רבים מאותו סוג שאינו מאמין באלוהים, עורר האיש צחוק רם. […] האיש המטורף קפץ לתוך קהלם ונקבם במבטיו. "לאן פנה האלוהים? כה אמר, אנכי אגידנו! אנחנו הרגנוהו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! […] מה המעשה אשר עשינו בהתירנו ארץ זאת ממעגלי שמשה? ולאן זה תנוע עכשיו? לאן אנחנו נעים? הלאה הלאה מן השמשות כולן? האם אין אנו נופלים בלי-הרף? אחורה, קדימה, לצדדים, לכל עבר? וכי קיים עוד מעלה ומטה? […] הקדוש והאדיר מכל מה שהיה לו לעולם עד כה, דמו נשפך במו סכיננו – מי ימחה דמים אלה מעלינו? אי מים אשר יוכלו לטהרנו? אלו טכסי כפרה, אלו משחקי קודש ניאלץ להמציא?[…]

"עתה נדם האיש המטורף ושב והתבונן בפני מאזיניו: נדמו גם הם והסתכלו בו מוזרות. לבסוף הטיל לקרקע את פנסו, שנתפוצץ לרסיסים וכבה. 'הקדמתי לבוא' אמר האיש 'שעתי טרם הגיעה. התרחשות אדירה זאת היא עדיין בדרך והיא נודדת – טרם הגיעה לאוזני בני-אדם'".

לאורך השנים ייחסו לניטשה את האִמרה "אלוהים מת", כאילו שנאמרה מתוך קלות דעת ומתוך רצון "להיפטר" מהאלוהים שמפריע לאנושות לנוע קדימה. אולם ניטשה למעשה אמר: "אלוהים מת ואנחנו הרגנו אותו". דבריו אלו מעבירים את מורכבות הרעיון של מערכת אמונה שבעצם הרגה את השמש שלה. ניטשה מספר על אותו איש מטורף שקורא לכנסיות "קבריו ומצבותיו של האלוהים".

אך ניטשה אומר כאן עוד דבר, טוען פרופ' ג'ורדן פיטרסון בהרצאה מצולמת: "ניטשה אומר כאן למעשה שמערכת כמו זו של הנצרות, או כל מערכת שקיימת אלפי שנים, לא יכולה להימחק כבדרך אגב, ושלא יהיו לזה השלכות. הוא אומר שאנחנו לא מבדילים יותר בין למעלה ולמטה. למה הוא מתכוון בכך מבחינה מטאפורית? למעלה, זה הכיוון שאתה הולך אליו, למטה זה המקום שאתה מתרחק ממנו. כשאתה נפטר ממערכת הערכים שלך אין לך למטה ולמעלה ואז איפה אתה נמצא בדיוק? אם איבדת את החוש של למעלה ולמטה המקום שבו תגמור לא יהיה ניטרלי אלא נורא ואיום.

"פעמים רבות שומעים את המשפט הזה: 'אלוהים מת'. זה נאמר כאילו בטון מנצח, אבל עבור ניטשה זה לא היה כך. מה שניטשה ראה הוא שכאשר מוציאים את הבסיס, נעשים לא יציבים. אנו זזים לאחור ולפנים באלימות בין ניהיליזם ואידאולוגיות קיצוניות. הוא במיוחד היה מודאג מהאידאולוגיה השמאלנית הקיצונית וחזה כבר ב-1900 שבמאה ה-20 מאות מיליוני אנשים ימותו בגלל הקריסה של הייצוגים של העולם שלנו".

בעוד שניטשה "הנביא" רק ניבא את הכאוס שבו נמצאת האנושות, פרשנויות אחרות טוענות שניטשה הפילוסוף ביטא, דרך שלילת מערכת הערכים הישנה, את מערכת הערכים החדשה שצריך ליצור. מסיבה זאת ניטשה עניין את המנהיגים הקומוניסטיים, הנאצים, האתאיסטים ואפילו את חסידי הטרנסיומניזם הרואים בניטשה כמי שקידם את האנושות על פי דעותיהם ולא כפי שפיטרסון מבין אותו – כאחד שאמר – בואו נחשוב מהי המשמעות של כל זה.

"לעומת מה שחושבים, ניטשה לא חשב שהתשובה ('למות האלוהים', מ"מ) פשוטה כל כך", אומר פיטרסון ומדגיש שמה שהדאיג את ניטשה היא בעיית הערך. בעיית הערך אינה השאלה "ממה העולם עשוי", או אפילו "איך הוא עובד", שהן שאלות מדעיות יותר, אלא כיצד אדם צריך להתנהג בעולם. כאשר הערכים קורסים, אין מידות טובות או רעות או סטנדרט מוסרי למדוד על פיו את פעולותיו של האדם, צומחות אידיאולוגיות ורעיונות קיצוניים. אחד מהם הוא רעיון השוויון שאפיין את התנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית.

"למעשה ניטשה התנגד לרעיון השוויון", מסביר פיטרסון ומצטט קטע מספרו של ניטשה "כה אמר זרתוסטרא" מפרק "על העכשובים" (עכביש זאב, מסביר ניטשה, שלפי אמונה טפלה עקיצתו גורמת למחול טירוף): "אתם מטיפי השוויון, גם מזעקתכם ל'שוויון' בוקע שגעון-רודנים של אין האונים: תאוות רודנים שבכם, הכמוסות ביותר, כך הן מתעטפות במלים של צדקות! יוהרה ממורמרת, קנאה עצורה, אולי יוהרתם וקנאתם של אבותיכם: זה הדבר פורץ בלהבה מקרבכם ובשגעון-נקם […] אינני רוצה שיערבבוני ויחליפוני במטיפי-שוויון אלה. כי כך אומרת לי מידת הצדק: 'בני אדם אינם שווים'. וגם אין זה מן הראוי שייעשו שווים! ואילו דברתי אחרת, מה היה עליה, על אהבתי לעלאדם?"

גם רעיון ה"על-אדם" של ניטשה עוות. הוא הגה את הרעיון כשניסה לחשוב אלו בני אדם היינו לוּ היינו חכמים מהאנשים של היום. ניטשה חשב שהתשובה היא "ברצון לכוח" שמניע את בני האדם ומביא אותם למקומות גבוהים יותר. אלא שזה לא כוח פוליטי, לא של שליטה של אדם או גזע עליון כפי שהבין היטלר, גם לא כוח "על טבעי", אלא קשור בכוח אינטלקטואלי, של יכולות פסיכולוגיות. אלו לא יכולות מדעיות, או היכולת לפתור משוואות מסובכות או ללמוד שפות במהירות. ניטשה חשב שזו היכולת לחשוב פילוסופית ולהבין את החיים, גם דרך האמנות, המוסיקה והכתיבה.

ניטשה חשב שאדם כמו הסופר והמשורר יוהאן וולפגנג פון גתה (1832-1749) התקרב להיות ה"על-אדם" שאותו דמיין. אנשי העל, כפי שמתאר אותם ניטשה בספרו "כה אמר זרתוסתרא", הם אלו הבונים את הערכים של עצמם. הם יהיו עצמאיים מחשבתית ולא ישאלו מה אנשים מעריצים ויעקבו אחריהם. הם יסללו את הנתיב של עצמם. הם גם יכולים להיות אנוכיים, או לפגוע באחרים אם זה משרת אותם להגיע ל"דברים הגדולים". ה"על-אדם" לא יהיה קנאי בהצלחתם של אחרים. הוא יבין שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהדברים הטובים. הוא יתחשב באחרים אך מתוך מודעות לעוצמה שלו ולא מתוך רחמים או אידאולוגיה. הוא לא יהיה צנוע אלא מודע לעצמו. והוא יתעניין בתרבות כדרך לפתח את העולם הרוחני של האנשים.

בספרו "האנטיכריסט" כתב ניטשה דברים שיכולים להאיר אור נוסף על הנושא: "אין האנושות מהווה התפתחות למשהו טוב יותר או חזק יותר או נעלה יותר, כדעה הרווחת כיום. ה'קידמה' איננה אלא אידאה מודרנית, משמע, אידאה כוזבת. האירופאי בן זמננו נופל בערכו מהאירופאי הרנסאנסי; המשכיותה של התפתחות בשום פנים ואופן אין בה הכרח כלשהו להתעלות, התגברות, התחזקות.

"מבחינה אחרת קיימת הצלחה מתמדת של מקרים נפרדים, במקומות שונים על פני כדור הארץ ומתוך תרבויות שונות זו מזו בתכלית השינוי, והם מהווים באמת טיפוסים עילאיים: משהו שבאופן יחסי לכלל האנושות הוא סוג של 'על אדם'. מקרי סגולה כאלה של הצלחה היו תמיד בגדר האפשר וייתכן שאף תמיד יהיו כן. ובנסיבות מסוימות יכולים גם דורות, שבטים, עמים שלמים, להוות זכייה שכזאת".

הפילוסוף וולטר קאופמן, מומחה ידוע לניטשה כתב בספרו "ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג ואנטיכריסט" את הדברים הבאים: "לפעמים נראה שנבואות מורכבות מיכולתו של האדם לחוות את גורלו האומלל כל כך לעומק עד שזה הופך לסמל של משהו רחב יותר. במובן הזה אפשר להשוות את ניטשה לנביאים העתיקים. הוא הרגיש את הייסורים, את הסבל ואת האומללות של עולם חסר אֵלים בעוצמה רבה כל כך, בשעה שאחרים היו עדיין עיוורים להשלכות העצומות, שהוא היה מסוגל לחוות מראש, כאילו היה זה גורלו של דור העתיד".

איור: Fotolia

אחת השיטות הנפוצות ביותר בקרב מנהלים למתן פידבק לעובדים, היא שיטת הסנדוויץ' שעובדת כך: מתחילים עם הפרוסה העליונה של הכריך, שהיא שבח או משוב חיובי, אחר כך בא ה"בשר" שהוא ביקורת או דרישה לשיפור, ולבסוף באה הפרוסה התחתונה שזה מתן שבח נוסף. דוגמה לשיטת הסנדוויץ' יכולה להישמע כך: "תום, אתה אחד העובדים הטובים ביותר בחב, כאשר אתה מגיע לעבודה. אבל אם לא תפסיק עם ההיעדרויות התכופות, אאלץ לפטר אותך. אני חייב לומר שאתה מוכשר באופן יוצא מהכלל, ולכן אני כל כך מודאג לגביך".

מנהלים נוקטים בשיטת הסנדוויץ' מכמה סיבות, כפי שמסבירים ד"ר פון ברגן ועמיתים מאוניברסיטת אוקלהומה במאמר שסוקר מחקרים שנעשו בתחום הפידבק במשך כשלושה עשורים, והתפרסם ב-Journal of Behavioral Studies in Business (Bergen, Bressler, Campbell, 2014). "ראשית, מנהלים חושבים שלעובד קל יותר לקבל משוב שלילי כאשר "זורים" עליו משוב חיובי. שנית, שיטת הסנדוויץ' נותנת משוב מאוזן, ושלישית השילוב בין משוב חיובי ושלילי מפחית את אי הנוחות והחרדה שעובדים חשים בשיחה המיועדת לתת פידבק".

אולם לא רק עובדים חשים אי נוחות, אלא גם מנהלים שצריכים לתת משוב שלילי. "הם חוששים שהעובד ייעלב, או יפסיק לחבב אותם או יעזוב את החברה, או, יותר מהכול, הם חוששים להפר את הדינמיקה של היחסים שנוצרו בחברה".

אבל האם שיטת הסנדוויץ' עובדת? פון ברגן מצטט מחקרים רבים מהשנים האחרונות המראים ששיטת הסנדוויץ' למתן פידבק אינה יעילה. קיימות לכך כמה סיבות: ראשית, אנשים נוטים לזכור יותר טוב מה שנאמר בתחילת שיחה ובסופה. אם מתחילים ומסיימים במשוב חיובי, הדרישה לשיפור שמופיעה באמצע השיחה, עלולה להיבלע או להימחק מהזיכרון. שנית, כאשר שיטת הסנדוויץ' הופכת לשגרה והעובדים מתרגלים אליה, הם מבינים שהמטרה האמיתית והמוסווית של השיחה היא דרישה לשיפור או ביקורת. לכן הם מתחילים לפקפק בכנות של המשוב החיובי, ומכינים את עצמם לרגע שבו תנחת המכה של המשוב השלילי, וכך גם האפקט של המשוב החיובי מתמסמס.

אז מה בכל זאת ניתן לעשות אחרת? לאור המחקרים הרבים שנעשו בתחום, החוקרים מציעים מודל הבנוי מכמה שלבים. ראשית, משוב הביקורת הבונה חייב לבוא בנפרד לגמרי ממשוב חיובי. למשל, בבוקר אחד המנהל יכול להזמין את דן לשיחה ולומר לו: "המצגת שהכנת הייתה מצוינת. היא ממצה את הנושא, וסיימת להכין אותה לפני הדד-ליין, תודה רבה". אבל ביום למחרת, יכול המנהל לומר לדן: "חשבתי שוב על המצגת שלך, ואני חושב שאם תכניס שני שינויים קטנים, היא תהיה טובה יותר". יש להימנע לגמרי מדיבור בסגנון "עשית עבודה טובה, אבל…", שהוא לפי החוקרים, "סוג השבח הבזוי ביותר".

חשוב שהשיחה תהיה כנה ועניינית, ושלעובד תהיה ברורה לגמרי המטרה שלה: להצביע בצורה בונה על נקודות ספציפיות הטעונות שיפור בביצועים או בהתנהגות של העובד. בתוך זה חשוב "לעודד את העובד לומר בכנות כיצד הוא רואה את הבעיה, ומה הסיבות שלה. יש להתמקד בהתנהגויות הקשורות לעבודה, ולא לבקר באופן כללי את האישיות של העובד".

בנוסף, חשוב לקשור את השפעות ההתנהגות או הביצועים שדורשים שיפור, על עמיתים לעבודה ועל החברה כולה. למשל איך אי עמידה בדד-ליין, אי הקפדה על כללי בטיחות או התנהגות רעשנית משפיעים על עמיתים. בסופה של שיחת הדרישה לשיפור, חשוב להביע ביטחון מלא ביכולתו של העובד להשתפר. אפשר להציע תוכנית עבודה ולוח זמנים לביצוע השיפורים הנדרשים.

הצעה נוספת למתן פידבק יעיל מגיעה מתחום חקר המוח. במחקר שנערך באוניברסיטת ניו יורק, פסיכולוגים וחוקרי מוח מדדו את קצב פעימות הלב של 62 עובדים בזמן שקיבלו או נתנו פידבק, ומצאו שהקצב עלה בצורה משמעותית. תוצאות המחקר התפרסמו ב-NeuroLeadrship Journal (West, Thorson, Grant, 2018). החוקרים ניתחו גם 35 מודלים למתן פידבק שחברות שונות השתמשו בהם, שנגזרו או השיקו לשיטת הסנדוויץ', ומצאו ש"אף חברה לא הייתה בטוחה ששיטת הפידבק שבה היא משתמשת אכן יעילה".

כדי לעקוף את תחושת החרדה ואת אי הנוחות שגם עובדים וגם מנהלים מרגישים לגבי פידבק, החוקרים מציעים ליצור תרבות ארגונית שבה העובדים והמנהלים מבקשים בעצמם לקבל פידבק על הביצועים ועל ההתנהגות שלהם. הרעיון הוא להתחיל בצעדים קטנים, שאותם יכולים המנהלים להוביל. "מנהלים יכולים להתחיל לבקש פידבק על נושאים שוליים יחסית כמו הטמפרטורה במשרד, או ארוחת הצהרים שהוזמנה עבור העובדים. הרעיון הוא להרגיל אנשים לתת פידבק כשמבקשים מהם. כאשר המנהלים עושים את הצעדים הראשונים, הם מסמנים לכל הארגון שלבקש פידבק זה חשוב. והבקשות לפידבק בנושאים שוליים עוזרות לבסס ביטחון ואמון לגבי בקשות לפידבק בנושאים חשובים יותר". החוקרים מדגישים שהבקשה לפידבק חייבת להיות ממוקדת. למשל: "האם דיברתי יותר מדי בפגישה אתמול?" או "האם המצגת שלי הייתה מובנת מספיק?"

לפי החוקרים, בארגונים שבהם בקשה לפידבק הופכת לנורמה, עובדים ומנהלים יתחילו להרגיש נוח יותר במצב הלא נוח של מתן פידבק, לטובת ההתפתחות האישית והצמיחה של הארגון.

קריקטורה: מושיק גולסט

במשך שנים, ידע כל ילד בגן לדקלם בעל פה פרסומות על ישראל המתייבשת ועל חיסכון במים. בחמש השנים האחרונות במיוחד, חוותה ישראל בצורת קשה ומתמשכת. עם זאת נדמה כעת כי על פניו נרגע הלחץ. יש לכך סיבה – חמישה מתקני התפלה הפועלים בישראל סיפקו ב-2018 כ-587 מלמק"ש (מיליון מטר קוב מים שנתי) – קרוב למחצית מתצרוכת המים השנתית של המדינה. על פי תוכנית של רשות המים ההספק עתיד לגדול, ושני מתקני התפלה נוספים נמצאים בתכנון.

למרות האזהרות הנושא לא קיבל התייחסות ובתקן של משרד הבריאות לאיכות המים נושא הדיטריום כלל לא מוזכר

כשלראשונה החלו לקום מפעלי ההתפלה, נשמע קול מחאה מצד פעילי סביבה שטענו כנגדם כי הם מבזבזים כמות אדירה של אנרגיה, מוסיפים לזיהום האוויר ועלולים אף לפגוע בסביבה הימית. אך הטענות מנגד כי מדובר בנושא של חיים ומוות (אין מספיק מי שתיה), כמו גם הטענה כי ניצול יתר של מאגרים תת קרקעיים מזיק לא פחות לסביבה, ומעבר לכך כמויות הכסף המכובדות שעתידות היו להיכנס לקופת המדינה מהפרויקט, גברו. בהמשך התגלה כי במים מותפלים חסרים מינרלים כגון יוד ומגנזיום הנמצאים במקורות מים טבעיים וחשובים לגוף.

אך ישנה בעיה אחת שכמעט ולא הוזכרה כלל במרחב הציבורי דובר העברית, אף על פי שהיא נחקרת בשנים האחרונות בכלים המתקדמים ביותר על ידי פרופסורים באוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס UCLA. את הבעיה הזו ניתן לסכם במילה אחת – דיטריום.

אטום מימן (פרוטון אחד ואלקטרון אחד) מול אטום דיטריום (פרוטון, אלקטרון ונייטרון) | תמונה: פרופ' לזלו בורוס, מכון למחקר ביו-רפואי, אונ׳ UCLA

"כל מי שלמד פיזיקה שמע על דיטריום, אלא שבדרך כלל הם לא זוכרים מהו", אומר פרופ' לזלו בורוס מאוניברסיטת UCLA בראיון לאפוק טיימס, ומסביר: "דיטריום הוא איזוטופ כבד של מימן. יש לו פרוטון אחד ואלקטרון אחד כמו למימן רגיל אבל בנוסף יש לו גם נויטרון. מה שחשוב לדעת עליו זה שהוא כבד פי שניים ממימן והמשקל הכפול הזה הופך אותו לקשה מאוד לתפעול בשביל מערכות ביולוגיות".

למעשה דיטריום נמצא באופן טבעי באוויר ובמים בכמויות מזעריות, ואף דרוש להתפתחות התקינה של גוף האדם. כבר משנות ה-90 מוכרת החשיבות של הדיטריום במנגנון הגדילה וידוע שהוא דרוש לגוף לקיום תהליכי חיים (Somlyai, Jancsbb, Jhklib, +4, 1992). הבעיה מתחילה כאשר גוף האדם נחשף לכמות דיטריום רבה מכפי שהוא רגיל להתמודד עמה.

יש לדיטריום השפעות על מחלות שונות כולל סרטן, סוכרת, השמנת יתר, דיכאון ועוד מצבי מחלה רבים אחרים

"זה פוגע בתאים שלנו", מסביר בורוס, "במיוחד במולקולות החלבון המפיקות אנרגיה לתאים שלנו. המולקולות האלו, המכונות ATP, נוצרות בתוך אברון מיוחד בשם מיטוכונדריה, המצוי במרבית תאי גוף האדם".

כפי שמסביר בורוס, בתוך המיטוכונדריה קיימים ננו-מנועים המסתובבים ואחראים לייצר את מולקולות ה-ATP. תוך כדי סיבובם מופקים מים המכונים "מים מטבוליים". אבל כאן בדיוק הבעיה. מה שמסובב את המנועים האלו הם אטומי מימן שנכנסים אליהם. כיוון שהדיטריום כבד פי שניים מהמימן, כשהוא נכנס לתוך הננו-מנועים הוא שובר אותם וזה פוגע בייצור האנרגיה, דבר המביא למחלות. "יש לזה השפעות על מחלות שונות כולל סרטן, סוכרת, השמנת יתר, דיכאון ועוד מצבי מחלה רבים אחרים" אומר בורוס.

ננו-מנועים בתוך המיטוכונדריה מייצרים מולקולות המכונות ATP בעזרת אטומי מימן | תמונה: פרופ' לזלו בורוס, מכון למחקר ביו-רפואי, אונ׳ UCLA

בורוס הוא פרופסור לרפואת ילדים ומנהל התוכנית לחינוך וניתוח מידע מטבולי ב-UCLA. יום אחד הוא מצא את עצמו מול מקרה שגירה את סקרנותו. אצל מטופל שלקה בסרטן כליות התגלתה מוטציה באנזים שתפקידו להפיק את המים המטבוליים במיטוכונדריה. המטופל נפטר מהר מהצפוי, ובורוס התחיל לחשוד שאולי המים שבתוך המיטוכונדריה ממלאים תפקיד משמעותי יותר ממה שנהוג היה לחשוב. אחד המאפיינים של מים אלו הוא שאין בהם דיטריום. בורוס החל לעשות ניסויים עם מים מופחתי דיטריום שייצר באופן מלאכותי מחוץ לגוף האדם, ובדק את השפעתם על תפקוד המיטוכונדריה.

פריסה של מתקני התפלה ברחבי הארץ

בעקבות העניין שגילה בורוס בדיטריום, הוא חבר לחוקרים נוספים ויחדיו הם הקימו את "המרכז להפחתת דיטריום" – גוף עצמאי שמטרתו מחקר וחינוך בנושא דיטריום. המרכז ממומן חלקית על ידי מכון המחקר הביו-רפואי של אוניברסיטת קליפורניה, ובו נערכים ניסויים רפואיים קליניים ומתנהל מעקב אחר המטופלים ותגובותיהם להפחתת דיטריום.

"התחלנו לקחת את המידע מהניסויים לעבודה במרפאות. מדדנו דיטריום בנוזלי גוף כולל רוק והבל פה של נשימה, ולמדנו שיש תהליך של הפחתת דיטריום שמתקיים בתוך הגוף שלנו. כשיש יותר מדי דיטריום, התאים שלנו לא מסוגלים לייצר אנרגיה. כתוצאה מכך אנחנו עלולים לפתח מספר מחלות, תלוי אילו רקמות ואילו תאים ספציפיים בתוך המערכת שלנו נפגעו מדיטריום באופן הקשה ביותר".

למעשה בשנים האחרונות המים מופחתי הדיטריום קיבלו באיחוד האירופאי חותמת של מים רפואיים, בעוד שבארה"ב זה נחשב לתוסף מזון. ייצור של מים מופחתי דיטריום קיים בסין ובארצות נוספות כמו רוסיה, רומניה והונגריה. כאשר הונגריה – ארץ הולדתו של בורוס, היא הראשונה לייצר מים רפואיים מופחתי דיטריום, והיחידה לדבריו אשר עושה זאת תחת הבדיקות המחמירות של האיחוד האירופאי.

במספר מחקרים שבהם נבדקו תגובות של תאים סרטניים למים מופחתי דיטריום ניתן היה לראות כי התפתחות הגידולים נבלמה (Boros, Javaheri ,Davari, +4, 2016; Gyongyi, Budan, Szabo +5, 2013).

עודף דיטריום במי השתיה

מחקריהם של בורוס ועמיתיו מתרכזים בשיפור המצב הבריאותי באמצעות הפחתה יזומה של דיטריום בעזרת תזונה מותאמת ושתיית מים רפואיים מופחתי דיטריום. אך מתברר שעוד לפני שבורוס ועמיתיו ב-UCLA התחילו לחקור לעומק את ההשפעות הבריאותיות של דיטריום, הנושא משך את תשומת ליבם של חוקרים בצד השני של העולם. בעיר אקטאו שבקזחסטן, השוכנת לחופי הים הכספי, החל לפעול ב-1973 כור גרעיני המספק לה אנרגיה וגם מפעל התפלת מים, המגיעים מהים הכספי.

לאחר כ-15 שנה בהם הכור הגרעיני ומפעל התפלת המים היו בפעולה, אחוז התחלואה של תושבי האזור זינק לשמים וכלל לידות של תינוקות מתים ומחלות כרוניות קשות. ב-1987 הוזמן ויקטור וטשטיין (.Vetshteyn V), פרופסור לגיאולוגיה שבעברו חקר את נושא הדיטריום ואף פרסם על כך מאמרים אקדמיים (В. Ветштейн, Google scholar), להשתתף בסמינר מטעם מכון בוגומולץ (Bogomoletz) לפיזיולוגיה ואונקולוגיה של האקדמיה האוקראינית למדעים. הסמינר עסק באופן מיוחד בהפקת לקחים מהמקרה של העיר אקטאו.

תמונה: Fotolia

במאמר שפרסם באתר האינטרנטי הרוסי "מעוף" (МАОФ*), וטשטיין מספר כי בסמינר דנו בסיבות שונות שיכלו לגרום לכך ובהן שתיית מים בעלי אחוז גבוה של איזוטופים כבדים לאורך שנים. בשנות ה-80 לא היה אינטרנט, ומידע נוסף בנושא קשה למצוא אך בפרסומים מהשנים האחרונות ניתן לראות שניתנת באקטאו תשומת לב לכמות האיזוטופים במי השתייה.

הסטנדרט של ההתפלה בכור של אקטאו כיום, לאחר עשורים של למידה, כולל הפחתת דיטריום עד לרמה של 125ppm (חלקיקים למיליון), בעוד הרמה הממוצעת במי הים הכספי היא mpp551 (Aleksandrov, Laguntsov, Kurchatov, +2, 2018).

באתר הישראלי בשפה הרוסית "Israland" ניתן לקרוא מכתב פתוח משנת 2007**, המופנה לרשויות בישראל. על המכתב חתומים חוקרים ומדענים ישראלים דוברי רוסית. המכתב מזהיר מפני אחוז הדיטריום הגבוה במי הים התיכון המותפלים בישראל, ואף ממחיש את הסכנה על ידי השוואת אחוז הדיטריום בים התיכון לאחוז הדיטריום שנמצא בים הכספי – היכן שהרשויות בחרו לתת תשומת לב מיוחדת לכמות האיזוטופים הכבדים במים.

במאמר נוסף שפורסם ב-2010 במגזין הרוסי האינטרנטי Samizdat (Самиздат) פורסמו תוצאות מדויקות של רמות דיטריום שהתגלו בדגימות מים מישראל. הדגימות נשלחו על ידי כותבי המאמר למעבדה של המכון לגיאולוגיה באקדמיה למדעים במוסקבה ברשות ד"ר בוריס פוקרובסקי (Pokrovsky Boris Glebovich) והתוצאות שחזרו היו דומות לרמות הדיטריום בים הכספי.

"הים התיכון מכיל רמות גבוהות מאוד של דיטריום", אומר לי בורוס. "אם את נפטרת ממלח בתהליך ההתפלה, זה לא בהכרח אומר שנפטרת מדיטריום, כי דיטריום יוצר את המים בנוכחות חמצן בדיוק כמו שמימן עושה. ככל שאני יודע, גשם מזרח תיכוני כמו ערפל מזרח תיכוני מכילים אחוז גבוה של דיטריום ומים מותפלים מהים התיכון הם אולי לא המים הכי טובים לשתייה".

בישראל לא מכירים בבעיה

למרות האזהרות שניסו להעביר המדענים הרוסים תושבי ישראל למשרד הבריאות, הנושא לא קיבל התייחסות ובתקן של משרד הבריאות לאיכות המים נושא הדיטריום כלל לא מוזכר. ייתכן כי אחד הגורמים לכך היא העובדה שעד השנים האחרונות המחקרים שנעשו בנושא היו בעיקר בשפה הרוסית ופחות נגישים, וגם עתה הנושא טרי יחסית ונחקר בעיקר במעבדות רפואיות.

הוראות הכשרות בתנ״ך יכולות ללמד אותנו על תזונה מופחתת דיטריום

כשחיפשנו היכן בישראל מודדים דיטריום במים, מצאנו את מכון צוקרברג למחקר מים שבאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע שבו עורכים בדיקות מים לצרכי מחקר. את נושא הדיטריום והשפעותיו הבריאותיות עדיין לא חוקרים, אך כחלק מבדיקות כלליות שנערכות נמדדת גם כמות האיזוטופים במים (בעיקר חמצן 18 ודיטריום).

חוקרים מהמכון עמם שוחחנו, הסבירו כי מי הים לרוב עשירים בדיטריום יותר מאשר מים מתוקים. הסיבה לכך נובעת מהעובדה שבים האידוי רב יותר ולכן מולקולות מים "רגילות" מתאדות מהר יותר ממולקולות המים המכילות דיטריום (שהן כבדות יותר).

מתקן ההתפלה בחדרה | תמונה: Embassy Tel Aviv/CC BY-SA 2.0

כמו כן הסבירו החוקרים ממכון צוקרברג כי סביר ששיטת ההתפלה הנהוגה בישראל – שיטת האוסמוזה ההפוכה – אינה משנה בהרבה את ריכוז הדיטריום משום שאינה מכוונת לכך, אלא לסינון מלחים ומזהמים שונים. אולם יש לערוך מחקר מסודר ומבוסס כדי להצהיר על כך באופן חד משמעי.

פרופ' ויקטור וטשטיין התלונן במכתבו הפתוח על כך שמחקר ראוי לא נערך ושלמעשה האוכלוסייה כולה משמשת כשפני ניסוי. כאמור הוא לא הסתפק בכך ושלח דגימות מים לבדיקה במוסקבה, ועל פי התוצאות שחזרו (מי ים ומי ברז בערים שונות) ההתפלה לא שינתה דבר בכמות הדיטריום.

"רוב המפעלים העוסקים בהפחתת דיטריום", אומר לי בורוס, "מייצרים מים דרך תהליך המכונה 'Fractionation'. הם מרתיחים מים בוואקום. כשמורידים את הלחץ האטמוספירי המים מתחילים לרתוח ומתאדים. זה דומה להתפלה אבל זה קורה בלחץ נמוך ובטמפרטורה נמוכה. המולקולות הקלות יותר של המים יתאדו ראשונות בעוד הכבדות יותר יישארו במצב נוזלי. ניתן ללכוד את המים שהתאדו וכך מופחתת כמות הדיטריום. יש שיטות נוספות, לדוגמה במפעלים לאנרגיה אטומית מפחיתים דיטריום על ידי שינוי החומציות או הבסיסיות של הנוזל. אפשר גם להיעזר באלקטרוליזה. יש טכנולוגיות רבות אבל אני מאמין שהכי מדויקת והכי חזקה היא זו שעושה שימוש בעיקרון האידוי".

פרופ' לזלו בורוס | תמונה: באדיבות פרופ' לזלו בורוס

אז מדוע לא כל מדינה מפותחת נלהבת לנסות את זה בהתחשב בכך שההשפעה כה משמעותית?

בורוס צוחק. "זו שאלה טובה מאוד. עם הזמן זה יגיע. למעשה אנחנו יודעים על קיום הדיטריום פחות ממאה שנה, והשפעתו על תהליכים מיטוכונדריאליים תוך תאיים התגלו על ידינו רק לפני 6-5 שנים. אני מאמין שזה ייקח קצת זמן ובסוף זה יהיה מחקר אקדמי רציני. אני אפילו אומר שזאת תהיה יוזמה בריאותית משמעותית ב-20-10 השנים הבאות והרבה מדינות וממשלות יהיו מעורבות בכך".

המרכז להפחתת דיטריום, שבו עובד בורוס, מתחזק בסיס מידע גדול בנושא השפעות הדיטריום. בסיס המידע, שנבנה על ידי אחד מחוקרי המרכז, ד"ר גבור שומליי Gábor Somlyai)), כולל קרוב ל-7,000 מטופלים ומפורסם בחלקו בספרות הרפואית. "יש טבלאות קליניות שהראו שמים מופחתי דיטריום מרפאים או לפחות מעכבים את ההתפתחות או ההתקדמות של סרטן ויש מחקרים על בעלי חיים המראים את אותו הדבר", אומר בורוס.

חלק מהנתונים נמצאים במאמרים רפואיים ואפשר למצוא אותם בחיפוש באתר המרכז, אך לא כולם מפורסמים. "ד"ר שומליי עוקב אחרי מטופלים שמשתמשים במים מופחתי דיטריום. אנחנו עוקבים אחרי התוצאות אבל לא הכול מתועד בצורה מחקרית", הוא אומר. נכון להיום, באתר המרכז להפחתת דיטריום מפורסמים כ-100 מאמרים בנושא.

יש לנו דרך למדוד דיטריום במים שבברזים שלנו?

"כדי למדוד דיטריום במים צריך להשתמש במכשירים די יקרים, שעלותם 90-80 אלף דולר. הגודל שלהם, כולל כל האביזרים הנוספים, הוא בערך חצי מהמקרר שלך, אז כרגע זה לא פרויקט שמתאים למטבח ביתי. אבל, אנחנו מקווים שככל שהנושא יתפתח, חברות ימציאו או יפתחו מכשירים שיאפשרו לציבור למדוד דיטריום לפי היוזמה או העניין שלהם. כרגע יש שירותים במעבדות רפרנס אקדמיות המאפשרים למדוד דיטריום וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו מודדים דיטריום בעזרת השירותים של המעבדות האלו".

האם קיים מקום נוסף בעולם שחוקר את זה מלבד המכון ב-UCLA?

"ככל שאני יודע, בעיקר המכון ל'מדע על-לאומי' (Transnational Science) של UCLA מבצע את המדידות האלו כרגע, במיוחד למטרות ושיקולים בריאותיים. הוא גם היחיד שמבצע את המדידות מנוזלי גוף שונים ועוקב אחר מטופלים לראות מה היתרונות של הפחתת דיטריום ומה התגובות הקליניות שאנחנו מקבלים".

אז מה האדם הפשוט יכול לעשות עד שיערכו המחקרים ויתוקנו התקנים? איך הוא יכול להפחית דיטריום שנכנס לגופו?

בנקודה הזו בורוס עובר לדבר על מחקרי תזונה. הוא ועמיתיו ממליצים לצרוך מזון המורכב בעיקר מחלבונים ושומנים, ומעט סוכר. בורוס מסביר כי השומן שמייצר גופם של בעלי חיים, כמו גם שומן שמייצרים צמחים, מכיל מולקולות מים ללא דיטריום, וכך כאשר אנו אוכלים מזונות שמנים, גופנו מקבל מהם מים ללא דיטריום.

"אם את אוכלת מזון שמן את יכולה לייצר מים בשביל עצמך", אומר בורוס. "בעלי חיים במדבר כמו הגמל מאחסנים שומן כדי להפוך אותו למים, אז את יכולה להתאים את עצמך למזג אוויר חם בכך שתשרפי שומן ותשתמשי בריאות שלך כדי לייצר מים" הוא מוסיף בחצי צחוק.

באופן מפתיע, בורוס מספר שהוראות הכשרות מתאימות לתזונה מופחתת דיטריום. "הדיאטה הכשרה ממליצה לאכול את הסטייקים השמנים", הוא אומר, "בנוסף הכתבים מדברים על שריפת שומן במקדש ויש הוראות ספציפיות לגבי איזה שומן לאסוף כדי לשרוף. התורה אומרת לא לאכול את הדם, ובדם יש דיטריום גבוה. כשהיהודים היו במדבר, למשל, נאמר להם לאכול מן וטל שהוא מופחת דיטריום בפני עצמו ולאכול אותו מוקדם בבוקר כשהוא קפוא מסביב למחנה. כל אלו הן שיטות להפחתת דיטריום. ככל שאני יודע הם מעולם לא שתו מים במדבר. הם היו אוכלים מן, שזה למעשה מקור של מים מופחתי דיטריום".

יש פתרון גם לצמחונים?

"צמחים מפחיתים דיטריום כמעט באותה יעילות. פוטוסינתזה היא למעשה תהליך של הפחתת דיטריום בכך שהיא מפרקת מים שיש בהם מימן במקום כאלה שיש בהם דיטריום. כל הזרעים השמנים, אבוקדו, אגוזי מלך, בוטנים, מכילים שמן או שומן שהם מופחתי דיטריום, אז צמחונים שאוכלים מזון טבעי יכולים גם כן להפחית דיטריום".

אף על פי שבורוס מפרסם מאמרים אקדמיים ומקבל תקציבי מחקר מ-UCLA, הוא רוצה לעודד את הציבור להיכנס וללמוד לבד על השפעות הדיטריום. הוא מסביר שכל המידע זמין לציבור באתר של המרכז שהקים. ב-8 בפברואר הוא אף יגיע לישראל להרצות על כך.

בורוס עומד להשתתף בכנס הביו-האקינג השלישי שמארגן "ביו-האקר" מקומי בשם שי דנון, בין הבודדים שאי פעם פרסמו מידע בנושא דיטריום בשפה העברית (באתר האינטרנט שלו "מעלים את התדר"), מאז המכתב הפתוח שנשלח ונשכח בשנת 2007, המתריע מפני שתיית מים מותפלים.

"המיטוכונדריה צריכה סביבה ספציפית כדי לעבוד טוב", אומר לי דנון. "לא רק המים והאוכל שאנו צורכים משפיעים על האופן שבו המיטוכונדריה מתפקדת, אלא גם הסביבה שלנו. לדוגמה, אור ואלקטרומגנטיות משפיעים על המיטוכונדריה". דנון הוא גם בין הבודדים המפרסמים באופן קבוע מידע בעברית בנושא "רפואה מיטוכונדריאלית" ומראיין מדענים העוסקים בנושא באתר שהוא מפעיל.

"זה נכון", מאשר בורוס את דבריו ומסכם, "אור השמש, במיוחד בטווח האדום, עוזר לשפר את התפקוד של המיטוכונדריה. אנחנו צריכים להישטף במים הקרים של האוקיאנוס ואנחנו צריכים להיחשף לאור. אנחנו צריכים לאכול מזון שהוא טבעי ושמן, ממקור צמחי או מבעלי חיים אוכלי צמחים, כדי לשמר את הבריאות שלנו. אני חושב שהפחתת דיטריום צריכה להיות חלק מהחיים".

* maof.rjews.net/aspect/33-economics/14260

** www.isra.com/news/86251

תמונה: pexels.com

הורים לילדים מכירים היטב את האתגר של ימי שבת. אלו הימים שבהם הילדים מתעוררים מוקדם, משתעממים ומחפשים מה לעשות. מעבר לכך, רשימת הפעילויות הפוטנציאליות משתנה לפי ימי השנה ומה שאפשר לעשות בקיץ כמובן לא רלוונטי לחורף. החדשות הטובות הן שבמדינה כמו ישראל יש המון מסלולים שרלוונטיים גם בחורף ולחלקם אפשר להגיע ישירות עם הרכב הפרטי.

במילים אחרות, משפחה עם ביטוח רכב בתוקף יכולה להעמיס את הילדים והציוד ולהגיע למגוון רחב של מסלולי טיול ושמורות טבע. הנה למשל כמה מסלולים יפים לטיולי שבת בחורף:

1. מעיינות השוליים של רמת הגולן

גרים בצפון או נמצאים בחופשה בצימר? כדאי לנסוע עם הרכב הפרטי לטיול בין מעיינות השוליים של רמת הגולן. אמנם לא תצליחו להגיע עד פתח המעיין עצמו עם הרכב, אבל אפשר בקלות להחנות קרוב וללכת קצת ברגל לפני שמתמקמים לפיקניק קצר או למנוחה ספונטנית. למעשה, כל מה שעליכם לעשות הוא לבחור בין דרך הפטרולים הישנה, מעיינות ובריכות טבעיות או ביקור בבריכת הקצינים בלב חורשת האקליפטוסים של נחל ג’ילבון.

2. טיול רכב מחצור הגלילית ועד הר מירון

אם כבר אתם בצפון, בטח תשמחו לדעת שיש מסלול נהדר לטיול עם הרכב מחצור הגלילית ועד הר מירון. המסלול מתחיל בתוך תחומי המועצה המקומית והוא מסתיים למרגלות ההר הגבוה ביותר בגליל, כאשר בדרך הוא חולף בחניונים מסודרים, נקודות מטופחות ותצפיות לכיוון הגליל העליון, אצבע הגליל, הכנרת ועמק החולה. בעונת החורף אולי תראו גם את נדידת הציפורים ותחזרו הביתה עם חוויה לכל החיים.

3. סיור במכתש רמון

בצד השני של הארץ מחכה לכם מסלול עם אווירה מדברית סביב מכתש רמון. נסיעה דרומה תכניס אתכם לכביש 40 שממנו תמשיכו לכיוון הירידה לעין סהרונים ולשביל משומן כחול. משם מומלץ דווקא לרדת קצת מהרכב, לשוטט רגלית בסביבות השביל ולהתרשם מהגבעות והמאובנים שיש באזור. אחרי שתסיימו את ההליכה הרגלית, תוכלו להמשיך עם השביל המסומן בכיוון כללי צפון-מערב עד החיבור עם שביל שמסומן בשחור ומוביל לנחל עפיפון.

4. 4X4 בתל גזר

אי אפשר לדבר על מסלולים יפים לטיולי שבת עם הרכב בלי להזכיר את תל גזר. במידה ואתם יכולים לצאת לדרך עם ג’יפ בעל הנעת 4X4, כדאי שתדעו שמדובר במסלול המושלם עבורכם: הוא מתחיל בכביש 424 שמחבר את לוד עם צומת לטרון, כולל שביל כורכר ומגיע עד עין ורד. גם כאן מומלץ לרדת מהרכב כאשר מזג האוויר מאפשר את זה וליהנות מהצל או מהתאנים שעל העצים.

תמונה: pexels.com

פנג שואי היא שיטת עיצוב שנשענת על עקרונות מנחים ומספר כללי מפתח. עקרונות השיטה תקפים לגבי כל החדרים בבית והם רלוונטיים בעיקר לחדרי שינה. בין היתר, בעזרת השיטה ניתן לעצב חדרי שינה רגועים ולשפר את איכות החיים. בנוסף, עקרונות השיטה מתאימים לחדרים קטנים וגדולים כאחד וחלקם מנוצלים אפילו בבתי מלון.

לפי עקרונות הפנג שואי, מיטות זוגיות הן הרהיט שצריך לקבל את רוב תשומת הלב בעת סידור החדר. הסיבה לכך קשורה לגודל של המיטה, לנוכחות שלה ולאנרגיות שהיא משדרת. מבחינה פרקטית, תורת הפנג שואי קובעת שיש לאפשר גישה למיטה משני הצדדים ושצריך להשתמש בשולחן או שידה ליד כל צד.

בנוסף, חשוב להימנע מקו ישר בין המיטה לדלת ולא למקם אותה מתחת לחלון. לא בטוחים האם אתם עומדים בקריטריונים? אם הרגליים שלכם מצביעות אל דלת כאשר אתם שוכבים על המיטה – זה הרגע לקום ולמצוא סידור אחר לרהיטים.

מה הקשר בין חלונות, אורות ופנג שואי?

בשביל לעצב חדר שינה בשיטת הפנג שואי צריך להוציא ממנו את כל מכשירי הטלוויזיה, המחשבים והחשמל, לרבות מכשירי הכושר. עקרונות השיטה יוצאים מתוך נקודות הנחה שמדובר בציוד שהורס את זרימת האנרגיה, מה גם שסביר להניח שאתם בעצמכם תרגישו לחוצים יותר אם תראו את המחשב מול העיניים בכל פעם שבה תתעוררו בבוקר.

בנוסף, לפי הפנג שואי כדאי לפתוח את החלונות לעיתים קרובות ולהימנע מנשימת אוויר עבש ומלא בחומרים מזהמים. אם רוצים לשפר עוד יותר את זרימת האנרגיה, תורת הפנג שואי קובעת שצריך למקם צמחים רחוק מהמיטה ושכדאי להתקין מעמעם אורות (דימר).

איזה צבעים מתאימים לחדר השינה שלכם?

כל עקרונות הפנג שואי מקדמים את הזרימה הטובה של האנרגיה ויוצרים תשתית לשינה ערבה, בריאות מינית וכוחות מחודשים. כתוצאה מכך, הצבעים האידיאליים עבור חדרי השינה יהיו בספקטרום של “צבעי עור”: בין חום, שוקולד ושחור עשיר. במקביל, בשיטת הפנג שואי מבינים שייתכן ויש לכם העדפות לגוונים מסוימים ואף מאפשרים לשלב את הצבעים בתוך החדר עם אלו ששולטים בשאר חללי הפנים של הבית.

לסיכום, עיצוב חדר השינה על פי עקרונות הפנג שואי מתחיל במיטה, ממשיך עם התאורה וכולל גם את הצבעים של הקירות. בפנג שואי אפשר לפתור כמעט כל בעיית עיצוב בעזרת סידור מחדש של הרהיטים ויש גם המון מקום לגמישות. כל מה שצריך לעשות הוא לשמור על ראש פתוח ולהקפיד על העקרונות המנחים של השיטה בחדר שינה קיים או בתכנון בית חדש.

הסלבס באמת ישנים עד הצהריים? הכול על הרגלי השינה של המפורסמים

בזמן שכולנו ישנים, הם נהנים מהחיים. כשאנחנו מתכוננים לארוחת הצהריים, הם מכינים לעצמם את הקפה הראשון של היום. אורח חייהם של הידוענים מתובל בלא מעט מיתוסים. אחד מהם קשור להרגלי השינה שלהם ולמספר השעות שהם מבלים במיטה. כמה שעות ישנה מריה קארי? ולמה וויסנטון צ’רצי’יל ערך ישיבות בחדר האמבטיה? קבלו הצצה לחדר המיטות של הסלבס.

הזמרת והמוזיקאית מריה קארי סיפרה שכדי לשמור על גופה וקולה רעננים בהופעות היא זקוקה ללא פחות מ-15 שעות שינה! קארי חשפה עוד טריק שעובד לה טוב: בזמן השינה היא מקיפה את מיטתה ב-20 מכשירי אדים, כדי להגביר את הלחות באוויר ולהרגיע כאבי גרון.

תמונה: shutterstock

נשיא ארה”ב לשעבר, ברק אובמה, הצטייר לא פעם כמי שנפשו לא ידעה מנוחה, אבל מסתבר שאובמה יודע להעריך שנת לילה טובה ובמשך כהונתו הקפיד לישון בכל לילה 6 שעות לפחות – תמיד בין השעות 01:00 בלילה ל-07:00 בבוקר.

גם מנחת הטלוויזיה האמריקאית אלן דג‘נרס מתעוררת באותה שעה אבל מקפידה להשלים 8 שעות שינה מבלי שאיש יעז להעיר אותה.

הנשיא הנוכחי של ארה”ב, דונלד טראמפ, סיפר כי הוא מסתפק בשינה בת 3 שעות בלבד. הוא הולך לישון בחצות ומתעורר ב-03:00 לפנות בוקר. הסיבה: יש לו הרבה דברים להספיק לעשות.

תמונה: shutterstock

כוהנת הלייף סטייל מרתה סטיוארט מסתפקת גם היא בשנת לילה קצרה של 4 שעות בלבד. סטיוארט מתעוררת בכל יום בשעות הבוקר המוקדמות כדי להאכיל את חיות המחמד שלה – סוסים, חמורים ותרנגולות. היא העידה על עצמה כי היא מכורה לתוכניות אירוח ליליות, שמחזיקות אותה ערה עד שעה מאוחרת.

ראש ממשלת בריטניה לשעבר, וינסטון צ‘רצ‘יל, נודע כאיש של לילה שנהג ללכת לישון רק ב-04:00 לפנות בוקר. בשל שעות השינה החריגות שלו, הוא קיים לא פעם את ישיבות קבינט המלחמה בחדר האמבטיה שלו במקום בחדר השינה.

מנכ”לית יאהו הפורשת, מריסה מאייר, שהודתה שהיא מכורה לעבודתה, זכתה לקיתונות של ביקורת לאחר שחזרה לעבודה שבועיים בלבד אחרי שילדה. בהתאם, מאייר לא מבזבזת זמן על שינה וכדי להשלים את שעות השינה החסרות היא מקפידה לצאת לחופשה בת שבוע מדי ארבעה חודשים.

איש האשכולות שחי בתקופת הרנסנס, לאונרדו דה וינצ‘י, היה אדם לא שגרתי. דה וינצ’י נהג לישון שינה המכונה “שינה פוליפאזית”, הכוללת פרקי שינה קצרים בני 20 דקות מדי 4 שעות.

המלחין הנודע וולפגנג אמדאוס מוצארט היה עסוק בלחניו בכל יום עד השעה 01:00 בלילה, לפני שנכנס להטעין מצברים במשך 5 שעות בלבד. לאחר השכמת הבוקר הוא היה ממשיך בהלחנת היצירות המופלאות שלו.

את שיא הערות בקרב הסלבס מחזיקה כנראה הזמרת ליידי גאגא, שהודתה שהיא מסוגלת לא לישון במשך יומיים רצופים. הסיבה, לטענתה, היא אי-שקט ומחשבות שעוברות לה בראש ולא נותנות לה מנוח.

איור: Fotolia

מה יעיל יותר להניע עובדים לפעולה, הבטחה לפרס או איום בעונש? ואולי נכון להשתמש בשניהם במצבים שונים? מחקר שנעשה בבית חולים ממשלתי בניו יורק נותן כמה תשובות לשאלה.

הצוותים הרפואיים בבתי חולים מודעים לחשיבות העליונה שיש להקפדה מרבית על היגיינה כדי למנוע התפשטות של מחלות. כדי להזכיר לעובדים שוב ושוב את חשיבות חיטוי הידיים תלו שלטים מעל למתקנים של ג’ל לחיטוי, ובהם אזהרות לתוצאות המסוכנות העלולות להיגרם מידיים שלא עברו חיטוי. אבל לאזהרות ולאיומי הסכנה הייתה השפעה קטנה מאוד: לפי מצלמות שנתלו מעל למתקני החיטוי במחלקה לטיפול נמרץ, רק עשרה אחוזים מהצוות הרפואי חיטאו את ידיהם לפני שנכנסו לחדר של מטופל ולאחר שיצאו ממנו, על אף שידעו על קיום המצלמה.

הנהלת בית החולים החליטה לנסות גישה אחרת: במקום לעורר פחדים באמצעות איומים, שזו הגישה הרווחת במצבים כאלה, החליטו לחלק שבחים. לוח אלקטרוני גדול שנתלה במסדרון המחלקה, נתן פידבק חיובי לצוות. בכל פעם שהם רחצו ידיים, הופיעה הודעה מעודדת על הלוח, כמו “כל הכבוד”. התוצאה הפתיעה את כולם: אחרי ארבעה שבועות בלבד, כמעט 90 אחוז מאנשי הצוות רחצו ידיים. התוצאות היו דומות כאשר חזרו על הניסוי במחלקה אחרת של בית החולים.

את ההסבר לתוצאות הניסוי נותנת מדענית המוח פרופ’ טלי שׁרוט, מיוניברסיטי קולג’ לונדון, בג’ורנל הרווארד ביזנס רוויו. לפי שרוט, מחקרים במדעי המוח מראים שאכן כאשר רוצים להניע אנשים לפעולה, למשל להצטיין בפרויקט מסוים, פרסים או פידבק חיובי עשויים להיות יעילים יותר. ואילו עונשים יהיו יעילים יותר כאשר רוצים שעובדים יימנעו מפעולה מסוימת, למשל להשתמש במשאבים של הארגון לצרכים פרטיים.

לפי שרוט, המוח שלנו מחווט מבחינה ביולוגית לפעול כך שאם אנחנו רוצים להשיג משהו טוב, מזון או קרבה של אנשים מסוימים, המוח שולח לנו אותות לפעול, לנוע קדימה. ואילו כאשר אנחנו חוששים ממשהו מסוכן או רע, המוח שולח לנו אותות לקפוא במקום – לא לנקוט בפעולה. אפילו במצבים שהתגובה האוטומטית היא “להילחם או לברוח” (fight-or-flight), לפני כן תהיה תגובה של קיפאון במקום.

מסקנות המחקר תואמות למסקנות של מחקרים בתחום הבריאות שהראו כי גמול כספי קטן על פעילות גופנית או תזונה בריאה, יעילים יותר לשינוי התנהגות מאשר אזהרות מפני השמנה או מחלות.

* המחקר: ”Using High-Technology to Enforce Low-Technology Safety Measures: The Use of Third-party Remote Video Auditing and Real-time Feedback in Healthcare by”, Armellino, Hussain, Schilling, +4, 2011 (HBR 2017)

איור: Fotolia

כאשר מנהלים או מנהיגים רוצים לדעת מה העובדים שלהם, הלקוחות או המתחרים חושבים, או כיצד הם מרגישים, אחת התשובות השגרתיות היא: “תנסה להיכנס לנעליים שלהם”, או לראות את הדברים מנקודת מבטם. מחקרים רבים במדעי החברה הראו את היתרונות של כניסה לנעליים של אחרים: ירידה בסטריאוטיפים, עלייה באלטרואיזם ויצירת קשרים חברתיים חזקים יותר. אבל מתברר שמעט מאוד מחקרים נעשו כדי לבדוק האם כניסה לנעליים של אחרים באמת משפרת את התובנות שלנו לגבי מה אחרים חושבים, מרגישים או רוצים, כך לפי מחקר שנערך לאחרונה בישראל ובארה”ב.

המחקר הוא למעשה סדרה של 25 ניסויים עם 2,816 נבדקים שכללו תלמידי קולג’, סטודנטים למנהל עסקים, עובדי מכונות ועובדים אחרים מארה”ב ומישראל. הם התבקשו לנחש את המחשבות, הרגשות וההעדפות של אנשים אחרים, החל מזרים גמורים ועד לבני זוג. לפי ממצאי המחקר, הכניסה לנעליים של אחרים לא הביאה את התוצאות שלהן ציפו.

באחד הניסויים הראשונים, הראו למשתתפים במחקר תמונות של אנשים זרים והם התבקשו לנחש את הרגשות של האנשים בתמונות לפי הבעות הפנים, העיניים ותנוחת הגוף. בניסוי אחר הראו למשתתפים סרטונים והם התבקשו להעריך האם הבעות הפנים שלהם ומה שהם אומרים הם אמיתיים או מזויפים. בכל אחד מהניסויים ביקשו מקבוצה אחת של משתתפים לנסות להיכנס לנעליים של האנשים שבהם הם צפו, ומקבוצה שנייה רק לענות על השאלות. לפי תוצאות הניסוי: לקבוצה שנכנסה לנעליים של האחרים היו תוצאות פחות טובות מאשר לקבוצה האחרת.

בסדרת הניסויים הבאה, החוקרים ביקשו מהמשתתפים לנחש דעות והעדפות של זרים או בני זוג רומנטיים, כולל האם הם מעדיפים פעילויות מסוימות, בדיחות או סרטים, או האם הם מסכימים עם דעות מסוימות. גם במקרה זה, אלו שהתבקשו לנסות להיכנס לנעליים של אחרים, ניחשו פחות טוב מאשר הקבוצה שלא קיבלה הנחייה שכזאת.

מה בכל זאת יכול לעבוד כאשר רוצים לדעת כיצד אחרים מרגישים ומה הם חושבים? פשוט, לשאול אותם. בניסוי נוסף נוספה קבוצה של משתתפים שהתבקשה לשאול את בני הזוג שלהם מה הם מעדיפים. כפי שניתן לנחש, התברר שרמת הדיוק הוגברה באופן משמעותי, בהשוואה לאלה שהתבקשו לנחש באמצעות “כניסה לנעליים” של האחר או רק לענות על השאלה.

“כדי להבין איך הראש של אחרים עובד”, החוקרים מסכמים “עדיף להסתמך יותר על האוזניים שלנו מאשר על האינטואיציה”.

* המחקר: Perspective Mistaking: Accurately Understanding the Mind of Another Requires Getting Perspective, Not Taking Perspective by Eyal, Steffel, Epley, 2018

איור: Fotolia

אתם יושבים עם חברים במסעדה והמלצר מביא את המנות: שתי צלחות חומוס לכולם, צלחת אחת עם הצ’יפס ועוד כמה צלחות של סלטים. החברה לוקחים בהתלהבות מהפיתות ו”מנגבים” בזה אחר זה מהחומוס. במבט מהצד המנטליות הישראלית הסחבקית הזאת נראית כחוסר נימוס מביך, שונה כל כך מהמסעדות המסודרות, בהן כל אחד מקבל מהמלצר את המנה הפרטית שלו.

אולם מחקר של פרופ’ איילת פישבך משיקגו בות’ – בית הספר לעסקים של אוניברסיטת שיקגו מראה שלפחות בכל מה שקשור לניהול משא ומתן, לחוסר הנימוס הזה יש יתרונות גדולים. ואגב, הדוגמה במאמר של פישבך אינה קשורה לחומוס, אלא למטבח האסיאתי מסין ומהודו שגם שם המטעמים מוגשים בכלים משותפים.

בשלב הראשון של המחקר השתתפו כ-200 סטודנטים (107 מהם נשים). הסטודנטים חולקו לזוגות וצוות המחקר וידא שכל זוג מורכב משניים הזרים זה לזה. בהתחלה הם קיבלו קצת אוכל. מחצית מהזוגות קיבלו את האוכל בכלי הגשה משותפים: קערית אחת עם חטיפי טורטייה ושנייה עם רוטב סלסה. החצי השני של הזוגות קיבל את האוכל בצלחות פרטיות, כשאותה הכמות שהוגשה לאחרים בקערות משותפות חולקה שווה בשווה בין שני הצדדים.

מיד אחרי שסיימו את החטיף, התבקש הזוג לנהל משא ומתן על שכר היפותטי, כאשר צד אחד מייצג את המעסיק והשני את העובדים. את המו”מ הם ניהלו בדממה, רק החליפו ביניהם הצעות כתובות. אחרי שני סיבובים של מו”מ כושל הורו ל”עובדים” לפתוח בשביתה, שכל “יום” שלה, כלומר סיבוב דיונים, גובה מחיר מסוים, גם מהעובדים וגם מההנהלה. המו”מ יכול להסתיים בהצלחה רק אם בשלב כלשהו השכר שמציעה ההנהלה שווה לזה שמציעים העובדים, או גבוה ממנו. אם אחרי 22 סיבובים עדיין אין הסכמה, המו”מ נכשל.

מהניסוי עלה שבמקרים בהם הצדדים במו”מ חלקו ביניהם קודם לכן מנה משותפת, הם הצליחו להשלים את המו”מ בממוצע אחרי 11 סבבים, זאת בהשוואה ל-15 סבבים בממוצע בקרב אלו שסעדו מלכתחילה מצלחות נפרדות.

בשלב אחר של המחקר החוקרים רצו ללמוד האם המשא ומתן יעיל יותר גם במקרה בו הזוג מורכב לא מזרים, אלא מצמד ידידים. כפי שניתן לנחש, כשמכרים ניהלו ביניהם את המו”מ הם הצליחו להשלים אותו מהר יותר בהשוואה לזוגות של זרים. אבל עדיין, צמד זרים שחלקו ביניהם רגע קודם לכן מנה משותפת הצליח להגיע להסכמה מהר יותר מצמד ידידים שכל אחד מהם קיבל את מנת החטיפים הפרטית שלו.

אז בפעם הבאה שאתם עומדים בפני מו”מ מורכב, אולי עדיף לנהל אותו על מנה עסיסית של חומוס מצלחת משותפת.

* המחקר: Shared Plates, Shared Minds: Consuming from a Shared Plate Promotes Cooperation, by Woolley and Fishbach (Psychological Science, 2017)

סקר פשוט שערכתי בקרב ישראלים שאני מכיר הראה ש-90 אחוז מהם בטוחים שהם יודעים את התשובה הברורה מאליה לשאלה הבאה: “כמה בניינים נפלו בפיגועי התאומים ב-11 בספטמבר 2001 במרכז הסחר העולמי?” כמה אתם חושבים שנפלו?
כמו מרבית האנשים, גם אני סולד מסיפורים שאינם מעוגנים בעובדות מדעיות. אם תספרו לי סיפור שמריח כמו תיאוריית קונספירציה, אתרחק ממנו כמו מאש. יש במעשה הזה היגיון שאין צורך להרחיב עליו, אבל גם בעיה. הבעיה מתחילה כשבשם ההיגיון אני פוסל כל סיפור שאינו עובר את “תחום המתקבל על הדעת” במוחי, המכתיב גבולות גזרה ברורים: מה יכול להיכנס ומה לא.
ב-11 בספטמבר 2001 לא נפלו שני בניינים במרכז הסחר העולמי בניו יורק, כפי שרוב האנשים חושבים, אלא שלושה. הבניין השלישי, שגובהו 47 קומות ונקרא “בניין 7” (WTC7), שוכן במרחק מגרש פוטבול מהבניין השני שצנח בעקבות המתקפה, והוא קרס כמה שעות אחריו. אף מטוס לא התרסק לתוכו. אלא שלפי המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה (NIST) שפרסם חקירה רשמית בעניין, הבניין נפל כתוצאה משריפה שהחלישה את יסודות המתכת שלו וגרמה לו לצנוח. השריפה נגרמה מהריסות שספג בעת התמוטטות הבניין השני.
כעת, בואו נמתח את “תחום המתקבל על הדעת” שלנו עוד קצת ונוסיף עובדה חדשה לסיפור: לאורך ההיסטוריה המודרנית לא היה בניין משרדים אחד עשוי בטון ופלדה שנפל כמו דומינו משריפה (לפי המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה).
כידוע, מוטות פלדה המחזיקים בניינים יכולים להתעקם ולאבד מכוחם בעקבות חשיפה ממושכת לחום גבוה. אבל בניינים שבהם משתוללת אש לא קורסים אף פעם עד היסוד, אלא הופכים ללא שמישים או שקורסים רק בחלקם ונשארים לעמוד. לא היה מקרה אחד שבו בניין קרס כמו דומינו משריפה. לשם המחשה, ב-1991 בער במשך 18 שעות בניין משרדים בן 38 קומות בפילדלפיה (One Meridian Plaza) מבלי שקרס. הבניין הפך ללא שמיש. בניין 7, לעומתו, בער רק במשך שבע שעות, לפני שצנח בדיוק כפי שצנחו שני המגדלים הקודמים שנפגעו ממטוסים. האם האש שגרמה לו לבעור הייתה חזקה יותר מהאש שגרמה לבניינים גבוהים אחרים בהיסטוריה לבעור? לא (לפי הדו”ח של המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה). אם כן, האם שריפה באמת גרמה לו ליפול? האם תפנו לבדוק זאת או שתפסלו מיד את הסיפור כתיאוריית קונספירציה?
הגיליון הנוכחי עוסק בתעלומות מסוגים שונים, חלקן נפתרו לאחרונה ואחרות נותרו עדיין באפילה, אך הציבור כמעט ולא שמע עליהן ועל הסיפורים המרתקים שמאחוריהן. במסגרת הגיליון המיוחד הזה ראיינו והבאנו את סיפורם של חוקרים ואנשי מקצוע מהטובים בתחומם, כמו ראש החוג לאסטרונומיה באוניברסיטת הרווארד העוסק בגילוי חייזרים; הסוכן הסמוי הבכיר של האף-בי-איי בתחום האמנות שהחזיר יצירות אמנות גנובות בשווי מאות מיליוני דולרים; הסַפָּר שהמציא חומר מיוחד המסוגל לשרוד פיצוצים גרעיניים; בלש המשטרה בפנסיה החוקר את היעלמותם המסתורית של אנשים מפארקים בארה”ב; הסטטיסטיקאית שהשתתפה בפרויקט “סטארגייט” של הממשל האמריקני שערך ניסויים עם אנשים בעלי יכולות על טבעיות, ועוד רבים וטובים.
הכתבות בגיליון ממחישות עד כמה כדאי לשאול שאלות ולחקור את המציאות החברתית והקיומית שלנו בעיניים חדשות וסקרניות – כי אולי נגלה דברים חדשים, או לפחות נדע שקיימת תעלומה שצריך לפתור ושאולי, לעולם לא תיפתר.
אני מקווה שאחרי שתקראו את הגיליון הזה תמשיכו לישון טוב בלילה.

איל לוינטר,
עורך ראשי, אפוק טיימס ישראל

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

סבב חדש של שיחות טלפון מצמררות מגלה שקצירת איברים ממתרגלי פאלון גונג חפים מפשע נמשכת בימים אלה במרכזי השתלה מובילים בבתי חולים ברחבי סין.

השיחות, שניתן להאזין להקלטותיהן ולראות תמלול מלא שלהן בלינק המצורף בסוף הכתבה, נערכו מול 16 רופאים מ-12 בתי חולים להשתלות ברחבי סין. מהשיחות עולה כי הנוהג של קצירת איברים ממתרגלי פאלון גונג הפך לעסק “נורמלי” בבתי חולים בסין: אף אחד מהרופאים – כולם דמויות מובילות בתחום השתלות האיברים בסין – לא הופתע, לא הזדעזע ולא כעס כשנשאל “האם האיברים הנקצרים הם של מתרגלי פאלון גונג”. בדיוק להיפך, מתוך 16 רופאים, 10 אישרו כי מקור האיברים הוא ממתרגלי פאלון גונג. היתר לא הכחישו שהאיברים נלקחו ממתרגלי פאלון גונג או שהתחמקו מתגובה לשאלה.

ולגבי התורמים הנוכחיים שלך, התורמים הם מהסוג הרגיל של מתרגלי פאלון גונג, נכון?” מיאו: “נכון, נכון”

השיחות בוצעו מאמצע אוקטובר ועד תחילת דצמבר 2018 על ידי ד”ר וואנג ג’י-יואן (Wang Zhiyuan), רופא סיני המכהן כנשיא הארגון הבין-לאומי לחקר הרדיפה נגד הפאלון גונג (WOIPFG) שמושבו בארה”ב. ד”ר וואנג שירת בעברו בתפקיד הרופא הראשי בחיל האוויר של צבא סין, וכיהן גם כמומחה לחקר רקמות (היסטולוגיה) בבית הספר לרפואה של הרווארד.

כשד”ר וואנג התקשר למרכזי ההשתלות בבתי החולים השונים הוא התחזה לקרוב משפחה של חולה הזקוק להשתלת כבד. נוסף על כך, הוא הציג את עצמו כסגן מנהל “המשרד לשמירה על יציבות” של הוועדה לעניינים פוליטיים ומשפטיים בפרובינציית סצ’ואן. דבר שככל הנראה עודד את הרופאים שאליהם התקשר לדבר ביתר פתיחות בהשוואה לשיחה עם אדם ממוצע. הוועדה לעניינים פוליטיים ומשפטיים אחראית לרדיפה נגד הפאלון גונג. ד”ר וואנג הניח לפיכך שבתי חולים ורופאים בסין ירצו לשמור על יחסים טובים עם הוועדה כדי להמשיך לקבל איברים של מתרגלי פאלון גונג.

תמונת רקע: Fotolia

הוא צדק. אף אחד מהרופאים לא הופתע או כעס כשנשאל האם האיברים נלקחו ממתרגלי פאלון גונג. כלומר, קצירת איברים ממתרגלי פאלון גונג חיים הפכה עבורם להיות בבחינת “עסקים כרגיל”.

“12 בתי החולים השתרעו מבייג’ינג וטיאן-ג’ין בצפון, ועד שנגחאי, נאן-ג’ינג וגואנג-ג’ואו בדרום”, אמר וואנג בראיון לאפוק טיימס. “כל הרופאים שנחקרו הם נשיאים או מנהלים בכירים של בתי חולים להשתלות בסין. רובם אחראים לפרויקטים לאומיים בתחום השתלות האיברים”.

להלן תמלול שיחה שערך ד”ר וואנג ב-6 בנובמבר עם מיאו שו-ג’אי (Miao Shuzhai), רופא בכיר במרכז להשתלת איברים בבית החולים העממי בז’נג-ז’ואו.

צילום של תוכנת הקלטת השיחה, מתוך המחשב של ד”ר וואנג | תמונה: Screenshot/NTD

מיאו: “שלום”.

ד”ר וואנג: “הי, שלום. האם זה מיאו שו-ג’אי מהמרכז להשתלות איברים בבית החולים העממי בז’נג-ז’ואו?”

מיאו: “מדבר”.

ד”ר וואנג: “אוקיי. המצב הוא כזה. אני מתקשר מצ’נגדו, סצ’ואן. אני סגן מנהל המשרד לשמירה על יציבות של הוועדה לעניינים פוליטיים ומשפטיים בפרובינציית סצ’ואן. אני מתקשר כדי לבקש את עזרתך. יש לי קרוב משפחה שחי באזור שלך. הוא בשלב מתקדם של צִירוֹזִיס בכבד (שחמת הכבד). הוא רוצה להגיע לבית החולים שלך ולעבור השתלת כבד. האם תוכל לארגן את זה?”

מיאו: “מה סוג הדם שלו?”

ד”ר וואנג: “סוג הדם הוא B. הוא בן 45 השנה”.

מיאו: “אה, האם אושרה כבר הדיאגנוזה שלו?”

ד”ר וואנג: “כן, אושרה”.

מיאו: “אז זה בר ביצוע”.

ד”ר וואנג: “כמה מהר ניתן לארגן את הניתוח לאחר שהוא יגיע?”

מיאו: “אתה צריך להגיע לכאן ולאשר את הדברים, ואז זה יוכל להתבצע”.

ד”ר וואנג: “כל נתוני הבדיקות שעבר נמצאים בידיו”.

מיאו: “אה, אז תביא את תוצאות הבדיקות. זה יהיה בסדר אם הוא יגיע לכאן”.

ד”ר וואנג: “כשתבדוק את החומרים (את תוצאות הבדיקות), אם הם מתאימים, אז ניתן לבצע את זה, נכון?”

מיאו: “נכון, נכון, נכון”.

ד”ר וואנג: “כמה מהר אפשר לארגן את זה? האם ניתן לארגן את זה בתוך שבוע או שניים?”

מיאו: “בדרך כלל לוקח שבוע או שבועיים, עד חודש”.

ד”ר וואנג: “בדרך כלל שבוע או שניים, עד חודש. זה בסדר”.

מיאו: “כן, כן, בדרך כלל זו מסגרת הזמנים”.

ד”ר וואנג: “ולגבי התורמים הנוכחיים שלך, התורמים הם מהסוג הרגיל של מתרגלי פאלון גונג, נכון?”

מיאו: “נכון, נכון”.

השתלת איבר בלי איסכמיה

בית החולים מס’ 1 הנמצא בעיר טיאן-ג’ין

איסכמיה היא זרימה לא מספקת של דם אל רקמה מסוימת בגוף. במקרה של השתלת איבר, מדובר בפגיעה בזרימת הדם אל האיבר. ברוב ניתוחי ההשתלות ברחבי העולם, אחרי שהאיברים נכרתים הם נשמרים בקירור ובתמיסות משמרות קרות ובקרח כתוש. במשך זמן זה אין זרימת דם לאיבר הכרות, מצב הנקרא “זמן איסכמיה קרה”.

“זמן איסכמיה חמה”, לעומת זאת, מתייחס לזמן בו האיבר עדיין מחובר לגוף התורם, אך איננו מקבל אספקת דם מחומצן מסיבה כלשהי (בדרך כלל בגלל שהלב הפסיק לפעום). כבדים, לבבות וגם ריאות רגישים במיוחד לנזק הנובע מאיסכמיה. הזמן בו האיבר נמצא בלי אספקת דם מחומצן הוא נושא משמעותי בהשתלות. הוא משפיע על הסכנות לדחיית האיבר, על אחוז ההישרדות ועל התוצאות למושתל. ולכן כדי שההשתלה תצליח, הדרישה היא שזמן האיסכמיה, החמה והקרה, יהיה מינימלי.

אנשים גילו מהר מאוד שמערך התרומות היה תרמית. לאף אחד ממרכזי ההתרמה בסין לא היו מספיק תורמים

כשד”ר וואנג התקשר לסין, הוא גילה ששבעה מהרופאים ששוחח עימם אישרו שבבית החולים שלהם מבוצעת לא רק ההשתלה, אלא גם הוצאת האיבר מ”התורם” – דבר המקטין את זמן האיסכמיה. לשם השוואה, בארה”ב, שבה יש מערך מפותח של תרומות איברים מרצון, נדיר שמישהו ימות בבית החולים שבו ממתין אדם בעל רקמות תואמות להשתלה.

להלן תמלול שיחה שהתקיימה, ב-16 בנובמבר, בין ד”ר וואנג ובין הה שיאו-שון (He Xiaoshun), סגן נשיא בית החולים מס’ 1 המסונף לאוניברסיטת סון יאט-סן בגואנג-ג’ואו.

ד”ר וואנג ג’י-יואן שביצע את השיחות לרופאים בסין | תמונה: Gary Feuerberg/Epoch Times

ד”ר וואנג: “הזכרת שיש לכם טכנולוגיה חדישה שיכולה לקצר את זמן האיסכמיה החמה, נכון?”

הה: “נכון, יש לנו אותה… למען האמת זה לא מקצר את הזמן, אלא (דבריו בנקודה זו בהקלטה אינם ברורים)”.

ד”ר וואנג: “אה, באמת? פירוש הדבר שאין יותר זמן איסכמיה חמה בכלל, נכון?

הה: “נכון, נכון. אנו תמיד מבצעים השתלות [איברים] כשהכבדים מחוברים באופן רציף לזרם הדם במהלך כל הניתוח”.

ד”ר וואנג: “אה, הם מבוצעים כשכל הזמן יש זרימת דם. מה שם הטכנולוגיה שלכם?”

הה: “אנחנו קוראים לה ‘בלי איסכמיה’. אין איבוד דם כך שהיא נקראת ‘השתלת כבד בלי איסכמיה'”.

ד”ר וואנג: “תן לי לוודא איתך פעם נוספת. האיברים שאתם משתמשים בהם מגיעים ממתרגלי פאלון גונג, שהם בריאים. כך שגם האיברים בריאים מאוד, נכון?”

הה: “נכון. אין צורך לשטוף [את האיברים] במי קרח או לשמר אותם על קרח. כך שהתהליך הזה מיותר”.

ד”ר וואנג: “הגיוני. באופן עקרוני איברים הנלקחים ממתרגלי פאלון גונג הם ממש טובים, נוסף לכך אין בעיה של זמן איסכמיה חמה כך שזה אפילו טוב עוד יותר”.

הה: ” נכון, נכון”.

ד”ר וואנג הסביר בראיון לאפוק טיימס כי ניתוחי השתלת כבד בלי איסכמיה יכולים להתרחש רק כאשר האיברים נקצרים מאנשים בעודם בחיים. הוא הסביר כי לרופאים לא היה שום קושי לאשר שקצירת האיברים מתבצעת בבית החולים כדי להבטיח את “איכות האיברים”.

“אנחנו יכולים לקבל את הכליה כבר מחר”

כאשר הם נשאלו כמה זמן חולף עד לביצוע ההשתלה, מרבית הרופאים הבטיחו שבוע עד שבועיים, כאשר ההמתנה הארוכה ביותר הייתה חודשיים והקצרה ביותר – “יום אחד”.

שיחה נוספת שערך ד”ר וואנג, ב-8 בנובמבר, הייתה עם ליו דונג-פו (Liu Dongfu), מנהל השתלות כליה בביה”ח Yantai Yuhuangding בפרובינציית שאן-דונג.

ד”ר וואנג: “כמה זמן עליו להמתין עד שהוא יוכל לעבור את הניתוח?”

ליו: “תרשה לי להגיד לך כך, זה יכול להיות מהיר כמו למשל שבוע. אם זה לא ילך מהר כל כך, תוכל לקבל את זה אחרי המתנה של חודשיים, בתוך חודשיים”.

ד”ר וואנג: “או, אוקיי, אם רוצים מהר זה ייקח שבוע, אם לאט זה יארך חודש עד חודשיים? נכון?”

ליו: “אנחנו יכולים לקבל את זה (את הכליה) אפילו מחר”.

זמן ההמתנה הממוצע לכליה בארה”ב הוא שלוש עד חמש שנים, לפי קרן הכליה הלאומית של ארה”ב (National Kidney Foundation). ד”ר וואנג הסביר שזמני ההמתנה הקצרים בסין אפשריים רק אם לבתי החולים יש מאגר גדול של בני אדם חיים שלהם רקמות תואמות, שאפשר להרוג בכל עת.

כאשר ד”ר וואנג שאל מה המחיר לניתוח השתלה, וואנג ג’יאן-לי (Wang Jianli), רופא בכיר במכון להשתלת איבר בבית החולים הכללי של המשטרה בבייג’ינג, אמר כי המחיר “לא גבוה”. הוא המשיך ואמר ש”200 עד 300 אלף יואן [28,000$ עד 43,000$] יספיקו” בשביל השתלת כבד.

ד”ר וואנג הסביר שהשתלת כבד בסין עולה בדרך כלל בין 700,000 יואן למיליון יואן (101,000$ עד 144,000$). הוא מאמין שקיבל מחיר מוזל מכיוון שאותו רופא חשב שהוא פקיד בכיר במנגנון הממשלתי הסיני. ד”ר וואנג הוסיף כי הרווח האסטרונומי הנגזר מקצירת איברים הוא אחד המניעים לביצוע הפשע הזה.

רצח עם

אחרי שג’יאנג דזה-מין, מנהיג סין בשנים 2002-1989, הורה להשמיד את השיטה הרוחנית פאלון גונג ב-1999, התפתחה תעשייה של קצירת איברים ממתרגלי השיטה. פאלון גונג היא שיטה המשלבת לימוד רוחני וחיים המבוססים על העקרונות של אמת, חמלה וסובלנות, ועל תרגילי תנועה איטיים ומדיטציה.

ג’יאנג חשש הן ממספרם הגדול של המתרגלים – שהוערך בכ-70 מיליון לפי סקר של משרד הספורט הסיני ב-1997, והן מהנהירה אל הלימוד המוסרי המעוגן במסורת העתיקה של העם הסיני. וכך, ביולי 1999 החלה באופן רשמי מדיניות הרדיפה נגד מיליוני מתרגלי הפאלון גונג ותיוגם על ידי משרד התעמולה הסיני כ”כת”.

החל מאותה שנה גם נרשם גידול במספר ניתוחי השתלות האיברים בסין. לדוגמה, בבית החולים המרכזי הראשון בטיאן-ג’ין נעשו תשעה ניתוחים להשתלת כבד בשנת 1998, 33 בשנת 1999 ו-111 ב-2000. בשנת 2004 המספר זינק ל-1,601.

באפריל 2006 חשפנו באפוק טיימס לראשונה בעולם את החדשות על קצירת איברים ממתרגלי פאלון גונג חיים בסין. “אנני”, אשתו של מנתח עיניים ב”סו-ג’יאה-טון”, בית חולים למחלות כלי דם בשן-יאנג שבמחוז ליאו-נינג, סיפרה כי בעלה לקה בדיכאון וסבל מנדודי שינה ומסיוטי לילה. לבסוף הוא הודה בפניה שהוא קצר קרניות ממתרגלי פאלון גונג חיים.

תיאור קצירת האיברים בסו-ג’יאה-טון הוביל לחקירה ודו”ח שכתבו דיוויד קילגור, לשעבר חבר הפרלמנט הקנדי ותת שר החוץ לענייני אסיה פסיפיק, ודיוויד מטאס, עו”ד יהודי קנדי לזכויות אדם בין-לאומיות. הדו”ח שפרסמו ביולי 2006 (“קציר דמים” – Bloody Harvest) אישש את החשדות לקצירת איברים ממתרגלי פאלון גונג. בין הראיות ששימשו להכנת התחקיר והדו”ח היו שיחות טלפון עם רופאים בבתי חולים בסין העוסקים בהשתלות. הרופאים הודו שקצרו איברים ממתרגלי פאלון גונג.

לקילגור ולמטאס הצטרף החוקר איתן גוטמן, שפרסם ב-2014 את ספרו “הטבח” (The Slaughter). גוטמן ערך מחקר עצמאי על קצירת האיברים בסין. ״לאורך כל השנים מאז שהתחילה הרדיפה נגד הפאלון גונג, בכל רגע נתון הייתה בתוך מערכת מחנות העבודה בכפייה בסין אוכלוסייה גדולה מאוד של מתרגלי פאלון גונג, בין כחצי מיליון למיליון איש”, אמר גוטמן בראיון לאפוק טיימס. “יש שם גם מעט אויגורים וטיבטים, אם כי שיעורי ההיעלמות בקרב הקהילות האלו אינו כה גבוה״.

ישראל נכנסה לתמונה, כשפרופ’ ג’יי לביא, נשיא החברה הישראלית להשתלות איברים ומנהל היחידה להשתלות לב במרכז הרפואי שיבא, הוביל ב-2008 חקיקה של סעיף מיוחד בחוק ההשתלות הישראלי האוסר לממן השתלות איברים לחולים ישראלים בחו”ל אם הן כרוכות בסחר איברים. מאז שום חולה ישראלי לא עבר השתלת איברים בסין. פרופ’ לביא גם הצטרף כחבר ועד לעמותה בין-לאומית בשם “רופאים נגד קצירת איברים בכפייה” (Doctors Against Forced Organ Harvesting – DAFOH), הפועלת להעלות את מודעות הקהילה הרפואית בעולם לקצירת האיברים המתרחשת בסין. העמותה פרסמה מחקרים בספרות הרפואית שחשפו את המידע בנושא.

לאחר שחשפנו את קצירת האיברים ב-2006, טענה המפלגה הקומוניסטית הסינית ב-2007 שהאיברים הגיעו מנידונים למוות. אולם לאחר שהתגלה כי יש מספר קטן יחסית של נידונים למוות שאינו מסביר את מספר ההשתלות הגדול מדי שנה, וגם שקצירת איברים מנידונים למוות לא מקובלת על הקהילה הרפואית הבין-לאומית (שכן חל איסור מוחלט ליטול איברים מאדם מבלי שהתקבלה הסכמתו החופשית מראש ובאישור קרוביו), טענה המפלגה הקומוניסטית שהיא מקימה מערך של תרומות איברים ושבעתיד היא תשתמש רק באיברים שנתרמו מרצון.

“אנשים גילו מהר מאוד שמערך התרומות היה תרמית”, אומר ד”ר וואנג בראיון. “ראשית, לאף אחד ממרכזי ההתרמה בסין לא היו מספיק תורמים כדי לספק את מספר השתלות האיברים בסין. שנית, אי אפשר היה למצוא מידע על התורמים במערך הזה. אם האיברים אכן נלקחו מתורמים לגיטימיים, כל המידע היה צריך להיות שקוף. אך בסין שקיפות לא קיימת”.

ב-2016 שלושת החוקרים (קילגור, מטאס וגוטמן) כתבו יחד עדכון לדו”ח “קציר דמים”. העדכון התבסס על “בדיקה קפדנית של תוכניות ההשתלה ממאות בתי חולים ברחבי סין, על דוחות בתקשורת, על תעמולה רשמית, על עיתונים רפואיים, על אתרי אינטרנט של בתי חולים, ועל חומר עצום של אתרי אינטרנט שנמחקו מהרשת ונמצאו בארכיונים” (על פי הדו”ח).

מסקנת הדו”ח היא כי מספר ההשתלות שנערכות בסין עולה בהרבה על המספר הרשמי שמנפקות הרשויות, וכן שהמקור העיקרי לאיברים הוא הרג חפים מפשע, בעיקר מתרגלי פאלון גונג. החוקרים מכנים את הטבח ההמוני המתרחש בסין כבר 19 שנה “רצח עם בדם קר”.

* לקבלת התמלול המלא של השיחות ולהאזנה להקלטות השיחות: www.upholdjustice.org/node/404

איור: Fotolia

על פי סדרת הספרים של דאגלס אדאמס “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” (1979), העכברים הם לא מה שחשבנו. אולי אנחנו רגילים להתייחס אליהם בתור חיות המעבדה שלנו, שעליהם אנחנו עורכים ניסויים, אבל אדאמס מציע שהם דווקא יצורים סופר אינטליגנטיים. בעצם הם אלה שעושים את הניסויים החשובים עלינו, בני האדם, רק שמעולם לא היינו מודעים לכך.

אמנם אנחנו לא מסוגלים לשמוע את מה שיש למכרסמים הקטנים האלו לומר, אבל אין זה אומר שאין להם מערכת תקשורת ענפה ומורכבת של ציוצים. ד”ר קווין קופי מאוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל ושותפיו התחבטו בשאלה, האם אכן העכברים משוחחים ביניהם בשפה מסודרת, בעלת משמעות ספציפית לכל סוג של ציוץ. לשם כך נעזרו החוקרים בטכנולוגית ה”למידה העמוקה” הרווחת בשנים האחרונות בתחום הבינה המלאכותית. הם פיתחו את DeepSqueak, אפליקציה שדומה במידה מסוימת לאלו המשמשות את כלי הרכב האוטונומיים כשהם נדרשים לפענח תמונות.

את ציוצי העכברים החוקרים לא הקליטו בעצמם. הם הורידו מהמאגר האינטרנטי mouseTube, המאגד הקלטות של ציוצים כאלה שהוקלטו על ידי מגוון חוקרים ברחבי העולם. בסיס הנתונים שהם הרכיבו לצורך המחקר כולל כ-56,000 ציוצים שונים, כולם של זכרים, בשלושה מצבים שונים: “בשיחה” עם עכבר זכר אחר, “בשיחה” עם עכברה, ומצב נוסף כשלא שהו בקרבתו של עכבר מסוים, אלא רק נחשפו לריח של עכברה. כדי להצליח לעבוד טוב יותר עם הנתונים, המירה האפליקציה החדשה את קולות הציוצים לתמונות חזותיות וניתחה את התמונות כדי לזהות בהן תבניות החוזרות על עצמן.

איור: Fotolia

אמנם לא פותחה כאן “אבן רוזטה” שעוזרת ממש לפענח את השפה (בדומה לאבן המפורסמת שנחשפה במצרים בשלהי מאה ה-18 ואפשרה לפענח את כתב החרטומים) אבל בכל זאת, האפליקציה עזרה לחוקרים לעשות קצת סדר בבלגן. ניסיונות קודמים לפענח את שפת העכברים הצליחו לסווג את הציוצים רק לחמישה סוגים שונים, אבל בעזרת ה-DeepSqueak התאפשר להבחין ב-20 סוגים שונים של קריאות.

הפשוטות ביותר נשמעו כששני זכרים תיקשרו זה עם זה. למעשה הם חזרו שוב ושוב על אותן קריאות קצרות ופשוטות. כשעכבר נתקל בעכברה שהזדמנה לסביבה, הקריאות הגיעו לרמת מורכבות גבוהה יותר, ומתברר שהמורכבות הגדולה ביותר נשמעה כשהעכבר רק נחשף לריח של עכברה, מבלי לראות אותה. החוקרים מציעים שהציוצים המורכבים האלו הם בעצם שירת חיזור עשירה.

לגבי העכברים, אין רבים שבדומה לאדאמס מציעים לנו להתייחס אליהם כאל מתוחכמים במיוחד, אבל מה לגבי דולפינים? רבים מנסים בשנים האחרונות לפענח את שפתם של היונקים הימיים האינטליגנטים האלו. מי יודע, אולי האפליקציה החדשה, או תוכנות עתידיות שיידמו לה, יקרבו אותנו ליום בו נצליח לפענח אפילו את השפה המסתורית שלהם.

* המחקר: DeepSqueak: a deep learning-based system for detection and analysis of ultrasonic vocalizations by Coffey, Marx, Neumaier (Neuropsychopharmacology, 2019)

האם מדיניות החוץ של טראמפ היא המשך טבעי של קודמיו? | תמונה: John Moore/Getty Images

התרשים שלפניכם מבוסס על מודל שפיתחו שני פרופסורים למדע המדינה, דיוויד סילבן (לשעבר אוניברסיטת מינסוטה) וסטיפן מג’סקי (אוניברסיטת וושינגטון, סיאטל) בספרם (U.S. Foreign Policy in Perspective 2009). המודל חושף את הלוגיקה שמאחורי מדיניות החוץ האמריקנית – הכוללת התערבות דיפלומטית וצבאית ברחבי העולם. האינפוגרפיקה הוכנה במקור על ידי ארגון (RPS Swiss Propaganda Research).

הפרופסורים מסבירים כי למרות הטענה שארה”ב משנה את מדיניות החוץ שלה מעת לעת, היא למעשה לא שינתה אותה כמעט בכלל במאה השנים האחרונות. לא משנה איזה נשיא עלה ומה הייתה האג’נדה שלו, המדיניות שהוביל הייתה המשך של מדיניות החוץ של קודמו, שאותה ניתן להסביר באמצעות לוגיקה פשוטה.

אולי המקרה המורכב ביותר הוא סוריה. ב-2011 פרצה מלחמת אזרחים וארה”ב הייתה צריכה להחליט איך היא מגיבה למצב החדש

מדיניות החוץ של ארה”ב, הם מסבירים, חוזרת על עצמה שוב ושוב, ומתרכזת בשלושה אלמנטים: שימור “לקוחות” קיימים ותמיכה בהם; הבאת “לקוחות” חדשים; והתנגדות לאויבים. “לקוח” הוא מדינה הרואה עצמה חלק מהאימפריה האמריקנית, ומתאימה את מדיניות ביטחון הפנים והחוץ שלה בהתאם. ארה”ב תרצה לתמוך בה, ובמקביל להתנגד למדינות המוגדרות אויבות או להמיר אותן ללקוחות.

קיימות אין-ספור דוגמאות הממחישות זאת. מתחיל מהדוגמה הקלה ביותר – איראן תחת ממשל אובמה (2015). כיוון שאיראן לא הוגדרה כלקוח, אלא כאויב, ומכיוון שלפי הערכות באותה תקופה מתקפה צבאית עליה לא הייתה מובילה לתוצאה מבטיחה, פנה אובמה לאופציית המשא ומתן. אובמה האמין שניתן לנהל משא ומתן שיוביל לשינוי הסטטוס שלה – מאויב ללקוח, וחתם על הסכם הגרעין מולה (שלב 11 בתרשים).

בניגוד לאובמה, טראמפ מתנהג בינתיים כמי שלא מאמין באופציית המשא ומתן מול איראן (שתשנה את הסטטוס שלה מאויב ללקוח), ולכן עובר לסנקציות ומעודד את הציבור האיראני להחליף את המשטר (שלב 12 בתרשים).

סין נמצאת כיום על אותה משבצת. היא לא לקוח של ארה”ב, אלא מתחרה ישירה שהוגדרה על ידי ממשל טראמפ בתור אויב. כיוון שפעילות צבאית נגד סין לא מבטיחה תוצאה טובה, ארה”ב בוחנת אפשרות לנהל משא ומתן מולה. כל עוד המשא ומתן לא זז או לא מתקדם בכיוון הרצוי, היא מטילה סנקציות על סין, כפי שקורה עם מלחמת הסחר והסנקציות על חואה-ווי הסינית, יצרנית ציוד התקשורת.

תחת ממשל אובמה, אגב, סין לא הוגדרה עדיין בתור אויב. מצד שני היא גם לא הייתה “לקוח”. מכיוון שכך, נוצר מצב המשכי שבו מדיניותו של אובמה לגבי סין הייתה לא ברורה והססנית. האם אובמה חשב שיוכל להמיר את סין ללקוח? (שלב 10 בתרשים) ייתכן, אך ללא הועיל. סין לא רוצה להיות לקוח אמריקני (המשנה את מדיניות ביטחון הפנים והחוץ בהתאם לאימפריה האמריקנית), אלא להיות אימפריה בעצמה. רוסיה אף היא הוגדרה תחת ממשל טראמפ בתור אויב, ולכן היא סופגת סנקציות. אך ייתכן שבעתיד הקרוב טראמפ יחליט לעבור למשא ומתן מולה או לקפוץ במקביל בין שתי האופציות (סנקציות ומשא ומתן).

בואו ניקח דוגמה מורכבת יותר מהעבר. תחשבו, למשל, על טורקיה ב-2001. כפי שמציינים הפרופסורים בספרם, באותה שנה נקלעה טורקיה למשבר כלכלי. התמיכה בממשלה בקרב הציבור הייתה נמוכה, ובבית הלבן עלה החשש שטורקיה – לקוחה ותיקה, עומדת בפני מצב בעייתי שבסופו אף קיים סיכוי שמפלגה שבראשה קיצוניים דתיים תתפוס את השלטון. לכן החליטו בבית הלבן להקים צוות מיוחד שיבחן איך להגיב למצב. התוצאה: ממשל בוש החליט לשנות את רטוריקת השוק החופשי שדגל בה, ובסיוע קרן המטבע הבין-לאומית להעמיד לטורקיה הלוואה על סך 10 מיליארד דולר, שגדלה בשנים הבאות עד 23 מיליארד דולר. המטרה: שימור לקוח קיים (שלב 8 בתרשים).

תיאוריות קונספירציה שונות טענו כי מאז שעלה ארדואן לשלטון כנשיא טורקיה ב-2014, הוא שינה בהדרגה את הסטטוס של טורקיה – מלקוח שממשלתו לגיטימית בעיני הממשל האמריקני, ללקוח שממשלתו אינה לגיטימית ולכן צריך להחליף אותה (שלב 1 בתרשים). לכן, לפי אותן תיאוריות, ביולי 2016 בוצע ניסיון הפיכה בטורקיה (אם כי לא קיימת הוכחה אמינה שארה”ב אכן הייתה מעורבת בכך).

אולי המקרה המורכב ביותר הוא סוריה. ב-2011 פרצה בסוריה מלחמת אזרחים שבה נלחם משטרו של אסאד במורדים, וארה”ב הייתה צריכה להחליט איך היא מגיבה למצב החדש. שאלת המפתח, מנקודת מבט אמריקנית, הייתה האם משטרו של אסאד נתפס כלגיטימי. אובמה חשב שכן, ולכן בחר בסיוע לכוחות אופוזיציה בסוריה (שלב 14 בתרשים).

אולם ב-2013 הסתבך המצב. באוגוסט ביצע אסאד מתקפות כימיות באזור עוט’ה שבסוריה, שבהן נהרגו מאות בני אדם. המתקפות גרמו לארה”ב ולמדינות רבות אחרות לדרוש שאסאד ייענש צבאית, וב-2014 כבר היה ברור שמשטרו אינו נתפס עוד כלגיטימי בעיני אובמה, שבחר באפשרות של התערבות גלויה בסוריה.

אבל המצב הלך והחמיר מהר, כאשר ארגון דאע”ש כבש שטחים והפך לאויב גדול ומשמעותי המאיים על משטרו של אסאד. עליית דאע”ש העלתה את השאלה מיהו האויב האמיתי של ארה”ב בסוריה – האם זה אסאד או דאע”ש או שניהם, ובמי מהם על ארה”ב להתרכז. בגלל מורכבות המצב וריבוי האויבים, מוקמה סוריה של 2014 בשלב 18 בתרשים (תמיכה בכוחות מרדניים).

בית הספר מכין אותנו להרבה מאד סיטואציות שנחווה בחיים העתידיים. התמודדות עם סמכות, כלים לפתרון בעיה, מיומנויות קריאה, כתיבה והבנת הנקרא ואף מעניק לנו כישורים חברתיים. אך, אחד התחומים החסרים במרבית תכניות הלימודים בישראל הם הקניית כלים לחינוך פיננסי. כבר לפני מספר עשורים כתב רוברט קיוסאקי בספרו “אבא עשיר אבא עני” על תובנות שגלה משתי דמויות שעיצבו את חייו – אביו הביולוגי ואבי חברו שהעניק לו את הבסיס לחינוך פיננסי. אספנו עבורכם הפעם כמה כלים ומושגים חשובים שכדאי להכיר על מנת להתחיל לפעול נכון בתחום זה.

המושגים הבסיסיים: הוצאות והכנסות

החודש מלא בחשבונות שצריך לשלם. אם אתם מחזיקים דירה בשכירות או לוקחים משכנתא בוודאי אתם משלמים: חשבון חשמל, חשבון מים, חשבון ארנונה וחשבון טלפון. לצד אלה, אתם משלמים גם את החשבונות על חינוך לילדים וחוגים. כל אלה נכנסים לסעיף ה”הוצאות”.

הסעיף השני שחשוב להכיר הוא סעיף ההכנסות שלכם. במרבית המקרים יהיו אלה קצבאות ומשכורות. לעתים, קיימת גם הכנסה ממקורות אחרים שאינם מחייבים אתכם לעבוד עבורה – הכנסה זו מכונה “הכנסה פאסיבית”. על מנת לייצר הכנסה זו אתם יכולים להתחיל לקנות נכסים או להשקיע כספים במניות ואפיקים נוספים. נכסים אלה יכולים להיות נכסי נדל”ן שרכשתם או נכסים דיגיטליים כמו ספר או קורס שיצרתם והתחלתם לשווק. גם תמלוגים משיר שהקלטתם והצליח להיכנס לרשימת ההשמעות נכנסים לקטגוריה זו של הכנסות פאסיביות. כמו כן, תוכלו להשקיע את כספכם במניות או ניירות ערך ולייצר תשואה והכנסה נוספת.

על מנת להגיע לרווחה כלכלית עלינו להגדיל את כמות ההכנסות ולמזער את כמות ההוצאות שלנו בכדי שסכום ההכנסות יעלה על סכום ההוצאות.

משלמים לעצמכם קודם כל – התחלת תכניות חיסכון

אחת הנטיות שלנו היא להיכנע לתשלום ההוצאות לפני שאנו חוסכים עבור עצמנו. בספר “אבא עשיר אבא עני” מצוין כלי עוצמתי המאפשר לרבים להגיע לחיסכון. התשלום הראשון שאתם מבצעים במהלך החודש, עוד לפני שהתחלתם לשלם את כרטיס האשראי – מיד לאחר שמגיעה המשכורת או ההכנסה הפאסיבית הוא תשלום עבור עצמכם. איננו מדברים על יציאה לשופינג משחרר של בגדים או גאדג’טים. אלא דווקא על סכום קבוע שנכנס לתוכנית החיסכון שלכם. תוכלו לקבוע שסכום זה יהיה מאה שקלים, חמש מאות שקלים, אלף שקלים או כל סכום שאינו גורם לכם להיכנס למינוס גדול מדי.

לאחר שחסכתם סכום זה בבנק, התחילו לשלם את ההוצאות החודשיות. אם אתם מגלים כי כאשר המשכורת מתקרבת חשבון הבנק שלכם אינו מאוזן, תוכלו לקחת “הלוואה חוץ בנקאית” (הלוואה מגופים פיננסיים כמו חברות האשראי למשל) ולאזן את החשבון על מנת שישאר קרוב לאפס שקלים. בחודש הבא, תדעו להוסיף להוצאות המתוכננות שלכם את הסכום אותו אתם מחזירים כהלוואה. במקביל, למרות שמדובר בתשואה נמוכה יותר מעלות ההלוואה – המשיכו לחסוך.

לחסוך גם כשאנחנו ביתרה חיובית בבנק

כאשר אנו חוסכים לעצמנו אנו נוטים לשים הוצאה זו בסוף סדרי העדיפויות. מרבית המשפחות שרמת ההוצאות שלהן קרובה לרמת ההכנסות אינן חוסכות כי העובדה שקיימת יתרה חיובית בחשבון גורמת לתחושה של “עושר”. אך עדיין ישנה חשיבות רבה לחסכון ואין להסתמך על היתרה החיובית שכן לעיתים תחושה זו זמנית ומתחלפת במצוקה לקראת ההורדות השונות הקרבות בחודש הבא.

ממינוס לחיסכון: איך להתגבר על הנטייה “לבזבז” את היתרה החיובית

כאשר אנו עושים תחשיב כלכלי בשיטה הסטנדרטית אנו נוטים לראות את הריביות של המינוס בבנק או כרטיסי האשראי כמאיימות. לכן חלק מהמשפחות יעדיפו שלא להשתמש בעודפים בחשבון העו”ש על מנת לשמור סכום זה להוצאות עתידיות לא צפויות במהלך החודש, שעשויות להכניס את החשבון ליתרה שלילית.

בפועל, מדובר באשליה. נסביר זאת באמצעות דוגמה.

ביום שלאחר קבלת המשכורת יש בחשבון הבנק של משפחת ישראלי 8,000 ₪. נניח שלאותה המשפחה יש הוצאות קבועות של 7,000 שקלים. לאחר שההוצאות ירדו מהחשבון נשארה יתרה עודפת של 1,000 ₪. את הסכום הזה כדאי להכניס לתוכנית חיסכון. מתי?

אם משפחת ישראלי תתכנן מראש את ההוצאות הצפויות של החודש, תוכל לדעת כי לאחר קיזוז ההוצאות תישאר יתרה של 1,000 שקלים. בפועל, אם יעבירו לתוכנית חיסכון סכום זה מיד לאחר קבלת המשכורת, סביר להניח כי לא יבוצעו הוצאות לא הכרחיות – אלא המשפחה תוכל לעמוד בתקציב החודשי המוערך של 7,000. במידה והכסף נשאר בחשבון הבנק עד למשכורת הבאה, יתכן ומשפחת ישראלי תתפתה להוציאו, אך אם הוא יועבר לתוכנית החיסכון מיד לאחר קבלת המשכורת תוכלו לראות חסכונות שגדלים עם השנים.

לסיכום, היכרות עם מושגים פיננסיים כמו “הכנסות”, הוצאות”, “הכנסות פאסיביות” ו”חסכונות” היא ההתחלה ליציאה מחיים מלווי חובות לעצמאות כלכלית. כאשר אנו מוסיפים לכך את התובנות הנוספות הקשורות לדפוסי הוצאת הכספים שלנו נוכל לשפרן. אם עד היום חשבנו כי העובדה שכמות ההוצאות שלנו גדולה מכמות ההכנסות היא מוחלטת יתכן ונוכל למצוא את השורשים שלה ובאמצעות הלוואה חוץ בנקאית אחת המתאימה ליכולת ההחזר שלנו (כמות ההכנסות החודשית) נוכל להתאזן ולשמור על התנהלות כלכלית נכונה.

רומא, עיר הבירה של איטליה. נחשבת לאחת מהערים היפות והמרתקות שקיימות באירופה. אם אתם אוהבים לטייל בין נופים אורבניים, אתרים היסטוריים, מבנים ארכיטקטוניים יוצאים מן הכלל, מוזיאונים, כנסיות, וליהנות מהטעמים הקולינריים האיטלקיים רומא היא יעד מצוין. טיסות לרומא נחשבות לזולות יחסית וקצרות- הן אורכות כשלוש וחצי שעות בלבד. רומא מציעה שלל אתרי תרבות מגוונים, אספנו עבורכם מספר אתרי תרבות חשובים שכדאי לכם לבקר בהם ועוד כמה שלמרות שהזמן קצר, אתם לא יכולים לפספס.

במרכז העיר

הקולוסאום (Colosseum) – אמפיתאטרון עצום שנבנה לפני 2000 שנים ונחשב לאחד מהמקומות המפוארים והגדולים ביותר בעולם. בעבר הרחוק מאוד נערכו בו קרבות עם חיות טרף וגלדיאטורים על בסיס יומי, כשהצופים מריעים ממקומות הישיבה. בזמן שתסיירו סביב דמיינו כיצד התנהל בעברו. כיום, נותר המבנה המקורי, ללא כל שיפוץ חדשני ומהווה עדות היסטורית חשובה לעיר.

הפנתאון (Pantheum) – נקרא גם “מקדש כל האלים” בשפה היוונית. מדובר במבנה מפורסם מאוד ברומא שנשרף 60 שנים אחר בנייתו ונבנה בשנית על ידי אדריאנוס. הפנתאון מציג כיפה גדולה שנבנתה ללא עמודים תומכים אלא נסמכת על קיר חזק ועגול. מדובר באתר מרשים, עם עיצוב ארכיטקטוני רומי עתיק. עם שנים הוסב המקום לכנסייה בשם “מריה רוטונדה”. אחרי הסיור המרתק, תוכלו לבקר בבתי קפה סמוכים ולהנות מאספרסו טעים וחזק.

כיכר פיאצה ונציה – כיכר הממוקמת במרכז העיר ונקראת על שם ארמון ונציה שנמצא ממש סמוך לה. היום ממוקם בתוך הכיכר מוזיאון Palazzo Venezia המדהים, המציג אמנות מימי הביניים. הכיכר ממוקמת סמוך לכל האתרים המרכזיים בעיר ובניהם: מזרקת פונטנה די טרבי, פיאצה דל פופולו, כיכר נבונה, ברבריני, שוק קמפו די פיורי, מזרקת טרווי, המדרגות הספרדיות המפורסמות, גבעת הקפיטול והגטו היהודי הישן.

סמוך למרכז העיר

קריית הוותיקן (Status Civitatis Vaticanæ) – היא בעצם מדינה קטנה בתוך רומא שנחשבת למרכז החיים הרוחניים של הדת הקתולית. מדובר במדינה הקטנה ביותר בעולם עם אתרי תיירות רבים, בניהם: בזיליקת סן פטרוס, גני הוותיקן היפים, כיכר סן פטרוס ומוזיאון הוותיקן. אם אתם חובבי אומנות מושבעים ותרצו להתרשם מהיצירות של דה וינצ‘י, רפאל וטיציאן, הגעה אל המוזיאון תרחיב את אופקי האומנות שלכם ותרשים אתכם עם יצירות נדירות כמו: ‘תקרת הקפלה’ של מיכלאנג’לו הלוא היא אחת מבין היצירות המפורסמות בעולם כולו.

Basilica di San Pietro – כנסייה שנמצאת בתוך מדינת הוותיקן ובה ישנם כ-60 אלף מתפללים! הכנסייה מציגה עיצוב מסורתי של הנצרות הקתולית לפי המסורת שקבע פטרוס הקדוש. הכנסייה עברה שיפוצים והרחבות לאורך השנים. מי שהיה אחראי על עיצוב הכיפה ועל חלק מהשיפוצים היה מיכאלאנג’לו כמובן. אחת מההמלצות הטובות ביותר בביקור באתר היא לעמוד מתחת לכיפה שנמצאת בתוך הכנסייה, ולהשקיף על רומא והוותיקן בשלל צבעים, פסלים ועיצובים מרתקים. חובת הביקור עליכם!

אתרי תרבות שאסור לפספס

הפורום הרומאי (forum romanum) – מדובר בפורום שנבנה במשך 900 שנים וכיום נחשב לאחד מאתרי התרבות החשובים, המוכרים והמתויירים ברומא. האתר נמצא בין שתי גבעות, גבעת הקפיטולין וגבעת הפלטין, כך שתוכלו ליהנות מאוויר קריר יחסית בגלל המיקום. המקום שימש בעברו כמקום דתי ומסחרי בו היו גם טקסים, אספות עם וכדומה. היום תמצאו בתוכו מספר אתרים: הדרך הקדושה- שמציגה תהלוכות דתיות יפיפיות, שער טיטוס, מקדש סאטורן, בית הבתולות הווסטאליות ועוד.

המוזיאון הלאומי – Museo Nazionale Romano של רומא, מכיל ברובו שרידי אמנות קלאסית שנמצאו לאורך השנים ברומא. המוזיאון בעל ארבע קומות ובכל אחת ישנם שלל פריטים היסטוריים מהממים כגון: חפצי חן, מטבעות עתיקים, פסלים רומאים, אוסף של ציורי קיר ועוד.

מוזיאון מקרו (MACRO) – מציג אומנות מודרנית ועכשווית בניגוד לכל האתרים ההיסטוריים שקיימים ברומא. כאן תוכלו לצפות בפסלים, ציורים ואומנות נוספת שאומנים מקומיים יוצרים. אם אתם חובבי אומנות מושבעים, אתם חייבים לבקר.

מוזיאון הפסטה (National Museum of Pasta Foods) – כמה אתם אוהבים לאכול פסטה מאחד עד עשר? בזמן שאתם חושבים על התשובה תכירו את מוזיאון הפסטה שנמצא ברומא. בהגעה אל המקום, תיהנו מהסברים על מקור המאכל, על הצורות השונות והמגוונות ועל יצירות האומנות המוטמעות במאכל האהוב על האיטלקים.

איור: מושיק גולסט

פיטר מקאן, מגיש “עולם המחר” – התוכנית המדעית של ה-BBC, הציג לצופים בבית בשידור חי, ביצה, והבטיח שהיא אינה ביצה רגילה. כשקירב אליה להביור שבער בטמפרטורה של 1,200 מעלות צלזיוס, האדימה הקליפה מעט בחלק שספג את האש, אך נותרה ללא פגע. לעומת זאת, כשמקאן כיוון להביור דומה לביצה אחרת, היא נשברה מיד. מה הפך את הביצה הראשונה לחסינה? הקסם טמון בשכבת ציפוי לבנה דקיקה מחומר פלסטי חדיש – “סטארלייט” (Starlite).

מקאן השאיר את הביצה החסינה מול הלהביור הבוער והלך לחלק אחר של האולפן. “סגולותיה הייחודיות של שכבת הציפוי הדקיקה יוכלו להציל אותנו משריפות במטוסים ובבתים שלנו”, הוא הסביר לצופים, כשברקע נמשכת הבעירה.

מקאן כיבה את הלהביור שהופנה לביצה, שלף אותה בקלילות מהמתקן עליו ניצבה, אחז בה ואמר: “זה מרגיש חמים”

כעבור כשלוש דקות חזר מקאן אל הביצה והראה לצופים שהקליפה שרדה את עוצמת הבעירה. אבל החלק המפתיע ביותר הגיע מיד אחר כך. מקאן כיבה את הלהביור, שלף בקלילות את הביצה מהמתקן עליו ניצבה, אחז בה ואמר: “זה מרגיש חמים”. באמצעות סכין מטבח פשוטה, הוא שבר את קליפת הביצה ושפך ממנה את החלבון והחלמון כשהם נוזליים לחלוטין, ממש כאילו הביצה הוצאה זה עתה מהמקרר.

מקאן הבטיח לצופיו שקיים בעולם חומר ציפוי מיוחד היכול לשמש כהגנה מושלמת עבורנו מחום ומשריפות, ולהועיל במגוון תחומים. יש רק בעיה אחת – ניסוי הביצה של מקאן צולם במארס 1990. איפה החומר המופלא הזה היום, ומדוע לא שמענו עליו מאז?

פיתוחים של מעצב שיער

מי שעמד מאחורי תגלית ה”סטארלייט” הוא אדם בשם מוריס וורד (Maurice Ward) שחי באזור הארטלפול שבצפון אנגליה. “הרושם שלי מוורד היה שמדובר באדם מאוד מאוד מוזר, ממציא אנגלי תימהוני. הוא היה שקוע באופן טוטלי במה שעשה וחשב שהסטארלייט יכול לפתור בעיות רבות”, סיפר לי בשיחה טלפונית כתב ה-BBC לי ג’ונסון. ביולי השנה פרסם ג’ונסון סרט תיעודי מקיף – “Searching for Starlite” – המתאר את הביצועים המופלאים של החומר ואת הסיפור המורכב שמאחוריו.

“ביקרתי אותו ב-2010 בחווה שלו שבפרברי הארטלפול. ליד האסם, קרוב למקום בו החזיק את הסוסים, הייתה מעין מעבדה קטנה שבנה. שם הוא ערבב את הדברים האלו. אני זוכר שראיתי שם כמה להביורים. זה היה מאוד מאוד לא מסודר”, מספר ג’ונסון.

תמונות: צילום מסך מתוך יוטוב של תכנית ה-BBC

וורד מעולם לא למד כימיה או מדעים באוניברסיטה. במשך שנים הוא עבד בתור ספר בעסק הסַפָּרוּת המשפחתי. דווקא שם, כשרקח בעצמו צבעים לשיער עבור לקוחותיו, החל להתנסות בניסויים כימיים.

בתחילת שנות ה-80 החליטו וורד ואשתו לעזוב את עסקי הספרות ולהקים עסק משפחתי קטן לייצור פלסטיק. לוורד היה כעת יותר מקום וזמן לפתח את המשחקים הכימיים שאהב כל כך, עד שיום אחד נתקל במקרה בתופעה מפתיעה. בזמן ששרף קצת פסולת בחצר הוא הבחין שאזור קטן פשוט לא נשרף.

הוא שיער שהאזור נשאר מוגן בגלל צירוף החומרים שהיו בו. האם הצירוף הקסום הזה יכול לעבוד גם על חפצים אחרים בעולם “האמיתי”? אסון שאירע ב-22 באוגוסט 1985 דחף אותו לבדוק זאת. מטוס של חברת התעופה בריטיש איירטורס (חברה בת של בריטיש איירווייז) עלה בלהבות עוד לפני ההמראה. 55 נוסעים לא הספיקו להיחלץ ממנו ונהרגו כתוצאה מהחשיפה לעשן הרעיל. וורד צפה באירוע הקשה והרגיש שהוא חייב לעשות משהו. “זה עניין אותי בגלל שזה היה אסון תעופה על הקרקע, ובגלל שהעשן והרעלים הם אלו שהרגו את האנשים ולא האש עצמה. רציתי למצוא חומר שיהיה שימושי ושלא יישרף בקלות רבה כל כך”, הוא סיפר בריאיון לעיתון הטלגרף הבריטי ב-2009. הוא חזר לשיירים שאסף מהשריפה המפתיעה בחצר ובאמצעות מעבד מזון ביתי התחיל להכין תערובות ולערוך עליהן ניסויים חדשים. בכל יום ניסה כ-20 תערובות שונות – עד שבסופו של דבר הגיע למה שחיפש.

“התוצאות היו טובות יותר ממה שציפיתי”, סיפר וורד. במסגרת הניסויים שערך הוא גילה שהחומר לא רק עמיד בפני להבה בטמפרטורה של 2,500 מעלות צלזיוס, אלא שהוא נשאר קריר מספיק כך שאפשר לגעת בו במהרה.

בשנים הבאות, חישב וורד את צעדיו בזהירות. מצד אחד הוא רצה לשלב את החומר הזה בתעשיות השונות, ומצד שני רצה לשמור בקנאיות על סודיות הפטנט. הוא נפגש עם מספר חברות בשוק כדי לשווק את המוצר שלו, אך השיחות לא העלו דבר.

מחקרים חשאיים

תמונות הביצה הטרייה מ”עולם המחר” ששודרו ב-1990, התפשטו בעולם וההתעניינות בחומר הלכה וגברה. לא רק חברות מסחריות קטנות התעניינו בו אלא גם נאס”א, בואינג ומספר חברות נשק הביעו בו עניין. אפילו משרד ההגנה הבריטי החליט לבחון אם כל זה אמיתי.

מי שנשלח למשימה היה פרופ’ קיית’ לואיס, אחד מהמדענים הבכירים במשרד ההגנה הבריטי. בריאיון לשבועון המדע הפופולרי New Scientist ב-2012 סיפר פרופ’ לואיס שזו לא הייתה הפעם הראשונה שנשלח לבחון רעיונות מבטיחים ממקורות מפתיעים. גם במקרה הזה, הוא לא התכוון לתת לחומר המסקרן לחמוק מידיו.

אך פרופ’ לואיס נתקל במכשולים כשניסה לקבל גישה לחומר הסטארלייט. הוא מספר שלקח כשנה וחצי עד שוורד הסכים לאפשר לו לערוך בדיקות על החומר. גם זה התאפשר רק בתנאי שיתחייב שלא ינסה לנתח במעבדה את מרכיבי החומר הסודי, אלא רק את המאפיינים שלו.

אני חושב שהפוטנציאל של החומר הזה מעולם לא מומש בגלל הבעיה הבסיסית הזו, כיצד מצליחים להפגיש בין וורד לבין העולם העסקי

פרופ’ לואיס ועמיתיו כיוונו לייזר עוצמתי לנקודה זעירה על גבי משטח סטארלייט. “לייזר כזה בדרך כלל קודח חור בלבני בנייה”, הסביר פרופ’ לואיס, אך כאן נגרם רק נזק קטן. בדיקות נוספות נערכו בהמשך באי פולנס (Island of Foulness) שבמזרח אנגליה, במתקני המחקר הגרעיניים הבריטיים. שם הודגם כיצד החומר מסוגל לעמוד בפני פיצוץ גרעיני.

כשפרופ’ לואיס בחן את הסטארלייט מקרוב, באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים, הוא גילה שפני השטח שלו משתנים כתוצאה מהחשיפה לחום – מופיעה עליו רשת של בועות זעירות, בגודל של 5-2 מיקרון. הוא הבין שהן מספקות בידוד ומפחיתות במידה ניכרת את הולכת החום של החומר, אך מצד שני, לדבריו, הן קטנות מספיק כך שלא פוגעות ביכולתו להחזיר או לפלוט חום. “מה שוורד עשה, והוא לא ידע את זה עד שאמרתי לו, היה להרכיב חומר בעל מנגנון הגנה חכם”, סיפר פרופ’ לואיס.

ציפוי פלסטי אפור מכסה את שכבת הסטרלייט ויוצר חומר המיועד לשימוש באפוד מגן | תמונה: Lee Johnson & BBC

לגבי הרכב הסטארלייט, וורד רק רמז לפרופ’ לואיס ולעמיתיו שהוא מורכב מ-21 מרכיבים שונים, מרביתם אורגניים, אך לא הוסיף מעבר לכך וגם לא רמז דבר על אופן ההכנה. מה שמבחינת לואיס הפך את האתגר למורכב אפילו יותר הוא שלכל דגימה שסיפק לו וורד היו מאפיינים מעט שונים. בסרט התיעודי “Searching for Starlite” – המתאר את הביצועים המופלאים של החומר ואת הסיפור המורכב שמאחוריו – מספר פרופ’ לואיס שעם הזמן, הוא התחיל לחשוד שלדבק פלסטיק, בדומה לזה שמשמש לייצור פאות (כמו אלו שייצר וורד בשנותיו כספר), יש תפקיד חשוב בנוסחה.

כל הבדיקות והניסויים שערכו לואיס ועמיתיו שכנעו אותם שהחומר עומד בציפיות הגבוהות. אבל כשרצו לפרסם את תוצאות הבדיקות בכתב עת מדעי, הם נתקלו במעטה הסודיות העיקש של וורד – הוא מנע מהם. היה לו חשוב יותר להמשיך לשמור את מרכיבי הסטארלייט בסודיות מוחלטת.

באותן שנים קיים וורד מגעים מול מספר חברות, ביניהן בואינג, ואפילו מול מדעני נאס”א. “קראתי עותק של מסמך של נאס”א על הבדיקות שהם עשו והם התלהבו מאוד מהסטארלייט ומהביצועים שלו”, אמר לי ג’ונסון, כתב הבי-בי-סי. “אני חושב שיש גם דו”ח מבואינג שמאשר שהם מאוד התרשמו מהחומר ומצפים לעשות איתו משהו”.

מוריס וורד בסדנה הבייתית שלו ב-2010, מציג חומר המצופה בשכבת סרלייט לבנה | תמונה: Lee Johnson & BBC

אך ההתכתבויות הפנימיות של חברת בואינג חושפות היבט נוסף בסיפור: “כשאת קוראת את כל האימיילים שלהם את יכולה לראות כמה קשה היה להם לנהל משא ומתן עם וורד בגלל הגישה שלו לכסף והרצון שלו לשמור על הסוד ועל השליטה. אפשר להרגיש את תסכולם הגדול של המדענים האלו”.

וורד הקפיד כל כך לשמור על הנוסחה הסודית שלו, עד שמעולם לא רשם עליה פטנט. רק אשתו ובנותיו הכירו את הנוסחה. כשחברה רצתה לבחון את החומר היא נדרשה לחתום על הסכם סודיות ובכל עסקה נדרש הצד השני לשלם קודם את הכסף ואז לראות את החומר. במקרה של חתימה על הסכם וחשיפה של מרכיבי החומר, וורד דרש תמיד לשמור לעצמו לפחות 51 אחוז מהשליטה.

עורך הדין של וורד, טובי גרינבורי, תיאר בסרט התיעודי את המורכבות בניהול העסקים של וורד: “אני חושב שהפוטנציאל של החומר הזה מעולם לא מומש בגלל הבעיה הבסיסית הזו, כיצד מצליחים להפגיש בין וורד לבין העולם העסקי, או למעשה בינו לכל אדם אחר. הוא הרגיש נוח מאוד לספר כמה טוב הסטארלייט עובד, אבל מעולם לא הצלחנו להגיע למצב שהוא היה מוכן למסור את ‘יהלומי הכתר’ שלו”.

כשג’ונסון ביקר את וורד ב-2010 הוא ראה שהוא כבר בוחן גרסאות שונות לחלוטין של החומר. “הוא ניסה להשתמש בווריאציה אחרת כדי ליצור אפודים חסינים לירי, היו לו כמה אפודים שהוא ירה עליהם עם רובה ציד. הוא רצה לעניין את הצבא הבריטי להשתתף בפיתוח אפודים חסינים. אבל זה הרגיש כאילו ההיסטוריה חוזרת על עצמה – ניסיונות עסקיים שאף פעם לא מצליחים לצאת לפועל”.

נוסחת העל

ב-2011 הלך וורד לעולמו. האם הוא לקח עמו את הנוסחה הסודית אל הקבר? עד היום לא ממש ברור. מארק מיאודובניק, פרופ’ להנדסת חומרים ב”יוניברסיטי קולג'” שבלונדון זכה לבחון את הסטארלייט כשבנותיו של וורד הגיעו אליו לפני מספר שנים ואפשרו לו לערוך כמה ניסויים. בסרט התיעודי הוא מציג בהתלהבות את הצילומים שהשאיר אצלו מאותם ימים, המראים כיצד החומר ממשיך להתנפח ולייצר בועות חדשות ככל שהאש ממשיכה לפגוע בו.

בשנת 2013 איילין, אלמנתו של וורד, מכרה את הזכויות על הנוסחה הסודית לחברה אמריקנית בשם Thermashield שמאז שוקדת בחשאיות על פיתוח מגנים מפני חום. אבל האם מדובר באותה נוסחה?

גם פרופ’ קיית’ לואיס, מדען משרד ההגנה הבריטי שחקר את הסטארלייט בשנות ה-90, מציג בתוכנית של הבי-בי-סי גרסה של החומר שפיתח בעצמו. הוא לא מכנה אותה סטארלייט, אלא רק מתאר אותה כווריאציה מסוימת.

פרופ’ לואיס אינו היחיד. ג’ונסון מספר לי שמאז שפורסם הסרט התיעודי הגיעו אליו סרטונים וסיפורים שונים על אנשים שפיתחו גרסאות סטארלייט משלהם. הוא גם אמר ששלוש מבנותיו של וורד ממשיכות את דרכו של אביהן ועובדות כל אחת על נוסחה משלה – נוסחאות שונות מהנוסחה שאיילין מכרה לחברה האמריקנית. “שלוש הבנות מזכירות לי מאוד את וורד, גם בחזון, אבל גם בדאגות שלהן. מצד אחד הן רוצות להביא את הסטארלייט למרחב הציבורי, אבל מצד שני הן גם רוצות לוודא שירוויחו מהעסקה”.

עכשיו, אחרי שהעבודה על הסרט הושלמה, יש לך עדיין שאלות שלא קיבלו מענה לגבי הסיפור הזה?

“כן, יש כמה. הגדולה ביותר קשורה לזה שוורד ניסה תמיד להשיג את העסקה הגדולה ביותר בתחום התעופה או בחלל, עסקה שתביא לו כמה מיליארדי דולרים. אני תוהה מדוע הוא לא ניסה להשתמש במוצר הזה לדברים פשוטים יותר, כמו לצביעת בתים, גדרות, או לדברים אחרים שאנחנו רוצים להגן עליהם מפני אש. זה דבר שהיה קל הרבה יותר לעשות וגם היה יכול כנראה להפוך את הסטארלייט למוצר עסקי ממשי”.

תמונה: Fotolia

כשד”ר דונקן לורימר ותלמיד המחקר שלו מאוניברסיטת מערב וירג’יניה עברו על נתונים שהתקבלו מטלסקופ הרדיו “פארקס” שבאוסטרליה, הם חיפשו סימנים להתפרצויות רדיו המגיעות מהחלל. השנה הייתה 2007 ובין הנתונים היו פרטים רבים כל כך, שקל היה ללכת לאיבוד.

אבל יום אחד הם הבחינו במשהו יוצא דופן שקשה היה לפספס. בנתונים שנדגמו בטלסקופ כמה שנים קודם לכן התגלו התפרצויות שונות מכיוונה של גלקסיה הסמוכה לשביל החלב הנקראת “ענן מגלן הקטן”. התפרצות קרינת הרדיו נמשכה רק כחמש אלפיות השנייה, אבל העוצמה הייתה חזקה מכל מה שהכירו עד היום. הם תהו מה יכול היה לגרום לזה.

במדע דנים בעדויות ובדברים שאנחנו רואים, אין שום סיבה לפסול את האפשרות הזאת על הסף. צריך לשים אותה על השולחן ולכלול אותה בין האפשרויות שבהן דנים

הם החליטו לכוון את הטלסקופ “פארקס” לאזור בשמים שממנו הגיעה ההתפרצות, בתקווה שיקרה משהו. אבל כלום לא קרה.

שש שנים חלפו, וכתב העת Science פרסם את גילוין של ארבע התפרצויות עוצמתיות דומות נוספות שמקורן בחלקים מרוחקים יחסית של היקום (Thornton, Stappers, Bailes, +16, 2013). מהיכן בדיוק? אין אפשרות לדעת, כיוון שכל אחת מההתפרצויות הגיעה ממקור אחר. כיוון שכל אחת הגיעה ממקור אחר, המדענים חשבו שהן קשורות לאירועים דרמטיים ואולי אפילו הרסניים ביקום שלנו, למשל כוכב גדול שמתפוצץ בסופרנובה, או כוכב נייטרונים (כוכב דחוס העשוי ברובו מנייטרונים) הקורס לחור שחור.

מאז התגלו עוד כמה עשרות אירועים כאלו, שכיום כבר מוכרים בכינוי “התפרצויות רדיו מהירות” (FRB). אירוע מסקרן במיוחד התגלה מנתונים שנאספו ב-2 בנובמבר 2012 ונקרא FRB 121102. בתחילה הוא לא עורר עניין רב, אבל מאוחר יותר התברר שמגיעות ממיקומו המדויק עוד ועוד התפרצויות דומות (Spitler, Scholz, Hessels, +21, 2016).

הדמיית אמן לאומואמואה, העצם המסתורי שהגיע לביקור קצר במערכת השמש, תחת ההנחה (המקובלת) שמדובר בעצם טבעי | תמונה: ESO/M. Kornmesser/CC BY 4.0

העובדה שמקור ההתפרצויות חזר על עצמו כבר שינתה לגמרי את התמונה: זה אִפשר לחוקרים לאתר את המקור המדויק – בערך במרחק של 2.5 מיליארד שנות אור מאתנו. מעבר לזה, אם מגיעות מאותו מקור עוד ועוד התפרצויות, אולי הגורמים העומדים מאחוריהן לאו דווקא קשורים לתהליך הרסני וחד פעמי כמו שחשבנו, אלא לתופעה שגרתית יותר היכולה לבוא לידי ביטוי שוב ושוב.

עד היום כבר התגלו יותר מ-70 מקורות של התפרצויות כאלו, ובינואר השנה אפילו דווח ב-Nature על מקור שני של התפרצויות רדיו מהירות החוזר על עצמו (CHIME/FRB Collaboration, 2019). אולם כל מאמצי המחקר הנרחבים שהופנו לנושא בשנים האחרונות לא פתרו עדיין את התעלומה – מה עומד מאחורי ההתפרצויות האלו, ועל אילו תהליכים עוצמתיים ומסתוריים המתרחשים ביקום הן מרמזות.

פרופ’ אבי לייב, ראש החוג לאסטרונומיה באוניברסיטת הרווארד שבארה”ב, אחד המדענים הרציניים והמוערכים היום בתחום, חושב שיש לו הסבר. הסבר שלא קשור לתופעות טבעיות אלא, לטכנולוגיה מתקדמת של חייזרים. “אני לא רואה ברעיונות האלו של חיים מחוץ לכדור הארץ שום דבר ספקולטיבי”, הוא אומר בריאיון לאפוק טיימס. “אני מתייחס לזה כאל דבר סביר מאוד. אני לא חושב שאנחנו יחידים ומיוחדים”.

ספינות מפרש גלקטיות

הדמיית אמן ל”כדור דייסון”. האם בעתיד נמצא גופים כאלו במערכות שמש מרוחקות? | תמונה: Flickr

כדי להבין מהיכן מגיע הביטחון הזה, צריך להציג את הפרויקט השאפתני והמסקרן שבראשו עומד פרופ’ לייב, Breakthrough Starshot. במרכז הפרויקט נמצאות חלליות זעירות המתוכננות להישלח מכדור הארץ למערכת הכוכבים הסמוכה אלינו ביותר “אלפא קנטאורי”, השוכנת במרחק 4.37 שנות אור, ולבחון את הפלנטות הסובבות בה. הן יבחנו במיוחד את פלנטת “פרוקסימה קנטאורי b” שדומה יחסית לכדור הארץ. כדי שהחלליות הזעירות יגיעו ליעדן תוך עשרות שנים בודדות, נדרש להאיץ אותן למהירות של 20-15 אחוז ממהירות האור. איך יעשו זאת?

החלליות הזעירות שמפתחים אנשי Breakthrough Starshot כוללות מערכות צילום, תקשורת, ניווט וכדומה. אורכן כסנטימטר, הן שוקלות כגרם אחד ומחוברות למפרשית דקיקה, שגם היא שוקלת בערך גרם. “הרעיון הוא שנשתמש בלייזר רב עוצמה שהאלומה שלו מתפרשת על פני כמה מטרים. האלומה תאיר על המפרשית ותאיץ אותה בחלל במשך כמה דקות”, מסביר לייב.

פרופ’ אבי לייב | תמונה: Shawn G. Henry

עוד ב-2015, כשלייב ועמיתיו רק חשבו על האפשרות של חללית בעלת מפרשית אור, הם שאלו את עצמם שאלה היפותטית: “אם ציוויליזציות אחרות כבר פיתחו טכנולוגיה מהסוג הזה, איך זה ייראה בשמים שלנו?”

“במאמר שפרסמנו (Guillochon, Loeb, 2015) חישבנו מהם התנאים שצריכים להתקיים כדי שדבר כזה יקרה”, מסביר לייב. החישובים הביאו אותם למסקנה שכאשר רוצים להעביר מטען כלשהו בין שתי פלנטות, למשל מכדור הארץ למאדים, האנרגיה המתאימה ביותר לעשות את זה היא של גלי רדיו. כשזה יגיע אלינו זה יהיה כמו הבזק של קרינת רדיו, כהתפרצות.

“כשהנושא של התפרצויות רדיו מהירות נהפך ליותר ויותר פופולרי, חשבתי לכתוב על זה מאמר בהקשר של טכנולוגיה זרה”, אומר לייב, “ובאותו זמן גם התגלה המקור הראשון של התפרצויות כאלה שחוזר על עצמו (FRB 121102). גילו שהוא נמצא מעבר לשביל החלב, בגלקסיה מרוחקת מאוד.

“מאוחר יותר כתבתי עם שותף אחר (Lingam, Loeb, 2017) מאמר שבו בחנו את האפשרות שהתפרצויות הרדיו המהירות משמשות ככוח מניע, ובדקנו מה במקרה כזה היה נדרש מציוויליזציה הנמצאת בקצה היקום כדי להאיץ מטען שהוא מאוד מאוד מסיבי, סדר גודל של מיליון טון, למהירות שקרובה למהירות האור. החישובים שלנו הראו שנדרש להמיר בערך את כל כמות האנרגיה המגיעה לכדור הארץ מהשמש לאלומת גלי רדיו, כלומר זה קיצוני מאוד ודורש טכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מזו שיש לנו כרגע. הרעיון הוא שאם ציוויליזציה זרה עושה את זה, אלומת גלי הרדיו שלהם תיראה על פני היקום כולו. וכיוון שהאלומה נעה בשמים, המקור נע בשמים וגם אנחנו נעים, זה ייראה כאן כמו הבזק לזמן קצר מאוד”.

שליח שמגיע לביקור?

התפרצויות הרדיו המהירות אינן התופעה המסתורית היחידה שהתגלתה בשנים האחרונות שפרופ’ לייב מציע לקשור לציוויליזציות זרות מתקדמות. במהלך סריקות שמבצע הטלסקופ Pan-STARRS, מדי לילה בשמים, בחיפוש אחר עצמים גדולים ומפתיעים העלולים להתנגש בכדור הארץ, הוא נתקל לילה אחד, ב-19 באוקטובר 2017, בעֶצֶם מהיר יותר מכל עצם אחר שהתגלה בעבר.

פרופ’ קארן מיץ’, אסטרונומית מאוניברסיטת הוואי, מסבירה בהרצאת טד שלקח לחוקרים מספר ימים לאסוף מספיק נתונים על “הביקור” כדי להבין שמדובר באורח שהגיע אלינו מחוץ למערכת השמש. לפיכך, את מרבית הביקור שלו פספסנו: בסביבות ה-9 בספטמבר הוא הגיע לנקודה הקרובה ביותר לשמש, בתוך המסלול של כוכב הלכת חמה, וב-14 באוקטובר, ימים ספורים לפני שהתגלה לראשונה, הוא הגיע במסלולו לנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ – במרחק של בערך 24 אלף ק”מ. האורח קיבל את השם “אומואמואה” (Oumuamua׳), שפירושו בהוואית “שליח מהעבר הרחוק המושיט יד כדי להגיע אלינו” (אם כי הוא זכה גם לשם מדעי מקובל יותר).

מסלולו של אומואמואה בחלקיה הפנימיים של מערכת השמש, במהלך החודשים אוגוסט עד אוקטובר 2017 | תמונה: nagualdesign/Tomruen/CC-BY-SA 4.0

פרופ’ מיץ’ מסבירה שבזמן הקצר שהיה להם לצפות בעֶצֶם, הם הבחינו שבהירותו משתנה בקיצוניות, שהוא ארוך וצר במיוחד – אורכו בערך פי עשר מרוחבו והוא מסתובב סביב צירו הקצר. “שום דבר אחר במערכת השמש שלנו לא נראה כך. יש רק קומץ עצמים בעלי יחס אורך רוחב של יותר מ-1:5”, היא מסבירה. מאפיינים מוזרים אחרים שלו קשורים למסה הנמוכה שלו ביחס למידותיו הגדולות, ליכולת המרשימה שלו להחזיר אור וגם המסלול שהוא הציג היה מפתיע. נראה שמעבר לכוח הכובד של השמש השפיעו על המסלול שלו גם כוחות נסתרים אחרים. “הפתעה בלתי צפויה זו העלתה אולי יותר שאלות מאשר סיפקה תשובות”, מסכמת פרופ’ מיץ’.

עם כל כך הרבה סימני שאלה, גם במקרה זה, פרופ’ לייב מציע אפשרות שהעצם המסתורי הזה הוא בכלל מלאכותי. “היו כל מיני דברים משונים לגבי האובייקט הזה שכל אחד מהם בפני עצמו היה מבחינתי מסקרן מאוד. אבל החריג ביותר, זה שמבחינתי היה ‘הקש ששבר את גב הגמל’ היה המסלול שלו, שסטה מהמסלול שהוכתב על ידי כוח הכבידה של השמש. זה העלה את השאלה מה דוחף אותו? הרי לא רואים שום גז סביבו וגם לא זנב שביט.

“הרעיון המרכזי שעלה בראשי זה שאולי אור השמש דוחף אותו, כמו במקרה של מפרשית אור. אז כתבנו מאמר בנושא (Bialy, Loeb, 2018) והראנו שמפרשית כזאת יכולה לשרוד על פני מיליארדי שנים, אפילו אם פוגע בה אבק בין כוכבי. אפשרות נוספת היא שזה ציוד טכנולוגי שכבר לא מתפקד יותר, למשל משהו שנשלח בעבר הרחוק ומאז הציוויליזציה שיצרה אותו כבר לא קיימת”.

הגיע הזמן לחפש אותם

פרופ’ לייב נולד במושב בית חנן שבמרכז הארץ ואת שלושת התארים האקדמאים שלו, כולל הדוקטורט, השלים באוניברסיטה העברית, כבר בגיל 24. בהמשך הגיע למכון למחקר מתקדם בפרינסטון. מ-1993 הוא מכהן כמרצה במחלקה לאסטרונומיה של אוניברסיטת הרווארד והחל משנת 2011 הוא עומד בראשה. לאורך השנים פרסם יותר מ-600 מאמרים במגוון רחב של נושאים ביניהם המפץ הגדול, התפתחות הכוכבים הראשונים, חורים שחורים ועוד.

את העניין שלו בחיפוש אחר ציוויליזציות זרות הוא הציג לראשונה כשהציע להיעזר בטלסקופי רדיו כדי לנסות לאתר את שידוריהן של ציוויליזציות הדומות לשלנו (Loeb, Zaldarriaga, 2007). במחקר נוסף שפרסם (Loeb, Turner, 2012) הציע לחפש על פני אובייקטים שמימיים הנמצאים בגבול מערכת השמש אורות מלאכותיים כדוגמת אלו הנפלטים מערים, כמו טוקיו למשל. “לפני כמה שנים התחלתי לעסוק בשאלה הבסיסית של מתי התפתחו חיים ביקום ואיך ניתן לגלות תרבויות טכנולוגיות מתקדמות בסביבה שלנו”.

בשנתיים האחרונות לייב כתב מאמרים רבים בנושא ולדבריו, זה הפך להיות אחד הנושאים המרכזיים שהוא עוסק בהם. בשנה האחרונה הוא כותב ספר מחקר בנושא שהוא מקווה להשלים כבר בקיץ הקרוב.

“משום מה יש טאבו על הנושא הזה והוא לא נידון במסגרת הזרם המרכזי באסטרונומיה”, אומר לייב, “יתכן שספרות המדע הבדיוני וכל מיני דברים שאינם מדעיים מרתיעים את אנשי המדע כך שהם החליטו לשים את זה מחוץ לדיון. לדעתי זה מוטעה. בגלל שבמדע דנים בעדויות ובדברים שאנחנו רואים, אין שום סיבה לפסול את האפשרות הזאת על הסף. צריך לשים אותה על השולחן ולכלול אותה בין האפשרויות שבהן דנים.

“אני רואה כאן אפיק חדש למחקר. בעבר ניסינו לחפש אותות שמגיעים מציוויליזציות זרות, למשל אותות רדיו. אבל דרך אחרת היא לחפש דברים פיזיים שמגיעים למערכת השמש. עצם קטן כמו אומואמואה נוכל לראות רק כשהוא מתקרב לשמש או לכדור הארץ, לכן יכול מאוד להיות שיש הרבה כאלה רק שלא ראינו אותם”.

אבל קשה למצוא סימנים לציוויליזציות זרות, בטח כל עוד הן לא יוזמות קשר בעצמן. סיבה נוספת לכך שעדיין לא ראינו סימנים ברורים לציוויליזציות כאלו, כפי שמציע פרופ’ לייב היא שהטכנולוגיה שלהן מתקדמת כל כך שאנחנו לא מסוגלים להבין אותה. במילים אחרות, ייתכן שפשוט עדיין לא זיהינו את האותות הנכונים.

“הניחוש שלי הוא שברגע שנצא ממערכת השמש נגלה פתאום שיש הרבה תנועה באזור הבין כוכבי. אולי נקבל הודעה שאומרת ‘ברוכים הבאים למועדון הבין חללי'”, אומר לייב בנימה משועשעת.

זה המקרה האופטימי.

“נכון. יש גם סיכוי שהם כוחניים וינסו להשמיד אותנו, רק שבינתיים אנחנו כל כך פרימיטיביים שאנחנו לא מהווים סיכון אז הם לא שמים לב אלינו. בכל מקרה, אני משוכנע שאנחנו לא לבד”.

האומנם מדע בדיוני?

פרופ’ ג’ייסון רייט מאוניברסיטת מדינת פנסילבניה מרבה גם הוא לעסוק בתחום בשנים האחרונות. השנה הוא אף ייסד באוניברסיטה קורס SETI (חיפוש אחר חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ) המיועד לתלמידי תארים מתקדמים. במאמר שפרסם ב-2017 הוא סוקר מגוון רעיונות שהועלו לאורך השנים כיצד נוכל לחפש עדויות לתרבויות כאלו.

לדבריו, מיפוי פליטת החום על פני הפלנטה באמצעות קרינה באינפרה-אדום תאפשר לאתר חום תעשייתי מלאכותי, והוא גם מציע לחפש אחר אורות מלאכותיים באזורים שאינם חשופים לאור השמש, כלומר שרויים בשעות הלילה שלהם. ניתוח התדרים באור המגיע מהפלנטה יכול גם ללמד אותנו על הרכב האטמוספירה, וכך אולי נוכל להבחין בזיהום תעשייתי בפלנטות מרוחקות.

בהמשך הוא גם מציע לחפש מבנים ענקיים שתרבויות כאלו עשויות להקים, שנוכל אולי להבחין בהם בשל מידותיהם העצומות, כמו למשל, “כדור דייסון”. “כדור דייסון” הוא מבנה היפותטי חלול דמוי כדור המקיף כוכב (שמש) כלשהו באמצעות לוחות סולריים ענקיים. המבנה, העשוי להיבנות על ידי ציוויליזציות מתקדמות משלנו, נועד לאפשר לאותה ציוויליזציה לנצל ביעילות את האנרגיה שפולטת השמש שלה.

פרופ’ רייט גם מציע לחפש גופים מלאכותיים שמקיפים כוכבי לכת, ייתכן שצורתם למשל תהיה שונה מהאובייקטים הכדוריים המוכרים לנו כירחים. בריאיון לאפוק טיימס הוא מסביר שמבנים כאלו חייבים להיות גדולים במיוחד כדי שנוכל להבחין בהם בכלל. “אם אכן קיימות תרבויות אינטליגנטיות, סביר שהן יהיו הרבה יותר מתקדמות מאתנו. מי יודע מה הן מסוגלות לבנות בהנחה שהן קיימות כבר מיליוני שנים ועומדים לרשותן כלל המשאבים שבמערכת השמש שלהם. לנו יש טכנולוגיה רק במשך כמה אלפי שנים”.

ומתברר שגם אנשים בפנטגון האמריקני כבר מדברים על חייזרים. בריאיון לניו יורק טיימס ב-2017, סיפר קצין המודיעין לואיס אליזונדו על פרויקט מחקר חשאי שניהל בתקופת עבודתו במשרד ההגנה האמריקני. הפרויקט נועד לחקור עדויות למפגשים עם חייזרים בסביבת כדור הארץ.

אליזונדו מספר שהגיעו עדויות רבות מטייסי חיל האוויר ומטייסי הצי האמריקניים, שדיווחו על כלי טיס מפתיעים שראו בשעת טיסה. הטייסים גם סיפרו על מסלולי הטיסה החריגים שהציגו כלי טיס אלו. החוקרים בחנו מספר סרטי וידאו המתעדים מפגשים מסוג זה ובהמשך אנשי צוותי המחקר של אליזונדו אף נפגשו עם אנשים שדיווחו על השפעות פיזיולוגיות כתוצאה ממפגשים כאלו, וערכו בקרבם בדיקות רפואיות.

לדברי אליזונדו, הפרויקט זכה למימון בשנים 2012-2007 ומאז המשיך בקצב איטי יותר, כשכל המשתתפים בו עוסקים מרבית זמנם במשימות אחרות מטעם משרד ההגנה. על פי הניו יורק טיימס, ב-2009, מי שניהל את הפרויקט באותן שנים כתב בתזכיר “מה שנחשב למדע בדיוני הפך לעובדות מדעיות”, והתריע שחיל האוויר האמריקני לא יוכל להשתוות לטכנולוגיות שהציגו אותם עצמים בלתי מזוהים.

אין זו הפעם הראשונה שגורמים אמריקנים רשמיים בוחנים את התופעה. במסגרת הפרויקט “ספר כחול” של חיל האוויר האמריקני, שהתנהל בשנים 1947-1969, נחקרו כ-12,000 דיווחי תצפיות של עצמים כאלו. מרביתם סווגו בסופו של דבר ככלי טיס רגילים, כמטוסי ריגול או אפילו ככוכבים וכעננים, אולם 701 מקרים מסווגים עד היום כ”בלתי מזוהים”.

ב-2017 התפטר אליזונדו מתפקידיו במשרד ההגנה כשהוא מוחה על החשאיות המופרזת של הפרויקט. במכתב ההתפטרות שהגיש למזכיר ההגנה האמריקני ג’יימס מאטיס כתב: “קיימים דיווחים רבים מהצי ומגורמים צבאיים נוספים לגבי מערכות אוויריות חריגות המציגות יכולות שהן מעבר לדור הטכנולוגי הבא… מדוע איננו משקיעים יותר זמן ומאמצים בנושא הזה?”

תמונה: Fotolia

בני האינקה השאירו אחריהם את אחת התרבויות המתוחכמות ביותר והעשירות ביותר בידע טכנולוגי. בשיא תפארתה, במאה ה-15, ממלכת האינקה הייתה הגדולה ביותר באמריקה הדרומית, וכללה שטחים מהמדינות המודרניות פרו, בוליביה, אקוודור, צ’ילה וארגנטינה. בני האינקה בנו את הארמון המלכותי במאצ’ו פיצ’ו (כיום בפרו), רשת מסועפת של דרכים, גשרים המחוזקים בכבלים העשויים מסיבי עשבים וטרסות לגידולים חקלאיים ובהן מערכות השקיה.

אבל למרות כל העובדות המדהימות האלה, שאלה אחת המשיכה להעסיק את החוקרים לאורך שנים: מדוע ציוויליזציה מתוחכמת כמו זו לא השאירה אחריה צורה מסוימת של כתב? ואם כן השאירה אחריה כתב, מדוע אנחנו לא מצליחים למצוא אותו או לפענח אותו עם הידע המתקדם שקיים כיום?

מדוע ציוויליזציה מתוחכמת כמו זו לא השאירה אחריה צורה מסוימת של כתב? ואם כן השאירה, מדוע אנחנו לא מצליחים למצוא אותו

השאלה העסיקה במשך זמן רב גם את סבין היילנד (Sabine Hyland), פרופ’ לאנתרופולוגיה באוניברסיטת סנט אנדרוס שבסקוטלנד וחוקרת של הנשיונל ג’יאוגרפיק. היילנד ידעה, כמו חוקרים אחרים, שסוג התקשורת היחיד שידוע שבני האינקה השתמשו בו היה מאות חבלים צבעוניים שיש בהם קשרים שהם השאירו אחריהם.

עד היום היסטוריונים חשבו שמִתקני החבלים האלה, המכונים קיפו (khipu, מבוטאים key-poo), היו סוג של חשבוניות שנתנו רק מידע מספרי בעניינים הקשורים בחיי היומיום של התושבים כמו מסים, בהמות, גידולים חקלאיים, כלי נשק ועוד. המשתמשים העיקריים בהם נקראו “קויפוקאמאיוק” (Quipucamayoc), פקידי ממשל של האינקה, שהיו אחראים על רישום המשאבים שבאחריותם.

אולם היו רמזים ועדויות של ספרדים שכבשו את ממלכת האינקה, שמתקני החבלים האלה שימשו גם לספר סיפורים ולשלוח מכתבים. אך חוקרים בעת החדשה לא הצליחו לפענח אותם מתוך החבלים האלה.

היילנד, שהאמינה שיש אמת בעדויות, הלכה וחקרה לעומק את מתקני החבלים בתקווה למצוא איזשהו רמז שיביא לפיצוח הכתב המוצפן שנשכח מההיסטוריה. עד שיום אחד מאמציה השתלמו והגיע קצה החוט שייחלה לו – פגישה עם צאצאי האינקה בכפר נידח על הרי האנדים בפרו חשפה בפניה סיפור שלא סופר מעולם.

גילוי חשוב

היילנד עובדת על פיענוח קוד הקיפו כבר עשר שנים. היא מחפשת קהילות במרכז הרי האנדים שמסורת הקיפו נשמרה אצלם עד לזמנים המודרניים. לפני כשמונה שנים היא גילתה קיפו מסוג מיוחד ו”הנשיונל ג’יאוגרפיק” עשו סרט דוקומנטרי קצר על המחקר שלה. הסרט נקרא “לפענח את האינקה”, והוא הופיע בסדרה של הערוץ שנקראה “תיקי X עתיקים”. אחרי שהסרט עלה לשידור העלילה קיבלה תפנית בלתי צפויה.

“אישה בשם מֶצ’ה אורוזאקו, שמעולם לא שמעתי את שמה, פתאום התקשרה אלי מלימה, בירת פרו”, מספרת היילנד בריאיון לאפוק טיימס. מֶצ’ה הבינה את החשיבות שיש בפענוח הקיפו להבנת המורשת התרבותית של פרו וסיפרה להיילנד שהיא ראתה את הסרט הדוקומנטרי, ושבכפר הולדתה בהרי האנדים יש שני קיפו נדירים הנשמרים בקפדנות רבה על ידי זקני הכפר. היא הציעה להיילנד לבוא לראות אותם.

למעלה: פרופ’ סבין היילנד חוקרת את הקיפו במוזיאון פיט ריברס באוקספורד. למטה: הקיפו שנמצאו בעיר איה-קוצ’ו בפרו | תמונה: Christine Lee

היילנד כמובן התרגשה מאוד, אבל האתגר היה לשכנע את זקני הכפר: “עד אז, אף אדם זר, שלא מבני הכפר, לא הורשה לראות את הקיפו האלה. עבורם הקיפו היו כלי קודש שאצרו בתוכם כוחות מסתוריים”, מספרת היילנד. במשך חודשים ארוכים מצ’ה והיילנד ניהלו משא ומתן עם זקני הכפר, עד שלבסוף הם הסכימו לאפשר לה לראות את הקיפו שהם שמרו לאורך מאות שנים במקום מיוחד: חדר סודי, תת קרקעי, בכנסייה שבכפר.

ביולי 2015 היילנד ובעלה נדחסו יחד עם עוד 12 אנשים לתוך טנדר מחניק שטיפס מהחוף הערפילי של לימה, בירת פרו, במעלה ההרים הגבוהים שטופי השמש. אחרי שעות ארוכות של ענני אבק ופניות חדות עוצרות נשימה על גבול התהום, היעד שלהם נראה באופק: הכפר סן חואן דה קולאטה. הכפר כולו היה אוסף של בתי חומר מפוזרים, בלי מים זורמים ובלי ביוב. תושבי הכפר, כמה מאות, דיברו סוג של ספרדית עם השפעה חזקה של שפת אבותיהם בני האינקה: קצ’ואה.

הכתב של האינקה מתבסס על שלושה ממדים: ראייה, שמיעה ומישוש

אחרי ארוחת הערב, אדם בגיל העמידה, האחראי לשמירה על אוצרות הקהילה, הביא קופסת עץ שנראתה מהמאה ה-18 – תקופה שבה ספרד שלטה כבר כמה מאות שנים על כל ממלכת האינקה. הקופסה הכילה את שני הקיפו הנדירים וגם אוסף של מאות התכתבויות בין צ’יפים מקומיים, בני אינקה, לבין הרשויות הספרדיות. כבר ממבט ראשון היה ברור להיילנד שהקיפו האלה שונים לגמרי ממאות האחרים שראתה קודם לכן. באותו ערב אִפשרו להם רק להתבונן בהם ולהתפעל מהצבעים המרהיבים שלהם: ארגמן, זהב, אינדיגו, ירוק, בז’, סגול ושלל גוונים של חום, מבהיר צהבהב ועד שוקולד.

למחרת בבוקר נאמר להיילנד שיש להם 48 שעות בלבד לצלם ולחקור את הקיפו ואת ההתכתבויות הנלוות, תחת פיקוח קפדני של השומר על אוצרות הקהילה. “זו הייתה משימה מבהילה בגלל המורכבות של הקיפו. כל אחד מהם הכיל יותר מ-200 חבלים נלווים שנתלו על החבל העיקרי, כמו מחרוזת ענקית. כל חבל נילווה, באורך של כ-30 ס”מ, היה מחולק לחלקים לא שווים בעזרת סרטים מבד”.

למעלה: פרופ’ סבין היילנד חוקרת את הקיפו במוזיאון פיט ריברס באוקספורד. למטה: הקיפו שנמצאו בעיר איה-קוצ’ו בפרו | תמונה: William Hyland

הדבר החשוב ביותר אולי היה ש”הקיפו האלה לא הכילו כלל קשרים שהם קודים של מספרים”, אומרת היילנד, והיה עוד מאפיין שהבדיל את הקיפו האלה מכל מאות האחרים שהיו ידועים בעבר, בנוסף לצבעוניות הססגונית שלהם: “השומר הסביר לנו שהחבלים התלויים עשויים משיער של שישה בעלי חיים שונים בהרי האנדים: ויקוניה (סוג של גמל), גואנקו (סוג נוסף של גמל), וויסקאצ’ה (סוג של מכרסם), צבי, אלפקה ולאמה. במקרים רבים סוגי השיער נראים דומים, ואפשר היה להבחין לאיזה בעל חיים הם שייכים רק על ידי מישוש. השומר הסביר לנו שכל סוג של שיער הוא בעל משמעות שונה”.

השומר הוסיף שהקיפו האלה הם בעצם מכתבים שכתבו מנהיגים מקומיים ב-1783, בתקופת המרד של בני האינקה, מהכפר קולאטה וכפר שכן נוסף, נגד הספרדים. “הסיפור של השומר על המרד תואם את אלפי דפי העדויות שנמצאים בארכיון בעיר סיביליה שבספרד, המספרים על המרד הזה”, אומרת היילנד. כלומר, הקיפו האלה כוללים מילים ולא רק מספרים. אבל איך היא תצליח לפצח את המשמעות שלהם?

כתב בשלושה ממדים

מתוך הניתוח של שני הקיפו בקולאטה, ההשערה של היילנד היא שהכתב של האינקה מורכב מצירופים של סימנים שמסמלים צלילים או אופן הגייה, וסימנים אחרים המסמלים משמעות, מה שנקרא כתב לוגוסילבי (logosyllabic) כמו למשל הכתב הסיני. “בחבלים התלויים בשני הקיפו מקולאטה, יש 95 צירופים שונים הנוצרים מהצבעים, מסוג השיער של החבל ומכיוון הקשר בחבל, שכנראה מייצגים קודים שונים להגייה או למשמעות”, כותבת היילנד במאמר שפרסמה (Sabine Hyland, 2017).

“בכתב של שפות ‘לוגוסילביות’ אחרות יש 100-80 סימניות או סמלים שונים, לכן אפשר להחשיב גם את כתב האינקה ככתב לוגוסילבי”. כל קיפו, שבו כמה מאות חבלים תלויים כאלה, יכול בקלות להכיל 150 מילים, שזה יותר מאורך הפִּסקה הזאת.

כעת היילנד קופצת להשערה נוספת, שאולי תהיה הפתח לפענוח נוסף של כתב האינקה. “לפי המסורת בקולאטה, הקיפו הראשון שהם שמרו נוצר על ידי ראש השושלת העיקרית בכפר המכונה ‘אלוקה’. אם מניחים שבסוף הקיפו הראשון יש חתימה של השושלת, הרי ששלושת החבלים האחרונים צריכים לייצג את הצלילים ‘א’, ‘לו’, ‘קה’. ויש סימנים נוספים שהכפריים גילו לי. למשל, המשמעות של צבע אדום בהיר על שיער צבי בתחילת הקיפו, היא שבקיפו יש הודעה של מלך האינקה על מלחמה”.

היילנד מסכמת את המחקר שלה על שני הקיפו הנדירים שנחשפו בפניה: “שני הקיפו מהכפר קולאטה הם הראשונים שאפשר לטעון לגביהם באופן משכנע שהם לוגוסילבים, כלומר מעבירים מידע ולא רק מספרים”. היילנד מרחיבה ואומרת שאם ההשערות שלה יתאמתו, זו תהיה תגלית מיוחדת במינה של כתב לוגוסילבי, שלא היה ידוע בעבר, המעביר שפה דרך שימוש בשלושה ממדים: ראייה, שמיעה ומישוש. “שערות צבעוניות של בעלי חיים שצריך לראות אותן, וכדי לזהות לאיזו חיה הן שייכות צריך גם למשש אותן”.

היילנד מאמינה שאם נוכל לפענח את הקיפו ייפתח בפנינו אוצר בלום של סיפורים, שירים ומיתוסים של בני האינקה, כפי שהם עצמם ראו אותם, ושעד כה סופרו בעיקר על ידי הספרדים שכבשו אותם. “אם נוכל לפענח את הקיפו, נוכל לקבל תובנות יוצאות דופן לנוהגים הדתיים שלהם”, אומרת היילנד, “האינקה בנו את אחת הציוויליזציות המתקדמות והמורכבות ביותר בעולם החדש. דרך פיענוח הכתבים שלהם האנושות כולה תוכל לקבל הבנה רחבה יותר על ההיקף של החוויה הרוחנית בתרבויות שונות”.

מאות אלפים של חבלים הושמדו בתקופת הכיבוש הספרדי אך היילנד רוצה להוציא את המידע שהיא יכולה ממאות החבלים שנותרו. היא שוב מתכוונת לנסוע לקולאטה לאמת את הניתוחים שלה מול הקיפו, ואחר כך להריץ ניתוחים סטטיסטיים שישוו בין מאפייני הקיפו לבין קצ’ואה, השפה המדוברת בתקופה שבה הם נוצרו, בתקווה שאלו יובילו לפיענוח מלא של כתב האינקה.

תמונה: Fotolia

“העצים היו בשלכת והצבעים היו בשיא יופיים”, תיאר אלן אטנדרו, בעליו של אתר הנופש “פודר ריבר” בהרי הרוקי שבקולורדו, ארה”ב את הבוקר שבו נעלם בנו ג’ארד בן השלוש. באותו בוקר שבת סתווי ב-2 באוקטובר 1999, נענה אטנדרו בחשש קל לתחנוני ילדיו, ג’ארד ואחותו ג’וזלין בת השש, להצטרף לחברת משפחה שיצאה עם קבוצה לטיול באתר.

כפי שקורה במרבית הטיולים, הקבוצה התפצלה לגוש איטי וגוש מהיר יותר. ג’ארד מלא האנרגיה רץ קדימה, עקף את הקבוצה הקדמית, והמשיך בשביל. שני דייגים על סירה בנהר החליפו איתו כמה מילים. “יש כאן דובים?” שאל אותם בקולו הדקיק והגבוה. “יש, אבל לא ראינו אותם”, הם ענו בחיוך. הילד המשיך להתרחק והדייגים, שלא חשדו במאומה, חזרו לעיסוקיהם. איש לא דמיין שזו תהיה הפעם האחרונה שבה מישהו יראה את ג’ארד חי – סיפור שנחזור אליו בהמשך.

מביאים כלבים, הם מסתובבים סביב עצמם ויושבים, לא מצליחים לאתר ריח. מביאים כלבי קדבר (Cadaver dogs) וגם הם לא מוצאים

דאור קונז ג’וניור (Deorr Kunz JR) בן השנתיים, נעלם אף הוא. זה קרה ב-10 ביולי 2015 בפארק הלאומי של יער סלמון-צ’אליס שבמדינת איידהו, ארה”ב (Salmon-Challis National Forest). קונז הקטן, ששהה בקמפינג עם משפחתו, נשאר בהשגחת סבו כאשר הוריו יצאו להליכה קצרה. כאשר חזרו לאחר 15 דקות הם גילו כי הילד נעלם.

שבועות ארוכים צוותי החילוץ וההצלה, שכללו אין-ספור מתנדבים מתושבי האזור, פשטו על ההרים שסבבו את המחנה, אך ללא הועיל. הילד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הגישה למחנה הקמפינג הייתה בדרך עפר קשה למעבר, אחת ויחידה. שום רכב לא יכול היה להיכנס ולצאת מן השטח בלב ההרים בלי לעורר תשומת לב.

בני המשפחה נוקו מחשדות למעורבות על פי דיווחי השריף המקומי של מחוז למהי (Lemhi). עד היום לא נמצא הסבר להיעלמותו של קונז או סימנים כלשהם לאשר עלה בגורלו.

הריכוזים הגדולים ביותר של היעלמויות נמצאים בסמוך למקורות מים או שדות של בולדרים. אף לא מקרה אחד נמצא ברצועה של מרכז ארה”ב, אזור המרוחק ממקורות מים גדולים | מפה: Fotolia

אולם בטבע הפראי של קולורדו לא רק ילדים נעלמו. מאות מקרים דומים הופיעו בעשורים האחרונים גם בקרב מבוגרים. ב-29 באפריל 1981, למשל, עבד ד”ר מאוריציו דמץ בן ה-84 במרחק כמה עשרות מטרים מחברו, בשעה שחיפשו מינרלים של אבני טופז וקוורץ בחורש הלאומי “פייק” (Pike National Forest) שבמרכז קולורדו. בשעה 15:25, בדק החבר לשלומו של ד”ר דמץ שהיה מבוגר ובעל מגבלות פיזית, ואישר שהוא בסדר גמור. רבע שעה אחרי זה, כשחזר שוב לבדוק, הוא גילה שדמץ נעלם כלא היה. גם השקית שמילא בתוכה את האבנים נעלמה וכלי החפירה שלו נעלמו. לא היה דם, לא שיער, לא בגדים, לא סימנים של ענפים שבורים או עקבות.

צוות החילוץ וההצלה של מחוז ארפהו (Arapahoe, CO) ערך חיפוש שנמשך חמישה ימים רצופים וכלל אנשי מקצוע וכלבים. זה היה אחד מהחיפושים היסודיים ביותר שאי פעם נערכו באזור, שבו כבר נעלמו אנשים בעבר, אך הם לא הצליחו למצוא שום רמז לכך שדמץ היה אי פעם במקום, מלבד הבור שחפר כדי למצוא את אבני הטופז.

“אנשים נעלמו בנסיבות מוזרות ביותר בפארקים הלאומיים בצפון אמריקה ולא נמצאו מעולם, אף על פי שלא הייתה סיבה שזה יקרה”, מסביר דיוויד פאולידס, בלש משטרה בגמלאות שחוקר את הנושא, בראיון מיוחד לאפוק טיימס. “כלבי חיפוש אמורים להיות מסוגלים לעקוב אחרי הריח שלהם והם לא מצאו כלום. היכן האנשים האלה? הצלחתי לתעד בערך 1,200 מקרים. לכולם מאפיינים דומים, כולל אנשים שכן נמצאו הגופות שלהם או שנמצאו חיים, אך בנסיבות מסתוריות”.

היעלמויות חשודות

ערב אחד בשנת 2009, באחד הפארקים הלאומיים של ארה”ב, נשמעה דפיקה בדלת של אחת מבקתות האירוח. זו הייתה בקתתו של דיוויד פאולידס, בלש משטרה בגמלאות, שהיה מוכר לשומרי היער ממחקרים שערך באזור. שניים משומרי היער ביקשו לשוחח עמו מחוץ לשעות עבודתם. היה להם משהו לספר לו. “עבדנו בכמה פארקים וראינו תופעה שחוזרת על עצמה”, הם אמרו, “משהו מוזר שמצריך חקירה נוספת”. בשיחה שנמשכה מספר שעות, סיפרו שומרי הפארק לפאולידס על מקרים רבים בהם מטיילים נעלמו בפארקים ואז נמצאו מתים במקום מוזר, שבו לא היו אמורים להימצא. במקרים מסוימים נמצאו רק פרטי הלבוש שלהם, גם כן במקומות מוזרים, ובמקרים אחרים הם פשוט נעלמו ללא זכר.

דיוויד פאולידס, בלש המשטרה בגמלאות שחוקר את ההיעלמויות | תמונה: באדיבות דיוויד פאולידס

בבוקר המחרת התקשר פאולידס לחבריו בכוחות המשטרה: “שאלתי אותם – יש בזה משהו? תבדקו במקורות שלכם. הם חזרו אליי ואמרו: ‘כן יש פה משהו. כמות לא סבירה של אנשים נעלמים בפארקים’. כך זה התחיל”.

פאולידס החל לעבור על אלפי מקרי היעלמויות, החל מהמאה ה-19 ועד לשנים האחרונות. בשלב הראשון הוא סינן מקרים בהם יש איזו שהיא עדות למקרה פלילי, להתערבות של בן אדם. אחר כך סינן חשדות לתקיפה של בעלי חיים. “ב-99.5 אחוז מהמקרים שאני מתעד אין אפילו חשוד”, הוא אומר. “כשאת מסתכלת על מאות מקרים את רואה שכוחות אכיפת החוק קוראים הרבה פעמים לאנשים שהיו בזירה ‘חשודים’ כי הם מתוסכלים שהם לא יכולים לפתור את התעלומה. ההורים מספרים: ‘סובבנו לרגע את הראש והילד נעלם’. ואז כוחות אכיפת החוק מתחילים לומר שמישהו מהמשפחה כנראה חטף את הילד. אבל אין עדויות, ולכן לא עוצרים אף אחד. אני חי בעולם של עובדות, ואין כאן שום עובדה שתגרום לי לחשוב שמישהו עשה שם משהו”.

מה כן משותף לסיפורים השונים? 

“יש כמה מאפיינים משותפים. לדוגמה, אנשים נעלמים במקום אחד ואז נמצאים או שמוצאים את השרידים שלהם במקום שהם לא היו אמורים להיות בו. זה יכול להיות מקום שהם לא היו מסוגלים להגיע אליו בעצמם ברגל. לדוגמה, מקרה של תינוק בן שנתיים שאחרי 19 שעות הופיע מת על צלע הר במרחק מספר קילומטרים ממקום היעלמו.

“מאפיין נוסף הוא השלב של ההיעלמות ואופן ההיעלמות, זה קורה בשנייה שהאדם נשאר לבד, ממש ברגע ההתנתקות, יכול להיות שלכמה שניות שבהן החברים או ההורים לא הסתכלו עליו והוא נעלם. לרוב זה קורה במקומות שקרובים לדרך הראשית או למחנה ולא בעובי היער היכן שקל ללכת לאיבוד – אלו מקומות שלא אמורים ללכת בהם לאיבוד ולהיעלם בלי זכר. מאפיין נוסף הוא שההיעלמות קורית לרוב לאחר שיש מזג אוויר יוצא דופן כמו שלג, גשם או שרב. הרבה מההיעלמויות קרו בקרבה למקורות מים, או לסלעים גדולים (Bolders) כמו אלה שאפשר למצוא בפארק יוסימיטי (Yosemite National Park) – שם נמצא אחוז הנעלמים הגבוה ביותר”.

אנשים שראו את כל סרטוני הווידאו באים אליי ואומרים אני יודע מה קרה. ואז אני אומר להם אבל מה עם המקרה הזה והזה ומראה להם שזה לא מסתדר

פאולידס מסמן על מפת ארה”ב את כל הנקודות בהן לאורך השנים נעלמו אנשים בנסיבות אותן הוא מתעד. הריכוזים הגדולים ביותר, הוא מדגיש שוב, נמצאים סביב מקורות מים או שדות של בולדרים. אחוז גדול במיוחד נמצא באזור האגמים הגדולים. לעומת זאת, אף לא מקרה אחד שעונה על הקריטריונים שציין פאולידס נמצא ברצועה של מרכז ארה”ב – האזור הרחוק ביותר מן האוקיאנוסים וממקורות מים גדולים אחרים.

בערוץ היוטיוב שלו ובספריו, מתאר פאולידס מאפיינים נוספים: “מביאים כלבים, הם מסתובבים סביב עצמם ויושבים, לא מצליחים לאתר ריח. מביאים כלבי קדבר (Cadaver dogs) וגם הם לא מוצאים”.

“אם נמצא הקורבן חי”, מוסיף פאולידס, “הוא תמיד בלי הכרה או בעל הכרה מטושטשת, וכמעט לעולם לא עם כל פרטי הלבוש שהיו עליו. בעיקר חסרות להם נעליים, בלי שתהיה להם סיבה להוריד נעליים. רוב ההיעלמויות קורות בין השעות 14:00 ל-18:00. לפעמים מוצאים את הקורבן במקום שכבר חיפשו בו קודם לכן, אפילו במקום שחיפשו בו 50 פעם – כמו על שביל שחיפשו בו בכל יום קודם לכן”.

אחוז הנעלמים הגבוה ביותר הוא בפארק יוסמיטי | תמונה: Pixabay

נוכחות של בלשי FBI היא מאפיין נוסף המשותף לחלק גדול מן המקרים העונים לפרופיל אותו פאולידס חוקר. לדבריו, סוכני ה-FBI לא מגיעים למקום כדי לחקור, אלא כדי לתעד. לדוגמה, שבועיים לאחר היעלמו של הילד דאור קונז בן השנתיים (מתחילת הכתבה), הופיעו במקום סוכני FBI כדי לאסוף מידע.

בסרט MISSING 411 מתועד מקרה של סמואל בוהלק (Samuel Boehlke), ילד בן שמונה שנעלם בפארק הלאומי של “אגם קרייטר” (Crater Lake National Park) במדינת אורגון בארה”ב ב-6 באוקטובר 2006.

טים אוונגר (Tim Evenger), שריף בגמלאות של מחוז קלמט’ (Klamath) אשר בשטחו שוכן הפארק, מספר בסרט שסמואל הקטן היה כפי הנראה על הקשת האוטיסטית. הוא ואביו היו קרובים לנקודת התצפית קליטווד קוב (cleetwood cove) כשהם החנו את הרכב ויצאו להתבונן בנוף. בעקבות חילופי מילים עם מבקר נוסף, החל סמואל לרוץ בשובבות במעלה הגבעה, מבלי להקשיב לאביו שרץ אחריו, ונעלם במעבה היער. צוותי החילוץ וההצלה פתחו באותו ערב בחיפושים. בעונה זו של השנה הטמפרטורה באגם קרייטר יורדות בקלות אל מתחת ל-0 והצוותים היו במירוץ נגד הזמן. למרות זאת, רק ביום השני לחיפושים צוות הפארק הזעיק תגבורת אך אז התחיל לרדת שלג והגביל את החיפוש. מסוקים הצטרפו לחיפושים אך מזג האוויר הסוער עצר אותם מלהמשיך. 174 אנשים וכלבי חיפוש התפזרו בשטח וחיפשו את הילד אבל לא מצאו דבר. המקרה נשאר תעלומה עד היום.

“לרבים מאלו שנעלמו יש איזו שהיא נכות פיזית או מנטלית”, מבחין פאולידס, “פעמים רבות לקורבן יש אוטיזם או דמנציה. את יכולה לחשוב שזה הגיוני שאדם כזה יעלם יותר בקלות, אבל זה לא הגיוני שלא נוכל לאתר אותם. זה לא מסתדר. בצד השני של הספקטרום האינטלקטואלי, יש גם אנשים בעלי יכולות יוצאות דופן שנעלמו – באחוזים גבוהים יחסית לממוצע בחברה”. בספריו, פאולידס מתעד מספר גדול במיוחד של מקרים בהם מעורבים פיזיקאים שנעלמו בנסיבות מוזרות.

הרשויות מסתירות מידע

שרידיו של ג’ארד אטנדרו, שנעלם ב-1999 ועמו פתחנו את הכתבה, נמצאו ארבע שנים מאוחר יותר על ראש צוק מעל השביל – מקום שהילד לא יכול היה להגיע אליו בכוחות עצמו, ואזור שחיפשו בו בעבר בעזרת מסוק.

“אין סיכוי בעולם שג’ארד יגיע לשם בהליכה”, מספר אלן אטנדו, אביו של ג’ארד, בריאיון לאפוק טיימס.

אלן אטנדו, אביו של ג’ארד, הילד שנעלם

“כדי להגיע לשם ברגל הוא היה צריך ללכת בערך 600-450 מטר בעלייה תלולה למקום שקשה להגיע אליו במעלה ההר. אפילו לנו קשה להגיע לשם. אין שום סיכוי בעולם שהוא היה הולך לשם בעצמו”.

בתחילה נמצאו בגדיו של ג’ארד, אך לאחר חיפוש נוסף במקום נמצאה שן אחת והחלק העליון של הגולגולת שלו. “כשהם מצאו את הבגדים לא היה עליהם דם בשום מקום”, נזכר אטנדרו. “הם (משרד השריף, י”א) ניסו לומר שהוא הותקף על ידי אריה הרים אבל לא היו שערות של אריה הרים בשום מקום על בגדיו, והנעליים שלו נראו ממש טוב. התייעצתי באופן פרטי עם ארבעה מומחים וכולם אמרו שלא היה שום סימן לתקיפה של אריה הרים על הבגדים שלו. הג’קט היה אמור להיות קרוע לחתיכות והוא לא נפגע כלל. ברגע שמצאו את הבגדים קיבלתי ממשרד השריף תעודת פטירה. הם סגרו את התיק ושכחו מזה”.

המוזרות לא הסתיימה בכך. נעליו של ג’ארד נראו חדשות לגמרי ולא כאילו עברו עליהן ארבעה חורפים מלאי סופות, מספר אביו. על הגולגולת שלו נמצאו שריטות, שלדברי חוקרי מקרי רצח ובוחנים משפטיים עמם התייעץ אטנדרו, לא יכלו בשום אופן להיגרם מבעל חיים, אלא רק מחפץ חד מאוד. “נאמר לי כי ‘אף אחד לא ראה שום דבר דומה לזה, מעולם'”, מספר אנטנדרו בספר שכתב על היעלמות בנו (Missing: When The Son Sets).

בין הנסיבות המוזרות של המקרה הייתה גם התנהגותם של השריף ואנשיו. מכנסיו של ג’ארד שנמצאו בזירה היו הפוכות מבפנים החוצה – עובדה נוספת שנותרה ללא הסבר. במסיבת העיתונאים השריף מנע מאנשי הצוות להראות את המכנסיים ההפוכות לקהל, וכאשר פנה אליו אטנדרו לקבל הסבר, השריף סובב אליו את גבו והתרחק. נוסף לכך, כאשר משפחת הילד ביקשה ללכת בשביל בתקופת החיפושים, כוחות המשטרה מנעו זאת מהם ואף איימו עליהם במעצר.

“בזמנו זה היה מתסכל מאוד. היה קשה להאמין לכל מה שהלך שם. עכשיו, זה כבר 20 שנה אחרי”, מסכם אטנדרו. “בזמן הנוכחי, כדי לחיות את חיי, אני חייב לשכוח ולסלוח. אני לא יכול לתת לזה להמשיך להשפיע עליי. בזמנו הייתי נסער מאוד”.

חיפוש אנשים נעלמים הוא תחום שבאופן רשמי נמצא באחריותם של צוותי החילוץ וההצלה במדינות השונות. אך הנוהל הקבוע, כפי שגילה פאולידס, הוא שנערך חיפוש אינטנסיבי בשבוע או בשבועיים הראשונים ואז המקרה נשכח ונופל אל תהום הנשייה. לאחר קריאת אלפי דוחות של מקרי היעלמות וראיונות עם עשרות בני משפחה ואנשי צוות של כוחות החילוץ וההצלה, מבקש פאולידס והארגון אותו הוא מוביל, לשנות את כללי המשחק.

הארגון, הפועל ללא מטרת רווח, נקרא “פרויקט הנעלמים של קאן-אם (קנדה-אמריקה)” (The CanAm Missing Project). חברי הארגון כוללים שוטרים בגמלאות, מומחים של כוחות החילוץ וההצלה ואנשי מקצוע נוספים שמתנדבים לחקור מקרים בלתי מוסברים של היעלמויות באזורי הטבע הפראי של צפון אמריקה.

אחת הסיבות העיקריות לקיומו של הארגון הוא החשד שהרשויות הפדרליות, שבאחריותן הפארקים הלאומיים, מסתירות מן הציבור את סטטיסטיקות המקרים ואת הדוחות של פעולות החיפוש. מידע שמן הראוי לחשוף לציבור כדי למנוע הישנות של מקרים כאלה.

הפארקים הלאומיים או גופים ממשלתיים פשוט סירבו לספק לך סטטיסטיקות ונתונים? 

“בארה”ב, אם אתה כותב ומפרסם ספרים, מותר לך להגיש בקשה ולקבל מידע באמצעות חוק חופש המידע. הגשתי בקשה כזאת בשנת 2009, אחרי שכבר פרסמתי שני ספרים. על פי חוק, אם אין להם מידע, הם חייבים להשיג לך אותו. אחרי כשישה שבועות חזר אליי עורך דין מטעמם ושאל מדוע אני צריך את זה? אמרתי לו שזה לא חוקי לשאול את זה בתור קריטריון האם לתת לי את המידע או לא. הם שוב חזרו אליי אחרי כמה שבועות ואמרו: ‘בדקנו, והספרים שלך לא נמצאים במספיק ספריות’. זה לא תנאי שקיים בחוק חופש המידע, זה תנאי פרטי שלהם שהם המציאו כדי שלא יצטרכו לתת לי את המידע”.

בראיונות שפורסמו בערוץ היוטיוב הרשמי של “פרויקט הנעלמים של קאן-אם”, פאולידס מרחיב בנושא:

“אמרתי [לנציג שחזר אליי בטלפון] ‘בוא נגיד שאני רוצה לשלם עבור המידע. כמה תגבו ממני עבור רשימה של נעדרים מפארק יוסמיטי? וכמה עבור רשימה של הנעלמים מכל הפארקים?’ הם חזרו אליי ואמרו שבשביל רשימה מיוסמיטי אצטרך לשלם 34 אלף דולר ושאם ארצה רשימה מכל הפארקים זה יעלה לי 1.5 מיליון דולר. התייעצתי עם מספר עיתונאים חוקרים שאני מכיר ושאלתי אותם אם הם מאמינים שאין רשימה. לא מצאתי עיתונאי אחד שאמר שיש אופציה כזו. הם פשוט לא רוצים לתת את הרשימה”.

מאז 2009 פאולידס מתעד את המקרים הלא מוסברים בסדרת ספרים בשם “Missing 411”. עד כה פורסמו בסדרה תשעה ספרים שבהם מתועדים בפירוט כ-1,200 מקרים העונים למאפיינים שאותם זיהה פאולידס. ב-2017 אף יצא סרט תיעודי בשם Missing 411 המתייחס לחלק מן המקרים ובו ראיונות מצולמים עם בני משפחה וצוותי חיפוש. בחודש שעבר עלה לשידור סרט נוסף מטעם ערוץ ההיסטוריה האמריקני.

איך בסופו של דבר אספת את המידע שפרסמת בספרים ובסרטים?

“זו עבודת נמלים. אני והצוות שלי משוחחים עם שומרים בפארקים, הולכים לספריות מקומיות, מסתכלים בארכיונים של עיתונים ומחפשים דיווחים על אנשים שנעלמו”.

אף על פי שפאולידס מכיר את הסיפורים מקרוב הוא ממשיך לטייל בטבע הפראי לעתים קרובות ואף ממליץ לאחרים לעשות זאת, אבל לנקוט באמצעי בטיחות. “אני הולך בזהירות ואני לא הולך לבד כמעט אף פעם. כשאני כן הולך לבד אני לוקח משדר מיקום אישי, Personal locator) 99) אחוז מהאנשים שכתבתי עליהם כנראה היו נשארים בחיים אם היה להם אחד כזה. אני תמיד נושא עמי אקדח, משדר אישי, מצפן, מפה. אני תמיד אומר למישהו לאן אני הולך, ותמיד בודק את מזג האוויר לפני שאני יוצא. אני חושב שאם אנשים יעקבו אחר ההוראות האלה נוכל להפחית את ההיעלמויות ב-80 אחוז”.

השאלה “מה לדעתך קרה לכל אותם אנשים שנעלמו?” היא שאלה שפאולידס שומע הרבה, אך מסרב להציע תשובה. “אנחנו לא עוסקים בהשערות אלא בעובדות. אם אני אתן לך השערה והיא לא תהיה נכונה אז כל האמינות שלי תלך. אני עוסק באיסוף עובדות ובפרסום שלהן”.

“אנשים שראו את כל סרטוני הווידאו באים אליי ואומרים אני יודע מה קרה”, הוא מסביר בריאיון בערוץ היוטיוב הרשמי של הארגון. “ואז אני אומר להם אבל מה עם המקרה הזה והזה ומראה להם שזה לא מסתדר. אף אחד מעשרות אלפי האנשים שקראו את הספרים שלי, שבהם יש גרפים ורשימות, לא חזר אליי ואמר: אני יודע מה הנוסחה, הנה מה שקרה”.