תמונה: Fotolia

קוטל העשבים הידוע בשם ראונדאפ (Roundup) נמצא בשימוש נרחב בעולם כולו וגם בישראל, והוא מבוסס על החומר הפעיל גלייפוסט (glyphosate). חברת מונסאנטו האמריקנית התחילה לשווק אותו ב-1974 לאחר שנאסר השימוש בדי-די-טי.

בשנות ה-90 המאוחרות המכירות של ראונדאפ המריאו לשחקים אחרי שהחברה התחילה לשווק את החומר יחד עם זרעים מהונדסים גנטית העמידים לרמות גבוהות של ראונדאפ. כך יכלו החקלאים להשתלט על עשבים מזיקים בשדות של תירס, כותנה, סויה וקנולה. העשבים נבלו ואילו השדות שגשגו. מאוחר יותר עודדה החברה את החקלאים להשתמש בראונדאפ גם כחומר שסופג לחות מיבולים – כך שאפשר יהיה לאסוף את היבולים מוקדם יותר. כתוצאה מכך התחילו לפזר ראונדאפ על יבולים שאינם מהונדסים גנטית כולל חיטה, שעורה, שיבולת שועל, אפונה ועוד. בהמשך התחילו לפזר את החומר גם בפארקים ובמדשאות.

ואז ב-2015, הסוכנות הבין-לאומית לחקר הסרטן הודיעה שגלייפוסט נוסף לקבוצת החומרים החשודים כמסרטנים בבני אדם. למעשה גם בשנים מוקדמות יותר התפרסמו מחקרים שקשרו את החומר הזה להפרעות קשב ומומים מולדים (Garry, Harkins, Erickson, +3, 2002), למחלות לב (Samsel, Seneff, 2013) ולמחלות נוספות.

תוצאות בדיקה הקשורה לגלייפוסט שהתפרסמה ב-2019 על ידי קבוצה אמריקנית בשם (PIRG Public Interest Research Groups), מוסיפה סיבות לדאגה. הקבוצה כוללת ארגונים ללא מטרות רווח מארה”ב ומקנדה הפועלים למען הציבור. מטרתם להעלות מודעות ולחפש פתרונות לבעיות הנוגעות למיליוני אנשים.

לפי תוצאות הבדיקה, החומר הפעיל גלייפוסט נמצא ב-14 סוגי בירה ובחמישה סוגי יינות. האם צריך לחשוש ממעט הגלייפוסט שנמצא במשקאות האלה? לפי הדו”ח נראה שכן: “אף על פי שרמת הגלייפוסט שנמצאה היא מתחת לרמת הסיכון שפרסמה ‘הסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה’ (EPA), יש סבירות שאפילו רמה נמוכה של גלייפוסט יכולה להיות בעייתית. למשל, במחקר אחד (Gasnier, Dumont, Benachour, +3, 2009) מצאו מדענים שלחלקיק של טריליון של גלייפוסט יש פוטנציאל לעורר גידול של תאים סרטניים בשד ולשבש את הפעילות של הבלוטות ההורמונליות”, כתוב בדו”ח.

גם בגרמניה ערכו בדיקה דומה ומצאו גלייפוסט בכל סוגי הבירה שבדקו. מכיוון שבגרמניה אסור לרסס ישירות בגלייפוסט שעורה – המרכיב העיקרי של בירה – כנראה שהחומר כבר נמצא באדמה שרוססה בעבר.

הממצאים האלה מתווספים לתביעה המשפטית שהתבררה בקליפורניה. ב-2018 חבר מושבעים הגיע למסקנה שהחומר ראונדאפ היה הגורם העיקרי לסרטן שבו חלה התובע ופסק לו פיצויים בסך 78 מיליון דולר. אלפי אנשים נוספים, בעיקר חקלאים, טוענים כעת שהסרטן שבו חלו, ואינם נרפאים ממנו, נגרם על ידי ראונדאפ. בינואר 2019 אסרה צרפת את השימוש בראונדאפ בטענה שהוא מהווה סיכון רציני לבריאות. מדינות נוספות באירופה שוקלות לנקוט בצעד דומה. חברת באייר (Bayer) הגרמנית לייצור תרופות וכימיקלים, שקנתה את מונסאנטו ב-2018, ממשיכה לטעון שראונדאפ בטוח לשימוש.

*המחקר:

“Glyphosate pesticide in beer and wine”, U.S. PIRG, 2019

נשיא ברזיל הנבחר זָ’אִיר בּוֹלְסוֹנָארוּ, לצד שר החוץ ארנסטו אראוחו | תמונה: Federal SenateCC-BY-2.0

אני פוגש את שר החוץ של ברזיל ארנסטו אראוּחוֹ בוושינגטון הבירה. השיחה אורכת כ-45 דקות באנגלית לא זורמת במיוחד. במהלכה עולה נושא מרכזי אחד המטריד את השר ואת ממשלת ברזיל כולה ושהפך למטרה שיש להשמידה: האידיאולוגיה הליברלית הפוסט-מודרנית. לא מדובר בבעיה מקומית של ברזיל אלא באסון גלובלי, הוא טוען, הסוחף את הציוויליזציה המערבית לתהום.

אך לפני שנצלול לדברים, קצת רקע. אראוחו הוא תוצר של מהפך פוליטי שהתרחש באוקטובר 2018 בברזיל. לשלטון עלה זָ’אִיר בּוֹלְסוֹנָארוּ, המכונה “טראמפ הברזילני”, שתויג בידי התקשורת הישראלית והבין-לאומית כאיש ימין קיצוני.

בצעד יוצא דופן החליט הנשיא החדש למנות דווקא את אראוחו לתפקיד שר החוץ. אראוחו (51) נחשב עד אז לדיפלומט לא בולט במיוחד. הוא מעולם לא כיהן בתפקיד מפתח שיכול לשמש בתור מקפצה עבור תפקיד שר, ובוודאי שלא בעבור שר החוץ.

אבל הוא בכל זאת עשה דבר אחד שמשך את תשומת לבו של הנשיא החדש (כפי שאישר בריאיון שנתן לנו) ושזעזע את הקולגות שעבדו איתו. הוא פרסם במגזין של משרד החוץ מאמר שמרני שכותרתו: “טראמפ והמערב”. במאמר הוא הסביר שהמהפכה הליברלית שהחלה לפני כ-200 שנה והתבססה לדבריו על “דחיית העבר” (ההיסטוריה, המסורת, י”י), “דחיית האמונה דתית” ו”דחייה של [מוסד] המשפחה”, הובילה את האדם המודרני למצב עכשווי מסוכן שבו הוא דוחה כל זהות המגדירה אותו.

אדוארדו בולסונארו, בנו של נשיא ברזיל | תמונה: Charlotte Cuthbertson/The Epoch Times

בבסיסו של העיקרון הליברלי שוכן רעיון הקובע שהערך הגבוה ביותר בחייו של האינדיבידואל הוא האוטונומיות שלו – יכולתו להחליט ולקבוע לעצמו דברים בלי להיות תלוי בשום דבר. מכאן ברור שכל מה שנקבע מראש בחייו של האינדיבידואל – זהות דתית, לאומית, אתנית ומגדרית – הם מכשולים, מגבלות, כלא שהאינדיבידואל צריך להשתחרר ממנו. כל מה שחשוב בחיים הוא שהאינדיבידואל יוכל לבחור לעצמו מה שנראה לו נכון. כך, המסורת של הקהילה שבה נולד וגדל היא מגבלה שעל האינדיבידואל להשתחרר ממנה כדי שיוכל להחליט בעיניים נקיות עם מה נכון לו להזדהות. באופן דומה גם זהותו המינית היא מושג הכולא אותו בתוך מסגרות מגבילות שאפשר לפרוץ אותן.

איך אתה מסביר את עלייתו של אביך לנשיאות? “לאנשים נמאס. כל דבר היה קשור בפוליטיקלי קורקט. וגם הכול היה סביב הסוציאליזם

לתמונה הזו מצרף אראוחו את האידיאולוגיה הפוסט-מודרניסטית ששורשיה נטועים אי שם בשנות ה-70, אחרי שהמרקסיזם הקלאסי – שהביא להרג ולרעב של מיליונים במדינות המזרח – איבד אמון ולכן עבר מיתוג מחודש תחת השם “פוסט מודרניזם”. ה”פוסט מודרניזם”, שהוא למעשה ניאו-מרקסיזם, נטש את רעיון המאבק בבורגנים (שאליו הטיף מרקס) ועבר להתרכז ב”מדוכאים” נגד “המדכאים”. המטרה הייתה לזהות ולתייג קבוצות שונות בחברה כ”מדוכאות”, ובו בזמן לזהות את “המדכאים” ולצאת למלחמת חורבן נגדם. אף על פי שמדובר היה, למראית עין, במטרה אצילית – להילחם עבור המדוכאים – לא זו הייתה המטרה. המטרה האמיתית הייתה לצבור כוח.

שר החוץ של ברזיל בפגישה עם מזכיר המדינה האמריקני | תמונה: Sergio Lima/AFP/Getty Images

איך צוברים כוח? מחלקים את החברה לקטגוריות של זהויות: גברים, נשים, צבע עור, מוצא אתני, מיניות, ואז טוענים שלא קיים בה שוויון בין הזהויות. אם בחברת היי-טק ההנהלה אינה מורכבת מ-50 אחוז גברים ו-50 אחוז נשים, ניתן לטעון שהסיבה לכך היא גזענות כלפי נשים. אולי מנהלי הארגון גזענים או מוטים. הכוח נובע מהיכולת להשפיע על מבנה החברה. אנטי-תזה לגישה הניאו-מרקסיסטית הרודפת אחר השגת שוויון מאולץ בין הזהויות השונות, היא פשוט לאפשר לכל האנשים להתנהל כמו בשוק חופשי – שבו יש הבדלים אמיתיים בין אנשים מבחינת אינטליגנציה, אופי ואינטרסים.

אראוחו טען במאמר שהיום מנהיגי המערב אינם מוכנים להגן על עצמם מפני האידיאולוגיה הליברלית הפוסט-מודרנית המאיימת להחריב את הציוויליזציה שלהם מבפנים, לטשטש את זהותם ולשנות את ערכיהם. בניגוד אליהם, קם מנהיג אחד, דונלד טראמפ שמו, המקדם רעיונות המבוססים על קשרי תרבות, אמונה ומסורת, ומבטל בהדרגה את רוע הגזירה הליברלי פוסט-מודרני. לכן חיוני לברזיל, הוא הסביר, לחבור אליו.

שר החוץ של ברזיל ארנסטו אראוּחו | תמונה: The Epoch Times

רעיונותיו הפילוסופיים של אראוחו הפכו אותו לאינטלקטואל הבולט ביותר, ואולי היחיד, במחנה של נשיא ברזיל החדש. אחרי מינויו הוא המשיך לפרסם מאמרים היוצאים נגד “המרקסיזם התרבותי” ונגד “התקינות הפוליטית” (פוליטיקלי קורקט) שמובילים כלי התקשורת – מושג נוסף שנגזר מהפוסט-מודרניזם. אראוחו חשף את תוכניתו לכוון את מדיניות החוץ של ברזיל לשיתוף פעולה וחיקוי של מדינות כמו ארה”ב של טראמפ והונגריה של אורבן. ישראל אף היא נערצת עליו. בסוף מארס הגיע נשיא ברזיל לישראל, הצטלם עם חולצה של צה”ל ובהמשך הוא גם עשוי להעביר את השגרירות הברזילנית לירושלים.

בעיתונות מכנים אנשים כמוך “פנאטים”, “ימנים קיצונים”. 

“זה עולם משוגע. זו גישה שפותחה על ידי המרקסיזם התרבותי והשמאל. זה יעיל מאוד ומאפשר להם ליצור רעיונות המנותקים מהמציאות. שפה היא כלי מדהים להבנת המציאות, אבל זה לא מה שהשמאל או המרקסיזם התרבותי עושה איתה. מה שהם רוצים להשיג זה לעצור את הדיון באמצעותה. אם למישהו יש רעיונות מסוימים, הם יכנו אותו פשיסט, גזען, שונא זרים, ימני קיצוני או בשם אחר, וכך ייעצר הדיון. ברגע שהם יצרו עליך תווית – אי אפשר לנהל יותר דיון.

“לדוגמה, מישהו מגיע לתובנה מסוימת שחברה מתפקדת נדרשת לכידות (סביב זהות משותפת, י”י), דבר שאני חושב שהוא נכון. מיד מישהו יכנה אותו גזען, מה שיגרור אותו להגיב: ‘לא, אני לא גזען’. מכאן הדיון יעסוק בסוגיה זו ולא בנושא האמיתי.

“הגישה האמיצה של הנשיא טראמפ מתחילה לשבור את זה. טראמפ לא מקבל את התיוגים האלה. הוא ממשיך לנסות לדון בנושא האמיתי. כיום אנחנו מנסים ללמוד איך לעשות את זה גם בברזיל. איך לדון ברעיונות ולא במילים שנזרקות לחלל האוויר”.

בשנים האחרונות קידמת מדיניות חוץ שמאלנית עבור ממשלה סוציאליסטית, ופתאום אתה משנה כיוון. הסתרת כל הזמן הזה את דעותיך השמרניות או שהייתה לך התגלות? מה קרה לך? 

“במסגרת הקריירה שלי נאלצתי לעבוד עם ממשלות סוציאל-דמוקרטיות וסוציאליסטיות לאורך השנים. עסקתי בניהול משא ומתן בנושאי מסחר כי חשבתי שזה תחום שבו ניתן לעשות משהו בעבור המדינה בצורה בלתי תלויה באידיאולוגיה הנוכחית, כי למסחר יש רציונליות משל עצמו. במשך זמן מסוים, אני מודה, האמנתי בלאומנות כלכלית פרוטקציוניסטית (כפיית מגבלות וחסמים על הסחר בין מדינות, י”י), מכיוון שהוטעיתי על ידי דברים שקראתי. אף אחד לא מושלם. אני עדיין חושב שאנו זקוקים להגנה כלשהי על השווקים שלנו, להסכמים כלכליים שייצרו חלל שיאפשר לממשלה להנהיג מדיניות פיתוח. אבל מה שקרה בברזיל הוא שהמרווח הזה, המאפשר לממשלה ליצור מדיניות – נוצל לשחיתות.

“אני ואנשים נוספים התחלנו להבין שאנו נושאים ונותנים על שוק סגור, לא כדי שהממשלה תוכל ליישם מדיניות פיתוח הגיונית, אלא כדי שלא תהיה הפרעה חיצונית למערכת המושחתת שהעבירה כספים למפלגות הפוליטיות ולחבריהן. כך התחלתי להתפקח, כמו אנשים רבים אחרים בחברה הברזילנית.

“נוסף על כך הרגשתי שחסר לי ממד רוחני בכל מה שעשיתי. התחלתי לתהות מה המשמעות של מה שאנו עושים כאן. אני אדם המאמין שהממד הרוחני לא צריך להישאר בכנסייה. אנשים לא צריכים להיות רוחניים רק בתפילת יום ראשון, אלא במשך 24 שעות ביממה ובכל תחום שלא יהיה. אם אתה לא מכניס את הממד הטרנסצנדנטלי לעבודה, במקרה הזה לתוך הדיפלומטיה, נותרת לך דרך עבודה ודרך חיים עלובה מאוד.

“לכן התפתח אצלי הרצון להקים סוג של פרויקט פוליטי שיקיף את הממדים השונים – הממד הכלכלי הרציונלי והממד ההשראתי [הרוחני]. סוג של כלכלה חופשית וערכים שמרניים. ולפתע בולסונארו עלה לשלטון ונוצרה הזדמנות”.

אז לא פרסמת את המאמר השמרני ההוא כדי לקבל את התפקיד.

“לא, בכלל לא. עד לפני שש שנים אפילו לא הייתה מפלגה שמרנית בברזיל. כשטראמפ זכה בבחירות זה השפיע עליי מאוד.

“אני מאמין שהעולם אינו בנוי מקרבות בין מדינות שונות אלא מקרבות בשל רעיונות שונים, תפיסות שונות של בני אדם – ואלה משתקפות באופן שונה במדינות שונות. הקרב אינו תחרות בקרב כוחות גדולים כמו בין ארה”ב לרוסיה או לסין, אלא בין תפיסה מטריאליסטית של האדם לבין גישה רוחנית יותר”.

ברזיל אינה המדינה היחידה בדרום אמריקה שפנתה לכיוון שמרני. אני תוהה אם אתם עושים משהו כדי לשתף פעולה ולתמוך במדינות אחרות שהולכות באותו נתיב?

“אנחנו משתפים פעולה הרבה. קורה משהו בדרום אמריקה סביב העקרונות השמרניים. היום הביטוי הכי מוחשי לעקרונות האלה קשור בוונצואלה הסוציאליסטית. אנחנו, ביחד עם ארגנטינה, צ’ילה, קולומביה, פרו ופרגוואי פועלים כדי שבוונצואלה תהיה דמוקרטיה אמיתית. מדובר בעניין אזורי ואולי אפילו גלובלי – המלחמה בין המדינות הדמוקרטיות לבין המדינות הסוציאליסטיות”.

בן הנשיא

אראוחו יודע שכדי לקדם את תפיסותיו הוא יצטרך לקבל את תמיכתו של בולסונארו הנשיא ושל בנו, אדוארדו, המשחק אף הוא תפקיד מסוים במדיניות החוץ של ברזיל. במארס האחרון התלווה אדוארדו אל אביו לנסיעה לוושינגטון. שם פגש את טראמפ וגם התראיין לאפוק טיימס. מהריאיון עולה כי הוא אינו רחוק בהרבה מהשקפותיו של שר החוץ.

איך אתה מסביר את עלייתו של אביך לנשיאות?

“לאנשים נמאס. כל דבר בברזיל היה קשור בפוליטיקלי קורקט. וגם הכול היה סביב הסוציאליזם. סוציאליזם זה כמו בית ספר. בהתחלה אנשים אוהבים את זה. יש לכולם כסף, כולם יכולים לרכוש הכול. אבל מהר מאוד מישהו צריך לשלם את החשבון. בברזיל, שולם החשבון בזמן כהונתה של הנשיאה דילמה רוסף (2011-2016). התמודדנו עם 14 מיליון מובטלים. זה היה קשה מאוד. זה היה המשבר הכלכלי הגדול ביותר שהתחולל אי פעם בברזיל.

“נוסף על כך ברזיל הגיעה למספרי שיא של רציחות. לשמאל יש הסבר: ‘האדם ההוא רצח כי הוא לא יכול היה ללכת לבית ספר טוב בגיל צעיר’. או ש’הבעיה בחברה שלנו היא שאנשים לא אוהבים שחורים’. הכול חג סביב תקינות פוליטית וזהויות. הם טוענים שהם בעד שלום, אבל כל מי שאומר משהו שונה הם יוצאים נגדו. באופן דומה הם טוענים שהם כאן כדי להגן על השחורים, אבל כל מי שמעז להשמיע דעה שונה משלהם יתוייג כגזען. כך הם פועלים גם בכל יתר הנושאים. לכן אתה יכול להבין מדוע הם טוענים שבולסונארו גזען, שונא זרים, הומופוב, נאצי ופשיסט. אבל אם במקום ללמוד את זה מתקשורת המיינסטרים תלך לרשתות החברתיות כדי להבין מה קורה – תוכל לראות תמונה שונה.

“מה שהשמאל עושה בברזיל הוא עושה גם בארה”ב ובאירופה. הם כולם מחוברים מאוד, ולכן אני רוצה להשתמש בהשפעה שיש לי כעת כדי להביא לכך שהנס שקרה בברזיל יקרה גם במדינות אחרות. שזה לא יהיה גל קטן, אלא גל קבוע. אנחנו צריכים להתארגן יחד ולעצור את הסוציאליזם ככל שניתן”.

עבור אלה שאינם בקיאים בפוליטיקה הברזילנית, בתחילת ספטמבר אביך נדקר והיה על סף המוות. תספר מה קרה שם.

“כן, הוא נפצע קשה במהלך אירוע תמיכה בהשתתפות 20 או 30 אלף איש. הוא איבד יותר משני ליטר דם. הסכין חתכה את המעי שלו לארבעה חלקים. הוא מת וחזר לחיים פעמיים. היה לו מזל. השומרים הוציאו אותו במהירות מהקהל והסיעו אותו לבית החולים.

“הרופא בבית החולים אמר שאם הוא היה מגיע חמש דקות מאוחר יותר הוא היה מת. כשהגיע לבית החולים היה שם צוות עם מומחה, דבר שלא קורה תמיד במערכת הבריאות של ברזיל. כשהוא נכנס לניתוח, הרופאים אמרו שמתוך 100 איש שמגיעים עם פצע דקירה כזה, רק אחד שורד. אז אבא שלי אמר שהוא חושב שיש לו משימה לעשות. שהיו יותר מדי צירופי מקרים מכדי להאמין שיד האלוהים אינה מעורבת כאן”.

מיד לאחר שנבחר אמר הנשיא הטרי בולסונרו לתומכיו בווידאו ששודר מביתו: “אני רוצה תחילה להודות לאלוהים. אכבד את החוקה ואת חירויות הפרט. אלו לא רק מילים – אלא הבטחה לאל”.

לעתים קרובות משווים את אביך לדונלד טראמפ. אתה חושב שזו השוואה טובה?

“לפני הבחירות בארה”ב, אנשים בברזיל לא ידעו הרבה על טראמפ. הם שמעו מסרים שמאלניים לגביו: שהוא לא אוהב מקסיקנים, שהוא רוצה לבנות חומה, שהוא לא אוהב שחורים ושהוא רוצה לעשות פוליטיקה לעשירים בלבד. דברים דומים אמרו על אבא שלי. אחרי שטראמפ נבחר, כמעט כל העיתונאים חשבו שזה בלתי ייאמן. דבר דומה קרה עם היבחרו של אבי”.

אם מחפשים תוצאות מוחשיות למלחמה בפוסט-מודרניזם המרקסיסטי אפשר למצוא אותן במערכת החינוך של ברזיל. שר החינוך הורה, למשל, למחוק מספרי הלימוד אזכורים לאידיאולוגיית מגדר וסגר את המחלקה במשרדו העוסקת במגדר.

“כדי להוציא את ברזיל מהמיקום הגרוע ביותר שלה בדירוג החינוך הבין-לאומי, צריך להילחם בזבל המרקסיסטי שהתפשט במוסדות החינוך”, צייץ נשיא ברזיל בולסונארו בעת כניסתו הרשמית לתפקיד ב-1 בינואר השנה.

* איל לוינטר סייע בהכנת הכתבה

תמונה: Win McNamee/Getty-Images

ממצאי החקירה של התובע המיוחד רוברט מולר שקבעו כי לא הייתה קנוניה בין רוסיה לטראמפ (או לקמפיין שלו) זעזעו את גופי התקשורת בעולם. במשך כשנתיים הם התעקשו לקדם נרטיב הרומז בבוטות שהנשיא או צוותו קשרו קשר עם רוסיה. למעשה עד למועד כתיבת שורות אלה, יש עדיין עיתונאים שלא מסכימים לקבל את המציאות וממשיכים להילחם נגד טראמפ כאילו היו חיילים יפנים הבטוחים שמלחמת העולם השנייה טרם הסתיימה, אף על פי שהשנה היא 1972.

חשוב לעמוד על עומק הסקנדל. לפני פחות משנה, עיתונאים בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט זכו בפרסי פוליצר על סיקור הקנוניה – שבעצם לא הייתה. באפריל 2018 הם קיבלו את הפרס היוקרתי בעקבות סדרת מאמרים בנושא – סקופים שהראו את הקשרים האפשריים בין טראמפ לרוסיה.

“הניו יורק טיימס חשף את הקשרים בין צוותו של טראמפ לרוסים… המאמרים, שזכו בפרס פוליצר לשנת 2018, גרמו למינויו של רוברט מולר”, נכתב בכותרת המשנה של הדף המאגד את כל המאמרים בנושא באתר הניו יורק טיימס.

לפי הוועדה שהעניקה את הפרס, הסיקור היה “בעל מקורות עמוקים” ותרם להבנת ההתערבות הרוסית בבחירות ו”קשריה לקמפיין של טראמפ, לצוות המעבר של הנשיא הנבחר ולממשלו”.

לפי “המרכז לחקר התקשורת” (MRC) שמושבו בארה”ב, מאז יום כניסתו הרשמית של טראמפ לבית הלבן (ה-20 בינואר 2017) שלוש רשתות תקשורת: ABC, CBS ו-NBC הקדישו 2,284 דקות של שידורים לקנוניה – שכאמור לא הייתה. מדובר בשלוש דקות בממוצע בכל ערב, במשך 791 ימים, לקהל של כ-24 מיליון איש. קצב המאפיין מלחמה או מערכת בחירות.

כ-90 אחוז מזמן השידור היה שלילי (נגד טראמפ), לפי ניתוח של מרכז המחקר. אפילו כאשר ועדת המודיעין של בית הנבחרים קבעה, לפני יותר משנה, שאין שום ראיה לקנוניה, המשיכו כלי התקשורת במלחמתם. תוסיפו לשידורים אלפי מאמרים שפורסמו בתקשורת הכתובה ותקבלו תמונת מצב עגומה. “הם טענו שיש להם עדויות אמיתיות. הם אמרו שזה נכון (הקנוניה), והם שיקרו!” אמרה שרה סנדרס, דוברת הבית הלבן.

השאלה שצריכה להישאל כעת היא לא האם על כתבי הניו יורק טיימס להחזיר את הפוליצר שקיבלו (תעודה ופרס כספי), אלא איך בכלל הגענו למצב הזה מלכתחילה?

הגלגל מסתובב לו

מי שקרא אותנו קיבל תשובה ברורה לשאלה הזו כבר לפני כשנה. במארס 2018 פרסמנו תחקיר מקיף, כולל אינפוגרפיקה שנפרשה על שני עמודים, שכותרתו: “תעודת הביטוח” – התוכנית להפלת דונלד טראמפ.

התחקיר הראה כיצד טענות לא מאומתות בדבר קשרים בין ממשלת רוסיה לאנשיו של טראמפ זכו להד בשירותי הביון ובכלי התקשורת, ואיך הן מערערות את יסודות הממשל האמריקני.

התחקיר שפרסמנו לפני כשנה שהראה שלא הייתה קנוניה בין טראמפ או צוותו לבין רוסיה. התחקיר הראה איך נתפר התיק לטראמפ והקשר להילארי קלינטון, ברק אובמה, שירותי הביון וכלי התקשורת

ואז, ביוני 2018, פרסמנו כתבה נוספת. כתבנו כך: “התקשורת בארץ ובמרבית העיתונים בעולם נחושים להתעלם מהשערורייה הזו, או לחילופין, עושים ממנה ספין נגד ממשל טראמפ. אולם המציאות, כפי שנציג מיד, מראה שמתפתחת כאן אחת השערוריות הגדולות ביותר שידעה ארה”ב מעולם, אם לא ה-שערורייה”.

התחקירים שערכנו הראו כיצד הקמפיין של הילארי קלינטון לנשיאות 2016, ביחד עם הגוף המנהל של המפלגה הדמוקרטית של ארה”ב (DNC) שילמו מיליוני דולרים לחברה ששמה Fusion GPS (שבין לקוחותיה נמנה הממשל הרוסי), כדי שתתפור תיק לטראמפ. מדובר בעובדה שאין עליה עוררין כיום בכל ועדה שחקרה את הנושא.

חברת Fusion GPS, כמו גם מספר שחקנים מרכזיים אחרים, דאגו להפיץ את הטענות הלא מאומתות ב”תיק טראמפ” לכלי תקשורת אמריקנים כדי להטיל צל כבד על קמפיין הבחירות שלו לנשיאות ובהמשך על נשיאותו. מהלך זה הוביל לבסוף לפרסי הפוליצר השערורייתיים של הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט, ולמינוי התובע המיוחד רוברט מולר.

אבל הסיפור אינו מסתיים כאן: מתברר שהטענות הלא מאומתות הגיעו גם לשולחנו של הנשיא ברק אובמה. אובמה הורה לבכירים בממשלו להשיג צווים המאשרים לחשוף התכתבויות ושיחות טלפון של אנשים בצוותו של טראמפ, לפני ואחרי הבחירות. מאות בקשות, כחלק מפרוצדורה הנקראת FISA (על שם חוק המאפשר להשיג מידע אישי) נשלחו לסוכנות לביטחון לאומי (NSA), המנתרת ושומרת כמעט כל שיחה, התכתבות או תעבורת מידע אלקטרונית של תושבי ארה”ב. כך קיבל אובמה מידע קריטי על הקמפיין של טראמפ והצליח לרגל אחריו, גם בעת תהליך המעבר לבית הלבן – לאחר שטראמפ כבר נבחר לנשיא.

לתמונה נכנס גם האף-בי-איי שהשתמש בחלקי המידע השנויים במחלוקת כדי להשיג צו המתיר לו לרגל אחר צוותו של טראמפ. לפי ועדת המודיעין של בית הנבחרים, ארגון הביון שתל מרגל בתוך קמפיין הנשיאות של דונלד טראמפ ואף האזין לשיחות הטלפון (שוב, כחלק מהליך FISA) של חלק מאנשי הקמפיין.

במאמר שפרסם הניו יורק טיימס במאי תחת הכותרת “תיק ‘הוריקן’: מאחורי הקלעים של החקירה נגד טראמפ” (המאמר תורגם ופורסם גם בעיתון “הארץ”), ניסה העיתון ליצור ספין ולצייר את האף-בי-איי כארגון אחראי ששמר בסוד על דבר החקירה כדי לא לפגוע בתהליך הבחירות. לטענת העיתון, פתח האף-בי-איי בחקירה על סמך מידע שהגיע מאחד מאנשי הקמפיין של טראמפ, אדם בשם ג’ורג’ פאפאדופולוס, ולא מחלקי המידע המפוקפקים בתיק שתפרה לו הילארי קלינטון.

כך או כך, משרד המשפטים האמריקני כבר החל לחקור את מעורבותו של ממשל אובמה והאף-בי-איי בריגול נגד הקמפיין של טראמפ. השאלה היא לא האם אובמה הורה לאנשיו לרגל אחרי טראמפ, אלא מה היו המניעים מאחורי הריגול. האם זה נעשה למטרות לא הולמות.

אז מה הלאה? נשיא ארה”ב דונלד טראמפ צריך להחליט מתי להסיר את הסיווג הביטחוני ולשחרר לציבור את מסמכי FISA המסווגים שברשותו – אותה פרוצדורה שאפשרה לאף-בי-איי ולאנשים בממשל אובמה לרגל אחרי צוותו (על סמך המידע המפוקפק שתפרה הילארי). שחרור המסמכים יחשוף את האנשים שביקשו לרגל אחרי הקמפיין של טראמפ ואולי את שולחיהם.

נוסף על כך, המפקח הכללי במשרד המשפטים, מייקל הורוביץ’, ישחרר בעתיד הלא רחוק את דו”ח החקירה שלו בפרשת ספיי-גייט (Spygate) – השערורייה הגדולה ביותר שידעה הפוליטיקה האמריקנית מעולם. שערורייה שאינה עוסקת בקנוניה הקשורה ליחסים בין טראמפ לרוסיה, אלא בקנוניה שיצר ממשל אובמה ביחד עם שירותי הביון ובתמיכת כלי התקשורת – כדי לרגל אחרי טראמפ ולפגוע במועמד לנשיאות ובממשל שלו.

תמונה: Pixabay

בין אם נרצה ובין אם לא, התקשורת האלקטרונית הפכה לחלק בלתי נפרד ממערכות היחסים שלנו. זה נכון בחיים האישיים וגם ביחסים עם לקוחות בעבודה. זאת אחת הסיבות שבגללן עולם האס-אם-אסים והאימיילים גדל והשתכלל, במטרה שנעביר טוב יותר בכתב את המסרים והרגשות שלנו. בתוך זה, האימוג’יז, שנראים תמימים ולא מזיקים, משחקים תפקיד חשוב – כך גילה מחקר חדש.

חוקרים מהאוניברסיטה הבפטיסטית בהונג קונג יזמו מחקר שניסה להבין כיצד נתפס נותן שירות המשתמש באימוג’יז. איך נתפסות יכולותיו המקצועיות ואיך נתפס היחס החם שהוא נותן ללקוחות.

לשם כך הם ערכו ארבעה ניסויים. בניסוי הראשון השתתף אדם שלא ידע דבר אודות הניסוי, ושלח אימייל לסטודנטים כדי לגייס אותם להיות מתנדבים לניסוי. מהאימייל הם השמיטו במכוון פרטים חיוניים כדי לייצר התכתבות נוספת עם המעוניינים להשתתף.

תוך כדי התהליך, ביקשו החוקרים פידבק מהמתנדבים על אותו מגייס מתנדבים, והשוו בין התחושות שלהם לאימיילים שנשלחו עם אימוג’יז ולאימיילים שנשלחו ללא. החוקרים גילו כי השימוש באימוג’יז (הן גרפיים והן סמליים) גרם למתנדבים לתפוס את המתאם כלבבי וחם יותר, אך כבעל יכולת ביצוע טובה פחות.

בניסוי השני, בדקו החוקרים האם המתנדבים חוו את מערכת היחסים עם המגייס כמכוונת קשר חברי (communal) או כמכוונת קשר עסקי (exchange), וכיצד זה השפיע על שביעות הרצון שלהם מהשימוש של נותן השירות באימוג’יז. הם גילו, כצפוי, כי כאשר המתנדבים העדיפו את הגישה החברית, השימוש באימוגי’ז העלה את שביעות רצונם מן השירות, וכאשר העדיפו גישה מרוחקת ועסקית יותר, להיפך.

בניסויים השלישי והרביעי בדקו החוקרים כיצד משפיע השימוש באימוג’יז על הלקוחות כאשר הם שבעי רצון מהשירות וכאשר הם אינם מרוצים ממנו. הם גילו כי כאשר הלקוחות (המתנדבים בניסוי) היו בלתי מרוצים מן השירות הם נטו להתייחס לנותן השירות בגישה העסקית ולשפוט אותו בעיקר על פי יכולת הביצוע שלו, ועל כן שימוש באימוג’יז יצר אפקט שלילי. לעומת זאת כאשר נותן השירות עשה למענם משהו מעבר למצופה, גישתם אליו השתנתה והם היו מכוונים למערכת יחסים חברית יותר, ועל כן השימוש באימוג’יז דווקא חיזק את שביעות רצונם.

לסיכום, החוקרים ממליצים לבעלי עסקים להשתמש באימוג’יז בזהירות, כלומר, בהתאם למערכת היחסים שנבנתה בין הצדדים באינטראקציות קודמות, ובהתאם למערכת היחסים שבה מעוניין הלקוח.

*המחקר:

Service with Emoticons: How Customers Interpret Employee Use of Emoticons in Online Service Encounters, Chan, Li & Kim, Journal of Consumer Research, 2018

תמונה: Fotolia

הנה סיטואציה שרוב הישראלים נתקלו בה בעבר. קבוצה של מטיילים הולכת בשביל מסומן בהרי הנגב. ואז, מגיע רגע שנוצר לפתע “פקק תנועה” אנושי, לרוב בשל מקטע דרך מאתגר שהתנועה בו איטית יותר. אולי זו ירידה חלקלקה, אולי זו עלייה מאתגרת הדורשת שימוש בארבעת הגפיים. אתה נעצר, מהסס, מתייצב ומנסה לחשב את הצעד הבא. בדיוק ברגע שאתה מרוכז כמו פנתר ומתכונן לצאת לזינוק מופיעה מולך יד. יד שבוודאות אינה שלך והיא רוצה ממך משהו. היא רוצה שתתפוס בה, שתשליך הצידה את התכנון המדויק שעליו חשבת ושתסמוך עליה שתיקח אותך למקום מבטחים.

אחרי שנייה או שתיים של בלבול, אתה עושה החלטה מושכלת. היד חזקה מספיק והסיכון קטן. אולי זה יעבוד. ננסה, למה לא? אבל גם יכול להיות שתרגיש אחרת – שהיד המושטת דווקא מערערת לך את הביטחון ושאתה מעדיף להישאר נאמן לארבעת גפיך. אולי אתה נהנה מהאתגר ורוצה שיניחו לך לבדך, ואולי אפילו אינך חווה אתגר ופשוט רוצה להמשיך בדרכך בלי הפרעה.

במחקר שפורסם בירחון Journal of Applied Psychology חוקרים מאוניברסיטת מישיגן ניסו להבין האם התגייסות לעזרה לעמית בעבודה משיגה תוצאות טובות. החוקרים עקבו במשך שבועיים אחרי 54 עובדים שעבדו במשרה מלאה בתחומים שונים. המשתתפים בניסוי התבקשו לתעד במשך עשרה ימי עבודה את כל הפעמים בהם עזרו לעמיתיהם ולפרט לגבי המקרים. הם נשאלו בין השאר האם הם עזרו מיוזמתם או בעקבות בקשה, מה היו תוצאות העזרה ואיך הם הרגישו לאחר מכן.

החוקרים אספו בסך הכול 232 תיעודים של הגשת עזרה. הם הבחינו שבכל הפעמים בהם המשתתפים בניסוי עזרו מבלי שנתבקשו, הסיכוי שיזכו ל”תודה” היה קטן הרבה יותר לעומת הפעמים שבהן התבקשו לעזור. והרגשתם לאחר מכן גם הייתה פחות טובה מאשר אם לא היו עוזרים כלל. יום לאחר מכן, הם הרגישו פחות רצון להיות מעורבים בעבודה ופחות רצון להתחבר עם אחרים. המסקנה: לא צריך להתנדב לתת עזרה, אלא להמתין שיבקשו אותה.

פענוח המנגנון האנושי המונע מאנשים להכיר תודה על עזרה שנכפית עליהם בלי שביקשו, לא היה נושא המחקר, מסביר בראיון ל-HBR פרופ’ ראסל ג’ונסון מאוניברסיטת מישיגן, אבל לחוקרים יש בכל זאת מספר תובנות והמלצות בעקבות מה שלמדו. לדוגמה, מה עליך לעשות כשאתה רואה עמית לעבודה הנאבק בבעיה או בקושי ועדיין לא מבקש עזרה? ג’ונסון מציע שבמקום לקפוץ ולהתערב, פשוט לשאול בעדינות ובענווה – “האם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור?” עוד הוא ממליץ לשים לב לטון הדיבור. לא להיות ביקורתי או מתנשא או חסר סובלנות, וליתר ביטחון להתכונן לגרוע מכל –תשובה שלילית.

עוד גילה המחקר כי במרבית הפעמים כשהמשתתפים עזרו בלי שנתבקשו לכך, הם גילו כי לא היה להם את כל הידע וההבנה הדרושים, לא לגבי הקושי המדויק של האדם לו עזרו, ולא לגבי הבעיה עצמה שהוא למעשה הכיר טוב מהם. הם גם לא ידעו האם עזרתם תגרום לו להרגיש טוב או רע ולעתים טעו לגמרי בפרשנותם לסיטואציה.

*המחקר:

The benefits of receiving gratitude for helpers: A daily investigation of proactive and reactive helping at work, Lee, Johnson, Bradburn, Lin, Journal of Applied Psychology, 2018

תמונה: Fotolia

על פי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ההערכה היום היא כי 20 אחוז מהתאונות הקטלניות בעולם המערבי נגרמות משתיית אלכוהול. בסקר שערכה הרשות ב-2015 בישראל, אחד מתוך כל חמישה נהגים הודה כי נהג בחודש האחרון לאחר ששתה משקה אלכוהולי.

נהיגה בשכרות היא בעיה שמטרידה לא רק את הישראלים, אלא את העולם כולו. עד כדי כך שאפילו ארגון הבריאות העולמי נחלץ לעזור ויזם מספר קמפיינים וקרנות שמטרתן להזהיר ולהשפיע על הציבור.

מרבית הקמפיינים שנערכו עד היום ממוקדים בהפחדת הנהגים מפני תוצאות הרסניות של נהיגה בשכרות. מחקרים הוכיחו שקמפיינים מסוג זה הם אכן בעלי השפעה בצמצום התאונות. אבל למרות כל ההפחדות, האימהות הפולניות ושוטרים עם מתקני נשיפה האורבים לנהגים בלילות חשוכים, עדיין, התופעה רחוקה מלהיעלם.

חוקרים רבים בדקו את הנושא של השפעת הקמפיינים על הנהיגה בשכרות. במחקר חדש שערכו באוניברסיטה לויולה שבארה”ב ובאוניברסיטאות בסין ובקנדה, רצו החוקרים לבחון את האפקט שיש לקמפיינים חיוביים לעומת קמפיינים שליליים על המוטיבציה לסרב לנהוג בשכרות.

החוקרים יצאו מנקודת הנחה כי מסרים של הפחדה יעבדו במידה שונה על אנשים מסוגים שונים ובסיטואציות שונות. כלומר, יהיו כאלה שמסרים שליליים ישפיעו עליהם ואחרים שדווקא מסרים חיוביים יהיו אפקטיביים יותר. לכן הם יצרו מודעות חיוביות ושליליות, והשוו את יעילותן. בעזרת שאלונים הם סיווגו נהגים למאפייני אישיות שונים: נהגים שבאופיים מחפשים הנאה, נהנים מהחיים ולא מפחדים מסכנות, מול נהגים שבאופיים הולכים על בטוח ונמנעים מכאב וקושי; ונהגים שבאופיים חושבים על תוצאות העתיד, מול נהגים החושבים בעיקר על התוצאות לטווח קצר.

כל 105 המשתתפים במחקר נחשפו לארבעה סוגי מודעות. שתיים היו שליליות: נהג נתפס שיכור על ידי שוטר לאחר שהתנגש בקיר והפך כאוב ואומלל. ונהג ישב עם חבריו, הסכים לשתות והסוף היה רע. ושתיים חיוביות: נהג נעצר לבדיקה על ידי שוטר ויצא נקי. לאחר מכן הוא הגיע הביתה בשמחה בבטחה. והנהג ישב עם חבריו, סירב לשתות ומודגשת הסיבה החיובית לסירובו – מחשבתו על עתיד בטוח.

תוצאות המחקר הראו שהמודעות החיוביות עבדו טוב יותר על הנהגים שהיו מממוקדים בהנאה ולא פחדו מסכנות (שהקמפיינים השליליים יכולים להדגיש). אבל היה לכך תנאי: שהם גם השתייכו לקבוצה שהייתה ממוקדת בתוצאות לטווח קצר. המודעות השליליות עבדו טוב יותר על נהגים שהיו ממוקדים בהימנעות מכאב וקושי (אלה שהולכים על בטוח ולסכנות יש השפעה פסיכולוגית עליהם), אך גם הפעם היה תנאי: שהמשתתפים היו גם ממוקדים בתוצאות עתידיות.

כלומר, ההיענות לקמפיין מסוים תלויה מאוד בקהל היעד. נשארת השאלה איך לדעת היכן למצוא את הקהל המתאים לאיזו מודעה? זה, אומרים החוקרים, השלב הבא במחקר שלהם.

*המחקר:

Increasing the persuasiveness of anti-drunk driving appeals: The effect of negative and positive message framing, Teng, Li, Zhao, Liu, Journal of Business Research, 2019

איור: מושיק גולסט

ג’ון וקלאודיה קלקסטון היו זוג צעיר בשנות ה-20 לחייהם שזה עתה התחתנו. ג’ון התאהב בקלאודיה ואחרי תקופת זוגיות של שנתיים החליט להתחתן איתה. הנישואין שינו את חייו לגמרי – הם הפכו אותו לאופטימיסט, לפחות ציני ולמאושר הרבה יותר. הוא הרגיש שחייו נפרשים לפניו.

אבל יום אחד החל עולמו של ג’ון להתפורר בין שתי ידיו. אשתו הטריה, קלאודיה, אובחנה כחולה בסרטן “לימפומת הודג’קין” וניתן לה סיכוי של 50 אחוז לשרוד. בתוך שבוע חתכו המנתחים את גופה מבית השחי ועד הבטן בניסיון להסיר כל זכר נראה למחלה. היא נותרה המומה וחלשה, שוכבת חסרת אונים על מיטת בית החולים.

איזו משמעות יש לכאב שנוצר בנפשנו כאשר נולד לנו ילד בעל מום? או כאשר אנו מאבדים קרוב משפחה שנפטר?

ג’ון עבד בתור איש דת בבית חולים מקומי. הוא הסתובב בקרב החולים, הקשיב לסיפוריהם, נשא עבורם תפילה ובעיקר הפגין חמלה. אבל באותם ימים קשים שבהם שכבה קלאודיה על מיטתה, החמלה של ג’ון נעלמה כלא הייתה. “יכולתי להבין מה מטופלים אחרים עוברים, אבל עכשיו כבר לא היה אכפת לי יותר”, הוא אמר. “היה אכפת לי רק מקלאודיה. רציתי לצעוק על החולים האחרים: ‘תפסיקו ליילל, אידיוטים! אתם חושבים שלכם יש בעיות – אשתי עשויה למות בכל רגע!”

ג’ון לא רק איבד את החמלה שלו לסביבה, אלא פיתח גם כעס כלפי האלוהים שלו. הוא הרגיש נבגד. “אלוהים, למה אנחנו?” הוא בכה. “נתת לנו שנה אחת של נישואים מאושרים כדי שנגיע למצב הזה?”

העיתונאי פיליפ יאנסי | תמונה: Dean Ayres/CC BY-SA 2.0

הטיפולים שעברה קלאודיה החלו לגבות מגופה מחיר. יופייה נעלם כמעט בן לילה. היא חשה ונראתה תשושה. עורה הפך כהה, שערה נשר והיא הקיאה כמעט כל מה שאכלה. בהקרנות היא לא יכלה לעשות דבר מלבד לשכב שם בשקט עירומה על המיטה ולהקשיב לקליקים של המכונה שהפציצה אותה במנות של חלקיקים בלתי נראים. כל מנה הזקינה את גופה בחודשים.

המבקרים שפקדו את מיטתה ניסו לעודד את רוחה במגוון דרכים. חברה אחת הביאה לה פרחים וניסתה לשכנע אותה להתעלם מהסבל ולחשוב בדרך חיובית. אבל כשהלכה, נותרה קלאודיה להתמודד עם הכאבים העזים לבדה. מבקרת אחרת נשמעה כמו הילרית דתית ואמרה לה ש”חולי הוא אף פעם לא רצון האל” ושזוהי עבודתו של השטן. אישה אחרת עודדה אותה להודות לאלוהים על הסבל שנקרה בדרכה. “את יכולה לומר: ‘אלוהים, אני אוהבת אותך כשאתה גורם לי לסבול ככה. זה רצונך, ואתה יודע מה טוב עבורי'”, אבל לקלאודיה היה קשה לסבול את הרעיון.

מבקר אחר גרם לה לחוש שהיא במשימה חשובה. “קלאודיה, נבחרת כדי לסבול בשביל אלוהים, והוא יגמול לך… אלוהים בחר בך כפי שבחר באיוב, והוא משתמש בך כדוגמה עבור אחרים”.

כשהיא פגשה את העיתונאי פיליפ יאנסי שהגיע לכתוב על ההתנסות שלה ועל התנסויותיהם של חולים סופניים אחרים, הוא הקשיב לדבריה מבלי לייעץ. בספרו Where is God when it hurts (1977) עוסק העיתונאי בשאלה “מהו הסבל”, מדוע הוא קורה ואיך אנחנו צריכים להתייחס אליו.

והוא כמובן לא היחיד. שאלת הסבל לא רק מעסיקה את כל בני האדם באשר הם, אלא גם עומדת היום במרכז תשומת הלב של החברה שלנו המחפשת דרכים להימנע ממנו ככל האפשר.

אנטומיה של כאב

קריירת העיתונאות של יאנסי לא ממש המריאה עד אז. הוא ראיין זוג צעיר שנפצע קשה על ידי דוב גריזלי; הוא גם ראיין סטודנט שסיפר כי אחותו הקטנה מתה בגיל צעיר מסרטן למרות כל הטיפולים והתפילות. יאנסי החל לתהות מדוע אנשים צריכים לסבול ככה? מה המטרה?

נקודת המוצא שלו בחקר הסבל הייתה הכאב. הכאב הפגיש אותו עם אחד מחלוצי חקר הכאב – ד”ר פול בראנד שזכה להכרה ולפרסים רבים על עבודתו הרפואית. המרכזית שבהן הייתה תכנון מערכת כאב מלאכותית שתסייע לאנשים שאיבדו תחושת כאב בידיהם או ברגליהם עקב מחלת הצרעת. בניגוד לכל יתר בני האדם, המטופלים של ד”ר בראנד לא סבלו מכאב, אלא מחוסר כאב – הם פגעו בעצמם מבלי לשים לב. כשנתקעו בחפץ הם דיממו בלי להבחין בכך. וכשרצו בשטח סלעי הם שברו את עצמותיהם לעתים קרובות מבלי לחוש ונאלצו לעבור ניתוחים רבים.

איור: Fotolia

אבל תכנון מערכת כאב התבררה כמשימה לא פשוטה בכלל, כיוון שכדי לתכנן מערכת הקשורה באיברי הגוף, יש לצפות את צרכי הגוף ולהכיר אותם היטב. למעשה הוא היה צריך לחשוב על היצירה הזאת שנקראת “אדם”, ולתפקד כבורא של מערכת מורכבת וחכמה. בסיוע מהנדסים וביו-כימאים הוא פיתח סוג של עצב מלאכותי שהתחבר לאצבע כמו כפפה ושידר תחושת כאב כשהופעל עליו לחץ. אבל למרות הניסיונות החוזרים ונשנים להתאים אותו למטופליו, בסופו של דבר הוא נאלץ לסגור את הפרויקט.

ד”ר בראנד הבין עד כמה מורכבת מערכת הכאב בגופנו וכמה קשה עד בלתי אפשרי לחקות אותה. הספרות הרפואית מכילה מאגר עצום של עובדות על “רשתות הכאב” שבגוף. מבט מבעד למיקרוסקופ מגלה שרק על העור האנושי קיימים מיליוני “חיישני כאב” הממוקמים בפני השטח של העור. הם אינם מיועדים לחוש רק כאב, אלא גם לדווח על מידע נוסף שמגיע: לחץ, מגע, חום וקור. בתוך הגוף רשתות הכאב בנויות בצורה מורכבת לא פחות.

הרופאים רצו לבדוק מה יקרה כאשר יסיתו את תשומת הלב של הנבדקים ממקור הכאב. האם תהיה לכך השפעה על עוצמת הכאב שהם חשים? התוצאות הפתיעו אותם

בספר (Gift of Pain 1997) שחיבר במשותף עם יאנסי, הוא מכנה את מערכת הכאב “יצירה אלוהית”. “תודה לאל על המצאת הכאב! אני לא חושב שהוא יכול היה לעשות עבודה טובה יותר”.

ככל שד”ר בראנד התבונן במטופליו הוא הגיע למסקנה ברורה יותר: הכאב הכרחי לגופנו. בלעדיו לא ניתן לחיות לאורך זמן בעולם הזה. בין אם אנו מבינים כיצד המערכות עובדות ובין אם לא לגמרי, הן קיימות כנראה לא במקרה. הן נמצאות בגופנו מסיבה מסוימת וקיים מאחוריהן תכנון מדוקדק ומורכב.

אבל יאנסי לא עצר פה. הוא הבין שכאב פיזי אינו מקור הסבל היחיד. ויש שיגידו שהוא אפילו לא חזק כמו הסבל המנטלי שאנו חווים ביום-יום כשאנו נתקלים בבעיות החיים. יהיו אלה בעיות בזוגיות, קונפליקטים עם עמיתים לעבודה או זיכרון ילדות שלא נרפא – התחושות שמתלוות לכך קשות וגורמות לסבל רב. הסבל הזה חודר לנשמה וגורם לתחושת חוסר אונים וייאוש. איזו משמעות יש לכאב שנוצר בנפשנו כאשר נולד לנו ילד בעל מום? או כאשר אנו מאבדים קרוב משפחה שנפטר? ומדוע זה בכלל קורה?

תורת הגמול

בעודה שוכבת בבית החולים חסרת אונים המשיכה להדהד בראשה של קלאודיה סקסטון שאלה שלא הרפתה ממנה: “למה אני?”

יאנסי החל לחפש תשובות במסורות העתיקות. ספר משלי מספר בין היתר שאלוהים יצר את בני האדם ואת החברה האנושית כדי לפעול על פי עקרונות קבועים. יושר, אמיתות וחמלה מובילים לתוצאות טובות. רמיה, שקר ותאוות בצע מובילים לתוצאות הפוכות.

בבודהיזם קוראים לזה “קארמה” – חומר שנצבר בגופנו בגלל דברים רעים שעשינו בעבר, בחיים האלו או בחיים קודמים. כדי להיפטר מהקארמה עלינו לסבול. לידה היא סבל, עצב הוא סבל ואובדן ומוות הם סבל.

פרופ’ דארין מק’מהון

אנשים הנוסעים למנזרים בהודו ובסין מתבקשים לשבת במדיטציה בריכוז עמוק, ותוך כדי ישיבה ממושכת לסבול כאב המאפשר להשיל קארמה מהגוף. הם גם מתבקשים להשיל “החזקות” – תשוקות, תאוות, רצונות ואינטרסים אישיים שליליים שהאדם “מחזיק” בהם. בדרך זו הם יכולים להגיע למצב תודעה גבוה יותר, ולבסוף להשתחרר מהסבל ולהגיע לנירוואנה. לפי הבודהיזם, מי שלא רוצה לסלק את הקארמה, יצטרך בכל זאת לסבול בדרכים שונות ומגוונות. אולי תתקוף אותו מחלה או שיסבול מחיים מייגעים ומצערים.

מי שולט בחוקי הסבל והקארמה? כשיאנסי סרק את התנ”ך הוא גילה מספר תשובות אפשריות: בספר בראשית מסופר שאלוהים היה מקור הסבל הישיר של ער (בנו של יהודה). אלוהים הרג אותו לאחר שחטא (לפי פרשנות רש”י וחז”ל); ספר איוב מצביע על השטן שמפיל אסונות על איוב בזה אחר זה (לאחר שמקבל את הסכמת אלוהים); ובספר משלי מתוארות ההשלכות הטבעיות שייגרמו לאדם עקב התנהגותו: אם יתנהג בצורה מרושעת הוא יסבול יום אחד בגלל זה.

בעת המודרנית, עם התגבשות התפיסות המטריאליסטיות והאתאיסטיות, בני האדם החלו להיפרד מהמחשבה שלאדם יש נשמה ושמישהו למעלה מפקח על העניינים. כשהנשמה עזבה, נשאר הגוף, ואיתו השאלה: “למה צריך לסבול אם לא באמת חייבים?”

יאנסי הבחין שעצות והסברים הגורמים למטופלים להתמקד בסבל עצמו לא סייעו להם, אלא בדיוק להיפך, ומצא את הדבר המועיל ביותר שאנו יכולים לעשות עבורם

תנועת האינטלקטואלים שכונתה תנועת הנאורות (ההשכלה) במאה ה-18 רצתה לשפר את העולם הזה, את החיים בו ולקדם את היכולת שלנו ליהנות ממנו. הפילוסוף האנגלי ג’ון לוק, אחד ממייסדי התנועה, אמר ש”עיסוקו של האדם הוא להיות מאושר”, כלומר, אין עליו להניח שהסבל הוא חלק טבעי מחייו. באותה תקופה גם החלו להתפרסם ספרים שהדגישו כי האדם לא צריך לסבול מלידה עד מוות, אלא להיות מאושר.

נוסף על כל אלו, רעב ומגפות הופיעו בתדירות נמוכה יותר. אנשים דאגו פחות לשרידותם ועסקו יותר בשאלה כיצד לחיות טוב. הם החלו לדמיין מה יקרה אם הם ימשיכו לנסות לשלוט על נסיבותיהם, לכופף את העולם ואת אי הוודאות שבו לטובתם.

ההיסטוריון פרופ’ דארין מק’מהון מאוניברסיטת פלורידה – אחד מחוקרי “האושר” המובילים בעולם שהתראיין לאפוק טיימס – מזהיר מהמציאות החדשה הזו שבה הרדיפה אחר האושר והניסיון להימנע מסבל הפכו למטרה העיקרית. “לא משנה כמה התקדם העולם, הסבל לא נעלם”, אמר מק’מהון, “לפי התרבויות העתיקות, הוא בלתי נמנע. כולנו נחווה טרגדיות בחיינו. אז להעמיד פנים שסבל לא יקרה – זה לא הפתרון. ללמוד איך להתמודד עם הסבל – זה כן”.

כיצד להגיב לסבל?

בניסוי שנערך ב-1967, זימנו שלושה רופאים למעבדתם 50 נבדקים והפעילו עליהם חום הולך וגדל שנוצר ממקור חיצוני. המטרה הייתה לבדוק מתי הנבדקים ירגישו כאב.

אבל הנבדקים לא ידעו שלרופאים הייתה מטרה נוספת. הם רצו לבדוק מה יקרה כאשר יסיתו את תשומת הלב של הנבדקים ממקור החום. האם תהיה לכך השפעה על עוצמת הכאב שהם חשים?

כשהסיתו את תשומת הלב שלהם באמצעים שונים כמו פעמון, נגיעה ביד או קריאת סיפור בקול רם, הם הבחינו שלפעמים נאלצו להפעיל חום הגבוה ב-45 אחוז כדי שהנבדקים יבחינו בכאב. על זרועם של חלק מהנבדקים אף החלו להופיע שלפוחיות מבלי שהם הבחינו בהן. מנגד, כאשר דעתם של הנבדקים לא הוסחה והם חשבו על הכאב (כפי שקורה אצל חולים רבים השוכבים במיטת בית החולים), הם הראו רגישות גבוהה הרבה יותר (Hardy, Wolff, Goodell, 1967).

בדומה לכך, כשיאנסי ישב לצדה של קלאודיה ומול חולים סופניים נוספים, הוא הבין שכל ההסברים והעצות שגורמים למטופלים להתמקד ולשקוע בסבל עצמו לא סייעו להם, אלא בדיוק להיפך. הוא הבין שהדבר המועיל ביותר שאנו יכולים לעשות עבורם הוא לתת להם תחושה של תקווה – שהם לא הגיעו לסוף הדרך ושיש עתיד בהיר עבורם. בדיוק הפוך מחוסר האונים שהם חשים מהעולם.

איור: Fotolia

ניסויים שנערכו על חיות ועל בני אדם המחישו את העיקרון הזה. ד”ר קורט ריכטר, שהיה פסיכולוג באוניברסיטת ג’ון הופקינס, ערך ניסוי מזעזע שבו הכניס שתי חולדות למיכל מים גדול. את החולדה הראשונה הוא זרק לתוך המכל ובדק מה קורה לה. חולדות הן שחייניות טובות, ולכן החולדה חתרה והשתכשכה במים במשך כ-60 שעות עד שהותשה ולבסוף טבעה למוות.

עם החולדה השנייה הוא עשה ניסוי שונה. הוא החזיק אותה בידיו במשך כמה דקות עד שהיא נכנעה והפסיקה להיאבק. לאחר מכן הוא הניח אותה במים. אחרי ששחתה במשך מספר דקות בודדות, היא לפתע שקעה בפסיביות לתחתית המכל ומתה. ד”ר ריכטר העלה את התיאוריה שהיא פשוט “ויתרה”. אחרי שנאבקה בתוך ידיו היא השתכנעה שאין לה סיכוי להיאבק במים, אפילו לפני שנכנסה אליהם. לפי התיאוריה שלו: היא מתה מחוסר אונים.

ניסויים אחרים הראו שתחושת חוסר אונים יכולה לשנות את הפיזיולוגיה. בניסוי אחד, נתנו לשתי קבוצות של עכברושים שוקים חשמליים. לחיות בקבוצה הראשונה ניתנה אפשרות לכבות את הזרם באמצעות דוושה, ולקבוצה השנייה לא. אחרי זמן מסוים של שוקים חשמליים התברר שהזרם כבר לא הכאיב או הפריע לעכברושים, אבל העכברושים בקבוצה השנייה – שלא ניתנה להם האפשרות לכבות את הזרם – הפכו לפגיעים הרבה יותר למחלות.

בניסויים שנערכו על בני אדם, הודגמה האנטי-תזה של חוסר האונים – כוחה המרפא של התקווה. בקיץ 1996 ערך במרכז הרפואי של יוסטון ד״ר ברוס מוסליי (Moseley) הפקה דרמטית של מצג שווא. לעשרה חולים שסבלו מדלקת פרקים ניוונית בברך נקבע אצלו תור לניתוח שהיה אמור להקל על הכאבים שמהם הם סבלו. הם עברו בדיקות והרדמה והוכנסו לחדר הניתוח.

מחדר הניתוח כולם חזרו הביתה עם קביים וכדורים נגד כאבים. מה שקרה באמת בחדר הניתוח הוא שלכולם ביצעו חתכים לפתיחת אזור הברך, אבל רק חמישה עברו בפועל ניתוח לתיקון הברך. היתר עברו ניתוח מדומה, תרגיל ב”כאילו”, הנקרא בשפה הרפואית “ניתוח פלצבו”. הצלקות שהיו לכולם על הברך לאחר תפירת החתכים לא הסגירו מה באמת קרה לכל אחד.

התוצאות הפתיעו את כולם. ניתוח הפלצבו אכן עבד. חצי שנה לאחר הניתוח, המטופלים עדיין לא ידעו מי מהם עבר ניתוח אמיתי ומי ניתוח מדומה, אבל כולם דיווחו על הקלה ניכרת בכאבים ושיפור ניכר ביכולת התנועה. אלה שעברו ניתוח אמיתי לא השתפרו יותר מאשר אלה שעברו ניתוח פלצבו.

ב-2002 חזר ד”ר מוסלי על הניסוי, הפעם עם 180 מטופלים. שנתיים אחרי הניתוח, כל המטופלים דיווחו על הקלה גדולה בכאבים וגם הפעם אלה שעברו ניתוח אמיתי לא השתפרו יותר מאשר אלה שעברו ניתוח פלצבו.

“תקווה אמיתית מאפשרת לאדם להאמין שאפילו אם הוא נופל והגרוע מכל קורה”, כותב יאנסי, “הוא עדיין לא הגיע לסוף הדרך. הוא יכול לעמוד ולהמשיך הלאה”.

בתוך מחילת הארנב

להתמודדות מול סבל קיים בכל זאת רובד נוסף, עמוק עוד יותר. לפני כ-80 שנה הפסיכו-אנליטיקאי אדמונד ברגלר שכתב 25 ספרי פסיכולוגיה, הבחין שבמערכת ההפעלה של הפסיכולוגיה האנושית קיים פגם רציני. משהו הדומה לווירוס או לבאג במערכת מחשב.

ברגלר קרא לזה “החזקה רגשית”. כשאנו סובלים מקושי מנטלי, במקום להמשיך הלאה אנו נתקעים בתוכו, כאילו אנו קצת נהנים ממנו. רעיון הדומה מאוד ל”החזקה” שמדברים עליה בבודהיזם לפיה אנו מחזיקים ברגשות כמו קנאה, כעס ותשוקות.

ברגלר הסכים עם פסיכו-אנליטיקאים קלאסיים שאנו אוגרים במוחנו מגיל ילדות תחושות וחוויות של קיפוח, דחייה, חוסר אונים וכד’. כיוון שהרגשות השליליים נותרים לא פתורים, בהמשך החיים נחווה אותם שוב ושוב בדרכים כואבות. לפי ברגלר, כמבוגרים אנו מפרשים לעתים קרובות את חוויותינו מתוך המושגים שצברנו.

כאשר אנו חווים רגש שלילי אנו נוטים להאשים אוטומטית אחרים ומשוכנעים שהם גרמו לנו להרגיש כך או שהם מקור האכזבה, הכעס או הקנאה שלנו. מעטים מאתנו, לפי ברגלר, מוכנים להכיר בכך שהסבל הרגשי שנגרם לנו נוצר בגלל נכונותנו למחזר אותו.

לדוגמה, אדם שמקנא צריך לנסות להבין מדוע הוא סובל מקנאה. ייתכן שיש לו “החזקה” עמוקה יותר לתחושה של דחייה. בגיל צעיר הוא חווה דחייה שגרמה לו סבל, ומאז זה עולה בכל פעם ומתבטא בדרכים שונות – בפעם הזו בצורה של קנאה. זה המקור הנסתר לסבל שלו.

בספרו Why we suffer (2015) מתאר הפסיכו-תראפיסט פיטר מיכאלסון את התיאוריה של ברגלר. “נניח שאתה עומד בתור לקופה במכולת ומישהו לפתע ‘חותך’ אותך בתור. אתה יכול להגיב באגרסיביות כלפיו או בפסיביות ולא לומר כלום. אם אתה אגרסיבי, אתה בסכנה ‘לזרום עם השליליות’ של המצב ולהפוך ללוחמני. ככל הנראה תסבול מאוחר יותר מתחושת אשמה או מבוכה על תגובתך המוגזמת. אם לא תגיד כלום, אתה גם כן בסכנה ‘לזרום עם השליליות’ כשתהפוך לזועף ורותח מכעס, ובהמשך תבקר את עצמך על הפסיביות שהפגנת כשאפשרת לו להמשיך עם ההתנהגות החצופה שלו.

“אז איך אפשר בסיטואציה כזו לא להיהפך לשלילי? אתה צריך להיות מסוגל לקחת אחריות על השליליות שלך. השליליות הזו שייכת לך. האיש שחתך אותך בתור לא גורם לה. הוא רק מפעיל אותה בך. אתה צריך להתבונן במרכיבי השליליות שמופעלים בתוכך. האם אתה מרגיש שהאיש הפגין חוסר כבוד כלפיך? אם זו התחושה שמכאיבה לך, פירוש הדבר שיש לך החזקה לרגשות שליליים הקשורים בתחושת חוסר חשיבות ואי הערכה”.

מיכאלסון מציע שנשאל את עצמנו שאלות פשוטות: מדוע אני כועס? ממה אני מפחד? מה גורם לי להרגיש עצוב? למה אני מרגיש בודד? ובגדול: מדוע אני סובל?

תמונה: Fotolia

הסימנים הראשונים להתדרדרות הקוגניטיבית של סילביה הטצר (83) ממנצ’סטר שבבריטניה החלו להופיע בערך לפני חמש שנים. היא שכחה תאריכים כמו ימי הולדת, אבל בהמשך כבר התחילה לאבד חפצים ולשכוח תורים רפואיים שקבעה. “השפל הנמוך ביותר היה כשהיא כבר לא ידעה מי אני. נאלצתי לאשפז אותה בבית חולים, למען הבטיחות שלה”, מספר בנה מארק בריאיון לאפוק טיימס.

בבית החולים, כשעלה החשד לדמנציה ולאלצהיימר, ערך הצוות הרפואי לסילביה מבחן זיכרון. “היא ממש לא הצליחה בו. היא לא ידעה איזה יום הוא בשבוע או איזו שנה זו הייתה. היא גם לא ידעה מי ראש הממשלה או מי המלכה. היא אובחנה בתור חולת אלצהיימר”.

הייתי חייבת להציל את הגוף מהשפעות הרעלים. לאחר ששיקמתי את הגוף, גיליתי שהמוח שלי חוזר לתפקד

האירועים המביכים בבית החולים נמשכו. באחד המקרים היא ניסתה להתקשר למשטרה בטענה שחטפו אותה והיא מוחזקת שם בניגוד לרצונה. במקרה אחר היא עוררה מהומה כשצעקה במחלקה שזהו בית המלון הגרוע ביותר שהגיעה אליו ושלא תחזור אליו לעולם.

הרופאים רשמו לסילביה מספר תרופות אבל אלו יכלו רק להאט את ההתדרדרות, לא היה שום סיכוי שהן יצליחו לעצור אותה או להפוך את כיוונה. “האלצהיימר שאב כל רגע מחיינו והרגשנו שחייבים להילחם בו לפני שיהיה מאוחר מדי. החלטנו לפתוח במחקר משלנו ולראות אם יכולה להיות תועלת כלשהי באיזה טיפול חלופי”, כתב מארק בבלוג שלו.

סילביה הטצר ובנה מארק

כדי להתחיל במחקר הפרטי שלו, נעזר מארק ביועץ מטעם איגוד חולי האלצהיימר הבריטי שליווה אותו ונתן לו עזרה ותמיכה רבה לאורך הדרך. הוא גם נתן לו קצה חוט וכיוון אותו למספר ספרים בתחום. מארק ליווה את אימו במהלך היום בבית החולים, ובשעות המאוחרות של הלילה הוא התפנה לחיפושים באינטרנט כדי להשלים את מה שלמד מהספרים. הוא בנה תוכנית, לפחות כזאת שיכול היה להתחיל ממנה.

עברו עוד מספר שבועות נוראים. “השיפור לא היה מידי”, נזכר מארק. “וזה גם דרש הרבה עבודה קשה, אבל בהדרגה התחלנו לראות את התוצאות”. הסימן האופטימי הראשון הופיע כשסילביה חזרה סוף סוף לזהות אותו. מאוחר יותר גם את החברים ואת המכרים שבאו לבקר, ושבועות ספורים מאוחר יותר היא אפילו חזרה לשוחח איתם שיחות משמעותיות. “בערך חודשיים וחצי אחרי שהתחלנו עם השינויים בחנו אותה שוב במבחני הזיכרון, ואז כבר ראו שיפור מסוים בתוצאות שלה”.

כשמשפחתה החלה לראות שהיא חוזרת בהדרגה לעצמה, הם עודדו אותה לחזור לאמנות, להאזין למוסיקה וליהנות מחיי חברה. “הגירוי המנטלי הזה הוא אחד המפתחות החשובים”, מסביר מארק. “הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות לאדם מבוגר חולה אלצהיימר או דמנציה זה להרחיק אותו מהחברה ולסגור אותו בבית חולים או במוסד נפשי כלשהו. כך הוא רק מבודד ומובל למערבולת.

“זה היה תהליך הדרגתי מאוד, אבל בסופו של דבר קיבלתי את אימא שלי בחזרה”. אז איך הצליח מארק להציל את החיים של אימו סילביה ולרפא אותה מאלצהיימר?

לתת לגוף לרפא את עצמו

את גל וייס, תל אביבית לשעבר, האלצהיימר תפס בגיל מוקדם הרבה יותר. ערב אחד, באמצע שנות ה-40 לחייה, היא מצאה את עצמה אבודה ברחובות תל אביב. “משלטי הרחוב הבנתי שאני בפינת אבן גבירול ומאנה. הכרתי את שמות הרחובות וידעתי שאני הולכת בהם כמעט כל יום, אבל לא הצלחתי לגבש שום מפה פנימית של הרחובות שהלכתי בהם כל החיים”, היא מספרת לאפוק טיימס.

שבועיים לאחר מכן קרה לה מקרה דומה, רק שהפעם לקח לה מספר שעות עד שהצליחה להיחלץ מאזור תעשייה שהיה אמור להיות לה מוכר, ולמצוא את דרכה חזרה לתל אביב. למחרת היא הגיעה לרופאת המשפחה וביקשה בירור נוירולוגי. הרופאה הפתיעה אותה וסיפרה שכבר לפני מספר שנים היא התחילה בירור כזה בחשד לאלצהיימר, אבל לא השלימה את הבדיקות. “לא היה לי שמץ של מושג על מה היא מדברת. אבל זה די הגיוני שכשיש אלצהיימר לא זוכרים ללכת לבדיקות אלצהיימר”, היא אומרת.

לקח בערך שנה עד שהגוף שלי החל להשתקם ושמתי לב שגם המוח הולך ומשתפר – שיקום הגוף הביא לשיקום קוגניטיבי

לאט לאט היא נזכרה באותו בירור שהתחילה בעבר, ובעיקר זכרה ממנו משפט אחד שאמרה לה הנוירולוגית: “אבל חשוב שתדעי – אין מה לעשות”.

“את ה’אין מה לעשות’ הזה שמעתי מעוד כמה נוירולוגים וגם מאנשים אחרים. המשפט הזה ליווה אותי בשנות ה-40 לחיי בזמן שהקריירה שלי נהרסה וחוויתי התדרדרות קוגניטיבית איומה: איבדתי מילים ולא הצלחתי להגדיר מילים ומושגים”. וזה לא נעצר בזה. היא מספרת שיכולת החישוב נעלמה, שיקול הדעת התדרדר קיצונית והיא קיבלה החלטות מטופשות. גם היכולת להכיל תסכולים ולחצים ירדה לאפס “וכמובן שגם הזיכרון והריכוז נפגעו”.

“הכול לווה בהרבה בלבול, סוג של ערפל מוחי. אני קוראת לזה תחושת טמטום. לקח לי זמן להבין מה שואלים אותי. מה מדברים אליי. המון זמן הסתובבתי בתחושה שאין לי כלום במוח”.

מצב רוחה השתפר כשהחליטה לקחת את עצמה בידיים וחזרה לפעילות גופנית וליצירה אמנותית. אבל נקודת המפנה הגיעה רק לאחר שהעניינים התדרדרו הרבה יותר.

גל וייס

בסוף 2013 חלתה וייס בעקבות שאיפת “מטהר אוויר” שרוסס בשירותים. היא סבלה במשך שלושה שבועות מהרעלה קשה שבעקבותיה החלה להתפתח בהדרגה רגישות כללית לכימיקלים סינתטיים (תמרוקים, חומרי ניקוי, צבעים, עשן ועוד ועוד). בעודה מחפשת מקום מגורים נקי מזיהום, גילתה שהיא רגישה גם לקרינה אלחוטית ולקרינת סלולר. כל אלו הובילו לדבריה לקריסת מערכות חלקית. היא סבלה מכאבי ראש נוראיים, עצמותיה החלו להישבר מאליהן, שיניה השחירו והתפוררו והיא איבדה הרבה ממשקלה עד שנותרו ממנו רק 33 ק”ג. באותם ימים גם התפקוד הקוגניטיבי היה גרוע מתמיד.

כשהיא מנסה לגלות מהו הדבר שעינה כל כך את גופה (כיוון שהמערכת הרפואית לא סיפקה תשובות), היא גילתה ספר ששינה את גורלה (Beating Alzheimer’s, 1991). כתב אותו טום וורן – האדם הראשון בעולם שפורסם שנרפא מאלצהיימר לאחר שנוקה ממתכות שזיהמו את גופו. “הספר הקטן הזה שינה את חיי. כל קטע וקטע תרגמתי וסיכמתי שוב ושוב עד שהצלחתי לזכור משהו ולהתקדם לקטע הבא. בסוף קלטתי מספיק בשביל להבין מה אני צריכה לחפש. לראשונה שמעתי על רגישות לכימיקלים, ובדיעבד הבנתי שזה גם מה שגרם לאלצהיימר של סבתי”.

כשהצליחה למצוא מקום מגורים נמוך קרינה (“וזה ממש מסובך בעולם היום”, היא מדגישה) ולבנות לעצמה סביבה נקייה מקרינה ומכימיקלים מזיקים, החלה בריאותה להשתפר. היא צרכה מזון בצורה של שייקים והקפידה להרבות בפעילות גופנית. “לאט לאט עליתי במשקל. שיקמתי את מערכת העיכול ובניתי את מסת השריר מחדש.

“הקפדתי לתת לגוף את התנאים שהוא צריך כדי לרפא את עצמו: נמנעתי מכימיקלים סינתטיים ומקרינה והקפדתי לצאת יחפה אל הטבע”. היא גם הקפידה על הירגעות, על תרגול מוחי, על שיקום השינה שדפוסיה השתבשו ועוד. לקח בערך שנה עד שהגוף שלי החל להשתקם ושמתי לב שגם המוח שלי הולך ומשתפר – שיקום הגוף הביא לשיקום קוגניטיבי. במהלך 2017 הבחנתי שהמוח שלי חוזר לתפקד.

“במקרה שלי הקשר [של האלצהיימר] למפגעים הסביבתיים, לקרינה ולכימיקלים מזהמים הוא קריטי, בלי שום ספק”.

אבל וייס מסבירה שגם האמונה סייעה לה מאוד לריפוי. “אמונה בכוח עליון, בטבע או בכוחות הפנימיים. תפילה, אגב, מסייעת מאוד גם היא. בדומה למדיטציות ולהתרוממות רוחנית”, היא אומרת. “ברגע שנתקלתי במישהו שהצליח הבנתי שאפשר. זה נתן לי תקווה ושמחה, מטרה לשאוף אליה והיה לי ברור שאצליח. אמנם אנשים בסביבתי לא התייחסו להצלחה שלו ברצינות, אבל עבורי זה היה אור גדול. התחברתי למסר וזיהיתי את עצמי במסע דומה. סימנתי מטרה”.

כשווייס גילתה שהמוח שלה השתפר היא חיפשה מקרים דומים למקרה שלה ומה אומרים המומחים וגילתה שרק עשרה אחוזים מהחולים נושאים את גן האלצהיימר. האחרים סובלים מהמחלה מסיבות אחרות. “לכן, הימנעות ממפגעים סביבתיים ושינוי אורח חיים משפר את מצבם עד ריפוי מלא. עבור 90 אחוז מהחולים זהו הפתרון”, היא מסכמת.

כלומר הריפוי שלך מהאלצהיימר בעצם היה מין השפעת לוואי של הריפוי הכללי של הגוף. 

“כן, הייתי חייבת להציל את הגוף מהשפעות הרעלים והקרינה. לאחר ששיקמתי את הגוף, גיליתי שהמוח שלי חוזר לתפקד. מעבר לזה, במשך זמן ממושך הסתובבתי עם ה’אין מה לעשות’ שאמרו לי. לכן, חשוב לי שאנשים ידעו שיש תקווה גם אם זה לא פשוט”.

שינויים נרחבים כאלה באורח החיים נראים מאתגרים, במיוחד לחולי אלצהיימר. 

“נכון, כשמדובר באלצהיימר מתקדם או סופני אני לא יודעת כמה השיטות האלו מעשיות, אלא אם כן יש סביבה תומכת – מי שמכין את האוכל ודואג להעסיק את החולה. כמו במקרה של סילביה הטצר (מתחילת הכתבה), שבנה מארק טיפל בה במסירות”.

למעשה “פתרון הקסם” שמצא מארק היה לשנות את התפריט של אמו ולשלב בו הרבה מאכלים צמחיים כמו ירקות עליים וירוקים, בוטנים, פירות יער, פטריות ועוד, תוך הימנעות מבשר, משומן וממאכלים ממותקים. כדי להשלים את זה הוא גם הקפיד לספק לה מגוון תוספי תזונה.

“אם אין מישהו כזה לצד החולה, אז השיטות האלו יותר מתאימות לשלבים המוקדמים יחסית של מניעה או של עצירת ההתדרדרות. הרי התפתחות דמנציה ואלצהיימר היא תהליך איטי שאורך עשרות שנים”, מסבירה וייס.

אך מה אומרים המדענים?

36 גורמים למחלה

ד”ר סאלי ויינריך (71) מדרום קרוליינה, לשעבר חוקרת סרטן, התחילה לחשוד שמשהו לא בסדר אצלה כששמה לב שהיא שוכחת שוב ושוב את שמות הנכדים שלה, וכאשר שכחה את הארנק כשביקרה במכולת.

בבדיקות ההדמיה שעשתה ב-2016 מצאו במוחה משקעים של החלבון “עמילואיד בטא” – חלבון שכבר שנים נחשב לגורם למחלת האלצהיימר. האבחון היה ברור: שלבים מוקדמים של אלצהיימר. היא לקחה את הבשורה קשה. “זו הייתה תחושה של חוסר תקווה מוחלט. רציתי למות”, סיפרה בריאיון לחדשות CBN.

סדרת הבדיקות המקיפה שפיתח – “קוגנוסקופיה” – נועדה למפות את כל אחד מ-36 הגורמים ולקבוע מה מצבו של המטופל באותו היבט

מרטין, בעלה, גם הוא איש אקדמיה – חוקר ביו-אינפורמטיקה בגמלאות, נכנס לאינטרנט כדי לחפש ישועה. להפתעתו הוא מצא קצה חוט: פרוטוקול חדש שפיתח דייל ברדסן, פרופ’ לנוירולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג’לס. על פי הפרסומים הצליח ברדסן לרפא כבר מאות מטופלים מהמחלה הנוראה.

כאשר בני הזוג הגיעו למעבדתו של ברדסן, הוא קודם כל הפנה את סאלי לסדרת בדיקות מקיפה שנועדה למפות את הגורמים לאלצהיימר הפרטי שלה. במשך 30 שנות מחקר למד פרופ’ ברדסן שיש כ-36 גורמים שונים היכולים לגרום לאלצהיימר ובהם חשיפה לרעלים מסוימים או מחסור בוויטמינים מסוימים. כדי למגר את המחלה חשוב לוודא שכל אחד מ-36 הגורמים האלו מטופל כיאות.

סאלי ויינריך | תמונה: Sally Weinrich Youtuba Page

במקרה של סאלי התברר שלחץ, חוסר שינה וחשיפה לרעלים מסוימים הם הגורמים המרכזיים. בהמלצתו של פרופ’ ברדסן, השינוי הראשון שהיא שילבה באורח חייה נועד להפחית מעט את הלחץ בשגרת יומה – היא התחילה כל יום ב-30 דקות של תפילה. ולדבריה, הייתה לכך השפעה מידית על הזיכרון שלה.

במהרה היא גם הצליחה לחזור ולשלב פעילות גופנית בשגרת יומה: טיולי הליכה, יוגה, פילאטיס, שחייה ובהמשך אפילו חזרה לשוט בקייק באגם הסמוך לביתה. עם אלו היא הרגישה במהרה שיפור ניכר בתהליכי החשיבה שלה. בהתאם להנחיותיו של פרופ’ ברדסן היא גם התחילה להקפיד על שמונה שעות שינה ביממה, החליפה את הדיאטה שלה לדיאטה דלה בפחמימות ונטולת סוכרים, הקפידה למנוע כל חשיפה שהיא לרעלנים, כמו עובש וחומרי הדברה, וטיפלה בזיהומים שהסתתרו בגופה כבר זמן ממושך.

בריאיון לערוץ הטלוויזיה ABC7 מיולי 2018 היא מספרת שהאבחונים שעשתה שנתיים קודם לכן הצביעו על קשיים קוגניטיביים הנובעים מהמחלה, אבל כשלאחרונה נבחנה באותו מבחן היא עברה אותו בצורה מושלמת. “אני שוב מרגישה תקווה… קיבלתי את חיי בחזרה”.

להחזיר את השליטה למוח

בארה”ב יש היום כמעט 6 מיליון אנשים המאובחנים במחלת האלצהיימר. עם העלייה הצפויה בתוחלת החיים, על פי התחזיות, בשנת 2050 כ-14 מיליון איש בארה”ב לבדה יתמודדו אתה. בישראל, על פי ההערכות, מאובחנים היום בין 150 אלף ל-200 אלף חולים והמספר הולך וגדל.

לראשונה זוהתה המחלה ב-1906 על ידי החוקר הגרמני אלויס אלצהיימר וכבר שנים שמחפשים לה מענה. מאז שנות ה-80 החשוד המרכזי למחלה נקרא “עמילואיד בטא” – סוג של חלבון קצרצר המופיע בריכוז גבוה במוחם של החולים וחוסם את התקשורת בקרב תאי המוח – הנוירונים.

האם במקום התחזיות ל-140 מיליון חולי אלצהיימר בעולם ב-2050, נראה שעוד ועוד אנשים מצליחים להירפא ולהשתקם מהמחלה הנוראה?

כפי שמסביר פרופ’ דייל ברדסן בספרו “הסוף לאלצהיימר” (2017), בעשרות השנים האחרונות נעשו מחקרים רבים שנועדו לפתח תרופות שיסלקו את העמילואיד או שיימנעו את הייצור שלו. “במקרים רבים הרכיבים שנבחנו עשו עבודה מצוינת בהסרת העמילואיד או בחסימת האנזים המייצר אותו. הרכיבים שנבחנו עשו בדיוק את מה שציפו מהם בהתאם לתיאוריה המקובלת, אבל מצבם של המטופלים לא השתפר ולפעמים אפילו התדרדר”, הוא כותב בספרו.

כבר מתחילת דרכו המקצועית התעניין ברדסן בגורמים היסודיים למחלות מוח נוראות כמו אלצהיימר, פרקינסון, ALS ועוד, ורצה להבין מהם התהליכים הביוכימיים הבסיסיים ביותר המובילים להן. ב-1989 הוא הקים את מעבדת המחקר שלו באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג’לס והשאלה שעניינה אותו הייתה מה גורם לתאי המוח מלכתחילה להתדרדר במחלות האלו? האם זו תקלה או שאולי בכלל מדובר בתהליך טבעי שקורה במוח אבל יוצא משליטה?

תאי העצב שגידל באמצע שנות ה-90, שאליהם החדיר גנים הקשורים לאלצהיימר, התחילו לספק קצה חוט. מתברר שלתאים כאלו יש נטייה מפתיעה להתאבד. מה גורם להם להתאבד? 15 שנות מחקר נוספות והתבררה התמונה: אמנם בהתאם להשקפה המקובלת לעמילואיד אכן יש תפקיד חשוב בהתאבדויות האלו, אבל זה רק חלק קטן מהתמונה.

איור: Fotolia

בהפשטה גסה, מתברר שהעמילואיד הוא חלק ממנגנון בקרה רחב יותר של המוח האומד בכל רגע ורגע את מצבו. למשל, כמה משאבים כמו ויטמינים או חומרים מזינים אחרים עומדים לרשותו או עם כמה רעלנים עליו להתמודד.

כשהמצב ממש חמור, ואין אפילו יכולת לתחזק את המנגנונים שכבר פועלים במוח, מנגנון הבקרה הזה מבטיח שלתפקודים החשובים ביותר כמו ויסות הנשימה, למשל, יישארו די משאבים. אם צריך, הוא אפילו מורה לתאים “פחות חשובים”, למשל כמו אלו המשמשים אותנו כדי לזכור את מה שקרה אתמול בערב, לפנות את מקומם ולהתאבד.

זה אומר שאם רוצים לנצח את המחלה ולמנוע מגושי העמילואיד להצטבר ולגרום את הנזקים שלהם, לא נוכל לעשות זאת רק אם נעלים אותם. נצטרך לספק למוח את כל הצרכים שלו כדי שהוא יחזור לאיזון ויפסיק לייצר עוד ועוד מהעמילואיד. וכאן בדיוק נכנסים לתמונה 36 הגורמים שגילה ברדסן וגם הרעיון שחשוב שנטפל בכולם.

כדי לעשות קצת סדר בעשרות הגורמים האלו, חילק אותם פרופ’ ברדסן לשלוש קטגוריות: דלקתיות, כמו זיהומים חבויים בגוף; מחסור בחומרים מזינים כמו ויטמינים או הורמונים מסוימים; חשיפה לרעלנים, כמו עובש, לדוגמה. כפי שהבין ברדסן, אם רק נסלק את הרעלנים אבל עדיין נשאר עם הדלקת הכרונית, לא הגענו לאיזון הנדרש והמוח ימשיך ליצר את העמילואיד.

פרופ’ ברדסן ממליץ לכל מי שמגיע לגיל 40 לעבור את סדרת הבדיקות המקיפה שפיתח – “קוגנוסקופיה” – שנועדה למפות את כל אחד מ-36 הגורמים ולקבוע מה מצבו של המטופל באותו היבט. כך יתאפשר למנוע את הופעת המחלה מבעוד מועד. בהתאם לתוצאות הקוגנוסקופיה, פרופ’ ברדסן בונה עבור כל חולה תוכנית טיפול אישית.

האם תגיע המהפכה המיוחלת?

פרופ’ ברדסן אינו היחיד שפועל בתחום. צמד הנוירולוגים דין ועיישה שרזאי (Sherzai), מייסדי “תוכנית מניעת האלצהיימר” באוניברסיטת לומה לינדה שבארה”ב, פיתחו אף הם שיטת ריפוי מהמחלה – שיטה שהצליחה לעזור לאלפי אנשים לעצור התדרדרות קוגניטיבית. כל אחד משניהם היה עד בילדותו לתהליך ההתדרדרות של סבו כתוצאה מהמחלה, האחד בארה”ב והשנייה באפגניסטן, ורצה למצוא דרך למנוע את הסבל הנורא. הם נפגשו במהלך לימודי הנוירולוגיה והתחתנו. הם עבדו כרופאים בשטח וערכו מחקר מעמיק שנמשך כ-15 שנה, שלאחריו פיתחו שיטת ריפוי. גם היא מבוססת על שינויים באורח החיים באופן שיקל על הגוף לטפל בעצמו וכך גם למנוע, או לכל הפחות לדחות, את הופעת המחלה.

ב-2017 הוציאו בני הזוג לאור את ספרם: “אלצהיימר ובעיות זיכרון – מניעה טיפול ותקווה” (The Alzheimer’s Solution), המתאר בצורה ידידותית ותומכת את השינויים המומלצים באורח החיים. הספר הפך במהרה לרב מכר. גל וייס תרגמה את הספר לעברית. היא עשתה זאת, לדבריה, במטרה להביא לידיעת הציבור שיש ריפוי אפשרי, אך גם כתרגול קוגניטיבי למוח שלה עצמה. בהמשך גם ייסדה וייס קבוצת פייסבוק שקיבלה את שם הספר – קבוצה המשמשת לתמיכה במתמודדים עם התדרדרות קוגניטיבית וכמקור מידע לעדכונים בתחום.

יש גם חוקרים נוספים. למשל, צוות נרחב של חוקרים הציג בכתב העת לנסט (Heneka, Carson, Khoury, +16, 2015) את הקשר בין זיהומים ותגובות חיסוניות אליהם להופעת מחלת האלצהיימר. צוות חוקרים מאוניברסיטת אריזונה שבארה”ב הציג (Manivannan, Beach, Halden, +1, 2015) את הקשר של מזהמים סביבתיים כמו מתכות, מדבירי מזיקים וכימיקליים תעשייתיים להתפתחות המחלה. פרופ’ דומיניק בלפום מאוניברסיטת פריז, שבדק מעל 1,000 אנשים הרגישים לקרינה אלקטרומגנטית טען בריאיון לרדיו קנדה שרגישות כזו לקרינה היא למעשה מצב של קדם אלצהיימר.

מעבר לגורמים הסביבתיים, מגוון חוקרים גם מציעים לבחון תהליכים פנימיים המעורבים בהתפתחות המחלה בתקווה שאלו יסללו בסופו של דבר דרך לריפוי אפשרי שלה. פרופ’ אינה סלוצקי מאוניברסיטת תל אביב מציעה להסתכל על המחלה מנקודת מבט שונה. בניגוד לרבים מהחוקרים הבוחנים את ההיבטים הביוכימיים של המחלה, כבר שנים שהיא חוקרת את הרשת העצבית שבמוח תוך התמקדות בתהליכים החשמליים שלה. ולמעשה היא גילתה שיש לעמילואיד בטא תפקיד חשוב בהעברת האותות החשמליים האלו וביצירתם של זיכרונות חדשים – כך שרמה מסוימת שלו אפילו חיונית לתפקוד המוח ולהתפתחותו. בהתאם להשערתה של פרופ’ סלוצקי, במוח בריא קיימת מערכת השומרת על האיזון התקין של רמות העמילואיד בטא והיא מאפשרת שהזיכרון והלמידה יישארו תקינים. בקרב חולי האלצהיימר, לטענת פרופ’ סלוצקי, משתבש תפקודה של מערכת האיזון הרגישה הזו. ב-2016 זכתה פרופ’ סלוצקי בפרס היוקרתי של קרן מטלייף המוענק לחוקרים מבטיחים בחקר האלצהיימר.

פרופ’ מיכל שוורץ ממכון ויצמן באה בגישה אחרת. היא מתמקדת בתפקוד מערכת החיסון במוח. לטענתה, עם ההזדקנות, כשמערכת החיסון נחלשת, היא כבר פחות מצליחה לפנות מהמוח פסולת כמו משקעי עמילואיד או תאים מתים. בעבר חשבו שלכניסת תאי מערכת החיסון לתוך המוח יש תפקיד בהתפתחות המחלה, ולכן ניסו להפחית את תאי החיסון במוחם של חולי אלצהיימר באמצעות תרופות נוגדות דלקת, אך אלו רק החמירו את המחלה. מחקריה של פרופ’ שוורץ מצביעים על תפקידה של מערכת החיסון בהתמודדות עם המחלה, כך שלטענתה, כדי להתמודד עם אלצהיימר חשוב לחזק את מנגנוני מערכת החיסון במוח. שוורץ כבר הגיעה להישג בכך שחיזקה את מנגנוני מערכת החיסון במוח של עכברים חולי אלצהיימר וזה עזר להם להשתקם.

עם כל אלו, האם בשנים הקרובות נצליח לראות כאן את המהפכה המיוחלת? האם במקום התחזיות ל-140 מיליון חולי אלצהיימר ברחבי העולם ב-2050 נראה שעוד ועוד אנשים כבר מצליחים בקרוב להירפא ולהשתקם מהמחלה הנוראה?

*תודה לגל וייס שסייעה בחומרים לכתבה

תמונה: Fotolia

מיכאל בן ה-13 יצא מבית הספר לאחר יום לימודים ארוך וכהרגלו שם אוזניות ושמע דרך היו-טיוב את המוסיקה שהוא וחבריו אוהבים לשמוע. הפלייליסט הגיע לשיר של דודו פארוק שהפך לפופלרי בקרב ילדי ישראל: “יושב על הטיל / וטס לה בתחת / נדלק לי הפתיל”.

על אף שהקצב, שמעצים וסוחף אותו, מעניין אותו יותר מהמילים הן בכל זאת מגיעות אליו ונשתלות אי שם במוחו. זה חודר אפילו כשהזמר רק “מראפרפ” את המילים האלימות, כאילו שאין בהן שום דבר: “מברך על הגוף שלה והיא עונה אמן / ערק ערק ערק / כמה בא לי ערק”, השיר ממשיך לנגן.

שירים מאמצע שנות ה-50 היו הכי פחות כעסניים. הכעס שהתבטא במילים גדל בהדרגה עד שהגיע לשיאו ב-2015

מחקר חדש מדצמבר 2018 שהתפרסם במגזין Journal of Popular Music Studies ניתח את מילותיהם של יותר מ-6,000 השירים הפופולריים ביותר מתחילת שנות ה-50 ועד 2016 שהגיעו למצעד הפזמונים “הבילבורד הוט 100” בכל שנה. החוקרים, מהאוניברסיטה הטכנולוגית לורנס שבמישיגן ארה”ב, גילו שביטויים של כעס ועצב במילים שבמוסיקה הפופולרית גדלו בהדרגה ובאופן עקבי לאורך השנים (Napier, Shamir, 2018). אחרי שניתחו את הרגש שכל שיר מבטא, הם הגיעו למסקנה ששירים מאמצע שנות ה-50 היו הכי פחות כעסניים. הכעס שהתבטא במילים גדל בהדרגה עד שהגיע לשיאו ב-2015. ביטויים של עצב, גועל ופחד גם הם גדלו עם הזמן. שמחה, שהייתה רגש דומיננטי בשירים של שנות ה-50, נעלמה בהדרגה (למעט בתקופת ילדי הפרחים) והפכה למתונה יותר בשנים האחרונות.

מה הבעיה עם זה? אין-ספור מחקרים מצביעים על כך שמוסיקה לא רק משפיעה על מצבנו הרגשי והנפשי, לטובה או לרעה, אלא גם משנה את התפיסות והבחירות שלנו. כך לדוגמה, במחקר שהתפרסם במגזין Journal of Personality and Social Psychology הוצגה סדרת ניסויים שבדקו את האפקט של שירים בעלי אופי אלים על הופעת מחשבות אגרסיביות ורגשות עוינים (Anderson, Carnagey, 2003).

סולן להקת ההבי מטאל של אורוגוואי, פביאן פורטאדו | תמונה: Pablo Porciuncula Brune/AFP/Getty Images

חוקרים מאוניברסיטת איווה ומהמחלקה לשירותי אנוש בטקסס ביקשו מ-500 סטודנטים להאזין לשירים. כדי להעריך את מידת האגרסיביות במחשבותיהם וברגשותיהם הם הטילו עליהם משימות פסיכולוגיות. למשל, לצרף אסוציאטיבית מילים למילים היכולות להיות גם בעלות משמעות אגרסיבית כמו אבן ומקל. במשימה אחרת התבקשו המשתתפים לעבור מבחן שבחן מחשבות אגרסיביות. השירים האלימים והלא אלימים היו של אותם אמנים ונוגנו באותו סגנון מוסיקלי בכל שלבי הניסוי. נלקח גם בחשבון האופי והרקע של המשתתפים, לדוגמה, האם הם סטודנטים או האם הם גברים או נשים. הניסוי כלל גם שירים ובהם מילים הומוריסטיות כדי לבחון האם שילוב של מילים הומוריסטיות יכול למתן מחשבות אלימות.

תוצאות המחקר הראו שהשירים האלימים הובילו את המאזינים לפרשנויות אגרסיביות יותר של המציאות במשימות הפסיכולוגיות שהתבקשו לבצע. הם הגבירו רגשות עוינים מבלי שתהיה איזושהי פרובוקציה או איום. האפקט לא נוצר בעקבות סגנונות מוסיקליים שונים, אמן מסוים או מאפיינים מסוימים של שירים. גם שיר אלים ששולב בו הומור הגביר את המחשבות האגרסיביות.

בניגוד ליוצרים הקלאסיים של המאה ה-18, כדי להלחין שיר היום לא נדרש ידע מיוחד במוסיקה | תמונה: Antonio Castagna/CC

המחקר מצטרף לשורת מחקרים קודמים שבחנו את הקשר בין מוסיקה פופולרית להתנהגות. מחקר מ-1992 הבחין בירידה בהתנהגות תוקפנית לאחר השתקת המוסיקה בערוץ (MTV (Waite, Hillbrand, Foster. במחקר אחר, חוקרים מאוניברסיטת טקסס מצאו שאצל סטודנטים שהעדיפו מוסיקת ראפ ומוסיקת הֶבי מטאל התגלתה גישה עוינת יותר מאשר בקרב סטודנטים שהעדיפו סוגים אחרים של מוסיקה כמו מוסיקה אלטרנטיבית, מוסיקת סול או מוסיקת קאנטרי. כמו כן הם גילו שסטודנטים שהקשיבו למוסיקת הֶבי מטאל הפגינו גישה שלילית כלפי נשים (Rubin ,West, Mitchell, 2001). חוקרים אחרים מצאו קשר בין העדפה למוסיקת ראפ והֶבי מטאל לבין בעיות התנהגות בבית הספר, ציונים מתחת לממוצע, שימוש בסמים, מעצרים, ופעילות מינית (Took, Weiss ,1994).

מתברר שמוסיקה, גם כשהיא בלי מילים, משפיעה עלינו. מחקר שהתפרסם במגזין “The Journal of Psychology”, בחן את האפקט של חשיפה למוסיקה מתוחה, מוסיקה רגועה או אי חשיפה למוסיקה כלל על התוכן הרגשי של סיפורים שכתבו המשתתפים. הסיפורים נכתבו עבור מבחן TAT הבודק דרך סיפורים את מאפייני האישיות של המשתתפים. משתתפים ששמעו מוסיקה מתוחה כתבו את הסיפורים הכי פחות נעימים McFarland,) 1984).

עם זאת, נערכו גם מחקרים רבים המעידים שלמוסיקה מסוגים אחרים יכולה להיות השפעה טובה על המצב הפיזי והרגשי שלנו. משנות ה-60 ועד היום, התחום של תרפיה באמצעות מוסיקה על כל גווניו התפתח ותרם להעלאת המודעות לקשר בין בריאות למוסיקה. אם כך מדוע המוסיקה שאנחנו וילדינו שומעים הולכת לכיוון הפוך לגמרי?

תנועות של הנשימה

“ולקח דוד את הכינור, ונגן בידו; ורווח לשאול וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה” (שמואל א‘ ט”ז 23).

כבר בעת העתיקה ידעו שלמוסיקה יש סגולות ריפוי. בתרבות יוון העתיקה, המוסיקולוג היווני מהמאה החמישית לפנה”ס, דמון מאתונה שהיה מורו של פריקלס, אמר שמוסיקה היא דבר עוצמתי כיוון שהיא מחקה את התנועות של הנשימה.

“למוסיקה, לפי ההבנה של יוון העתיקה, יש שני צדדים”, מסביר את’נאסיוס דריטסס (Athanasios Dritsas), רופא ומלחין, חבר ב”ארגון הבין-לאומי של רפואה ומוסיקה”, במאמר שהתפרסם באתר Greece Is ב-2017. “מצד אחד, יש ביכולתה לרסן את התשוקות האנושיות ואת הרצונות ולשמש ככלי מוסרי וחינוכי עוצמתי. מצד שני, היא יכולה להשפיע על הצד ‘החייתי’ של הנשמה כשהוא מתערער ולשמש כגורם מרגיע, כהשפעה טיפולית”.

החוקרים גילו שעם השנים הדפוסים והמאפיינים של המוסיקה הפכו להומוגניים יותר. הם פחות מורכבים, עם פחות מגוון ולא תופתעו לשמוע – עוצמת הסאונד גם חזקה יותר

הפילוסוף והמתמטיקאי היווני פיתגורס (בקירוב 496-582 לפנה”ס) האמין שמוסיקה פועלת לפי אותם חוקים הרמוניים שלפיהם פועל היקום. הוא ניסה למצוא מה מחבר את היקום, את המתמטיקה ואת המדע האקוסטי של הסאונד והמוסיקה. הפיתגוראים פיתחו שיטות של כיוונון וניסחו עקרונות הרמוניים המהווים בסיס לאקוסטיקה המוכרת לנו היום.

בתרבות סין העתיקה, הסימנייה הסינית של המילה “רפואה” מגיעה מהמילה “מוסיקה”. הסינים הקדמונים האמינו שלמוסיקה יש כוח מרפא וברפואה הסינית המסורתית השתמשו במוסיקה כדי לטפל בתחלואי הגוף והנפש. האמונה העתיקה הזאת מגיעה מהשקפת עולם הגורסת שלכל חלקיק של חומר יש חיים משלו, כולל לצלילים. לכל צליל יש תדר האופייני לו היוצר תהודה בגוף האדם ויכול להשפיע על גופו ועל רגשותיו.

מוצרט האב מנגן בכינור, לצד בנו – וולפגנג אמדאוס – המנגן בפסנתר, והבת מרי אן שרה | תמונה: Rischgitz/Getty Images

חמשת התווים של הסולם הפנטטוני הקדום, למשל, קשורים לתיאוריה הסינית של חמשת האלמנטים. ולפיכך לכל תו בסולם יש זיקה אנרגטית לאחד מחמישה איברים שונים בגוף האדם: לב, ריאות, כבד, כליות וטחול. ההבנה היא שמוסיקה טהורה, הנמצאת בהרמוניה עם הטבע, יכולה להסדיר את הקצב הביולוגי של הגוף ולהביא אותו חזרה לאיזון – שכן יציאה ממנו היא הגורם לתחלואים השונים.

“הרופאים של ימינו מסכימים שמוסיקה יכולה לשפר את תפקודן של רשתות עצביות, להאט את קצב הלב, להוריד את לחץ הדם, להפחית את רמות הורמוני הלחץ ואת הציטוקינים הדלקתיים ולספק הקלה לחולים שעברו ניתוח כמו גם [לעזור לנפגעים] מהתקפי לב ונפגעי שבץ”, כותב דריטסס.

האם קיים מבנה מוסיקלי מסוים שיוצר אפקט מרפא? בכתבה שכתבנו בעבר על האפקט של הסונטות של מוצרט על המחשבה, הסבירה על כך רינה לוי, פסיכותרפיסטית במוסיקה ובתדרים. מניסיונה, מוסיקה קלאסית, בעלת מבנה הרמוני ומסודר, מסייעת להגיע לפעילות מאוזנת ומאורגנת יותר של המערכת העצבית וכך מגיע הגוף לרמת איזון גבוהה יותר.

לוי הסבירה שבניגוד ליוצרים הקלאסיים כמו מוצארט, שנגינתם הגיעה לשיא במאה ה-18, כדי להלחין שיר היום לא נדרש ידע מיוחד במוסיקה, כך ש”אין שם יותר מדי מורכבות”. אף על פי שבמוסיקה המודרנית יש דפוסים החוזרים על עצמם, שכמה מהם מושרשים במסורות הקלאסיות, החל משנות ה-50 נוספו גורמים נוספים למוסיקה ששינו אותה והרחיקו אותה מהמסורות שעליהן היא נשענת. הגורם הבולט ביותר הוא הרצון למצוא חן בעיני המאזינים ולענות על הציפיות שלהם. זאת הסיבה ששירים פופולריים רבים נשמעים אותו הדבר.

חובבי מוסיקת הבי מטאל ב”כינוס” השנתי בגרמניה | תמונה: Gina Wetzler/Getty Images

מחקר שהתפרסם ב-2012 במגזין “Scientific Reports”, ניתח באמצעות אלגוריתמים את הדפוסים שמופיעים במיליון שירים פופולריים בשנים 1955-2010. השירים כללו את הסגנונות רוק, פופ, היפ הופ, מטאל ומוסיקה אלקטרונית. הניתוח התמקד בעוצמת הצליל – עוצמת הווליום שבו מוקלט השיר; בגובה הצליל – התוכן ההרמוני של היצירה, כולל האקורדים שנבחרו, המלודיה, והתכונות הטונליות; בגוון הצליל – “צבע הקול”, טקסטורה ואיכות הקול. הגוון יכול להיות קשור לסוג כלי הנגינה שהשתמשו בהם או לאיכויות ולדרך ההקלטה (Serrà, Corral, Boguñá, +2, 2012).

החוקרים גילו שעם השנים הדפוסים והמאפיינים של המוסיקה הפכו להומוגניים יותר. הם פחות מורכבים, עם פחות מגוון ולא תופתעו לשמוע – עוצמת הסאונד גם חזקה יותר (בלי קשר לעוצמת הווליום שיבחר המאזין).

במקום להשתמש בכלי נגינה מגוונים כדי ליצור הרמוניות, כפי שעדיין עשו בשנות ה-50 וה-60, היום במוסיקת הפופ משתמשים לרוב בשילוב של מקלדת, מערכת תופים, סמפלר (דוגם צלילים) ותוכנת מחשב. נושאי השירים השתנו ונהפכו לשטחיים. כל אלה גורמים לשירים להישמע אותו הדבר.

מי שהבחין בחזרתיות הזו הוא הבלוגר והמוסיקאי פטריק מטצגר (Patrick Metzger). באוגוסט 2016 הוא כתב בבלוג שלו כי כוכבי פופ רבים השתמשו באותו הרכב תווים בשיריהם. דוגמה לכך היא שלושה תווים שמלווים בדרך כלל בשירה של “ווא או ווא או”. מטצגר קורא לזה “הוופ של המילניום”, מונח שצבר פופולריות. ה”וופ” (whoop) מופיע במאות שירים הנמצאים בראש הטבלאות מאז שנות ה-2000 והשימוש בו נעשה תדיר יותר ויותר.

כמו כן, מניתוח נתונים שערך מהנדס התוכנה אנדרו פאוול מורס (Andrew Powell-Morse) עולה שמילות השירים הפכו לממש פשוטות, חסרי מורכבות ועומק. יש שירים החוזרים על אותה מילה בלי הפסקה שוב ושוב ובזה זה נגמר.

יוצרים בתעשיית המוסיקה יודעים שהמוח שלנו אוהב דברים מוכרים. בכל פעם שאנו שומעים משהו מוכר משתחרר במוחנו המוליך העצבי דופמין. האפקט גדל ככל שאנחנו מאזינים לאותו דבר. לכן תעשיית השירים הפופולריים אמנם דואגת להפיק כל הזמן שירים חדשים, אבל שירים הדומים יחסית במאפייניהם.

סיבה אחרת לדמיון בקרב שירי הפופ, כמו גם לדלות המילים והלחן, קשורה בעובדה ששירי הפופ הבולטים היום נכתבים בידי מספר אנשים מועט. המפיק, הזמר וכותב השירים השוודי, מקס מרטין, כתב להיטים רבים לבריטני ספירס, טיילור סוויפט, ג’סטין ביבר, ג’סטין טימברלייק, מארון 5, פינק, כריסטינה אגילרה, הבקסטריט בויז ואחרים. המפיק וכותב השירים האמריקני, לוקאס גוטוולד, המוכר בתעשייה כ”ד”ר לוק”, עובד בשיתוף עם מרטין ועומד מאחורי להיטים רבים גם כן.

המטרה בכתיבת שירים היום היא לתפוס מיד את תשומת לב המאזינים, להתבלט. המאמץ מכוון ליצירת “להיט”. פעם היינו הולכים לחנות וקונים תקליט, מאזינים לו בביתנו מספר פעמים ומעריכים את היצירה. היום, לא רק שהאלבום עצמו הפך ליצירה לא רלוונטית בעיני מאזינים רבים, אלא שהשירים חייבים להיות “להיטים בולטים וקליטים” כדי לשרוד.

וכך, במקום שחברות התקליטים ימצאו כישרונות הן מייצרות כישרונות. יש שירים שאנחנו לא אוהבים בשמיעה ראשונה, אבל אז, מעצם זה שאנחנו שומעים שיר שוב ושוב אנחנו מתרגלים אליו ומתחילים לחבב ולבסוף לאהוב אותו. וכך, כשבני נוער נתקלים בשיר רדוד, צעקני או אלים, שהיו יכולים אפילו לדחות בשמיעה ראשונה, הם ישמעו אותו אחר כך מספיק פעמים עד שיתרגלו לאהוב ולאמץ אותו. המוסיקה הזאת תעצב את המחשבה שלהם ותשפיע על התנהגותם.

אותו מחקר מ-2012 שניתח באמצעות אלגוריתמים כמיליון שירים, גילה שהשירים גם נהפכו לקולניים יותר (בלי קשר לשליטה של הווליום על ידי הצרכן). חברות התקליטים מגבירות גם את הקטעים השקטים ועוצמת הווליום באה על חשבון הטווח של הדינמיקות. בעקבות שינוי זה, כשהשיר כולו מתנגן בעוצמה, שום דבר בו אינו מתבלט ומחדש. החוקרים מצאו שהעוצמה עולה בדציבל אחד בכל שמונה שנים.

בספרו “החוקים” כותב הפילוסוף היווני אפלטון, שככל הנראה הושפע כמו שאר בני תקופתו מפיתגורס, שמכיוון שהמוסיקה מבוססת על צורות הרמוניות לא ניתן לשנות את המבנה הבסיסי שלה למטרות של עונג בלבד (בתרגום חופשי מאנגלית): “המוסיקה שלנו פעם הייתה מחולקת לצורותיה הנכונות… לא ניתן היה להחליף את הסגנונות המלודיים של הצורות האלה ואחרות”, הוא כותב ומתייחס לשינוי שהחל להופיע כבר בתקופתו. “ידע ושיפוט מושכל הענישו חוסר ציות. לא נשמעו שריקות, קולות לא מוסיקליים מוזרים או מחיאות כפיים. הכלל היה להקשיב בשקט וללמוד […] אך מאוחר יותר הגיעה אנרכיה לא אופיינית שהובלה על ידי משוררים בעלי כישרון טבעי, אך שלא הכירו את חוקי המוסיקה… באמצעות טיפשות הם רימו את עצמם וחשבו שאין דרך נכונה או שגויה במוסיקה, אלא שיש לשפוט אותה לטוב או לרע לפי העונג שהיא מעניקה. ביצירותיהם ובתיאוריות שלהם הם נטעו בהמונים את עזות המצח שהם עצמם יכולים להיות שופטים הולמים […] הקריטריון לא היה מוסיקה, אלא מוניטין של פיקחות מופרכת ועוז הרוח של שבירת חוקים”.

כמובן שחברות התקליטים וערוצי התקשורת לא יעצרו וישקלו את ההשלכות שיש למוסיקה על הבריאות הנפשית ועל התנהגות הצרכנים. אנחנו, ההורים, כן.

תמונה: Getty-Images

דינה קאסטור, 45, אהבה לרוץ מאז שהייתה ילדה קטנה. בזמן שחברותיה לכיתה היו נפגשות למשחקים ולבילוי משותף, היא העדיפה לבלות בריצה בגבעות ובשדות הסמוכים לביתה בעיר אגורה הילס שבדרום קליפורניה. כאשר בגיל 11 התגלה כישרונה, היא הצטרפה לכל הנבחרות והתחרויות האפשריות. לאורך שנות בית הספר היסודי ובתיכון, היא אספה עשרות ניצחונות ומדליות. כשהגיעה לקולג’, בשנות ה-90 המוקדמות, היא קיבלה מילגת לימודים של ספורטאית מצטיינת. כדי להצדיק את המילגה, היא הייתה חייבת להמשיך ולנצח בעוד ועוד תחרויות.

תכונות שבונות אדם טוב יותר, הן בדיוק אותן תכונות שגם בונות ספורטאי טוב יותר

אבל אז היא התחילה להפסיד פעם אחר פעם מבלי להבין מדוע. הכי גרוע היה באליפות הלאומית. כשנשמעה הירייה לזינוק, היא שעטה קדימה כמו תמיד מתכוננת להיות המובילה, אבל תוך שנייה מצאה את עצמה בתוך קבוצה ענקית של מתחרות, ושנייה אחר כך היא הייתה מאחוריהן. פאניקה שטפה את כל גופה. “אלוהים אדירים, מה קורה. זה לא כמו שדמיינתי”. היא ניסתה לאמץ כל שריר בגופה, להניע את הרגליים והידיים מהר יותר, אבל הם לא נשמעו לה. “זה כל מה שאתה יכול לעשות?” היא סיננה בבוז לכישרון שלה, “אתה הורס אותי”. במאמץ אדיר אחרון היא הצליחה לחצות את קו הסיום במקום השישי. “הכי טוב שלך לא מספיק טוב”, היא אמרה לעצמה בסוף התחרות. “אולי את לא כל כך מוכשרת”.

קאסטור בריצת 10,000 | תמונה: Jamie Squire/Getty Images

העיתונות המקומית שתיארה אותה בעבר ככוכב עולה וצפתה לה עתיד מזהיר, התחילה לכתוב על הפלא שנעלם או על הספורטאית שנשחקה. היא עצמה, מאוכזבת ומדוכאת, התחילה לפקפק בכישרון הריצה שלה והתחילה לתכנן קריירה אחרת בחיים – קונדיטורית מקצועית.

אולם רגע לפני שוויתרה לגמרי על הריצה ועברה להכין עוגות, נתקלה קאסטור בשם ג’ו ויג’יל (Vigil מבטאים ויהל, ד”ג), מאמן אגדי וד”ר לפיזיולוגיה באוניברסיטת “סטייט אדאמס” שבקולורדו. ויג’יל היה במשך 28 שנים המאמן של נבחרת הריצה באוניברסיטה. הוא הוביל את הנבחרת במשך שני עשורים לזכייה באליפות לאומית של תחרויות הקולג’ים, אימן 20 זוכי מדליות באליפות עולמית לריצת שדה, היה המאמן של פאט פורטר שקבע ב-1983 שיא עולמי בריצת עשרה קילומטרים וזכה במדליית כסף באליפות העולם באתלטיקה בקנברה שבאוסטרליה, וזו רשימה חלקית. לאחר שפרש לגמלאות המשיך ויג’יל לאמן, בנבחרת של ארה”ב, רק רצים מקצועיים למרחקים ארוכים.

קאסטור הרגישה שהיא חייבת לתת לעצמה סיכוי אחרון להצליח. היא אזרה אומץ והתקשרה לוויג’יל. התוצאה: היא הפכה לספורטאית-על עם ניצחונות עולמיים ואולימפיים. אך העיקר הייתה הדרך. היא גילתה מהם העקרונות שבונים ספורטאי-על או כל אדם השואף למצוינות בעבודה, בחיי המשפחה ובחיים בכלל.

הכישרון לא תמיד עובד טוב

קאסטור התקשרה לוויג’יל וסיפרה לו על ההתלבטות שלה האם להמשיך בקריירה של רצה מקצועית. היא שיתפה אותו שבחיפוש אחר תשובה לשאלה הזו היא קראה במגזין Track & Field News, המכונה “התנ”ך של הספורט”, כתבות שסיפרו כיצד ספורטאים שונים מתכוננים למשחקים האולימפיים. מתוך כל הסיפורים עלה חוט מקשר ברור בעל שני אלמנטים. רצים למרחקים ארוכים שזכו במדליות ובאליפויות התאמנו במקומות גבוהים – בקניה ובאתיופיה, והתאמנו יחד בקבוצות. “זה נכון?” היא שאלה.

המאמן ג’ו ויג’יל בעת קבלת פרס על הצטיינות באימון (2018) | תמונה: Valery Hache/AFP/Getty Images

התגובה של ויג’יל הייתה חדה וברורה: “בשעה שיש כאלה המתווכחים ומונים את היתרונות של אימונים במקומות מישוריים, אלה המתאמנים במקומות גבוהים ימשיכו לזכות במדליות. ולגבי אלה המעדיפים להתאמן לבד, רובם רצים כדי להגן על האגו שלהם ולא מבינים את האתגר של עמיתים בקבוצה כדרך להשתפר”.

הבנתי שעם מחשבה אחת אני יכולה לשנות את תוצאות התחרות, ולהוציא יותר כוח ומהירות מגופי

קאסטור עדיין היססה. “וזה כל מה שצריך?” היא שאלה. “לא”, ענה ויג’יל. “אימונים במקומות גבוהים ובקבוצה הם חלק מהותי במשוואה, אבל יש דברים מהותיים נוספים: את חייבת לפתח משמעת, לחיות בסגנון חיים של ספורטאי בכל יום מחייך כדי להשיג את המטרות שלך ולהיות תמיד במצב רוח טוב”. קסטור לא הבינה בדיוק למה התכוון ויג’יל, אבל טון הדיבור שלו וכל הרקורד שהיה מאחוריו עוררו את סקרנותה. “האם אני יכולה להצטרף לקבוצה שאתה מאמן?” שאלה בהיסוס. ויג’יל ענה בחדות: “העיר אלאמוסה שבה אני מתגורר היא אזור גבוה, יותר מ-2,200 מטר מעל פני הים. זה לא מקום שמתאים לכל אחד. החורפים הם קשים ואנחנו מתאמנים כל השנה בחוץ, וגם בהרים שמסביב. בואי לבקר ונדבר”.

קאסטור כבר ידעה עמוק בפנים שהיא תבוא לא רק לביקור. כאשר ארזה את כל הדירה לתוך הג’יפ שלה ב-1996, לנסיעה ארוכה של יומיים לעיר אלאמוסה שבקולורדו, היא החליטה שהמטרה שלה תהיה להיות פתוחה ללמוד כל מה שצריך כדי לממש את הפוטנציאל שלה. “עד עכשיו סמכתי יותר מדי על הכישרון שלי”, היא חשבה לעצמה. “הכישרון שלי לפעמים עבד טוב ולפעמים לא, והוא היה לגמרי מחוץ לשליטתי. כעת אני רוצה לקחת את המושכות בידיי”.

“צריך לרוץ עם הלב לא עם הרגליים”

“מה הפילוסופיה שלך לריצה?” שאל ויג’יל את קאסטור כאשר הם נפגשו בפעם הראשונה בביתו שבאלאמוסה. קסטור לא ציפתה לשאלה כזאת. “איך פילוסופיה קשורה לריצה?” היא חשבה לעצמה. היא העבירה במהירות במוחה תשובות אפשריות, ולבסוף אמרה: “הפילוסופיה שלי היא שאני רוצה להשתתף בקבוצה שתגיע להתחרות באולימפיאדה”. ויג’יל הביט בה משועשע. “זאת מטרה זאת לא פילוסופיה. אני רוצה לדעת מה דוחף אותך, מה מניע אותך, מה הערכים שלפיהם את מקבלת החלטות”. קאסטור הרגישה נבוכה לגמרי. “על איזה ערכים הוא מדבר? מה מניע אותי? זה נשמע גדול מדי עליי, אני פה בסך הכול בשביל לרוץ”. ויג’יל הניח לשאלה לרחף באוויר, ורק אמר: “בואי מחר לאימון. הקבוצה נפגשת בשבע וחצי בבוקר בכניסה לפארק ליד הנהר. ותביאי מצב רוח טוב”.

דינה קאסטור מתחרה בריצת 10,000 בשנת 2000 | תמונה: Brian Bahr/Allsport

האימון הראשון נתן לקסטור טעימה מהפילוסופיה של ויג’יל. בסוף האימון אחד הרצים התלונן על שלפוחית מכאיבה ברגל. “טוב שהשלפוחית נמצאת במרחק של מטר מהלב שלך”, ענה לו ויג’יל, אתה צריך לרוץ עם הלב, לא עם הרגליים”.

לעתים קרובות הסביר ויג’יל את הפילוסופיה שלו דרך סיפורים שהיה משחיל בין אימון לאימון. “שלושה קאובויים רכבו יום אחד משעת בוקר מוקדמת. עם שקיעת החמה הם היו עדיין רחוקים מייעדם. הרעב הציק להם מאוד ושניים מהם התחילו לדמיין את הארוחה המדהימה שמחכה להם, וכך הגבירו את ייסורי הרעב. השלישי, אינדיאני משבט הנאוואחו, הצהיר שהוא בכלל לא רעב. כאשר הגיעו השלושה לייעדם, הם התיישבו לאכול ארוחה דשנה. האינדיאני זלל גם הוא בתיאבון רב. שני האחרים פנו אליו: ‘אמרת שאתה לא רעב.’ והוא השיב להם: ‘בזמן הרכיבה זה לא היה חכם להיות רעב. האוכל היה רחוק מדי'”. וכדי שהנמשל יהיה ברור, דיבר ויג’יל על החשיבות של דחיית סיפוקים”. “אל תחשבו על ניצחון”, הוא אמר להם, “כאשר יש עדיין דרך ארוכה לעבור”.

בתמצית של רוב הסיפורים של ויג’יל הייתה ההבחנה בין הצלחה לבין מצוינות. “הצלחה היא כאשר יש לך משהו (‘having’): כסף, פרסים או מעמד. מצוינות, לעומת זאת, זו ההוויה שלך (‘being’): מי אתה כבן אדם, זה לחיות לפי הערכים שלך בכל רגע ורגע ביום-יום. “תשאפו למצוינות”, הוא אמר להם, “וההצלחה תבוא בעקבותיה”. ויג’יל סיכם את הפילוסופיה שלו בספרו Road To The Top (1995) שהוא נתן לקאסטור לקרוא: “התכונות שבונות אדם טוב יותר, הן בדיוק אותן תכונות שבונות ספורטאי טוב יותר”. המשפט הזה הפתיע את קאסטור וסיקרן אותה, אבל היא עדיין לא ירדה לגמרי לעומקו.

דינה קאסטור חוגגת מדליית ארד באולימפיאדת אתונה (2004) בריצת מרתון | תמונה: Toshifumi Kitamura/AFP/Getty Images

בינתיים חייה של קאסטור באלאמוסה נכנסו לשגרה. קבוצת הגברים שוויג’יל אימן, שאליה הצטרפה קאסטור, נפגשה בכל בוקר ובכל ערב לריצות אימונים. הם רצו בפארקים, במגרש הגולף, לאורך הנהר ובינות לחוות לאורך שדות תפוחי אדמה. לפעמים הם היו רצים בשמורת הטבע הסמוכה כשהם פוגשים בדרך עדרים של צבאים או איילים. קאסטור שמה לב שכל יום היה ויג’יל שולח אותם לריצה עם מסר חיובי כמו: “זה יום נהדר לעבוד יחד לקראת המטרות שלנו”. ביום קר במיוחד עם רוח מקפיאה הוא היה אומר: “איזה יום נהדר זה לאתגר את הנחישות שלנו”. וכל יום בסיום האימון הוא היה אומר בהתלהבות: “איזה יופי, תראו כמה הצלחתם להשיג היום. נתראה מחר, ותבואו עם מצב רוח טוב”.

מחשבה אחת יכולה לשנות את תוצאות התחרות

לאחר שקאסטור הבחינה שוויג’יל חוזר שוב ושוב על המשפט “מצב רוח טוב”, היא החליטה לבדוק יותר לעומק למה הכוונה. בימים הבאים היא הייתה טופחת, מידי פעם, למישהו מעמיתיה לריצה על השכם בסיום האימון, או זורקת מחמאה על הביצוע למישהו אחר. היא הבחינה שאחרים העריכו את העידוד והאנרגיה הטובה שהיא פיזרה, ובאותו זמן זה גם עזר לה עצמה להסיח את דעתה מהעייפות ומהכאבים שהיא חשה ברגליה לאחר הריצה. מעבר לכך, קאסטור שהחשיבה את עצמה בתור אדם שמח בדרך כלל, התחילה לשים לב למחשבות שלה. היא הופתעה לגלות כמה רבות המחשבות השליליות המתרוצצות בראשה, והתחילה להחליף אותן במחשבות חיוביות. את המילים שבהן השתמשה באימונים כמו “קשה”, “קר”, “עייפה”, “לא שווה כלום”, “טמבלית”, היא התחילה להחליף במילים: “מאתגר”, “עמידה בקור”, “מסתגלת”, “אלופה”, “גאונה”.

קאסטור זוכה במראתון של 2006 בלונדון | תמונה: Clive Rose/Getty Images

כאשר בזמן האימון היא פיגרה מאחור היא הבחינה שהמחשבה הראשונה שעלתה בראשה הייתה: “אני אף פעם לא אצליח להדביק אותם”, ומיד היא החליפה אותה במחשבה “היום אני קצת יותר קרובה אליהם”. היא הבחינה שככל שהייתה עייפה יותר, היה קל יותר למחשבות שליליות להסתנן למוחה, והיא הייתה חייבת להיות נחושה יותר לסלק אותן. “הייתי חייבת להיות במודעות מלאה לגבי המחשבות שלי באותו אופן שהייתי חייבת להיות מודעת וחסרת פשרות לגבי קצב הריצה באימונים”.

קאסטור התחילה להבחין שכל היבט של הריצה, החל מהכאבים בגוף ועד לתנאי מזג האוויר, יצר הזדמנות לבחירה: “האם זו מחשבה שתאט את קצב הריצה שלי או שאני יכולה לבחור לראות את זה מנקודת ראות אחרת – כזו שתעזור לי להגביר את המהירות”. קאסטור מתארת את השינוי המהותי שחל בה כאשר בחרה במודע בחשיבה חיובית: “כאשר החלפתי מחשבות שליליות במחשבות חיוביות הן מילאו אותי באנרגיה והמריצו את המוטיבציה שלי. הבנתי שעם מחשבה אחת אני יכולה לשנות את התוצאות של האימון, ולהוציא יותר כוח ומהירות מגופי. כל יום, מחשבה אחרי מחשבה ופעולה אחרי פעולה הראו לי שאני יכולה להגיע לפסגת הגבעה, לרוץ מהר יותר באימון ולנצח בתחרות”.

קאסטור התחילה להתאמן ביצירת חשיבה חיובית דרך הכנסת הכרת תודה ושמחה לחייה: “יום אחד בזמן ריצה לבד לאורך הנהר הרגשתי עייפות נוראה. התחלתי להתבונן מסביב. האוויר היה קריר ונעים, השמש שקעה בגווני ארגמן מדהימים על ההרים המושלגים מסביב, והכלב שלי קפץ למים במרדף אחרי לוטרה. פרצתי בצחוק. כשהמשכתי לרוץ הרגשתי פתאום זרם אדיר של אנרגיה שוטף את כל גופי, בניגוד גמור לעייפות שהרגשתי בתחילת הריצה. הבנתי שהכרת התודה פתחה ערוץ שלם חדש של אנרגיה בתוכי”.

דינה קאסטור במסלול הריצה הראשון בעולם שנמצא בחשכה מוחלטת וללא כל רעשים חיצוניים, ונועד לאמן רצים להתמקד בתאום מושלם בין תנועות הגוף לבין המחשבות, לונדון, יוני 2018 | תמונה: Ian Gavan/Getty Images for ASICS

החשיבה החיובית הזכירה לקאסטור את תרגילי הדמיון שלמדה לעשות עוד בתיכון. כעת היא חזרה להשתמש בהם: “הסרטים שהעברתי בראשי התפתחו באופן אורגני. לא חשבתי עליהם יותר מדי. בדמיוני לפעמים רצתי בקבוצה, לפעמים הייתי המובילה, לפעמים היה חם מאוד, לפעמים היה גשום. המכנה המשותף לכל הסרטים היה שהתחרות הייתה עזה ואני הייתי עזה עוד יותר. דימיתי את הבנות האחרות רצות בכל הכוח, באגרסיביות, כשבכך הן עוזרות להוציא ממני את המיטב. בהדרגה, הייתי מוכנה לקחת, בתוך הסרטים, יותר סיכונים: שעטתי קדימה כשהייתי עייפה, חתכתי בחדות בסיבובים ועקפתי בקלות את המתחרות האחרות. הביטחון שרכשתי מהעבודה המנטלית המריץ אותי לרוץ מהר יותר באימונים, והכוח והמהירות שלי עלו וטיפסו עוד ועוד”.

השיעורים בריצה הם שיעורים לחיים

ההשקעה של קאסטור באימונים עם ויג’יל והפילוסופיה שלו הצדיקו את עצמם. לאחר שכמעט ויתרה על קריירה בספורט בתור רצה מקצועית, היא אספה ניצחונות ומדליות שאפילו לא העזה לחלום עליהם. ב-2004 היא זכתה במדליית ארד במרתון באולימפיאדה באתונה, לאחר שבמשך 20 שנה אף אישה אמריקנית לא ניצחה במירוץ הזה. ב-2005 היא זכתה במרתון בשיקגו, קבעה שיא אמריקני בחצי מרתון בברלין (2006), זכתה במרתון בלונדון (2006) בו שברה את השיא האמריקני שלה עצמה. היא זכתה פעמיים במדליית כסף בריצת שטח (דאבלין 2002 ולוזן 2003) וזכתה חמש פעמים באליפות ארה”ב בריצה ל-1,000 מטר. ב-2014 היא שברה שיאים אמריקנים בכל מירוץ בו השתתפה. בסוף אותה שנה היא גם שברה חמישה שיאים עולמיים בריצה: עשרה קילומטר, 15 קילומטר, עשרה מייל, 20 קילומטר וחצי מרתון. וזו רק רשימה חלקית.

דינה קאסטור במסלול הריצה הראשון בעולם שנמצא בחשכה מוחלטת וללא כל רעשים חיצוניים, ונועד לאמן רצים להתמקד בתאום מושלם בין תנועות הגוף לבין המחשבות, לונדון, יוני 2018 | תמונה: Ian Gavan/Getty Images for ASICS

החלק המפתיע ביותר עבור קאסטור בכל התהליך שעברה היה כאשר גילתה את החשיבות של ההיבט המנטלי בספורט, כפי שסיפרה בריאיון לאפוק טיימס. “מלבד העבודה הקשה והאימונים המפרכים, הכלים החשובים ביותר להצלחה הם אופטימיות והכרת תודה. הרבה מאוד פעמים אין לנו שליטה בדברים שונים שקורים לנו, אבל אנחנו יכולים לשלוט באופן שזה יהדהד אצלנו. אנחנו יכולים למשל להרגיש מתוסכלים או מדוכאים אחרי הפסד, אבל לבחור באופן מודע לסלק את התסכול ולראות את ההפסד כהזדמנות ללמידה נוספת ולצמיחה”.

מה המקום של סבלנות בתהליך הזה?

“חשוב להבין שכל תהליך של למידה וצמיחה בספורט, כמו בכל דבר בחיים, הוא הדרגתי ואי אפשר לצפות שכל צעד יהיה קפיצה ענקית קדימה או התעלות. לפעמים יש גם נסיגה לאחור לפני שמצליחים לעשות צעד נוסף קדימה”.

את מתארת בספר מצב שלפעמים מגיעים אליו המכונה ‘זרימה’ – כפי שניסח אותו הפסיכולוג מיהאי צ’יקסנטמיהאיי ושלפעמים מכנים אותו Being in the zone.

“כן, הרבה פעמים באימונים או בתחרות נמצאים במנטליות של מאבק ושימוש בכוח. לשמור על הקצב, לשמור על הכושר, להשיג את המתחרים. קורה שמצליחים להגיע למצב הזה של ‘זרימה’ שבו הגוף פשוט נע מעצמו בלי שום תחושה של מאמץ פיזי או מנטלי. זה מצב שכל האתלטים שואפים להגיע אליו, אבל אי אפשר לרדוף אחריו. זה פשוט מגיע מעצמו תוך כדי התהליך של אימונים ממושכים”.

זה נשמע כמו מסע מנטלי, רגשי ורוחני ביחד.

“כן, בדיוק כך”.

יש לך מתכון מוכן של חשיבה חיובית למצבים שונים?

“לא, בהחלט לא. הייתי צריכה למצוא, כל פעם מחדש, מה יסלק את המחשבות השליליות ביום מסוים או במצב מסוים. לפעמים כדי לסיים אימון עד הסוף ולא להיכנע לעייפות או לכאב, מה שעזר היה התבוננות בנוף, לפעמים מוסיקה מסוימת ולפעמים מחשבה על ארוחה טעימה שאכין. בימים אחרים הייתי אומרת לעצמי: ‘יש רק עוד מייל אחד ואת מסיימת’. לפעמים עזרה התרכזות בנשימה או בתנועות הידיים או בכל צעד קדימה. כל פעם הייתי צריכה לגלות מה יתאים באותו רגע. לפעמים גיליתי מיד ולפעמים זה לקח כמה נסיונות שונים. אבל בכל פעם השינוי בנקודת המבט עזר לי לסיים את האימון ולבנות יותר סיבולת, יותר מהירות ויותר ביטחון”.

את מצליחה ליישם בחיים את כוח המחשבה שלמדת בספורט?

“כל הזמן. אותן מחשבות שעזרו לי להתמודד באימונים מפרכים או מול מתחרות בתחרויות, עוזרות לי לשמור על קור רוח בפקקי תנועה, למשל. אני מנסה להפוך את המחשבה השלילית לחיובית כמו: יש לי זמן להקשיב לתוכנית מעניינת ברדיו, לשמוע מוסיקה או לחשוב על ההרצאה שאני עומדת לתת בשבוע הבא. אותן מחשבות עזרו לי גם להתמודד עם שבר ברגל באולימפיאדה, זה היה מתסכל כל כך ואז אמרתי לעצמי שכנראה הגוף שלי מאותת לי שאני צריכה לנוח. הסבלנות שפיתחתי גם עוזרת לי כאשר צלילי החליל של בתי צורמים מדי”.

את ממשיכה להשתתף בתחרויות? 

“כן. בשבוע שעבר השתתפתי במרתון בטוקיו ובשבוע הבא אשתתף בריצת שדה בשיקגו. אני כבר לא מנצחת בכל המירוצים, אבל עדיין פעילה מאוד בספורט”.

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

בבוקר סתווי אחד ב-2002 נחתה בשדה התעופה האזורי של מחוז דיין בוויסקונסין שבארה”ב טיסה שהגיעה מנפאל. פרופ’ ריצ’ארד (ריצ’י) דיווידסון הצליח בקלות לאתר מבין כל הנוסעים את האורח שלו – היחיד שהופיע עם ראש קירח וחשוף ובגלימת ארגמן. היה זה מינגיור רינפוצ’ה, מהמורים הרוחניים המובילים בבודהיזם הטיבטי, שהגיע במיוחד ממנזרו השוכן בגבעות המקיפות את קטמנדו.

ידוע היטב שהמוח מתכווץ כשאנחנו מזדקנים. אבל ראינו שאצל המודטים, במספר אזורים במוח, ההתכווצות הזאת לא קרתה – פרופ’ שרה לזר מהרווארד

פרופ’ דיווידסון, בעצמו מתרגל מדיטציות מנוסה, ידע להוקיר את ניסיונו העשיר של האורח בתרגול מדיטציות שהצטבר עד אותם ימים לסך של יותר מ-60,000 שעות. למחרת, אחרי שנת לילה טובה, הוא הביא את האורח ישר לחדר ה-EEG במעבדתו באוניברסיטת ויסקונסין מדיסון. באמצעות מכשיר ה-EEG – המתעד את הפעילות החשמלית במוח – מטרתו הייתה ללמוד מה קורה במוחו של היוגי הוותיק בזמן תרגול מדיטציה.

העניין של דיווידסון במדיטציות ובמודטים החל עוד בימי לימודיו לדוקטורט במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד שבארה”ב. הוא נסע לטיול להודו ב-1974, תרגל ויפסאנה במשך עשרה ימים, וחייו השתנו. מאז הוא מקפיד לתרגל את המדיטציות באופן יום-יומי.

הנזיר הבודהיסטי מת’יו ריקרד במעבדתו של פרופ’ דיווידסון | תמונה: Jeff Miller/University of Wisconsin–Madison

אולם לאחר שחזר מהודו עם תחושת התרוממות, הבחין דיווידסון שהתחושה הזו דעכה ככל שחזר לשגרת יומו. החוקר שאל את עצמו האם גם אצל מודטים “מקצועיים”, כאלו שכבר עשרות שנים מתרגלים מדיטציה באופן יום-יומי ובמשך מספר שעות כמו היוגים הטיבטיים, קורה אותו דבר או שבשלב כלשהו התרגול הממושך יכול להשפיע על התכונות הנפשיות ואפילו הפיזיות שלהם?

הנזיר הבודהיסטי מת’יו ריקרד במעבדתו של פרופ’ דיווידסון | תמונה: Jeff Miller/University of Wisconsin–Madison

אבל התברר שלא פשוט לחקור את היוגים המנותקים בהרי ההימליה. כשב-1992 הצטייד בציוד הדמיה כבד ומורכב ויצא עם קבוצת חוקרים להרים הגבוהים שבצפון הודו, לבקתות בהן התגוררו אותם יוגים – סירבו היוגים להיבדק. אפילו מכתב בקשה מהדאלי לאמה, שהביאו עימם, לא שכנע את היוגים המנוסים להתחבר לציוד ההדמיה המתוחכם.

עשר שנים של בניית קשרים והמלצות ממוקדות של הדאלי לאמה למי כדאי לפנות, ודיווידסון הגיע להישג. מינגיור רינפוצ’ה ישב במדיטציה בחדר ה-EEG במעבדתו שבארה”ב כשהוא מחובר ל-256 אלקטרודות. מינגיור התבקש לשקוע במדיטציה קצרה בת דקה שנקראת “מדיטציית חמלה”, בה הוא מתמקד בחמלה כלפי הזולת. הוא חזר על המדיטציה ארבע פעמים כשבסוף כל פעם כזאת הוא נח במשך חצי דקה. מה שהראה המכשיר בדקות הבאות הדהים את החוקרים.

תאי הגוף מזדקנים לאט יותר

דיווידסון הוא בין החלוצים במחקר על השפעות המדיטציה על תפקוד המוח ועל עיבוד הרגשות שלנו. התחום זכה בשנים האחרונות להתפתחות מואצת כאשר חוקרים רבים גילו את תרומותיהן של מדיטציות במגוון תחומים.

ד”ר פיליפ גולדין מאוניברסיטת סטנפורד, למשל, בחן כיצד שמונה שבועות של תרגול “הפחתת לחץ באמצעות מיינדפולנס” (MBSR) השפיעו על אנשים הסובלים מחרדה חברתית. האנשים הגיעו למעבדה ומוחם נסרק באמצעות fMRI בשעה שהושמעו להם משפטים קשים כמו “אנשים תמיד שופטים אותי” או “אני מתבייש בביישנות שלי”. בתום הניסוי הם התבקשו לדווח באמצעות שאלונים כיצד הרגישו כששמעו את המשפטים.

“גם במהלך התנהלותם ביום יום, ולא רק בזמן הריכוז המדיטטיבי, המוח שלהם פועל בתדרי גמא, כלומר ברמת ערנות גבוהה במיוחד תוך תיאום מוגבר של חלקים נרחבים במוח

בשבועות הבאים הם עברו קורס לתרגול מדיטציית המיינדפולנס שלאחריו חזרו למעבדה, לסדרת בדיקות דומה. הן מהשאלונים והן מהפעילות שנצפתה במוחותיהם התברר שהקורס עזר להפחית את החרדה החברתית שלהם – אותם משפטים קשים ששמעו כבר השפיעו פחות, הן על מצב רוחם והן על רמת הפעילות באזורים הרגשיים במוחם (Goldin, Gross, 2010).

ד”ר גייל דסבורדס מאוניברסיטת בוסטון ראתה כיצד תרגול מדיטציית CBCT (אימון קוגנטיבי מבוסס חמלה – Cognitively-Based Compassion Training) המבוסס על מדיטציות החמלה הטיבטיות, עזר לנבדקים שלה להגביר את האמפתיה שלהם. גם כאן, הגיעו הנבדקים למעבדה ומוחם נסרק, לפני ואחרי קורס המדיטציה, באמצעות fMRI ((Desbordes, Negi, Pace, +3, 2012.

תמונה: Fotolia

גילוי מעניין אחר הוא של ד”ר מייקל מרזק מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. ד”ר מרזק גילה שמדיטציות מסוימות יכולות לעזור להגברת הריכוז. בניסוי הוא הדגים כיצד שמונה דקות של נשימה קשובה (Mindful Breathing) עוזרת לנבדקים להפחית את נדידת המחשבות שלהם, בהשוואה לנבדקים אחרים שקראו במשך שמונה דקות ספר או ניצלו את הזמן הזה להירגעות פסיבית. מחקרים אחרים גם הראו כיצד מדיטציות יכולות לעזור לנו להתמודד עם כאבים פיזיים ולהפחית את רמת הדלקתיות בגוף (Mrazek, Smallwood, Schooler, 2012).

פריצת דרך בחקר המדיטציות עשתה פרופ’ שרה לזר, חוקרת מוח מאוניברסיטת הרווארד שבארה”ב, שהראתה כיצד מדיטציות יכולות לעזור להאט את תהליכי ההזדקנות של המוח. במחקר שלה השתתפו 20 מתרגלי מדיטציית קשב (מיינדפולנס) ותיקים. הם נכנסו בזה אחר זה למכשיר ה-MRI ונערכו מדידות שונות של מוחם, כמו עוביים של אזורים שונים בקליפת המוח. “ידוע היטב שהמוח מתכווץ כשאנחנו מזדקנים. אבל כאן ראינו שאצל המודטים, במספר אזורים במוח, ההתכווצות הזאת לא קרתה או שאצל חלקם היא הופיעה בקצב איטי יותר”, סיפרה פרופ’ לזר בריאיון לאפוק טיימס (Lazar, Kerr, Wasserman, +10, 2005).

כשפולדר התבקש להפחית את תחושת הגבולות של הגוף, הצליח מכשיר ה-MEG לראות עדויות לכך

מדיטציות לא רק מעקבות את הזדקנות המוח, אלא גם יכולות לעזור לתאי הגוף להזדקן לאט יותר. כדי להבין כיצד זה קורה, נחשוב לרגע על הכרומוזומים שנושאים את המידע התורשתי שלנו ושוכנים בגרעינו של כל תא. בקצותיהם של הכרומוזומים יש מעין זנב, מולקולה מיוחדת, “טלומר” שמה. אמנם, בניגוד לכרומוזום עצמו אין בה מידע גנטי, אבל יש לה תפקיד חשוב כסוג של שעון ביולוגי שאפילו חורץ את גורלו של התא.

הטלומרים מגנים על הכרומוזומים קצת כמו הפלסטיק הקטן שבקצה שרוך הנעל. בכל פעם שתא מתחלק בסוף חייו לשני תאים צעירים, הכרומוזומים, שעוברים שכפול, מתקצרים מעט. אלא שבמקום שהכרומוזום, עם המידע הגנטי היקר שבתוכו יתקצר בעצמו, מי שמתקצר למעשה זה הטלומר – ה”זנב” שבקצה הכרומוזום.

מכשיר MEG – באמצעות מעקב אחר השדות המגנטיים במוח מציג את רמת הפעילות באזורי המוח השונים | תמונה: Swinburne Neuroimaging

אבל מה קורה אחרי דורות רבים של תאים כשהטלומר כבר קצר מדי ולא יכול יותר להגן על הכרומוזום? בשלב זה נחרץ גורלו של התא – הוא לא יוכל להתחלק יותר לשני תאים צעירים ורעננים אז הוא מתנוון ומת. כך שלמעשה, כמות הפעמים שתא יכול להתחלק ולחדש את עצמו מוגבלת – היא תלויה באורך הטלומר.

ד”ר אליזבט הוגה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד בדקה האם תרגול מדיטציה לאורך שנים יכול להשפיע על אורך הטלומרים, כלומר על קצב הזדקנות התאים. במחקר השתתפו 15 מתרגלות בעלות ותק של לפחות ארבע שנים של תרגול יום-יומי ועוד 22 נשים בגילים דומים שאינן נוהגות למדוט. החוקרים בודדו כרומוזומים מתאי דם לבנים של הנבדקות ובחנו את האורכים שלהם, ואכן נמצא הבדל – התברר שהטלומרים של המודטות הוותיקות ארוכים יותר (Hoge, Chen, Orr, +5, 2013).

“לחוות את החוויה במלואה”

בחזרה למעבדתו של פרופ’ דיווידסון. כשמינגיור התחיל את המדיטציה, הציג המכשיר פרץ של פעילות חשמלית נמרצת מאזורים רבים במוחו. בדרך כלל, ידע פרופ’ דיווידסון, לוקח למודטים תהליך הדרגתי להיכנס למצב המדיטציה. אצל מינגיור זה קרה מיידית וברמת פעילות שלא נצפתה מעולם.

אצל אנשים רגילים, גלי המוח מתאפיינים בתדרים שונים, בהתאם לפעילויות השונות שלנו. כשאנחנו ישנים, למשל, התדרים נמוכים יחסית (פחות מ-4 הרץ) והם נקראים גלי דלתא. ככל שהתדרים גבוהים יותר, רמת הערנות שלנו גוברת. גלי אלפא (12-8 הרץ) מאפיינים מצב של רגיעה ואילו גלי בטא (בערך 35-12 הרץ) מאפיינים את רמת הערנות שלנו ביום יום, כשתשומת הלב שלנו מופנית לגירויים חיצוניים.

אבל רמת הפעילות שהציג מוחו של מינגיור הייתה גבוהה יותר. זה נקרא “גלי גמא” (בד”כ מעל 35 הרץ) ואצל רוב האנשים הרגילים הם נדירים למדי. הם מופיעים למשך פחות משנייה בעיקר ברגעים של עיבוד מידע מורכב בהם מתואמים אזורים רבים במוח. לדוגמה, במהלך חוויה רב חושית או ברגעים של הבנה עמוקה – רגעי “יוריקה”. כשמינגיור שקע למדיטציות הקצרצרות שלו, הופיעו התדרים הגבוהים האלו למשך כל הדקה של המדיטציה. ומה שהדהים את פרופ’ דיווידסון ושותפיו הוא שאפילו לפני שהתחיל התרגול מוחו של מינגיור פעל בתדרים הגבוהים האלו.

והוא לא היה היחיד. מאז הגיעו למעבדתו של פרופ’ דיווידסון 20 יוגים נוספים מנוסים כמעט כמו מינגיור. במחקר שפרסמו דיווידסון ושותפיו ב-2004 (Lutz, Greischar, Rawlings, +2) בהשתתפותם של שמונה מהיוגים המנוסים האלו, התברר שגם במהלך התנהלותם ביום יום, ולא רק בזמן הריכוז המדיטטיבי, המוח שלהם פועל בתדרי גמא, כלומר ברמת ערנות גבוהה במיוחד תוך תיאום מוגבר של חלקים נרחבים במוח. מחקר מאוחר יותר אפילו מצא גלי גאמא דומים אצל מודטים ותיקים כאלו גם במהלך שינה עמוקה (Ferrarelli, Smith, Dentico, +6, 2013).

כפי שמסביר פרופ’ דיווידסון בספרו “תכונות משתנות: המדע חושף כיצד מדיטציות משנות את המחשבה שלך, את המוח ואת הגוף” (2017), היוגים האלו חווים ביום יום שלהם מצב מתמשך של מודעות פתוחה ועשירה או במילותיהם של היוגים עצמם – כל החושים פתוחים לרווחה ומאפשרים להם לחוות את החוויה במלואה.

גבולות מתרחבים

ד”ר סטיבן פולדר, המייסד והמורה הבכיר של עמותת “תובנה”, המקדמת את תרגול המיינדפולנס והוויפסנה בישראל, הגיע למעבדה של ד”ר אביבה ברקוביץ-אוחנה, נוירוביולוגית מאוניברסיטת חיפה, כדי להשתתף במחקר חדש שערכה. כבר מספר שנים שד”ר ברקוביץ-אוחנה חוקרת עם שותפיה את הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו, את הגוף שלנו ואת הגבולות שלו. היא רצתה להיעזר במודטים, בהם פולדר, בעל ותק של מעל 20,000 שעות של מדיטציה כדי לרדת לעומק הנושא.

פולדר כבר נבדק בעבר במעבדתה של ד”ר ברקוביץ-אוחנה. אז התברר שהוא מסוגל לשחק עם תחושת הגבולות של גופו. “תחושת הגבולות של הגוף נוגעת בחוויה של כמה אני נפרדת מהעולם, איפה אני נגמרת והעולם מתחיל, האם הגבולות נמצאים היכן שהעור שלי נגמר או שאולי זה קצת יותר רחב מזה ומגיע עד לקרובים לי ואולי אף הרחק מעבר לכך”, היא מסבירה בריאיון לאפוק טיימס.

כפי שמסבירה ד”ר ברקוביץ-אוחנה, שאלת הגבולות היא שאלה שמרבים לעסוק בה בשנים האחרונות, בין השאר כדי למצוא פתרונות לבעיות פסיכופתולוגיות, כמו פוסט טראומה למשל, או מחלות נפש שבהן הגבולות של העצמי הגופני הם נוקשים מדי או שהם נעלמים לגמרי. כיוון שקשה יחסית ליצור בקרב נבדקים שינויים בתחושת הגבולות של הגוף, ד”ר ברקוביץ-אוחנה מעוניינת להיעזר במודטים הוותיקים, שרכשו לאורך השנים שליטה מסוימת בחוויית הגבול של גופם, כדי לחקור את השפעותיהם של הגבולות האלו.

כדי לעשות זאת החוקרת וצוותה נוקטים בגישה הנוירופנומנולוגית, המשלבת שתי גישות שונות בחקר התודעה. מצד אחד הם בוחנים את מצבו “האובייקטיבי” של הנבדק בכלי חקר המוח המקובלים כמו הדמיית fMRI, EEG וכדומה, המאפשרים ללמוד על הפעילות המתרחשת במוח. מצד שני, הם מקיימים ראיונות עם הנבדקים כדי ללמוד גם מחוויותיהם הסובייקטיביות. כאן עזר מאוד ניסיונו העשיר של פולדר במדיטציות לאחר שהתברר שהוא מסוגל, במהלך המדיטציה, לספר ולפרט מה הוא חווה.

לצורך המחקר שנערך בשיתוף פעולה עם ד”ר יוחאי עטריה ממכללת תל חי (Dor-Ziderman, Ataria, Fulder, +2, 2016) הגדיר הצוות שלושה מצבים שונים של תחושת גבולות: תחושה נורמלית, כמו בחיי היום יום שלנו, שבה יש תחושת גבולות ברורה יחסית של הגוף (SB1), תחושת גבולות מוחלשת (SB2) ומצב שלישי שבו הגבולות הגופניים נעלמים כליל (SB3).

כך, בחמישה מחזורים שונים, עבר פולדר באופן הדרגתי מהמצב הרגיל (SB1) דרך המצב של הגבולות המוחלשים ועד למצב השלישי, נטול הגבולות (SB3), כשהמעבר בין שלב לשלב התבצע בעקבות הנחיה חיצונית. במחזור הראשון התהליך נערך ללא דימות מוחי כשפולדר מתאר, מילולית, מה הוא חווה וכיצד המצבים שונים זה מזה. ארבעת המחזורים הבאים נערכו כבר בתוך מכשיר המדידה – מגנטואנצפלוגרף (MEG), שעוקב אחר השדות המגנטיים הנוצרים במוח וכך מציג את רמת הפעילות באזורים השונים.

כשפולדר התבקש לעבור ממצב אחד למשנהו, כלומר להפחית את תחושת הגבולות של הגוף, הצליח ה-MEG לראות עדויות לכך. ד”ר ברקוביץ-אוחנה מספרת שראו את זה בתדרי בטא (במיוחד בתדר של 27 הרץ) בשני אזורים שונים של המוח שהפחיתו את רמת הפעילות שלהם באותם רגעים. מדובר באזורים הקשורים, כל אחד בדרכו, לתחושה של “היותי בתוך הגוף שלי”.

“ההפחתה של הפעילות באזור ה-TPJ (Temporoparietal Junction) ובאזור של פיתול החגורה האחורי, אזורים במוח התומכים בעצמי הגופני, בזמן שהמודט הפחית את החוויה של הגבולות, הוכיחה לנו שמודט ותיק מסוגל לעשות את זה מרצונו ולנו יש אפילו כלים למדוד את זה”, מסבירה ברקוביץ-אוחנה.

אחרי ההצלחה עם פולדר, חזר הצוות למחקר קודם מ-2012, שבו השתתפו 12 מודטים ותיקים אשר התבקשו להפחית בהדרגה את תחושת העצמי, תוך שמוחם נסרק במכשיר ה-MEG. “חזרנו לנתונים שלהם ומצאנו הפחתה בפעילות בדיוק באותם שני אזורים. אז עכשיו אנחנו יודעים שלא מדובר רק באדם אחד”.

פרופ’ ויטלי וודיאנוי מאוניברסיטת אובורן שבארה”ב | התמונה באדיבות: Vitaly Vodyanoy

את התעלות האלו קשה מאוד לראות. לכן ככל הנראה, עד לאחרונה לא ידענו על קיומן. הן שקופות ודקיקות, הרבה יותר מכלי הדם, ומתפרשות כמעט לכל חלק של הגוף. חוקרים מציעים שהן בליבה של מערכת שלא הכרנו עד היום המאפשרת לגוף לרפא את עצמו ביעילות.

הראשון שראה במיקרוסקופים שלו את הרשת המסתורית הזאת וחקר אותה היה פרופ’ קים בונג-האן הקוריאני בשנות ה-60 של המאה הקודמת. מסקנותיו היו מהפכניות: הוא טען שמה שזורם בהן הם תאי גזע שהגוף מייצר ביעילות כדי שיחליפו תאים פגומים. באמצעות רשת התעלות הזו תאי הגזע מגיעים במהירות לכל אזור פגוע בגוף. לכן מערכת התעלות היא בעצם מערכת לריפוי עצמי של הגוף.

צומת (בהגדלות שונות) של מערכת התעלות הקדמוניות – “בית חרושת” ליצור תאים חדשים. הריבועים A ו-B מציגים קצוות של תעלות שנכנסות לתוך הצומת | התמונה באדיבות: Auburn University

אך מאז שהמחקר של קים נעצר באופן מפתיע ב-1965, כמעט כל הממצאים המסקרנים שגילה נקברו עמוק באדמה. 40 שנה התעלמו החוקרים מממצאיו המהפכניים, פשוט כי אף אחד לא הצליח לשחזר אותם.

רק ב-2004 הצליחו בפעם הראשונה חוקרים מדרום קוריאה לראות את התעלות האלו במיקרוסקופים שלהם ובאמת התחילו ללמוד מה קורה בהן בכלים מדעיים מקובלים.

סנלים מתקבצים בתוך צומת | התמונה באדיבות: Auburn University

“זו טכנולוגית תאי הגזע הפנימית שלנו. אם המערכת הזאת מתפקדת, היא מסוגלת להחליף תאים פגועים ולרפא רקמות ואיברים”, הסביר לפני מספר שנים בריאיון לאפוק טיימס פרופ’ ויטלי וודיאנוי (Vodyanoy). כבר יותר מעשור שפרופ’ וודיאנוי, מהמחלקה לאנטומיה ולפיזיולוגיה באוניברסיטת אובורן שבארה”ב, חוקר את התעלות האלו באמצעות המיקרוסקופ החזק שפיתח בעצמו.

האם זה אומר שלגוף שלנו יש מנגנון המסוגל לרפא את הפצעים שלנו כמעט מיידית? ואם כן, מדוע לוקח לפצעים שלנו מספר ימים להירפא? במאמר שכתב החודש לאפוק טיימס פרופ’ וודיאנוי מסביר היכן עומד המחקר בתחום. מה הוא ראה במיקרוסקופ שלו עד כה, וכיצד הוא מסביר את אופן פעולתה של המערכת.

לעזור לגוף שלנו לרפא את עצמו

התאים שלנו חיים למשך פרקי זמן קצרים יחסית ואם נחשוב על אבני הבניין שלהם, החלבונים, נראה שחייהם קצרים אפילו יותר. כלומר, תאים רבים שלנו על מרכיביהם מוחלפים מדי יום. למעשה, כשאנחנו מתעוררים בבוקר אנחנו כמעט כמו אנשים חדשים. רק תחשבו, אם המנגנונים הביוכימיים המסדירים את חידוש התאים היו יכולים לעבוד בצורה מושלמת ולא היינו נתקלים בתאונות קטלניות, היינו יכולים אפילו לחיות לנצח.

אבל זה לא קורה. מדוע? מרכיב חשוב במורכבות הזו הם המנגנונים המעורבים בהחלפת התאים – מוות של תאים ותיקים ושכפול של המידע התורשתי, הדי-אן-איי, לצורך יצירת תאים חדשים.

לפי ההשקפה המקובלת, התהליך של “מוות תאי מתוכנת” (אפופטוזיס – התאבדות תא) מוביל לשרשרת אירועים סדורה שלאורכה התא מתכווץ והתוכן שלו מפוצל למספר בועיות נפרדות (“גופיפים אפופטוטיים”) שמוצאות אל מחוץ לתא. בתהליך זה, הכרומוזומים – המולקולות הארוכות של די-אן-איי, נארזים לתוך הגופיפים האפופטוטיים ש”נאכלים” על ידי תאים בולעניים ובכך מפורקים כליל.

קטע מתעלה קדמונית, בדיוק ביציאה מצומת בצידה הימני תחתון של התמונה | התמונה באדיבות:Auburn University

אבל כל זה לא מספיק, חשוב גם ליצור תא חדש שיחליף את התא המת. מקובל היום לחשוב שהחלפה כזו מתבצעת רק באמצעות תאים שמתחלקים לשניים, ובכך יוצרים תא חדש שבהמשך משתלב ברקמה. זה אינו תהליך פשוט – כדי שכל אחד מתאי הבת יקבל את כלל המידע התורשתי, צריך שבכל פיצול כזה גם ישוכפל המידע הגנטי במלואו – ישוכפלו הכרומוזומים שבגרעין התא. אם נקביל את כלל המידע הגנטי לטקסט בשפה אנושית, סך כל האותיות בכרומוזומים שלנו (“נוקלאודיטים”) מסתכמות במעל 3 מיליארד אותיות. בדרך כלל המידע הגנטי משוכפל ברמת דיוק לא רעה, אבל בכל זאת מופיעות מעת לעת טעויות בהעתקה, מוטציות, וזה כבר בעייתי כי הן עלולות לגרום לסרטן.

אז האם חלוקת התאים ושכפול המידע הגנטי הם תהליכים הכרחיים שלא נוכל להימנע מהם? מחקרים מהשנים האחרונות חושפים, שבה בעת שהתאים מתפצלים לתאי בת ובהן המידע התורשתי היקר, הגוף שלנו מצליח לפעול גם בצורה יעילה יותר והרבה פחות מסוכנת.

לפני כמעט 60 שנה, בימים שבהם המחקר על תאי הגזע היה עדיין בחיתוליו, גילה המדען הקוריאני, קים בונג-האן, מערכת תעלות חדשה: “רשת התעלות הקדמוניות” (Primo Vascular System). הוא חקר וראה שהתפקיד המרכזי שלה הוא בחידוש תאים ורקמות. רשת התעלות הזו מורכבת מתעלות דקיקות שעוביין בין 20 ל-50 מיקרומטר (מיליונית המטר) ומצמתים זעירים המקושרים אליהן. הוא גילה שבאמצעות המערכת הזו, הגוף שלנו יודע להחליף תאים גוססים מבלי שתידרש חלוקה של תא קודם ושכפול הדי-אן-איי שלו. המערכת הזו מאפשרת לנו למחזר את המידע התורשתי שהיה בתא שהתאבד ולהזרים אותו ביעילות לכל רקמה פגועה בגוף.

על פי המודל שהציע קים בונג-האן, הכרומוזומים שבגרעין התא הגוסס אינם נבלעים ומתפרקים כפי שמקובל לחשוב, אלא נשמרים וממוחזרים: הם נארזים לבועיות נפרדות המכונות “סָנַל” (Sanal). כל סנל, המכיל כרומוזום בודד, יוצא מהתא הגוסס ונאסף ל”רשת התעלות הקדמוניות”. הצמתים של הרשת מהווים מעין “בית חרושת לתאים”: הסנלים השונים נאספים בצמתים ומתאחדים, כלומר הכרומוזומים השונים נאספים ליצירת תאי גזע חדשים. אלו יגיעו דרך רשת התעלות לרקמה הפגועה ויחליפו את התאים שהומתו.

במעבדה שלי הצלחנו לשחזר כמה מהניסויים שתיאר קים בונג-האן. בניסוי אחד ראינו במספר תאי דם במבחנה שבשעה שהם עוברים תהליך של מוות מתוכנת הם משחררים סנלים – גופים תת-תאיים שגודלם כמיקרון, ואלו נוטים להיאסף במבחנה לקבוצות. בניסוי נוסף, אספנו מחולדות תעלות קדמוניות וצמתים שמהם הצלחנו להוציא סנלים. טיהרנו את הסנלים ובחנו אותם במיקרוסקופ ברזולוציה גבוהה – הם נראו כמו בועיות בגודל מיקרון הנושאות בתוכן רסיסי חומר. בהמשך גם ראינו כיצד הסנלים האלו מתאחדים למבנים הדומים לתאים, כמו “תאי גזע” זעירים.

האם זה אומר שלגוף שלנו יש מנגנון טבעי של ריפוי עצמי? ואם כן, האם במצבים מסוימים הוא פועל טוב יותר מאשר באחרים? במחקרים הבאים נרצה ללמוד כיצד נוכל לעזור למערכת הזו לפעול במיטבה – כיצד נוכל לעזור לגוף לרפא את עצמו.

איור: Fotolia

1. המחשבות שיכולות לגרום לנו להזדקן מהר יותר

פרופ’ אליסה אפל מאוניברסיטת קליפורניה שבסן פרנסיסקו מתעניינת כבר שנים בשאלה כיצד לחץ נפשי משפיע על הגוף שלנו והאם דפוסי חשיבה מסוימים יכולים להשפיע על בריאות התאים. “חיפשתי דרכים שיעזרו לנו להבין מה באורח החיים ובסביבה שלנו טוב לתאים”, סיפרה בריאיון לאפוק טיימס לפני כשנתיים.

כששמעה על מחקרה פורץ הדרך של פרופ’ אליזבת’ בלקבורן, לימים כלת “פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה”, העוסק בתהליכי הזדקנות התאים, היא ידעה שזה מה שחיפשה. “התרגשתי מאוד מהרעיון שאפשר למדוד את הזדקנות התא”. השתיים נפגשו ולאחר יותר מעשר שנים של מחקר משותף הוציאו יחד ספר: “אפקט הטלומרים” (2017), המציג את מסקנותיהן המעניינות.

בתחילת דרכן המשותפת הן רצו להבין כיצד לחץ נפשי יכול לגרום לתאים שלנו להזדקן מהר יותר. הן בחנו זאת בניסוי שפורסם בכתב העת PNAS, בו השתתפו אימהות לילדים פגועים או החולים במחלה כרונית, המטפלות בילדיהן ימים שלמים, בלי מנוחות או חופשות. החוקרות בדקו אם תאי הדם הלבנים של האימהות הזדקנו מהר יותר בהשוואה לתאיהן של אימהות בנות אותו גיל (בקבוצת הבקרה) המגדלות ילדים בריאים. ההשפעות היו ברורות: ככל שהילד הפגוע מבוגר יותר, כלומר ככל שהאם נתונה זמן ממושך יותר במצב של לחץ כרוני, כך התאים בגופה נראים זקנים יותר בהשוואה לבנות גילה שאינן נתונות ללחצים דומים (Epel, Blackburn, Lin, +4, 2004).

אבל בחינה מעמיקה יותר של תוצאות המחקר העלתה שאלה חדשה. מתברר שהיו אימהות שדווקא דיווחו על תחושת לחץ פחותה, ותאי הדם הלבנים שלהן באמת נראו צעירים יותר. “גילינו שבעת שכל הנבדקות הרגישו מידה מסוימת של לחץ, לא כולן הגיבו לו באותה צורה”, אומרת אפל. היא מסבירה שמה שקובע עד כמה האימהות האלו לחוצות זה לא עצם הטיפול המורכב בילד הפגוע, אלא בעיקר איך הן מגיבות במחשבותיהן למצב הזה. “המצב ‘חי’ במחשבות שלהן בצורה שונה והן גם מדברות על זה בדרכים שונות”, מסבירה אפל.

החוקרות שאלו את עצמן אם קיימים דפוסי חשיבה נוספים העלולים לגרום לתאים שלנו להזדקן מהר יותר וזיהו מספר דפוסי חשיבה כאלה, ואפילו שני דפוסי חשיבה העוזרים לתאים להיות צעירים יותר.

דפוסי החשיבה שגורמים להזדקנות כוללים חשיבה פסימית ונטייה לראות את העולם כמקום עוין. חשיבה המלווה פעמים רבות ברגזנות, מסבירות החוקרות. נטייה נוספת שפרופ’ אפל מזהירה מפניה היא נדידת מחשבות, כמו למשל כשאנו עסוקים בטרדות לגבי העתיד או כשאנחנו מהרהרים שוב ושוב בבעיות שלנו ובאירועים השליליים שעברנו.

נוסף על כך, זיהו החוקרות שני מצבים מנטליים היכולים לעזור לתאים לשמור על חיי הנעורים שלהם. הראשון הוא שמחה, אבל לא כל שמחה. שמחה הקשורה לסיפוק תשוקות לא הספיקה כדי לחולל שינוי. רק שמחה יציבה, המתמידה בטווח הרחוק, למשל כזו הקשורה לתחושת משמעות בחיים. המצב השני העוזר לתאי הגוף להישאר צעירים יחסית הוא “מצפוניות”. אנשים “מצפוניים” הם אלו המבקשים לעשות את מה שנכון לעשות.

אז איך בעצם מודדים גיל של תא? באמצעות בחינת מצב הכרומוזומים שלו, אותם חוטים ארוכים המכילים מידע תורשתי ושוכנים בגרעיני התאים שלנו. למעשה, מה שחשוב במקרה הזה הוא לא מצבם הכללי של הכרומוזומים, אלא רק של הקצוות שלהם – הטלומרים, המשמשים מגן של הכרומוזום.

בכל פעם שתא מגיע לסוף ימיו ומתפצל לשניים, הוא נדרש לשכפל את הכרומוזומים שבתוכו כדי לשמר את המידע התורשתי. אולם, תמיד יש חלק קטן בכרומוזום שאינו יכול להשתכפל ולמעשה אינו מועבר לתאים החדשים שנוצרו. וכאן חשיבות הטלומרים שבזכותם המידע התורשתי אינו הולך לאיבוד בשכפול כי למעשה החלק הקטן שמתקצר בכל פעם זה רק הטלומר. כשהטלומר כבר קצר מדי, התא אינו יכול להתפצל יותר ונחשב לתא מזדקן.

איור: Fotolia

2. כוחו של הכלום

ג’ולייטה עובדת קשה. בתור חדרנית במלון היא מספיקה מדי יום לנקות כ-15 חדרים, כל אחד מהם למשך 30-20 דקות. היא מחליפה מצעים, שואבת אבק, מנקה את חדרי האמבטיה, ועומדת כל היום על הרגליים. אחרי יום עבודה היא חוזרת הביתה תשושה מאוד. אחרי כל השנים האלו, גם הגוף כבר מתחיל לומר את שלו – המשקל עולה ואתו גם לחץ הדם. הלוואי שהיו לה הזמן והאנרגיות להתחיל לדאוג לעצמה ולגוף שלה.

מחקר שערכה פרופ’ אלן לאנגר מאוניברסיטת הרווארד (Crum, Langer, 2007) מראה שג’ולייטה וחדרניות שכמותה יוכלו לשנות את מצב בריאותן אם רק ישנו מעט את המחשבה שלהן ואת האופן שבו הן תופסות את שגרת יומן. אמנם יום העבודה שלהן מתיש, אבל לפחות מבחינת הפעילות הגופנית לא רק שהן עומדות בהמלצות המקובלות, אלא שהן גם עוברות אותן בהרבה.

במחקר השתתפו 84 חדרניות משבעה מלונות שונים. לכל הנבדקות דאגו להסביר על חשיבות הפעילות הגופנית היום-יומית. אבל 44 מהנבדקות (קבוצת הניסוי) קיבלו הסבר חשוב נוסף – על כמה שהעבודה שלהן מאומצת, עבודה שלמעשה עוברת את הדרישות המקובלות לפעילות גופנית. מודעות שנתלו על לוחות המודעות במלון המשיכו לתזכר אותן בעובדה הזאת.

ארבעים הנבדקות האחרות העובדות במלונות אחרים (קבוצת הבקרה), לא שמעו על החלק הזה בהסבר וההבדל היה ברור: כעבור חודש, בעוד שהחדרניות בקבוצת הבקרה לא הציגו שינויים במצבן הגופני, החדרניות שקיבלו את ההסבר המורחב נהנו מירידה קלה במשקל ומהפחתה בלחץ הדם ובאחוז השומן בגוף.

פרופ’ אלן לאנגר היא למעשה מהראשונים שחקרו כיצד התפיסות שלנו יכולות להשפיע על מצב גופנו. בסוף שנות ה-70 היא יזמה ניסוי מהפכני ומקורי בו החזירה את הנבדקים שלה בזמן, 20 שנה לאחור. כדי לבחון זאת היא לא נעזרה במכונת זמן, אלא יצרה סביבה, בה שהו שמונת הנבדקים שלה (בשנות ה-70 לחייהם), שהותאמה לשנות ה-50: התוכניות שהושמעו ברדיו, סדרות הטלוויזיה שהוצגו לנבדקים בשחור לבן, כתבי העת, וגם הבגדים שהם לבשו נלקחו כולם משנת 1959. אפילו מראות לא היו במתחם הסגור בו שהו רק תמונות שלהם משנות ה-50 לחייהם. פרופ’ לאנגר ביקשה מהם להתנהג כאילו היו צעירים ב-20 שנה.

בספרה Counterclockwise (2009) מספרת פרופ’ לאנגר שכעבור שבוע, כשיצאו מהמתחם, לא רק שהיציבה, צורת ההליכה והכוח הפיזי של הנבדקים השתפר, אלא גם הזיכרון, השמיעה והכישורים הקוגניטיביים. אלו שנכנסו למתחם שבוע קודם לכן בעזרת מקלות הליכה כבר לא הזדקקו להם. ביום האחרון חלקם אפילו שיחקו בכדור על הדשא.

מתברר שהשפעות כאלו של המחשבה על הגוף פועלות לא רע אפילו כשאנחנו מודעים לחלוטין שמדובר רק באשליה, כמו בתרופת דמה (פלצבו) למשל. פרופ’ טד קפצ’וק (Kaptchuk) מאוניברסיטת הרווארד ערך מחקר על 80 מטופלים הסובלים מתסמונת המעי הרגיז המתאפיינת בכאבי בטן כרוניים המלווים בשלשולים או בעצירות, בנפיחות של הבטן ועוד (Kaptchuk, Friedlander, Kelley, +7, 2010).

בתחילת המחקר קיבלו 37 מהנבדקים בקבוקון כדורים עליו כתוב בבירור “פלצבו”. החוקרים גם הקפידו להסביר להם שהם מקבלים רק תרופת דמה המבוססת על סוכר. למשך הניסוי הם נדרשו ליטול שתי כמוסות ביום. קבוצת הבקרה לא קיבלה כל טיפול שהוא.

כבר באמצע הניסוי, פרופ’ קפצ’וק ושותפיו הופתעו לגלות שיפור באיכות החיים של נוטלי הפלצבו והקלה בסימפטומים שלהם. בתום 21 ימי הניסוי מצבם התברר כטוב בהרבה בהשוואה למשתתפי קבוצת הבקרה, הן מבחינת חומרת הסימפטומים והן מבחינת איכות החיים.

לינדה בוננו, ממשתתפות המחקר סיפרה בריאיון למגזין TIME כיצד להפתעתה, בתום 21 הימים, בפעם הראשונה מזה שנים רבות לא חשה בשום סימפטומים. כיום, כבר כמה שנים שהיא מקפידה ליטול שתי כמוסות פלצבו מדי יום ובינתיים זה עובד. אף על פי שהיא מודעת לכך שמדובר בכדורי סוכר בלבד – התסמונת אינה מפריעה עוד לשגרת יומה.

איור: Fotolia

3.אימון גופני מופרז גורם לנו להזדקן מהר יותר

כולנו יודעים שפעילות גופנית טובה לבריאות. היא משפרת את תפקוד הלב, את מערכת החיסון וגם תורמת לבריאות הנפשית. מחקרים רבים גילו שתוחלת החיים של אנשים הפעילים גופנית גבוהה יותר מזו של אלו שאינם פעילים, והם נוטים פחות לחלות במגוון מחלות כולל אפילו בסוגים שונים של סרטן. כבר עשרות שנים שרבים מתמסרים לפעילות הזו לפחות למשך מספר שעות בשבוע. אבל עד כמה כדאי שנתמסר לה?

רבים חושבים ש״כל המרבה הרי זה משובח״. כך גם חשב פרופ’ ג’יימס או’קיף (63), חובב ספורט מושבע. בהרצאת TEDx הוא מספר שבכל פעם שהוא עצבני או מדוכדך הוא יוצא לאימון. שנים רבות הוא האמין שבפעילות הגופנית הזו הוא מעניק ללב שלו את הדבר הטוב ביותר. ולמעשה, בהיותו קרדיולוג בכיר המנהל את היחידה לקרדיולוגיה מונעת ב-Saint Luke’s Mid America Heart-Institute שבקנזס סיטי, הוא מבין לא רע בכל מה שקשור לבריאות הלב.

אבל לפני מספר שנים, ליבו, שהחל לשלוח לו אותות אזהרה, אילץ אותו להתחיל לתהות האם אורח החיים האינטנסיבי שאימץ תורם לבריאותו או שאולי דווקא מקרב אותו מהר יותר לקו הסיום של חייו.

יחד עם חוקרים עמיתים התחיל פרופ’ או’קיף לחקור את הנושא, ולדבריו, הם הופתעו מהתוצאות. “המידה הנכונה היא שאלה קריטית”, הוא מסביר במאמר שפרסם ב-Heart כתב עת רפואי (O’Keefe, Lavie, 2012). “תרגול נמרץ שגרתי הוא אכן הדבר הטוב ביותר כדי להבטיח מערכת לב בריאה, אבל כמו כל תרופה חזקה, מינון מוגזם עלול לגרום לנזק ובמינון קיצוני – אפילו למוות״.

מהו מינון קיצוני? כדוגמה מביא או’קיף את אחד המטופלים שלו (68) שרץ כבר 45 שנה, פעמים רבות אפילו מעל 20 ק”מ ביום. בסריקה של מערכת הלב שלו התברר שהוא סובל מהסתיידות עורקים חמורה: ״העורקים שלו היו קשים יותר מאשר העצמות שלו״, מספר או’קיף. אמנם הסיכוי למות כתוצאה מתרגול קיצוני אינו גבוה, ״אבל נראה שהוא שוחק את מערכת הלב ובכך מבטל רבים מהיתרונות שתרגול שגרתי מתון מספק״.

גם פרופ’ סטפן רות’, מומחה לקינסיולוגיה (חקר תנועת הגוף) באוניברסיטת מרילנד שבארה”ב הזהיר לפני מספר שנים בריאיון לאפוק טיימס, ש”אימון מופרז עלול לגרום לנו להזדקן מהר יותר.” במחקר שלו הוא בחן כיצד אימון יתר משפיע על תהליך הזדקנות התאים שלנו, כלומר על הזדקנות הכרומוזומים. כפי שהסביר בריאיון, ככל שהתאים מתחלפים בתדירות גבוהה יותר, כך הטלומרים שבקצות הכרומוזומים מתקצרים מהר יותר. במקרה של אימון יתר, תאי הגוף שנפגעים במידה הרבה ביותר הם אלה שנוטלים את עיקר העומס ומוחלפים בתדירות גבוהה – תאי שרירי השלד, למשל.

גם מערכת החיסון עלולה להזדקן מהר יותר. במחקר אחר (Ludlow, Zimmerman, Witkowski, +3, 2008) הדגים פרופ’ רות’ את השפעותיו של אימון מופרז על תאי מערכת החיסון. הנבדקים חולקו לארבע קבוצות, בהתאם לאינטנסיביות של האימונים שלהם: בקבוצה הראשונה היו אלו שכמעט ולא עסקו בפעילות גופנית ובקבוצה הרביעית – הפעילים ביותר. כששרטט על גרף את היחס בין כמות האנרגיה שהשקיע הנבדק בפעילות גופנית לבין אורך הטלומרים שלו התגלתה תבנית מסודרת, עקומה הדומה ל-U הפוך. בקצוות, אצל אלו שכמעט ולא מתאמנים כמו גם אצל הספורטאים המשקיענים ביותר התגלו טלומרים קצרים יחסית, כלומר התאים הזקנים ביותר. הטלומרים הארוכים – הבריאים – התגלו בקבוצות האמצעיות אצל אלו העוסקים בפעילות גופנית מתונה.

אין ספק שהטכנולוגיות עוזרות לחשוף ממצאים אנומליים אצל אנשים חולים, אבל הן גם חושפות אנומליות מתונות אצל אנשים בריאים לחלוטין | תמונה: Fotolia

רוברטס (שם בדוי בן 74) סבל מדלקת במעי הגס שגרמה לו לכאבי בטן קשים ולשלשולים. הדלקת הייתה חריפה כל כך עד שהרופאים החליטו שצריך להוריד בניתוח קטע מהמעי הגס שלו. הוא החלים לגמרי מהניתוח וחזר לתפקוד מלא. יום אחד, בבדיקה שגרתית מצאו שיש לו בדם רמת סוכר גבוהה מהממוצע. החריגה מהממוצע לא הייתה גבוהה אבל הובילה לבדיקות נוספות שבסופן התקבלה האבחנה שיש לו סוכרת מסוג 2 – סוכרת של הגיל המבוגר.

בעשורים האחרונים מקובל בממסד הרפואי להתחיל מוקדם בטיפול בסוכרת. ולכן, אף על פי שלא היו לו שום סימפטומים של סוכרת, רשם לו הרופא תרופה בשם glyburide שמורידה את רמת הסוכר בדם. חצי שנה לאחר מכן הוא התעלף כאשר נהג במכוניתו. המכונית סטתה מהכביש והתהפכה. כתוצאה מהתאונה שתי חוליות בצווארו של רוברטס נשברו. פרה-מדיקים שהגיעו ובדקו את רמת הסוכר בדם שלו מצאו שהיא הייתה נמוכה מאוד (כזכור הוא קיבל תרופה להורדת רמת הסוכר בדם). “התרופה עבדה יותר מדי טוב”, כותבים שלושה רופאים (ד”ר גילברט וולטש, ד”ר ליסה שוורץ וד”ר סטיבן וולושין) מחברי הספר Overdiagnosis (2012).

למעשה לכל האנשים המבוגרים יש סימנים כלשהם של סרטן בלוטות התריס, זה חלק מהאנומליות המתונות שמוצאים באוכלוסיה מבוגרת

רוברטס היה מאושפז במשך חודש בבית חולים ועוד חודשים אחר כך הסתובב עם מכשיר מיוחד: מעין כובע שישב על ראשו והיה מחובר במוטות ברזל לג’קט פלסטיק שהוא לבש, כדי למתוח ולקבע את צווארו כך שהשבר בחוליות הצוואר יתאחה. כמובן שלא המשיכו לתת לו את התרופה להורדת הסוכר בדם. רוברטס היום בן 90. אין לו, וגם לא היו לו מאז התאונה שום סימפטומים של סוכרת. “כנראה שהיה כאן מקרה של אבחון יתר”, מחברי הספר כותבים.

בשנים האחרונות הנושא של אבחון יתר עולה עוד ועוד לכותרות: כתבות על כריתת שדיים למניעת סרטן השד כמו זו שעברה אנג’לינה ג’ולי או אבחונים שגויים (העלולים להוביל להפלות) של אנומליות אצל עוברים שהתבררו כלא משמעותיים כשהתינוק נולד בריא ושלם.

איור: מושיק גולסט

שלושת מחברי הספר וולטש, חוקר סרטן, וולושין ושוורץ מבית הספר לרפואה באוניברסיטת דארטמות’ קולג’ שבניו המפשייר (החברה בליגת הקיסוס), הם בין המתריעים הקולניים של הנושא. “אבחון יתר מתרחש כאשר רופא מאבחן אדם כחולה במחלה מסוימת כשלמעשה לאדם אין שום סימפטומים הקשורים למחלה זו, וגם לא יהיו לו בעתיד. והמחלה הזו, כביכול, לא תגרום למותו”, אומר ד”ר וולושין בריאיון לאפוק טיימס.

התופעה הזו של אבחון יתר היא חדשה יחסית. בעבר אנשים היו הולכים לרופא רק כאשר היו להם סימפטומים שהפריעו להם. היום גם אנשים בריאים הולכים לבדיקות רפואיות. על פניו זה נשמע מצוין: אבחון מוקדם יביא לטיפול מוקדם ולסיכוי גבוה שהמחלה לא תחמיר ושהמטופל יחלים. “אבל זו יכולה להיות גם חרב פיפיות”, אומר וולושין. “אבחון יתר יכול להזיק, וכמעט לכל הטיפולים יש תופעות לוואי ופוטנציאל לגרום לנזק מסוים”. איך הגענו למצב הזה של אבחון יתר ומה ההשלכות שלו?

שינוי מספרי קטן

בואו נחזור לרוברטס שאבחנו אצלו סוכרת מסוג 2 כאשר הוא לא סבל משום סימפטומים של סוכרת. סוכרת מסוג 2 יכולה להיות מחלה קשה העלולה לגרום לעיוורון, לכשל של הכליות, למחלת לב ועוד. אבל סוכרת מסוג 2 יכולה להופיע גם בלי כל סימפטומים. “יש רצף של אנומליות בסוכרת. חלק מהאנשים שאבחנו אצלם סוכרת סוג 2 יפתחו את הסיבוכים שהזכרנו וחלק לא. ואנחנו אף פעם לא בטוחים איזה מהאנשים שלא יפתחו את הסיבוכים הם אלה שאצלם התקיים אבחון יתר”, כותבים מחברי הספר. אז איך בכל זאת מחליטים למי יש סוכרת

פעם אדם אובחן כחולה סוכרת אם בבדיקת דם התגלתה רמת סוכר של 140 ומעלה. בשנת 1997 ועדה של מומחים לאבחון ומיון של מחלות הורידה את סף המחלה לרמת סוכר של 126. כלומר, פעם כל מי שהייתה לו רמת סוכר של 140-126 נחשב לבריא. עם השינוי של סף ההגדרה “עוד 1.6 מיליון אנשים בארה”ב הפכו לחולי סוכרת”, כותבים מחברי הספר. “ייתכן שכתוצאה מכך הורדנו את הסבירות לכך שכמה מהמטופלים החדשים יפתחו סיבוכים הקשורים לסוכרת. אבל, בגלל שלכל המטופלים החדשים יש רק סוכרת מתונה (140-126) הם בסיכון נמוך לפתח סיבוכים, ולכן יש להם גם פחות סיכוי להפיק תועלת מהטיפול. אפשר לטעון שהם אלה שהטיפול יגרום להם הכי הרבה נזק, כפי שקרה לרוברטס”.

קשה לדמיין שאבחון יתר יכול לקרות גם לגבי סרטן. הדיעה הרווחת היא שכדאי לגלות סרטן כמה שיותר מוקדם. אבל לא כך קרה במקרה של לרה

העניין הוא שלא מדובר רק בסוכרת. הנטייה להוריד את הסף המספרי של הגדרת המחלה נכון גם לגבי לחץ דם “שהוסיפה 13 מיליון מטופלים”, כולסטרול “שהוסיפה 42 מיליון מטופלים”, אוסטיאופורוזיס “שהוסיפה 6.7 מיליון נשים מטופלות”, וכך גם לגבי מחלות רבות אחרות כולל מחלות נפש כמו דיכאון ומאניה-דפרסיה. כך שהטענה לגבי כל המטופלים החדשים שנוספו כעת היא שהם זקוקים לטיפול.

האם הטיפול שהם יקבלו יכול להזיק? לחלק מהמטופלים החדשים בוודאי שכן – כפי שראינו במקרה של רוברטס, וזה יכול לקרות גם לגבי לחץ דם או כולסטרול. אבל הבעיה העיקרית היא שכל השינויים האלה בהגדרות של מחלות הפכו למדרון חלקלק שבו עוד ועוד אנשים הופכים למטופלים. “יש אנשים שאולי מרגישים בטוחים יותר עם יותר טיפולים, אבל תחושה זו של יותר ביטחון היא בחלקה תוצאה של מסרים שבאופן שיטתי מגזימים בתועלת של אבחון וטיפול של אנומליות מתונות. בדרך כלל לא אומרים דבר על הנזקים האפשריים”, ולכן תחושת הביטחון היא ראייה מסולפת של המציאות, לפי מחברי הספר.

רואים עמוק יותר

שינוי מספרי בהגדרות של סף מחלות אינו הסיבה היחידה לאבחון יתר. פעם האבחון התבסס במידה רבה על מה שאפשר היה לראות בעיניים. היום היכולת לראות התעצמה באופן דרמטי בעזרת הטכנולוגיות השונות של הדמייה: צילום רנטגן, בדיקת אולטרה-סאונד, צילום CT, סריקת MRI, ו-PET-CT. אין ספק שכל הטכנולוגיות האלה עוזרות מאוד לחשוף ממצאים אנומליים אצל אנשים חולים, אבל גם כאן יש חרב פיפיות: הטכנולוגיות החדישות חושפות תופעות אנומליות מתונות אצל אנשים בריאים לחלוטין.

כמה תופעות אנומליות יש באוכלוסיה בריאה? כדי לענות חלקית על השאלה הזאת, חוקרים בדקו מדגם של מתנדבים בריאים, בלי כל סימפטומים של מחלה כלשהי, והתוצאות שהם קיבלו היו כאלה: “אצל עשרה אחוזים מהם מצאו בבדיקת אולטרה-סאונד אבנים בכיס המרה, אצל 40 אחוז מצאו בסריקת MRI נזק זעיר בסחוס של הברך ואצל 50 אחוז מצאו בסריקת MRI דיסקוסים בולטים בגב התחתון”.

לרה עברה מסע פתלתל שהתחיל מאבחון של דלדול עצם שהיה מינורי, ועד להצעה לכרות את בלוטת התריס (תמונת אילוסטרציה) | תמונה: Fotolia

דוגמה נוספת היא המחקר המפורסם – “מחקר הלב של פראמינגהם” – שהתחיל ב-1948 ונמשך עד היום עם הצאצאים של המשתתפים המקוריים. מטרת המחקר הייתה לאתר את כל גורמי הסיכון למחלות לב. “בבדיקת אם-אר-איי למוח שערכו ליותר מ-2,000 משתתפי המחקר, בריאים לחלוטין מתחת לגיל 50, מצאו ראיות שיותר מעשרה אחוזים מהם עברו שבץ מוחי. מכנים זאת “שבץ מוחי שקט”. כלומר, לא היו להם שום סימפטומים של שבץ והאירוע כולו עבר בשקט ובשלום. מחברי הספר מוסיפים שאנומליות מסוג זה, שמגלים באמצעות טכנולוגיות ההדמייה המודרניות, הן בדרך כלל פחות חמורות, כאלה שפחות סביר שיגרמו לסימפטומים או למוות. מצד שני, כאשר מגלים אותן, הרופאים נוטים להתחיל בשרשרת של בדיקות נוספות העשויות להסתיים באבחון יתר ובטיפולים מיותרים שכאמור עלולים לגרום לנזק.

דלדול העצם שהפך לסרטן

קשה לדמיין שאבחון יתר יכול לקרות גם לגבי סרטן. הדיעה הרווחת בקרב הציבור, וגם בקרב הרופאים, היא שהדרך הטובה ביותר לטפל בסרטן היא לגלות אותו כמה שיותר מוקדם. “לכן המטרה שלנו כרופאים היא פשוטה: לגלות כמה שאפשר יותר סימנים מוקדמים של סרטן”. אבל לפעמים האבחון המוקדם הוא אבחון יתר, כפי שקרה במקרה של לרה (שם בדוי).

הרופא של לרה, בת 65, הציע לה לקחת תרופה למניעת דלדול עצם (אוסטיאופורוזיס). הבדיקה שלה אמנם הייתה גבולית, רק מעט מתחת לממוצע, אבל הוא אמר שהיא בסיכון לשברים והציע לה טיפול הורמונלי. לרה התחילה לקחת את התרופה ואז התברר, במחקר שהתפרסם, שתופעות הלוואי של התרופה עלולות להיות סיכון מוגבר להתקף לב, לשבץ ולסרטן השד.

לכל אדם שיעבור בדיקה של הגנום שלו, ימצאו אנומליות גנטיות. ואין לנו מושג איזה מהן יתפתחו ואיזה לא יתפתחו

הרופא החליף לה את התרופה. התרופה החדשה גרמה לה לדלקת חריפה בלוע. התרופה השלישית שקיבלה גרמה לה לפריחה מכאיבה בכל הגוף. לרה הפכה לבעיה רפואית מאתגרת, והרופא שלה שלח אותה לאנדוקרינולוג – מומחה לבלוטות ההפרשה הפנימיות, כי דלדול עצם נחשב כקשור לבלוטות אלה. תוך כדי בדיקת הבלוטות, במישוש של בלוטת התריס, גילה האנדוקרינולוג גוש ושלח אותה לאולטרה סאונד. באולטרה סאונד ראו עוד שלושה גושים קטנים, ובבדיקת הנוזל של הגושים עלה חשש לסרטן. אבל, הדרך היחידה לוודא זאת הייתה לנתח ולכרות את בלוטת התריס.

לרה עברה מסע פתלתל שהתחיל מאבחון של דלדול עצם, שהיה בעצם מינורי, ועד להצעה לכרות את בלוטת התריס כדי לוודא האם יש לה סרטן. “אכן מדרון חלקלק. למרבה המזל המנתח היה שקול יותר ועצר את ההתדרדרות. הוא ידע שלמעשה לכל האנשים המבוגרים יש סימנים כלשהם של סרטן בלוטות התריס”, זה חלק מהאנומליות המתונות שמוצאים באוכלוסיה מבוגרת. “למעשה בארה”ב יש 1,600 מקרי מוות בשנה מסרטן בבלוטת התריס, אבל יש 37,000 אבחונים של סרטן בבלוטת התריס בשנה, לפי המכון הלאומי לסרטן”. ממה נובע הפער בין המספרים? לפי המחברים, רבים מאלה שאובחנו כחולי סרטן וקיבלו טיפול לא היו זקוקים לטיפול כלל והיה להם אבחון יתר. כלומר, אלו אנשים שאצלם המחלה לא הייתה מתבטאת גם אם לא הייתה מתגלה כלל. לפי המחברים יהיו כאלה שיטענו שהם החלימו משום שקיבלו טיפול, ואחרים יטענו שהם ממילא לא היו זקוקים לטיפול. “שני ההסברים יכולים להיות נכונים חלקית”.

פער מספרי דומה מוצאים גם בסרטן העור (מלנומה): “8,400 מקרי מוות בשנה בארה”ב לעומת 116,000 שאובחנו כחולי מלנומה”. כך גם לגבי סרטן ריאות. “אפילו בסרטן ריאות הנחשב לסוג הסרטן האגרסיבי ביותר, אחרי יותר מ-20 שנה של מעקב, נראה שלגבי כמחצית מאלה שאובחנו חולי סרטן ריאות (לפי צילום רנטגן של החזה ו/או בדיקת ריר של תאי ריאה), היה אבחון יתר”. הנטייה הזו לאבחון יתר ולטיפול יתר מופיעה בסוגי סרטן נוספים במיוחד בסרטן הערמונית אצל גברים וסרטן השד אצל נשים.

לרה אגב, האישה שהופיעה בסיפור האחרון, בריאה לגמרי ואין לה שום סימפטומים של סרטן. “מקרים כאלה של מפולת של אבחונים וטיפולים אינם נדירים”, המחברים כותבים.

ממזערים נזקים

מצד אחד רופאים רבים במערכת הבריאות בעולם כולו מודעים היטב לבעיה של אבחון יתר ולנזקים שהיא גורמת ומנסים למתן אותה. מצד שני יש כאלה המגבירים אותה. אחד הגורמים האלה הם הרווחים שתעשיית התרופות עושה ממספרם ההולך וגדל של המטופלים. לפי מחברי הספר, יש אפילו רופאים שיש להם אינטרסים בתוך תעשיית התרופות. הנה כמה דוגמאות: “יו”ר ועדת המומחים שקבעה את ההגדרה החדשה לסוכרת היה יועץ בתשלום למספר חברות המייצרות תרופות לסוכרת ובהן החברות Aventis Pharmaceuticals, Eli Lilly, ואחרות. תשעה מתוך אחד עשר המחברים של ההנחיות האחרונות ללחץ דם גבוה היו יועצים או מקבלי קרנות מחקר מחברות המייצרות תרופות לטיפול בלחץ דם גבוה. שמונה מתוך תשעת המומחים להגדרה החדשה של כולסטרול היו יועצים בתשלום לחברות המייצרות תרופות להורדת כולסטרול”, וזו רשימה חלקית.

פס ייצור לתרופות במפעל הצרפתי “פייר פאבר” | תמונה: Gerard Julien/AFP/Getty Images

בגלל הדעה הרווחת, המוטעית, שעדיף תמיד לבדוק, ושאם לא יועיל לא יזיק, אזי גם בציבור עצמו יש לחץ על הרופאים לבצע פעמים רבות בדיקות מיותרות. מטופל שמגיע היום לרופא מצויד פעמים רבות במידע, נכון או מוטעה, ויכול לשכנע את הרופא לבצע בדיקות מיותרות העלולות להזיק לו. גם ריבוי התביעות המשפטיות נגד רופאים ומוסדות בריאות גורם לרופאים לנקוט בזהירות יתר. נוסף לכך, מעסיקים רבים מציעים לעובדים בדיקות שנתיות מקיפות כחלק מההטבות לעובדים. ומכאן כבר ראינו את המדרון החלקלק של איתור אנומליות מינוריות הדורשות בדיקות נוספות וטיפולים מיותרים העלולים להזיק.

“בישראל התופעה של אבחון יתר קיימת כמו בכל העולם המערבי”, אומרת בריאיון לאפוק טיימס ד”ר ענת גבר, מומחית לרפואת משפחה בקופת חולים כללית. “אני נתקלת מידי יום ביומו במקרים של נזקים למטופלים כתוצאה משימוש יתר ברפואה בגלל אבחון יתר וטיפול יתר”. במדינות שונות בעולם כמו ארה”ב, קנדה, אוסטרליה, אנגליה, גרמניה, שוויץ ועוד התחילו ביוזמות שונות למתן את התופעה. בישראל הקימו במארס 2016 את “החברה למניעת אבחון יתר וטיפול יתר” הפועלת מטעם “ההסתדרות הרפואית בישראל”, וד”ר גבר נבחרה לעמוד בראשה.

היוזמה הידועה ביותר בהקשר הזה היא זו שהתחילה בארה”ב ב-2012 בשם “בחירה מושכלת” (Choosing wisely). כיום 70 גופים המאגדים רופאים מכל ההתמחויות בארה”ב חברים ביוזמה הזאת ויש להם כבר כ-400 המלצות לציבור שנבנו מתוך המלצות שהגיעו מארגונים דומים בכל העולם. המטרה היא לעזור לאנשים לבחור בטיפולים הכרחיים, הנתמכים בראיות והמביאים תועלת וממזערים נזקים.

“אחת הדילמות העיקריות באבחון יתר היא שאנחנו הרבה יותר טובים באבחון, במיוחד עם כל הטכנולוגיות החדשות, מאשר לדעת האם האנומליה שמגלים, שאפילו נותנים לה שם ספציפי, אכן תתקדם ותהפוך למחלה או לא (פרוגנוזה)”, אומר ד”ר וולושין.

איפה הדילמה הזאת מתבטאת באופן הברור ביותר?

“רואים את זה בכל האנומליות, אבל באמת זה הכי ברור בבדיקות גנטיות. לכל אדם שיעבור בדיקה של הגנום שלו ימצאו אנומליות גנטיות. ואין לנו מושג איזה מהן יתפתחו ואיזה לא יתפתחו. אז אף על פי שבעזרת כל הטכנולוגיות אנחנו יכולים לראות יותר ויותר עמוק, אנחנו הרבה פעמים לא יודעים מה המשמעות של זה ואיך לטפל בזה”.

כלומר, הטכנולוגיה חשפה לנו מגוון גדול של אנומליות שלא ידענו על קיומן ושכעת אנחנו לא יודעים כיצד להתייחס אליהן. 

“נכון, במיוחד ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, אנחנו מתחילים לראות דברים קטנים יותר ויותר ורב משמעיים יותר. לכן אנחנו צריכים להיות זהירים כאשר אנחנו משתמשים במידע שהן חושפות לנו”.

חשוב לציין, כפי שמחברי הספר כותבים, שהם אינם מתייחסים בספרם לאנשים שאצלם מופיעים סימפטומים שונים של מחלות. אלה אכן צריכים להיבדק ולקבל את הטיפול הרפואי המתאים.

רוזאלי דה לה פורה

כשרוזאלי דה לה פורה (Rosalee de la Forêt), אמריקנית בת 23, אובחנה כחולה בדלקת פרקים מסוג סטילס היא נדהמה. ההלם התעצם כשהרופאים אמרו לה שזאת מחלה אוטואימונית נדירה, חשוכת מרפא וסופנית. “הרופאים אמרו שנשארו לי עשרים שנה לחיות”, היא מספרת בריאיון לאפוק טיימס. “הם חזו הידרדרות מתמדת באיכות החיים ובתפקוד, רצופה בכאבי מפרקים משתקים ובחום גבוה שרק יחמירו עם הזמן”. הרופאים הציעו לה לקחת סטרואידים שיקלו על התסמינים אך לא יועילו לטווח הארוך.

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב גילתה לדוגמה כי קינמון יכול לעכב את יצירת העמילואידים – מולקולות הנמצאות במחלות כמו פרקינסון ואלצהיימר

“כששמעתי את זה התחלתי לחפש גישה אחרת, אלטרנטיבית”, מספרת דה לה פורה. היא פגשה הרבליסטים (מומחים לצמחי מרפא), מדקרים, נטורופתים ואנשי מקצוע אלטרנטיביים שעזרו לה לשנות את הדיאטה ולשלב תרכובות של עשבי תבלין ומרפא. אחרי שישה חודשים נעלמו כל סימני המחלה. “זה הדהים אותי לגמרי”, היא נזכרת, “הרפואה המערבית, הנחשבת לפסגה של הגאונות הרפואית האנושית, הפנתה לי את גבה בלי לתת לי תקווה והפרקטיקות הצדדיות האלה לבסוף סללו את דרכי לריפוי אמיתי”.

לאחר שנרפאה, החליטה דה לה פורה, שלמדה על עשבים בצעירותה, לצלול עמוק יותר לעולמם המופלא של עשבי התיבול ולהכיר היטב את האיכויות המרפאות שלהם כדי לעזור לאנשים כמוה. היא יצאה למסעות ליקוט עם מומחים בנושא ולמדה הרבליזם קליני. לאחר מכן עבדה עם מי שהקימה וניהלה את האגודה האמריקנית להרבליזם, והיום היא מדריכה באגודה הזאת. הלימודים הקליניים הובילו אותה ליצור פורמולות עשבים מותאמות אישית ולכתוב את הספר “Alchemy of Herbs” שהפך לרב מכר.

“בעוד שרבים מאתנו מודעים לחשיבות התזונתית של מינרלים ואבות המזון כמו שומנים, חלבונים ופחמימות, תפקידם של הפיטו-נוטריינטים (חומרים הנמצאים בצמחים כמו נוגדי חמצון או בטא קרוטן, ד”ד) רק מתחיל להתגלות”, אומרת דה לה פורה, ומשוכנעת שהשינוי מתחיל במטבח של כל אחד מאתנו.

תרופה לדור הבא

העדות הכתובה המוקדמת ביותר לשימוש בעשבי מרפא ובתבלינים מתוארכת ללפני כ-5,000 שנה ומיוחסת לאל החקלאות הסיני, הקיסר שן-נונג.

על פי המיתולוגיה הסינית, אחרי שהאל פאן-גו ברא את השמים ואת הארץ והאלה נו-ווא בראה את בני האדם, נשלחו לכדור הארץ אלים רבים כדי לעזור לבני האדם לחיות חיי אנוש ולבנות ציוויליזציה. אחד האלים שנשלחו מהשמים היה האל – המלך האגדי שן-נונג או בשמו העממי “החקלאי הקדוש”. הוא המציא כלי חקלאות כמו מחרשה, מעדר וגרזן ולימד את הסינים הקדמונים כיצד להשביח אדמה ולהפוך אותה לאדמה חקלאית פורייה. בזמנו של שן-נונג אנשים לא ידעו אלו צמחים ניתן לאכול – אלו מהם רעילים ואלו מהם צמחי מרפא. לכן, יצא שן-נונג למסע מפרך אל הר הנמצא בצפון-מערב המדינה.

אל החלקלאות הסיני הקדום שן-נונג

המסע היה רצוף מאבקים עם חיות טרף, טיפוס על צוקים תלולים וארך שנה שלמה. על פסגת ההר היה יער של צמחים, עלים בכל הצורות והגוונים ופרחים בכל הצבעים. שן-נונג טעם סוגים שונים של צמחים, תיעד בקפדנות כל צמח לפי הטעם שלו, רשם אלו צמחים ניתן לאכול ובאלו צמחים אפשר להשתמש בתור תרופה למחלות. הוא בילה על ההר 49 ימים וטעם מאות צמחים. הוא זיהה את החיטה, האורז, השעועית, הדוחן והדורה (דגנים) והורה לאנשיו לקחת איתם את הזרעים האלו ולגדל באדמתם. 365 הסוגים של צמחי המרפא שמצא יכלו לרפא מאות מחלות. ההר המופלא של הצמחים נקרא היום “ההר של שן-נונג” והוא עצמו כונה “המלך של חמשת הדגנים” ו”אבי הרפואה הסינית”.

גם במקומות אחרים בעולם קיימות עדויות לרפואת צמחים מפותחת כמו ביוון העתיקה, האיורוודה בהודו, ואף בתרבות היהודית יש עדויות כי הרמב”ם דיבר על תזונה כמקור לבריאות וכתרופה.

חוקרים מבית החולים הכללי בבוסטון פרסמו מאמר הסוקר את השפעותיו של הרוזמרין. נמצא כי הוא יכול להועיל בהתמודדות עם מחלות כמו סרטן

“בימי קדם אנשים אכלו מגוון רחב מאוד של מאכלים ו’תרופות’ מצמחים”, מסבירה רוזאלי דה לה פורה בריאיון. “ממצאים ארכיאולוגים מראים שהיו אנשים שאכלו כ-800 סוגים שונים של צמחים מדי שנה, תלוי באיזה חלק של העולם גרו אותם קדמונים”.

בעוד התרופות הסינתטיות המודרניות משתמשות במרכיב אחד או במרכיבים בודדים של הצמח, צמחי המרפא נותנים לאדם את המכלול שהוא בבחינת השלם עולה על סכום חלקיו. כמובן שבמצב כזה אף חברת תרופות לא יכולה לרשום עליהם פטנט ולהרוויח.

אף על פי שלקדמונים לא היו מעבדות ולא היה מחשב, הם השתמשו בניסיון המצטבר שלהם עם החולים ודאגו שרק תרופה או צמח הפועלים היטב יעברו לדורות הבאים. כך הם סיננו, השביחו את הצמחים ושמרו על המגוון שלהם. אבל אז החל הידע להיעלם.

האם בדרך כלל חם לך?

עד המאה ה-20 רפואת עשבי המרפא והתיבול הייתה מקובלת ונלמדה בבתי ספר לרפואה ברחבי ארה”ב. נכתבו עליה גם ספרים רבים. עד שבשנות ה-30 המוקדמות הכריזה אגודת הרפואה האמריקנית (American Medical Association) מה נחשב ל”מדעי” ומה יש להחשיב כ”שרלטני”. מאותו רגע מסורות רפואיות שלמות, שכללו ידע עצום על עשבי מרפא, נדחקו בזלזול מפני תרופות כימיות סינתטיות והתערבויות פולשניות. האגודה קבעה גם מה ראוי להילמד ולהיכלל בתוכניות הלימודים בבתי הספר לרפואה. רפואת העשבים הורחקה מהזרם המרכזי של הרפואה.

עקרונות האנרגטיקה

מאז שנות ה-30 של המאה העשרים התרגלנו לחיים נוחים יותר ויותר בזכות המדע. מצאנו את האנטיביוטיקה ואנו משתמשים בתרופות למחלות רבות. אולם כיום, בעקבות הופעתן של מחלות חדשות שלרפואה הקונבנציונלית אין עבורן מענה, למשל כמו זאת שממנה סבלה דה לה פורה, נוצר עניין מחודש ברפואת העשבים המסורתית ואפילו הקהילה המדעית מתעניינת.

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, בראשותו של פרופ’ מיכאל עובדיה, גילתה לדוגמה כי קינמון יכול לעכב את יצירת העמילואידים. אלו הן מולקולות ארוכות או סיביות היוצרות משקעים בתאי מוח ונמצאות במחלות כמו פרקינסון ואלצהיימר. הן גם הורסות ופוגעות ביכולת התפקוד של תאי הלבלב בסוכרת מסוג 2. תמצית קינמון שהכינו החוקרים עזרה למנוע את היווצרות העמילואידים ואף לפרק את המשקע הקיים. כלומר, שימוש בתמצית הקינמון עשוי לעכב ולמנוע התפתחות אלצהיימר ואולי אף לתקן נזקים שכבר נוצרו. פרופ’ עובדיה ממליץ על 20 גרם ליום ומזהיר כי בקינמון יש גם רעלים.

הטעם האישי הוא המדד הטוב ביותר

חוקרים מבית החולים הכללי בבוסטון מסצ’וסטס פרסמו מאמר מדעי הסוקר מחקרים שבדקו את השפעותיו המרפאות של הרוזמרין. נמצא כי הוא יכול להועיל בהתמודדות עם מחלות כמו סרטן, דיכאון, אפילפסיה, בעיות זיכרון ותפקודי כבד (Ulbricht, Abrams, Brigham, +13, 2010). העניין בצמח הרוזמרין ובהשפעותיו על הבריאות ועל ריפוי מחלות הולך וגובר הן בקרב מדענים והן בקרב הרבליסטים ותזונאים.

חוקרים מאוניברסיטת פירנצה באיטליה חקרו את סגולות המרפא של הכורכומין, שהוא החומר הפעיל בכורכום, כנוגד חמצון, נוגד דלקת, מרפא פצעים ויעיל נגד גידולים סרטניים. למרות זאת, המחקר מטיל ספק ביכולת של הכורכומין להיספג בגוף ובחוסר היציבות הביולוגית שלו במערכת העיכול שלנו (Silvero, Gallo, Maggini, +4, 2014).

בשנת 2015 קיבלה המדענית הסינית יו-יו טו (Youyou Tu) “פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה” על כך שיצרה תמצית מצמחי לענה, שאותם הכירה מהרפואה הסינית המסורתית, ובודדה את החומר הפעיל ארטמיסינין. חומר זה יעיל לריפוי מלריה והפחית את התמותה מהמחלה ב-30 אחוז.

עם זאת, דה לה פורה מדגישה שמה שעזר לה להירפא מהמחלה “חשוכת המרפא” בה חלתה לא הסתכם בלהגיד שכורכומין מרפא סרטן או שאכיניצאה מרפאת הצטננות ושמיץ לימון הורג וירוסים.

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

“כשהתחלתי להתעניין ברפואה אלטרנטיבית, ברפואת עשבי מרפא, מה שעניין אותי מיד הייתה העובדה שכמעט אף אחד מהאנשים שהלכתי אליהם לייעוץ לא ניגש אל המקרה שלי בגישה של אבחון המחלה. במקום זאת, אותם מטפלים רצו לדעת מי הייתי, איך אני חיה את חיי מתוך פרספקטיבה הוליסטית הקשורה לבריאות שלי. הם לא התעניינו באיתור מדויק או בריפוי המחלה שלי, אלא יותר בתמיכה בבריאות שלי מבפנים החוצה”.

ההרבליסטים רואים את הבריאות כמצב הרמוני. הם שואפים להחזיר לאדם את האיזון החסר בגוף ובנפש – שהוא לתפיסתם שורש המחלה. “לכן, גם אם יש שני אנשים שסימני המחלה שלהם זהים, רוב הסיכויים שסיבות שונות גרמו להם לחלות. אחת הדרכים להעריך מה מתאים לכל אדם, היא למצוא את מכלול התכונות הפיזיות והנפשיות המולדות שלו”, מסבירה דה לה פורה.

הרבליסטים מסורתיים כמו דה לה פורה, אינם רושמים מרשמי צמחים למחלות. הם בוחרים ומתאימים את הצמחים לפי האדם ועל בסיס ההיכרות שלהם. השיטה מתבססת על התחושות הפיזיות שאנחנו חשים מידי יום. על חלוקה לארבע תכונות המשלימות את עצמן: חום/קור, יובש/רטיבות. כשמדברים על חום או קור אין הכוונה למה שמד הטמפרטורה אומר לנו. אלא, מדובר בתחושות שלנו לגבי חום וקור. לדוגמה, כשמישהו אוכל משהו חריף הוא בדרך כלל ירגיש חום בגוף, אפילו אם הטמפרטורה לא השתנתה. דה לה פורה מסבירה בספרה שכל אדם נולד עם שילוב ייחודי של ארבע התכונות האלו, והן קיימות גם בצמחים בטבע (לפי האזורים שבהם הם גדלים למשל). הרעיון הוא שכדי להחזיר את האיזון לגופו של אדם מסוים יש לברר מה התכונות שלו, מה חסר לו ומה יחזיר לו את האיזון.

איך יודעים את זה? שואלים את האדם שאלות על התחושות שלו שהן קשורות באופן טבעי גם לתכונותיו ולאישיותו. למשל: “האם בדרך כלל חם לך או קר לך? האם יש לך קול רועם או שקט? האם הלשון שלך אדומה או חיוורת? האם אתה אקטיבי או פסיבי? האם יש לך עור יבש ומחוספס או נטייה להזעה מרובה? האם יש לך נזלת או יובש בגרון? האם אתה מעדיף מזג אוויר יבש או לח? האם השיער שלך יבש או שומני? וכו’. מציאת המינון המדויק של התכונות תשמש כמו מצפן המראה את הכיוון.

דרך נוספת הנפוצה ברפואה הסינית המסורתית וגם באיורוודה – הרפואה ההודית והטיבטית המסורתית, היא בעזרת חוש הטעם. לפי תיאוריה זאת קיימים חמישה טעמים: מלוח, חמוץ, מר, חריף, ומתוק. ההודים מוסיפים גם את תכונת העפיצות. התבוננות וטעימות יביאו את האדם להכיר את התכונות האלו אצלו ויאפשרו לו להתנסות בצמחי מרפא או בצמחי תבלין ולהבין את השפעתם לפי ארבע תכונות אלו.

כך אגב, האגדה מספרת שאותו קיסר סיני (אל החקלאות) שן-נונג, גילה לראשונה את התה הירוק הסיני. יום אחד, בשעה ששתה ספל מים חמים כהרגלו, נשבה רוח והעיפה עלה אל תוך הכוס שאחז בידיו. מסוקרן לגבי הצבע והארומה שהותיר העלה המסתורי במים, החליט הקיסר ללגום קמעה והתאהב בטעמו.

אוכל מרפא

עשבי תבלין רבים נמצאים במטבח שלנו. אנו משתמשים בהם לעתים קרובות אך לא שמים לב לתכונות המרפא שלהם. הפלפל השחור הוא דוגמה טובה לכך. הוא מוכר בהודו כבר 4,000 שנה ומשם עבר למצרים העתיקה ולרומא. הפלפל השחור הקדום ביותר התגלה בנחיריה של מומיה המיוחסת לרעמסס ה-2 שחי לפני 3,300 שנה. בספר בישול רומאי מהמאה השלישית נמצאים מתכונים הכוללים פלפל שחור ובימי הביניים הוא נחשב לזהב השחור וסחרו בו. הוא מוכר כתבלין מעורר העוזר במצבי הצטננות, חום, צמרמורת והצטברות ליחה. הוא ממריץ את מחזור הדם ועוזר לספיגת המזון (ראו מתכון).

הפטרוזיליה הייתה עשב תבלין בו השתמשו היוונים והרומאים בטקסי דת הקשורים למוות. זאת אחת הסיבות שבימי הביניים באירופה היו דעות קדומות נגד העשב הזה. לפטרוזיליה יש תכונה חמה ויבשה. היא עוזרת לדלקות במערכת השתן, לאבנים בכליות, לבצקת, לבעיות עיכול, למחלות לב ולמניעת סרטן.

הקינמון שימש גם הוא לפני 4,700 שנה לטקסים דתיים בסין כיוון שהוא אחד ממרכיבי הקטורת. הוא מוזכר בספר משלי ונהוג היה לתת אותו כמנחה למלכים ולשליטים. הוא חם, מעורר ועוזר במחלות כרוניות (Hariri, Ghiasvand, 2016). הוא עוזר לעיכול ומומלץ בדיאטות הרזיה, מונע התייבשות וטוב לבריאות השיניים והחניכיים (ראו מתכון).

בחפירות ארכיאולוגיות מצאו עדויות לכך שהחרדל היה בשימוש כבר לפני 6,000 שנה בצפון אירופה ולפני 5,000 שנה בסין. הוא חם ויבש, טוב לבריאות הלב, הריאות ונגד כאבים.

עשבי תבלין רבים נמצאים במטבח שלנו. אנו משתמשים בהם לעתים קרובות אך לא שמים לב לתכונות המרפא שלהם

בחברה האצטקית אפשר היה לשלם מסים באמצעות פולי קקאו. הם מועילים לבעיות לב, לשיפור התפקוד הקוגניטיבי, לשיפור מצב הרוח ונגד עייפות.

בקפה הבחין, לפני 1,000 שנה, רועה עיזים שהעדר שלו היה נמרץ מהרגיל. הוא ניסה לאכול מהשיחים שהם לעסו וחווה זאת בעצמו. במשך שנים שמרו הערבים בסוד על ההמצאה שלהם המאפשרת לקלות את הפולים ולהכין מהם משקה ממריץ. אחרי שהצמח הוברח, גדלה הפופולריות שלו. הקפה מעורר מבחינה אנרגטית, משפר יכולת קוגניטיבית, מפחית ניוון במערכת העצבים, עוזר נגד סוכרת מסוג 2, עוזר לבעיות לב, משתן ומעודד את מחזור הדם, נוגד עייפות ודיכאון, מסייע לתנועת מעיים ולניקוי רעלים.

אגוז מוסקט הוא תבלין נדיר ויוקרתי שעד המאה ה-19 גדל רק באיי בנדה שבאינדונזיה. התבלין עוזר לנדודי שינה, לבעיות עיכול ולהורדת מתח. ויש עוד עשבי תבלין רבים היכולים לסייע לבריאות שלנו.

“מומלץ לנסות בכל פעם תבלין אחד ולהקשיב לתחושות. הבחירה תיעשה באופן אינטואיטיבי אחרי שתתבוננו בתגובות שלכם לתבלין שבחרתם, והיא עשויה להשתנות מפעם לפעם”, אומרת דה לה פורה.

תמונה: Pixabay

שום

דבש שום לכאבי גרון

חצי כוס דבש, חצי כוס שום כתוש שעמד 15 דקות באוויר וספח חמצן. מלאו צנצנת וסגרו. השתמשו אחרי 24 שעות. קחו כפית בכל שעה-שעתיים.

מסאז’ שמן שום לכפות הרגליים, לגודש בריאות ובסינוסים

נשמע מוזר… אבל נסו ותיווכחו שיהיה לכם ריח שום מהפה. השום חודר דרך העור ומגיע עם מחזור הדם לריאות. תוכלו למרוח את השמן על החזה, אך זה פחות נוח. לא לאכול את השמן הזה!

3-2 שיני שום, לכתוש, 2-1 כפות שמן זית. אחרי שכותשים את השום, תנו לו לעמוד ולספוח חמצן ל-10 דקות. שימו את השום הכתוש בצנצנת וכסו עם שמן זית. סננו היטב. לפני השינה שפשפו את כפות הרגליים, כסו אותן בגרביים ישנות ותירדמו עד הבוקר.

תמונה: Pixabay

ג’ינג’ר

למיגרנה – שתו מיד ג’ינג’ר ומים

כשהסימנים מתחילים, ערבבו 2 כפות ג’ינג’ר (טרי או אבקה) עם מים ושתו.

שמן ג’ינג’ר למסאז’ לגב כואב ולמפרקים כואבים

השרו 30 גרם ג’ינג’ר כתוש בחצי כוס שמן שקדים למשך 24 שעות. הוסיפו 15-10 טיפות שמן לבנדר. עסו את המקום הכואב. נשמר לשבוע שבועיים.

מתכונים

תמונה: Pixabay

פלפל שחור

כדורי פלפל

ערבבו כמויות שוות של פלפל שחור, אבקת ג’ינג’ר, פלפל ארוך (Long Pepper) ודבש. צרו כדורים בגודל אפון עם כפות הידיים וטבלו באבקת ליקוריץ לכיסוי. שמרו בכלי סגור עד חצי שנה. קחו כדור פלפל עם כל ארוחה.

אבקת פלפל שחור טובה להצטננות, לצמרמורות, לליחה ולידיים ורגליים קרות.

תמונה: Pixabay

קינמון

מקלות קינמון הם החלק הפנימי של קליפת עץ הקינמון שהתייבש והתגלגל תוך כדי ייבוש אחרי שהפרידו אותו מהגזע. קינמון מחמם את הקרביים והוא טעים. תנו קינמון לילדים כשיש להם שלשול והוא ימנע התייבשות.

במקום משחת שיניים

2 כפות קינמון, 1 כפית פחם פעיל, 1 כפית ליקוריץ. שימרו בצנצנת סגורה. פזרו על מברשת שיניים לחה וצחצחו. נשמר ל-6 חודשים.

לא מומלץ למי שנוטל תרופות לדילול דם.

תה קינמון לכאב גרון

8 גרם קינמון, 3 גרם ציפורן, 10 גרם בוקיצה, 10 גרם אבקת קליפת תפוז, 10 גרם שורש מרשמלו, דבש לטעם. להרתיח עם מים ל-20 דקות. לשתות כל פעם לגימה במשך היום.

* המתכונים נלקחו מהספר “Alchemy of Herbs: Transform Everyday Ingredients into Foods and Remedies That Heal” מאת רוזאלי דה לה פורה. מומלץ להתייעץ עם מומחה לפני השימוש. מינונים גבוהים של עשבי תבלין עלולים להזיק.

מרבית האנשים היום מאמינים שמטרת החיים היא לחיות בנוח וליהנות. לבנות בית גדול, לאכול ארוחה טובה ולנהל חיים טובים, וזה הכול. התרבות המודרנית שלנו מנסה לצמצם את השפעות הכאב ולהחליש את הסבל. זה בסדר. אבל בעודה מנסה להנמיך את העוצמה, היא מגבירה את הווליום של כל יתר המקורות: האוזניים שלנו מופצצות בדציבלים עד שהטונים כבר לא מורגשים ואף נעלמים. העיניים מותקפות על ידי אורות לד וניאון וצבעים פלורסנטיים עד ששקיעה יפה או פרפר שעף לידנו מחווירים לידם. תדמיינו מה פרפר יפהפה היה עושה לחושים שלנו בכפר על הר מרוחק באירופה בהשוואה לאותו פרפר שמתעופף במרכז תל אביב היום.
אגלי כימיקלים גם מגיעים לאף שלנו ונספגים בעור בכמויות הולכות וגדלות. החל מזיהום אוויר של מכוניות בכביש ועד חומרי ניקוי בבית. אף אחד מאתנו כבר לא באמת יודע איך אוויר צלול וטבעי אמור להריח.
בסביבה הטכנולוגית שבה אנו חיים קל לבלבל הנאות ארעיות עם תחושת הגשמה אמיתית. במיוחד עבור הדור הצעיר, החיים יכולים להיות כמו משחק וידאו שבו מחפשים הנאה ומשיגים אותה בלי מאמץ רב.
במקום ללכת לאורכו של שביל ביער ולשמוע את הצרצרים והציפורים או לחפש את ריחם ההולך ונעלם של פרחי הבר, אנחנו לעתים קרובות כל כך חווים את הדברים האלו בעקיפין, מול הסמארטפון או הטלוויזיה הצבעונית. היינו באוורסט, כך אנחנו לפחות חושבים, כאשר למעשה רובנו מעולם לא ביקרו באלפים.
כשאנו מחליפים את הסנסציות הטבעיות בסנסציות המלאכותיות זה גובה מחיר מהגוף האנושי – השרירים והחושים שלנו מתנוונים. המדע העכשווי מודע כעת יותר מפעם לאפקט שיש לדברים האלה על הבריאות שלנו. וחוקרים בוחרים לבחון, באמצעות הכלים המתקדמים ביותר, דרכים “עתיקות” שאבדו בתוך השטף המודרני. הגיליון שלפניכם עוסק במדע החדש הזה של הבריאות, מתייחס להיבטים הקשורים באושר ובסבל, ובכוחה יוצא הדופן של המחשבה.
אי אפשר להתחיל לדבר על בריאות ואושר מבלי לעסוק בסבל שהפך לה”בעיה” בתקופה המודרנית. בכתבה בנושא, דרך סיפורו של עיתונאי, ניסינו להבין “מהו סבל” ומה ניתן לעשות כדי להתמודד איתו ואף לנצל את היתרונות שבו.
אם עד היום מחלת האלצהיימר הייתה גזר דין למיליוני משפחות ברחבי העולם, היום נראים ניצנים של תקווה לדרכים לטיפול במחלה עד לריפוי כולל ממנה – כך מראים מספר מקרים. פריצות הדרך החלו להופיע כאשר חוקרים ומטופלים החלו לשאול את עצמם על הקשר שבין המחלה לאורח החיים שניהלו ולסביבה שבה חיו. בכתבה על הנושא אנחנו מביאים את התהליך ואת המסקנות שאליהן הם הגיעו.
מתוך רצון לעזור לאנשים למצוא מיקוד ולהיות בריאים יותר, חוקרים בארץ ובעולם בוחנים מהם היתרונות של ישיבה ממושכת במדיטציה. בכתבה בנושא הראנו כיצד באמצעות מכשירים משוכללים, המדענים מתחילים להבין את המצבים המנטליים והפיזיים הלא רגילים שאליהם מגיעים מודטים ותיקים.
“תעשה ספורט ותהיה בריא” זה משפט שאנחנו שומעים כל הזמן, במיוחד כשאנחנו עולים קצת במשקל. המשפט הנכון הזה נלקח לפעמים יותר מדי ברצינות על ידי אנשים שפוקדים במשך שעות את חדר הכושר ואת מסלול הריצה ולא תמיד מודעים לעובדה שזה דווקא עלול להזיק להם. בכתבה בנושא אנחנו מראים כיצד ספורט מאומץ יכול להוביל ישירות להזדקנות הגוף.
אולם מספורטאים מקצועיים אפשר ללמוד דברים אחרים. בכתבה המתרכזת בפילוסופיה ובפסיכולוגיה שמניעה ספורטאי על תקבלו כלים שיסייעו לכם להגיע למצוינות בעבודה ובחיים, למרות, ואולי בזכות, הקשיים שבדרך.
כתבה נוספת מטילה מעט ספק בדרך שאליה צועדת הרפואה המערבית ונוגעת בנושא של “אבחון יתר”. בראיון עם חוקרים הלומדים את התופעה, הם חושפים את הבעיה במספר האבחונים ההולך וגדל של מחלות כמו סוכרת ואפילו סרטן. “אני נתקלת מדי יום ביומו במקרים של נזקים למטופלים כתוצאה משימוש יתר ברפואה, בגלל אבחון יתר וטיפול יתר”, אומרת בריאיון רופאה ישראלית.
בגיליון תמצאו גם כתבה המדברת על ההשפעה של המוסיקה העכשווית על גופנו. וגם כמה כתבות קצרות שהעלנו מהארכיון המדברות על כוחה של המחשבה והקשר בין גוף לנפש.
קריאה מהנה.

תמונה: Fotolia

הסימנים הראשונים להתדרדרות הקוגניטיבית של סילביה הטצר (83) ממנצ’סטר שבבריטניה החלו להופיע בערך לפני חמש שנים. היא שכחה תאריכים כמו ימי הולדת, אבל בהמשך כבר התחילה לאבד חפצים ולשכוח תורים רפואיים שקבעה. “השפל הנמוך ביותר היה כשהיא כבר לא ידעה מי אני. נאלצתי לאשפז אותה בבית חולים, למען הבטיחות שלה”, מספר בנה מארק בריאיון לאפוק טיימס.

בבית החולים, כשעלה החשד לדמנציה ולאלצהיימר, ערך הצוות הרפואי לסילביה מבחן זיכרון. “היא ממש לא הצליחה בו. היא לא ידעה איזה יום הוא בשבוע או איזו שנה זו הייתה. היא גם לא ידעה מי ראש הממשלה או מי המלכה. היא אובחנה בתור חולת אלצהיימר”.

הייתי חייבת להציל את הגוף מהשפעות הרעלים. לאחר ששיקמתי את הגוף, גיליתי שהמוח שלי חוזר לתפקד

האירועים המביכים בבית החולים נמשכו. באחד המקרים היא ניסתה להתקשר למשטרה בטענה שחטפו אותה והיא מוחזקת שם בניגוד לרצונה. במקרה אחר היא עוררה מהומה כשצעקה במחלקה שזהו בית המלון הגרוע ביותר שהגיעה אליו ושלא תחזור אליו לעולם.

הרופאים רשמו לסילביה מספר תרופות אבל אלו יכלו רק להאט את ההתדרדרות, לא היה שום סיכוי שהן יצליחו לעצור אותה או להפוך את כיוונה. “האלצהיימר שאב כל רגע מחיינו והרגשנו שחייבים להילחם בו לפני שיהיה מאוחר מדי. החלטנו לפתוח במחקר משלנו ולראות אם יכולה להיות תועלת כלשהי באיזה טיפול חלופי”, כתב מארק בבלוג שלו.

סילביה הטצר ובנה מארק

כדי להתחיל במחקר הפרטי שלו, נעזר מארק ביועץ מטעם איגוד חולי האלצהיימר הבריטי שליווה אותו ונתן לו עזרה ותמיכה רבה לאורך הדרך. הוא גם נתן לו קצה חוט וכיוון אותו למספר ספרים בתחום. מארק ליווה את אימו במהלך היום בבית החולים, ובשעות המאוחרות של הלילה הוא התפנה לחיפושים באינטרנט כדי להשלים את מה שלמד מהספרים. הוא בנה תוכנית, לפחות כזאת שיכול היה להתחיל ממנה.

עברו עוד מספר שבועות נוראים. “השיפור לא היה מידי”, נזכר מארק. “וזה גם דרש הרבה עבודה קשה, אבל בהדרגה התחלנו לראות את התוצאות”. הסימן האופטימי הראשון הופיע כשסילביה חזרה סוף סוף לזהות אותו. מאוחר יותר גם את החברים ואת המכרים שבאו לבקר, ושבועות ספורים מאוחר יותר היא אפילו חזרה לשוחח איתם שיחות משמעותיות. “בערך חודשיים וחצי אחרי שהתחלנו עם השינויים בחנו אותה שוב במבחני הזיכרון, ואז כבר ראו שיפור מסוים בתוצאות שלה”.

כשמשפחתה החלה לראות שהיא חוזרת בהדרגה לעצמה, הם עודדו אותה לחזור לאמנות, להאזין למוסיקה וליהנות מחיי חברה. “הגירוי המנטלי הזה הוא אחד המפתחות החשובים”, מסביר מארק. “הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות לאדם מבוגר חולה אלצהיימר או דמנציה זה להרחיק אותו מהחברה ולסגור אותו בבית חולים או במוסד נפשי כלשהו. כך הוא רק מבודד ומובל למערבולת.

“זה היה תהליך הדרגתי מאוד, אבל בסופו של דבר קיבלתי את אימא שלי בחזרה”. אז איך הצליח מארק להציל את החיים של אימו סילביה ולרפא אותה מאלצהיימר?

לתת לגוף לרפא את עצמו

את גל וייס, תל אביבית לשעבר, האלצהיימר תפס בגיל מוקדם הרבה יותר. ערב אחד, באמצע שנות ה-40 לחייה, היא מצאה את עצמה אבודה ברחובות תל אביב. “משלטי הרחוב הבנתי שאני בפינת אבן גבירול ומאנה. הכרתי את שמות הרחובות וידעתי שאני הולכת בהם כמעט כל יום, אבל לא הצלחתי לגבש שום מפה פנימית של הרחובות שהלכתי בהם כל החיים”, היא מספרת לאפוק טיימס.

שבועיים לאחר מכן קרה לה מקרה דומה, רק שהפעם לקח לה מספר שעות עד שהצליחה להיחלץ מאזור תעשייה שהיה אמור להיות לה מוכר, ולמצוא את דרכה חזרה לתל אביב. למחרת היא הגיעה לרופאת המשפחה וביקשה בירור נוירולוגי. הרופאה הפתיעה אותה וסיפרה שכבר לפני מספר שנים היא התחילה בירור כזה בחשד לאלצהיימר, אבל לא השלימה את הבדיקות. “לא היה לי שמץ של מושג על מה היא מדברת. אבל זה די הגיוני שכשיש אלצהיימר לא זוכרים ללכת לבדיקות אלצהיימר”, היא אומרת.

לקח בערך שנה עד שהגוף שלי החל להשתקם ושמתי לב שגם המוח הולך ומשתפר – שיקום הגוף הביא לשיקום קוגניטיבי

לאט לאט היא נזכרה באותו בירור שהתחילה בעבר, ובעיקר זכרה ממנו משפט אחד שאמרה לה הנוירולוגית: “אבל חשוב שתדעי – אין מה לעשות”.

“את ה’אין מה לעשות’ הזה שמעתי מעוד כמה נוירולוגים וגם מאנשים אחרים. המשפט הזה ליווה אותי בשנות ה-40 לחיי בזמן שהקריירה שלי נהרסה וחוויתי התדרדרות קוגניטיבית איומה: איבדתי מילים ולא הצלחתי להגדיר מילים ומושגים”. וזה לא נעצר בזה. היא מספרת שיכולת החישוב נעלמה, שיקול הדעת התדרדר קיצונית והיא קיבלה החלטות מטופשות. גם היכולת להכיל תסכולים ולחצים ירדה לאפס “וכמובן שגם הזיכרון והריכוז נפגעו”.

“הכול לווה בהרבה בלבול, סוג של ערפל מוחי. אני קוראת לזה תחושת טמטום. לקח לי זמן להבין מה שואלים אותי. מה מדברים אליי. המון זמן הסתובבתי בתחושה שאין לי כלום במוח”.

מצב רוחה השתפר כשהחליטה לקחת את עצמה בידיים וחזרה לפעילות גופנית וליצירה אמנותית. אבל נקודת המפנה הגיעה רק לאחר שהעניינים התדרדרו הרבה יותר.

גל וייס

בסוף 2013 חלתה וייס בעקבות שאיפת “מטהר אוויר” שרוסס בשירותים. היא סבלה במשך שלושה שבועות מהרעלה קשה שבעקבותיה החלה להתפתח בהדרגה רגישות כללית לכימיקלים סינתטיים (תמרוקים, חומרי ניקוי, צבעים, עשן ועוד ועוד). בעודה מחפשת מקום מגורים נקי מזיהום, גילתה שהיא רגישה גם לקרינה אלחוטית ולקרינת סלולר. כל אלו הובילו לדבריה לקריסת מערכות חלקית. היא סבלה מכאבי ראש נוראיים, עצמותיה החלו להישבר מאליהן, שיניה השחירו והתפוררו והיא איבדה הרבה ממשקלה עד שנותרו ממנו רק 33 ק”ג. באותם ימים גם התפקוד הקוגניטיבי היה גרוע מתמיד.

כשהיא מנסה לגלות מהו הדבר שעינה כל כך את גופה (כיוון שהמערכת הרפואית לא סיפקה תשובות), היא גילתה ספר ששינה את גורלה (Beating Alzheimer’s, 1991). כתב אותו טום וורן – האדם הראשון בעולם שפורסם שנרפא מאלצהיימר לאחר שנוקה ממתכות שזיהמו את גופו. “הספר הקטן הזה שינה את חיי. כל קטע וקטע תרגמתי וסיכמתי שוב ושוב עד שהצלחתי לזכור משהו ולהתקדם לקטע הבא. בסוף קלטתי מספיק בשביל להבין מה אני צריכה לחפש. לראשונה שמעתי על רגישות לכימיקלים, ובדיעבד הבנתי שזה גם מה שגרם לאלצהיימר של סבתי”.

כשהצליחה למצוא מקום מגורים נמוך קרינה (“וזה ממש מסובך בעולם היום”, היא מדגישה) ולבנות לעצמה סביבה נקייה מקרינה ומכימיקלים מזיקים, החלה בריאותה להשתפר. היא צרכה מזון בצורה של שייקים והקפידה להרבות בפעילות גופנית. “לאט לאט עליתי במשקל. שיקמתי את מערכת העיכול ובניתי את מסת השריר מחדש.

“הקפדתי לתת לגוף את התנאים שהוא צריך כדי לרפא את עצמו: נמנעתי מכימיקלים סינתטיים ומקרינה והקפדתי לצאת יחפה אל הטבע”. היא גם הקפידה על הירגעות, על תרגול מוחי, על שיקום השינה שדפוסיה השתבשו ועוד. לקח בערך שנה עד שהגוף שלי החל להשתקם ושמתי לב שגם המוח שלי הולך ומשתפר – שיקום הגוף הביא לשיקום קוגניטיבי. במהלך 2017 הבחנתי שהמוח שלי חוזר לתפקד.

“במקרה שלי הקשר [של האלצהיימר] למפגעים הסביבתיים, לקרינה ולכימיקלים מזהמים הוא קריטי, בלי שום ספק”.

אבל וייס מסבירה שגם האמונה סייעה לה מאוד לריפוי. “אמונה בכוח עליון, בטבע או בכוחות הפנימיים. תפילה, אגב, מסייעת מאוד גם היא. בדומה למדיטציות ולהתרוממות רוחנית”, היא אומרת. “ברגע שנתקלתי במישהו שהצליח הבנתי שאפשר. זה נתן לי תקווה ושמחה, מטרה לשאוף אליה והיה לי ברור שאצליח. אמנם אנשים בסביבתי לא התייחסו להצלחה שלו ברצינות, אבל עבורי זה היה אור גדול. התחברתי למסר וזיהיתי את עצמי במסע דומה. סימנתי מטרה”.

כשווייס גילתה שהמוח שלה השתפר היא חיפשה מקרים דומים למקרה שלה ומה אומרים המומחים וגילתה שרק עשרה אחוזים מהחולים נושאים את גן האלצהיימר. האחרים סובלים מהמחלה מסיבות אחרות. “לכן, הימנעות ממפגעים סביבתיים ושינוי אורח חיים משפר את מצבם עד ריפוי מלא. עבור 90 אחוז מהחולים זהו הפתרון”, היא מסכמת.

כלומר הריפוי שלך מהאלצהיימר בעצם היה מין השפעת לוואי של הריפוי הכללי של הגוף. 

“כן, הייתי חייבת להציל את הגוף מהשפעות הרעלים והקרינה. לאחר ששיקמתי את הגוף, גיליתי שהמוח שלי חוזר לתפקד. מעבר לזה, במשך זמן ממושך הסתובבתי עם ה’אין מה לעשות’ שאמרו לי. לכן, חשוב לי שאנשים ידעו שיש תקווה גם אם זה לא פשוט”.

שינויים נרחבים כאלה באורח החיים נראים מאתגרים, במיוחד לחולי אלצהיימר. 

“נכון, כשמדובר באלצהיימר מתקדם או סופני אני לא יודעת כמה השיטות האלו מעשיות, אלא אם כן יש סביבה תומכת – מי שמכין את האוכל ודואג להעסיק את החולה. כמו במקרה של סילביה הטצר (מתחילת הכתבה), שבנה מארק טיפל בה במסירות”.

למעשה “פתרון הקסם” שמצא מארק היה לשנות את התפריט של אמו ולשלב בו הרבה מאכלים צמחיים כמו ירקות עליים וירוקים, בוטנים, פירות יער, פטריות ועוד, תוך הימנעות מבשר, משומן וממאכלים ממותקים. כדי להשלים את זה הוא גם הקפיד לספק לה מגוון תוספי תזונה.

“אם אין מישהו כזה לצד החולה, אז השיטות האלו יותר מתאימות לשלבים המוקדמים יחסית של מניעה או של עצירת ההתדרדרות. הרי התפתחות דמנציה ואלצהיימר היא תהליך איטי שאורך עשרות שנים”, מסבירה וייס.

אך מה אומרים המדענים?

36 גורמים למחלה

ד”ר סאלי ויינריך (71) מדרום קרוליינה, לשעבר חוקרת סרטן, התחילה לחשוד שמשהו לא בסדר אצלה כששמה לב שהיא שוכחת שוב ושוב את שמות הנכדים שלה, וכאשר שכחה את הארנק כשביקרה במכולת.

בבדיקות ההדמיה שעשתה ב-2016 מצאו במוחה משקעים של החלבון “עמילואיד בטא” – חלבון שכבר שנים נחשב לגורם למחלת האלצהיימר. האבחון היה ברור: שלבים מוקדמים של אלצהיימר. היא לקחה את הבשורה קשה. “זו הייתה תחושה של חוסר תקווה מוחלט. רציתי למות”, סיפרה בריאיון לחדשות CBN.

סדרת הבדיקות המקיפה שפיתח – “קוגנוסקופיה” – נועדה למפות את כל אחד מ-36 הגורמים ולקבוע מה מצבו של המטופל באותו היבט

מרטין, בעלה, גם הוא איש אקדמיה – חוקר ביו-אינפורמטיקה בגמלאות, נכנס לאינטרנט כדי לחפש ישועה. להפתעתו הוא מצא קצה חוט: פרוטוקול חדש שפיתח דייל ברדסן, פרופ’ לנוירולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג’לס. על פי הפרסומים הצליח ברדסן לרפא כבר מאות מטופלים מהמחלה הנוראה.

כאשר בני הזוג הגיעו למעבדתו של ברדסן, הוא קודם כל הפנה את סאלי לסדרת בדיקות מקיפה שנועדה למפות את הגורמים לאלצהיימר הפרטי שלה. במשך 30 שנות מחקר למד פרופ’ ברדסן שיש כ-36 גורמים שונים היכולים לגרום לאלצהיימר ובהם חשיפה לרעלים מסוימים או מחסור בוויטמינים מסוימים. כדי למגר את המחלה חשוב לוודא שכל אחד מ-36 הגורמים האלו מטופל כיאות.

סאלי ויינריך | תמונה: Sally Weinrich Youtuba Page

במקרה של סאלי התברר שלחץ, חוסר שינה וחשיפה לרעלים מסוימים הם הגורמים המרכזיים. בהמלצתו של פרופ’ ברדסן, השינוי הראשון שהיא שילבה באורח חייה נועד להפחית מעט את הלחץ בשגרת יומה – היא התחילה כל יום ב-30 דקות של תפילה. ולדבריה, הייתה לכך השפעה מידית על הזיכרון שלה.

במהרה היא גם הצליחה לחזור ולשלב פעילות גופנית בשגרת יומה: טיולי הליכה, יוגה, פילאטיס, שחייה ובהמשך אפילו חזרה לשוט בקייק באגם הסמוך לביתה. עם אלו היא הרגישה במהרה שיפור ניכר בתהליכי החשיבה שלה. בהתאם להנחיותיו של פרופ’ ברדסן היא גם התחילה להקפיד על שמונה שעות שינה ביממה, החליפה את הדיאטה שלה לדיאטה דלה בפחמימות ונטולת סוכרים, הקפידה למנוע כל חשיפה שהיא לרעלנים, כמו עובש וחומרי הדברה, וטיפלה בזיהומים שהסתתרו בגופה כבר זמן ממושך.

בריאיון לערוץ הטלוויזיה ABC7 מיולי 2018 היא מספרת שהאבחונים שעשתה שנתיים קודם לכן הצביעו על קשיים קוגניטיביים הנובעים מהמחלה, אבל כשלאחרונה נבחנה באותו מבחן היא עברה אותו בצורה מושלמת. “אני שוב מרגישה תקווה… קיבלתי את חיי בחזרה”.

להחזיר את השליטה למוח

בארה”ב יש היום כמעט 6 מיליון אנשים המאובחנים במחלת האלצהיימר. עם העלייה הצפויה בתוחלת החיים, על פי התחזיות, בשנת 2050 כ-14 מיליון איש בארה”ב לבדה יתמודדו אתה. בישראל, על פי ההערכות, מאובחנים היום בין 150 אלף ל-200 אלף חולים והמספר הולך וגדל.

לראשונה זוהתה המחלה ב-1906 על ידי החוקר הגרמני אלויס אלצהיימר וכבר שנים שמחפשים לה מענה. מאז שנות ה-80 החשוד המרכזי למחלה נקרא “עמילואיד בטא” – סוג של חלבון קצרצר המופיע בריכוז גבוה במוחם של החולים וחוסם את התקשורת בקרב תאי המוח – הנוירונים.

האם במקום התחזיות ל-140 מיליון חולי אלצהיימר בעולם ב-2050, נראה שעוד ועוד אנשים מצליחים להירפא ולהשתקם מהמחלה הנוראה?

כפי שמסביר פרופ’ דייל ברדסן בספרו “הסוף לאלצהיימר” (2017), בעשרות השנים האחרונות נעשו מחקרים רבים שנועדו לפתח תרופות שיסלקו את העמילואיד או שיימנעו את הייצור שלו. “במקרים רבים הרכיבים שנבחנו עשו עבודה מצוינת בהסרת העמילואיד או בחסימת האנזים המייצר אותו. הרכיבים שנבחנו עשו בדיוק את מה שציפו מהם בהתאם לתיאוריה המקובלת, אבל מצבם של המטופלים לא השתפר ולפעמים אפילו התדרדר”, הוא כותב בספרו.

כבר מתחילת דרכו המקצועית התעניין ברדסן בגורמים היסודיים למחלות מוח נוראות כמו אלצהיימר, פרקינסון, ALS ועוד, ורצה להבין מהם התהליכים הביוכימיים הבסיסיים ביותר המובילים להן. ב-1989 הוא הקים את מעבדת המחקר שלו באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג’לס והשאלה שעניינה אותו הייתה מה גורם לתאי המוח מלכתחילה להתדרדר במחלות האלו? האם זו תקלה או שאולי בכלל מדובר בתהליך טבעי שקורה במוח אבל יוצא משליטה?

תאי העצב שגידל באמצע שנות ה-90, שאליהם החדיר גנים הקשורים לאלצהיימר, התחילו לספק קצה חוט. מתברר שלתאים כאלו יש נטייה מפתיעה להתאבד. מה גורם להם להתאבד? 15 שנות מחקר נוספות והתבררה התמונה: אמנם בהתאם להשקפה המקובלת לעמילואיד אכן יש תפקיד חשוב בהתאבדויות האלו, אבל זה רק חלק קטן מהתמונה.

איור: Fotolia

בהפשטה גסה, מתברר שהעמילואיד הוא חלק ממנגנון בקרה רחב יותר של המוח האומד בכל רגע ורגע את מצבו. למשל, כמה משאבים כמו ויטמינים או חומרים מזינים אחרים עומדים לרשותו או עם כמה רעלנים עליו להתמודד.

כשהמצב ממש חמור, ואין אפילו יכולת לתחזק את המנגנונים שכבר פועלים במוח, מנגנון הבקרה הזה מבטיח שלתפקודים החשובים ביותר כמו ויסות הנשימה, למשל, יישארו די משאבים. אם צריך, הוא אפילו מורה לתאים “פחות חשובים”, למשל כמו אלו המשמשים אותנו כדי לזכור את מה שקרה אתמול בערב, לפנות את מקומם ולהתאבד.

זה אומר שאם רוצים לנצח את המחלה ולמנוע מגושי העמילואיד להצטבר ולגרום את הנזקים שלהם, לא נוכל לעשות זאת רק אם נעלים אותם. נצטרך לספק למוח את כל הצרכים שלו כדי שהוא יחזור לאיזון ויפסיק לייצר עוד ועוד מהעמילואיד. וכאן בדיוק נכנסים לתמונה 36 הגורמים שגילה ברדסן וגם הרעיון שחשוב שנטפל בכולם.

כדי לעשות קצת סדר בעשרות הגורמים האלו, חילק אותם פרופ’ ברדסן לשלוש קטגוריות: דלקתיות, כמו זיהומים חבויים בגוף; מחסור בחומרים מזינים כמו ויטמינים או הורמונים מסוימים; חשיפה לרעלנים, כמו עובש, לדוגמה. כפי שהבין ברדסן, אם רק נסלק את הרעלנים אבל עדיין נשאר עם הדלקת הכרונית, לא הגענו לאיזון הנדרש והמוח ימשיך ליצר את העמילואיד.

פרופ’ ברדסן ממליץ לכל מי שמגיע לגיל 40 לעבור את סדרת הבדיקות המקיפה שפיתח – “קוגנוסקופיה” – שנועדה למפות את כל אחד מ-36 הגורמים ולקבוע מה מצבו של המטופל באותו היבט. כך יתאפשר למנוע את הופעת המחלה מבעוד מועד. בהתאם לתוצאות הקוגנוסקופיה, פרופ’ ברדסן בונה עבור כל חולה תוכנית טיפול אישית.

האם תגיע המהפכה המיוחלת?

פרופ’ ברדסן אינו היחיד שפועל בתחום. צמד הנוירולוגים דין ועיישה שרזאי (Sherzai), מייסדי “תוכנית מניעת האלצהיימר” באוניברסיטת לומה לינדה שבארה”ב, פיתחו אף הם שיטת ריפוי מהמחלה – שיטה שהצליחה לעזור לאלפי אנשים לעצור התדרדרות קוגניטיבית. כל אחד משניהם היה עד בילדותו לתהליך ההתדרדרות של סבו כתוצאה מהמחלה, האחד בארה”ב והשנייה באפגניסטן, ורצה למצוא דרך למנוע את הסבל הנורא. הם נפגשו במהלך לימודי הנוירולוגיה והתחתנו. הם עבדו כרופאים בשטח וערכו מחקר מעמיק שנמשך כ-15 שנה, שלאחריו פיתחו שיטת ריפוי. גם היא מבוססת על שינויים באורח החיים באופן שיקל על הגוף לטפל בעצמו וכך גם למנוע, או לכל הפחות לדחות, את הופעת המחלה.

ב-2017 הוציאו בני הזוג לאור את ספרם: “אלצהיימר ובעיות זיכרון – מניעה טיפול ותקווה” (The Alzheimer’s Solution), המתאר בצורה ידידותית ותומכת את השינויים המומלצים באורח החיים. הספר הפך במהרה לרב מכר. גל וייס תרגמה את הספר לעברית. היא עשתה זאת, לדבריה, במטרה להביא לידיעת הציבור שיש ריפוי אפשרי, אך גם כתרגול קוגניטיבי למוח שלה עצמה. בהמשך גם ייסדה וייס קבוצת פייסבוק שקיבלה את שם הספר – קבוצה המשמשת לתמיכה במתמודדים עם התדרדרות קוגניטיבית וכמקור מידע לעדכונים בתחום.

יש גם חוקרים נוספים. למשל, צוות נרחב של חוקרים הציג בכתב העת לנסט (Heneka, Carson, Khoury, +16, 2015) את הקשר בין זיהומים ותגובות חיסוניות אליהם להופעת מחלת האלצהיימר. צוות חוקרים מאוניברסיטת אריזונה שבארה”ב הציג (Manivannan, Beach, Halden, +1, 2015) את הקשר של מזהמים סביבתיים כמו מתכות, מדבירי מזיקים וכימיקליים תעשייתיים להתפתחות המחלה. פרופ’ דומיניק בלפום מאוניברסיטת פריז, שבדק מעל 1,000 אנשים הרגישים לקרינה אלקטרומגנטית טען בריאיון לרדיו קנדה שרגישות כזו לקרינה היא למעשה מצב של קדם אלצהיימר.

מעבר לגורמים הסביבתיים, מגוון חוקרים גם מציעים לבחון תהליכים פנימיים המעורבים בהתפתחות המחלה בתקווה שאלו יסללו בסופו של דבר דרך לריפוי אפשרי שלה. פרופ’ אינה סלוצקי מאוניברסיטת תל אביב מציעה להסתכל על המחלה מנקודת מבט שונה. בניגוד לרבים מהחוקרים הבוחנים את ההיבטים הביוכימיים של המחלה, כבר שנים שהיא חוקרת את הרשת העצבית שבמוח תוך התמקדות בתהליכים החשמליים שלה. ולמעשה היא גילתה שיש לעמילואיד בטא תפקיד חשוב בהעברת האותות החשמליים האלו וביצירתם של זיכרונות חדשים – כך שרמה מסוימת שלו אפילו חיונית לתפקוד המוח ולהתפתחותו. בהתאם להשערתה של פרופ’ סלוצקי, במוח בריא קיימת מערכת השומרת על האיזון התקין של רמות העמילואיד בטא והיא מאפשרת שהזיכרון והלמידה יישארו תקינים. בקרב חולי האלצהיימר, לטענת פרופ’ סלוצקי, משתבש תפקודה של מערכת האיזון הרגישה הזו. ב-2016 זכתה פרופ’ סלוצקי בפרס היוקרתי של קרן מטלייף המוענק לחוקרים מבטיחים בחקר האלצהיימר.

פרופ’ מיכל שוורץ ממכון ויצמן באה בגישה אחרת. היא מתמקדת בתפקוד מערכת החיסון במוח. לטענתה, עם ההזדקנות, כשמערכת החיסון נחלשת, היא כבר פחות מצליחה לפנות מהמוח פסולת כמו משקעי עמילואיד או תאים מתים. בעבר חשבו שלכניסת תאי מערכת החיסון לתוך המוח יש תפקיד בהתפתחות המחלה, ולכן ניסו להפחית את תאי החיסון במוחם של חולי אלצהיימר באמצעות תרופות נוגדות דלקת, אך אלו רק החמירו את המחלה. מחקריה של פרופ’ שוורץ מצביעים על תפקידה של מערכת החיסון בהתמודדות עם המחלה, כך שלטענתה, כדי להתמודד עם אלצהיימר חשוב לחזק את מנגנוני מערכת החיסון במוח. שוורץ כבר הגיעה להישג בכך שחיזקה את מנגנוני מערכת החיסון במוח של עכברים חולי אלצהיימר וזה עזר להם להשתקם.

עם כל אלו, האם בשנים הקרובות נצליח לראות כאן את המהפכה המיוחלת? האם במקום התחזיות ל-140 מיליון חולי אלצהיימר ברחבי העולם ב-2050 נראה שעוד ועוד אנשים כבר מצליחים בקרוב להירפא ולהשתקם מהמחלה הנוראה?

*תודה לגל וייס שסייעה בחומרים לכתבה

המעשייה המפורסמת על דון חואן, רודף הנשים הבלתי נלאה. בציור רואים את פסל “הקומנדר” (המפקד) מתעורר לחיים ודן את דון חואן לגיהנום בגלל חטאיו. | ציור:
Alexandre-Evariste Fragonard (1830-1835) צילום: Rama/CC BY-SA 2.0 FR

באמצע המאה ה-17 הניח הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט את הבסיס הנחוץ להופעת התפיסה המודרנית הרואה באינדיבידואל מרכז היקום. אם בתקופות קודמות אנשים האמינו שאלוהים מתערב במהלך העניינים בעולם, בא דקארט וערער על הוודאות שבתפיסה הזו. הוא מצא שהדבר היחיד שבו הוא יכול להיות בטוח, הוא עצם זה שהוא חושב. אני חושב, קבע דקארט, ולכן משמע אני גם קיים.

דקארט מצא משמעות לחיים לא בתיאולוגיה, אלא במדע. לא בחיפוש אחר האלוהי או ב”טלוס” לפי הפילוסופיה היוונית – המטרה הסופית שלשמה נוצר האדם, אלא במסע אל עבר מצב מטריאליסטי טוב יותר, מסבירים הפילוסופים ליאו שטראוס וג’וסף קרופסי בספרם “היסטוריה של הפילוסופיה הפוליטית” (1987). על אף שהמשיך להאמין באלוהים, דבריו יצרו את הנתק הראשון מהחשיבה המסורתית – שהייתה בלתי נפרדת מהאדם עד אז.

מדובר בגל צובר תאוצה של אנשים הרוצים לשים תמרור עצור לפני שיהיה מאוחר מדי, ולחשוב שוב על המשמעות של להיות אדם לאורה של ההיסטוריה המסורתית של המין האנושי

ביחד עם הפילוסופים של תקופת הנאורות הוא הניח את הבסיס להתגבשות והתחזקות התפיסה האינדיבידואליסטית במאות הבאות. מי שנהנה מהאקלים הזה היה ההוגה המשפיע ביותר של המאה ה-19 – קרל מרקס. ביחד עם שותפו אנגלס הוא שאף לנתק את האדם מהמסורת ומהאלוהי שהחזיקו את החברה יחד במשך דורות, והיו מצע שעליו הועברו ערכים וגודלו דורות שלמים. בדרך זו, הוא חשב, יוכל ביתר שאת לפרק את המבנים החברתיים הקיימים ולבנות לבסוף חברה חדשה, שוויונית. במיוחד הוא שם דגש על המשפחה המסורתית – שלדבריו הייתה הבסיס שעליו נשענו שאר המוסדות החברתיים (הרקובים מבחינתו). מרקס הטיף להיפטר ממנה בטענה שמדובר במוסד בורגני המתחזק את הקפיטליזם ואת הרכוש הפרטי.

בן שפירו. ממובילי התנועה לכיוון השמרני-ליברלי | תמונה: Gage Skidmore/CC

על הרקע הזה הלך והתפתח האינדיבידואליזם ששם במרכז את האינדיבידואל, ובבסיסו, כפי שכתבנו רבות במגזין זה, שוכן רעיון הקובע שהערך הגבוה ביותר בחייו של היחיד הוא האוטונומיות שלו – יכולתו להחליט ולקבוע לעצמו דברים בלי להיות תלוי בשום דבר. כל מה שנקבע מראש בחייו של האינדיבידואל – בין אם זו המסורת של הקהילה שבה נולד וגדל או התא המשפחתי שלו – הם מכשולים, מגבלות, כלא שהאינדיבידואל צריך להשתחרר ממנו. כל מה שחשוב בחיים הוא שהאינדיבידואל יוכל לבחור לעצמו מה שנראה לו נכון. בשלושת העשורים האחרונים אפילו זהות מינית הפכה למושג הכולא את האינדיבידואל בתוך מסגרות מגבילות שאפשר לפרוץ אותן. הגזע או המוצא האתני – גם הם מגבלות שעל האינדיבידואל להשתחרר מהן כדי שיוכל להחליט בעיניים נקיות עם מה נכון לו להזדהות.

התפיסה הזו התבטאה גם ברמה המדינית. בעולם שהוא רק אוסף של אינדיבידואלים, בלי מסורת ומכנה משותף המגדיר עמים ואזורים, אין כלל היגיון לשמור על גבולות. גבולות מסייעים לא רק להגן על המדינה מאויבים, אלא גם לשמור על תרבויות ועל זהויות שונות שיש לקבוצות שונות. אבל בעולם של האינדיבידואל, הזהות היחידה היא זו שמתחילה בו ומסתיימת בו. לכן רואים כיום שמדינות רבות מוכנות להוריד את גבולותיהן ולאפשר לכל אדם לעבור בחופשיות לשטחן.

למה צצה המגמה השמרנית-ליברלית הזאת דווקא עכשיו? האם זה קשור רק לדמויות הכריזמטיות האלו או שקיימות סיבות עמוקות יותר?

אנחנו בלב הסערה הזאת היום, וקמים בתוכה עוד ועוד אנשים הרוצים לשים תמרור עצור לפני, שלתפיסתם, יהיה מאוחר מדי. הם סוחפים אחריהם אנשים מכל שכבות החברה, חילונים ודתיים כאחד, שרוצים לחשוב שוב על המשמעות של להיות אדם לאורה של ההיסטוריה המסורתית של המין האנושי. יצאתם מדעתכם? הם אומרים. לא יכול להיות עולם בלי זהות המחברת את האינדיבידואל לא רק לעצמו, אלא גם למקורות נעלים של משמעות, ל”טלוס” – למטרה הסופית שלשמה הוא נוצר. זה חיבור לאנשים, למקומות, לתרבות מסוימת, להיסטוריה ולמסורת. חיבור המכבד את העבר ומבקש לעצב את העתיד על בסיס הערכים שנלמדו בו. אתם מפרקים את כל אלה וחותרים לביטול המבנים החברתיים עצמם! “נכון”, משיבים להם האינדיבידואליסטים, “וטוב שכך”.

פרופ’ ג’ורדן פיטרסון | תמונה: Johannes Haataja/CC

לתנועה הזו שקמה כנגד האינדיבידואליזם יש כמה מייצגים בולטים. אחד מהם הוא ג’ורדן פיטרסון – עד לפני כארבע שנים פרופ’ לא מוכר לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו. הוא הוציא ספר אחד, ובדומה לאנשי אקדמיה בתחומו הקריירה שלו אמורה הייתה להיקבר במסדרונות האוניברסיטה ובתוך ספרי הלימוד, אבל אז קרה משהו בלתי צפוי – פיטרסון הפך לאחד ההוגים המפורסמים והמצליחים בעולם. ספרו השני שיצא לאור בינואר 2018 טיפס לראש רשימת רבי המכר של אמזון. בהרצאותיו ביו-טיוב צפו כ-50 מיליון איש ויש לו יותר ממיליון עוקבים בטוויטר. פיטרסון הוא סימפטום של תופעה רחבה יותר – העניין ההולך וגובר בקרב הציבור בארה”ב, בעולם וגם בישראל, להתנגד לתפיסה הרווחת בחברה ולדון בכיוון שאליו אנו צועדים. לעומת פילוסופים אחרים שקמו במאה ה-20, הוא אינו מכבס את המילה “מסורת” אלא חושב שהיא מכילה רעיונות מהותיים שהאנושות שכחה.

מייצג נוסף של התנועה הזו, אמנם בקצב ובאנרגיה מסוג שונה, הוא העיתונאי היהודי-שמרני, בן שפירו. שפירו הפך לשופר של התנועה השמרנית-ליברלית בארה”ב. למרות גילו הצעיר הוא חיבר יותר מעשרה ספרים, הוא מרצה מבוקש ומנהל את אחד הפודקאסטים המצליחים בארה”ב. יש לו תוכנית רדיו מצליחה ומיליוני עוקבים בפייסבוק ובטוויטר. “במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים כוחות הרלטיביזם המוסרי, הפמיניזם הרדיקלי והניהיליזם של דורנו הרסו בהדרגה את היסודות של גדולתנו”, כתב שפירו בספרו Porn Generation. “במקום לאמץ סטנדרטים מוסריים חזקים יותר, החברה שלנו אימצה את פיתוי ההגשמה העצמית”.

מייצג בולט נוסף של התנועה הזו הוא לא אחר מאשר נשיא ארה”ב המכהן דונלד טראמפ. כפי שניתן להבין משורה ארוכה של נאומים, לפני כהונתו ובמהלכה, הקו שמוביל טראמפ הוא ליצור סדר חדש המחזיר לקדמת הבמה את מושג ההשגחה האלוהית ומתבסס על מסורת, זהות לאומית ואמונה. “מאז החתימה על מגילת העצמאות לפני 241 שנה, אמריקה תמיד הצהירה שהחירות באה מן הבורא”, אמר טראמפ בנאום ה-4 ביולי (2017) במרכז קנדי. “זכויותינו ניתנו לנו על ידי אלוהים ושום כוח ארצי לא יוכל לקחת את הזכויות האלה… באמריקה, אנחנו לא סוגדים לממשלה, אנו סוגדים לאלוהים”.

בניגוד לקודמו בתפקיד, טראמפ רואה בישראל ישות המחוברת לשורשי הציוויליזציה המערבית, היהודית, והנוצרית, המובילה את החיבור לאלוהי. מאחורי נצחונו בבחירות 2016 עומדים מיליוני אמריקנים שהשתכנעו שיש להתנגד לסדר הקיים – שבו הזהות האישית נמחקת לטובת ליברליות אינדיבידואליסטית נטולת גבולות. עלייתו של טראמפ גם דחפה גורמים פוליטיים ברחבי העולם כמו נשיא ברזיל, זאיר בולסונארו, להיבחר ולהביע את דעותיהם בקול רם נגד המגמה היחידנית.

למה צצה המגמה השמרנית-ליברלית הזאת דווקא עכשיו? האם זה קשור רק לדמויות הכריזמטיות האלו או שקיימות סיבות עמוקות יותר? על כך אין כרגע תשובה ברורה. אולי זה קשור בשני עקרונות גדולים יותר המתבטאים בטבע: הראשון הוא שלכל תופעה יש תופעה הופכית. והשני הוא שכאשר דבר מסוים – תפיסה או מגמה – מגיע לשיא, משם הוא יכול רק לרדת והתפיסה ההופכית תתחזק.

קריקטורה: מושיק גולסט

עברו 46 שנה מאז פסקי הדין המפורסמים של בית המשפט העליון בארה”ב שקבעו כי כל 50 המדינות בארה”ב צריכות לעגן את ההפלה המלאכותית בחוק, בשל הזכות לפרטיות. מאז אותה לגליזציה, יותר מ-60 מיליון נשים עברו הפלה.

בישראל, הנתונים שמפרסם משרד הבריאות מתחילים ב-1990 (על אף שהתבצעו הפלות שנים לפני כן). מאז ועד היום, יותר מ-420 אלף נשים עברו הפלה. בדו”ח מ-2018 קבע משרד הבריאות כי שיעור ההפלות בישראל נמוך מבשאר המדינות באירופה. לפי סקר שערך מרכז המחקר פיו (2018), באירופה גם אחוז התמיכה באישור הפלות בחוק הוא גבוה ועומד בממוצע על 70-60 אחוז. הסקר גם חשף כי אחוז הגברים התומכים בהפלות אינו שונה כל כך מאחוז הנשים שתומכות.

בעוד תומכי ההפלות טוענים כי “זה רק כדור של רקמות, זה לא אדם”, מתנגדי ההפלות אומרים שיש בעיות לוגיות רבות בטיעון הזה

בארץ, כמו במדינות מערביות אחרות, כבר מקובל שאישה תפיל בגלל חששות שיש לה, מטעמי נוחות, מסיבות כלכליות וכדומה. אם בעבר הדיון בכלי התקשורת ובכנסת, נסב סביב השאלה האם הפלה נחשבת להריגה או באילו מקרים כדאי לבצע הפלה, היום דנים בסוגיה האם המדינה מתערבת יותר מדי בזכותה של האישה להפיל כרצונה.

כך מסתמן למשל בכתבה מאפריל השנה בחדשות 13: “מרואנדה ועד לישראל: המאבק העולמי לזכות האישה להפלה”. הכתבה מתרכזת כל כולה בזכותה של האישה להפיל ובמגבלות שחלות עליה לעשות כרצונה, אך אינה דנה כלל בעובר. אפילו תגובתה של אגודת “אפרת”, הידועה בעמדתה השמרנית ביחס להפלות, לא התייחסה כלל לעובר, לזכויותיו או לבעיה המוסרית הקשורה בהפלת תינוק, אלא רק להשלכות הבריאותיות והנפשיות שמהן עלולה לסבול האישה. אין-ספור כתבות אחרות בערוצי התקשורת שומרות על אותו קו.

פעילה בתנועת פרו-לייף בוכה בעת שהיא מחבקת את בתה במהלך הפגנה מול בית המשפט העליון בוושינגטון | תמונה: Jim Watson/AFP/Getty Images

המגמה בארה”ב כבר הגיעה לקיצוניות, בשנים האחרונות, כשקמה תנועה חדשה של נשים הנושאת את השם “תצעקי את ההפלה שלך” (Shout your abortion). התנועה קמה בתגובה לניסיון בקונגרס לעצור את המימון הממשלתי לארגון אמריקני תומך הפלות בשם “הורות מתוכננת” (Planed Parenthood). התנועה מעודדת נשים לשתף בסיפורי ההפלות שלהן ולמעשה “לחגוג” את ההפלה. אמליה בונו, ממובילות התנועה, הכריזה על תוכניותיה לכתוב ספר ילדים בנושא. בסרטון שבו היא נראית משוחחת עם ילדים, היא מספרת להם שהיא שמחה שהפילה את עוברה וכי הפלה היא כמו “פגישה נוראית אצל רופא שיניים”. הפרוצדורה היא ש”אתה הולך לרופא והוא מכניס קשית קטנה לרחם שלך ואז הוא מוציא את ההיריון החוצה”.

כדור רקמות או תינוק?

בתוך כך מתחזקת תנועה הופכית בשם “פרו לייף” (בעד חיים) המתנגדת לביצוע הפלות ותומכת באיסור שלהן בחוק. הפעילים בתנועה, שסוחפים אחריהם מיליוני אמריקנים, טוענים שהחיים האנושיים מתחילים עם ההתעברות, וכי העובר הוא אדם שיש לו זכות לחיים.

קרול. מ. סווין, פרופ’ למדעי המדינה שלימדה בעברה באוניברסיטת פרינסטון, הפכה לתומכת של התנועה יום אחרי שעברה את ההפלה שלה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה. בטור שכתבה ל”אפוק טיימס” היא סיפרה: “הייתי נאיבית לחשוב שלקחת את החיים ממה שגדל אצלי בבטן זה מקובל מבחינה מוסרית רק בגלל שזה היה חוקי. ברגע שעברתי הפלה, מיד חוויתי חרטה. חשתי עצב, אבל ובושה. היה לי דחף לא רציונלי, שלא יכולתי להתנגד לו, לעשות ילד נוסף כאילו כדי להחליף את זה שהפלתי”. היום היא מסייעת לנשים הנמצאות בסיטואציה דומה. “לעולם לא צריך להתייחס לנושא ההפלות בקלות דעת ובטח שלא לחגוג זאת”, היא אומרת בהתייחסה לתנועה “תצעקי את ההפלה שלך”. “זה כתם עצום על החברה שלנו”

בעוד תומכי ההפלות טוענים כי “זה רק כדור של רקמות, זה לא אדם”, מתנגדי ההפלות אומרים שיש בעיות לוגיות רבות בטיעון הזה. כבר מהשבוע הראשון, לתפיסתם, ברגע שהביצית מופרית – מתחילים חיים אנושיים. “הטיעון אינו מבוסס על אמונה או על דת כלשהי, אלא על מדע”, הם טוענים. “צילום מיקרוסקופי של ביצית מופרית בשבוע ראשון – לוּ היה מתגלה על כוכב לכת מרוחק – היה מוכיח שיש בכוכב הזה חיים”. אמנם זה עוד לא תינוק, אבל אם לא יפריעו לתהליך הגדילה שלו הוא יהיה כזה.

“כן לחיים, לא להפלות”. אקטיביסט מניף שלט במהלך הפגנה במארס האחרון בוורונה, איטליה | תמונה: Filippo Monteforte/AFP/Getty Images

בשבוע רביעי, “כדור הרקמות” הוא כבר עובר. על פי ההגדרה זה “יצור חי בראשית התהוותו”. בשבוע חמישי העובר מפתח את המערכת הקרדיווסקולרית – המובילה דם לכל התאים החיים בגופו ולאיבריו, ולבו הקטן מתחיל לפעום. יש לו דופק. בשבוע שישי האף, הפה והעיניים מתחילים להתעצב ומוחו מתחיל להתפתח. בשבוע שביעי הידיים והרגליים מתחילים להופיע. בשבוע שמיני הוא נושם באמצעות הריאות, מזיז את ראשו ומתחיל לשהק. בשבוע תשיעי הוא עולה במשקל ובשבוע עשירי כבר ניתן לדעת את מינו. כל זה מתרחש בחודשיים וחצי הראשונים להיריון. על פי החוק בישראל ניתן להפיל תינוק עד שבוע 23 באישור של ועדה להפסקת הריון. אם רוצים להפיל לאחר מכן, צריך לקבל אישור של ועדה מיוחדת.

האם מותר לקחת חיים של יצור חי? האם זה לא נקרא הרג? מרגרט סנגר, שלפני כמאה שנה הביאה לעולם את המושג “שליטה בילודה” ועמדה בראש ארגון “הורות מתוכננת”, התנגדה אף היא להפלות. “אני עומדת על דעתי כי מאות אלפי ההפלות המבוצעות בארה”ב בכל שנה הן חרפה לציוויליזציה”, כתבה בדצמבר 1918. סנגר דחפה לשליטה בילודה באמצעות שימוש באמצעי מניעה, לא באמצעות הפלות. שנה לאחר מותה, ב-1967, הארגון שייסדה הקים רשת חשאית של שירותי יעוץ לביצוע הפלות. ושש שנים אחר כך הפלות הפכו לחוקיות בארה”ב.

מינויו של השופט השמרני ברט קוואנו לבית המשפט העליון בארה”ב | תמונה: Brendan Smialowski/AFP/Getty Images

רבים מתומכי ההפלות טוענים היום כי נשים שעדיין אינן מוכנות לגדל ילד או לדאוג לו מסיבות כלכליות או פסיכולוגיות (“אימהות גרועות”), מקבלות החלטה אחראית כשהן מפילות את עובריהן. ואילו מתנגדי ההפלות אומרים מנגד: “זה לא מוסרי להרוג תינוק בגלל שאתן עדיין לא בשלות לגדל אותו. ומה יקרה אם תלדו אותו, ובגיל ארבע תיקלעו למשבר פסיכולוגי ותגלו שאינכן בשלות או שלא נוח לכן להמשיך לגדל אותו? תטביעו אותו אז בנהר?”

אותו טיעון, אגב, משמש למקרים שבהם מגלים אצל עוברים מומים או שקיים אצלם חשד למחלות. “מה היה קורה אם הילד היה נולד והייתה מתגלה אצלו מחלה בגיל שנה, מה הוריו היו עושים אז? הורגים אותו?”

רופאים המתעסקים במחקר יילודים ובריפוי מומים מולדים לפני לידה מודים שהם מתקשים שלא להתייחס לעובר כאל יצור אנושי. קולין מאלוי, נאונאטולוגית (מומחית לרפואת יילודים) מאוניברסיטת נורת’ווסטרן שבאילינוי המשקיעה זמן ומאמצים כדי להחזיר לקו הבריאות עוברים, אמרה בריאיון למגזין “The Atlantic”: “ככל שאני מתקדמת בתחום הנאונאטולוגיה, אני מבינה יותר שהבחירה ההגיונית היא להכיר בעובר המתפתח במה שהוא: עובר. הוא אינו סוג של תת-אדם. זה פשוט נהיה מובן מאליו שאלו הם בני אדם בהתהוות”.

ואילו טיעון נוסף של תומכי ההפלות הוא שבגלל אונס או גילוי עריות או במקרה של סכנה לחיי האישה, חשוב שההפלות יהיו חוקיות. “יש בכך אמת”, אומרים מנגד המתנגדים, “עם זאת, האם האחוז הכה קטן של נשים שהרו כתוצאה מאונס ומבקשות להפיל צריך להשליך על הכלל?”

בישראל, אונס וגילוי עריות נכללים בקטגוריה של היריון הנובע מיחסים אסורים. על פי נתונים של משרד הבריאות, מתוך 17,990 הפלות בשנת 2016, כ-50 אחוז נערכו כתוצאה מהיריון בעקבות יחסים אסורים.

יש רק בעיה אחת עם הנתון הזה. בקטגוריה של “יחסים אסורים” כלול גם היריון כתוצאה מבגידה, מחוץ לנישואים. כמה אם כן מתוך סך ההפלות שבוצעו ב-2016 היו עקב היריון שמחוץ לנישואים וכמה עקב אונס וגילוי עריות?

כתבה שפורסמה בחדשות ערוץ 2 ב-2017 תחת הכותרת “אני רוצה להפיל, למה אני לא יכולה?” שופכת אור על הנושא. מהכתבה עולה שנשים נשואות הפונות לוועדה להפסקת היריון יודעות שלא יאשרו להן הפלה עקב היריון לא מתוכנן מבעליהן. לכן, רבות מהן משקרות לוועדה ומצהירות על היריון מחוץ לנישואים – דבר היכול להסביר את הנתונים הגבוהים.

מה שנתן רוח גבית לתנועת “פרו-לייף” האמריקנית המתנגדת להפלות היה מינויו של השופט השמרני ברט קוואנו לבית המשפט העליון, באוקטובר 2018. מינוי שעשוי בעתיד להותיר את ההחלטה בנושא הפלות בידי המדינות השונות, במקום לכפות זאת עליהן בחוק. באפריל האחרון נחתם באוהיו חוק הנקרא “פעימות הלב”. החוק אוסר על ביצוע הפלה לאחר השבוע השישי להיריון בו כבר מופיעות בוודאות מוחלטת פעימות הלב של העובר. בדקוטה הצפונית נחתם חוק האוסר על שימוש במלחציים, במספריים ובמלקחיים בהוצאה של העובר בשליש השני להיריון. ובטקסס קוראים תיגר על החלטות בית המשפט העליון ודנים בהצעת חוק שתגזור עונש מוות על נשים המבצעות הפלות. בניגוד להן, יש מדינות הפועלות דווקא לעגן בחוק את הזכאות לביצוע הפלה.

האם התנועה בארה”ב תגיע גם אלינו? האם נושפע ממנה? בעולם גלובלי שבו כל מה שקורה במדינה אחרת מגיע תוך שניה דרך הרשתות החברתיות, צריך לקחת את האפשרות הזו בחשבון.

סגן נשיא ארה”ב מייק פנס. הבחירות ב-2020 יהיו “הבחירה בין חירות לסוציאליזם” | תמונות: Martin H. Simon – Pool/Getty Images

לקראת הבחירות האחרונות בישראל היה נדמה לרגע שמתחילה להתפתח מגמה אנטי סוציאליסטית מסוימת בפוליטיקה הישראלית. משה פייגלין שם בקדמת המצע של מפלגתו רעיונות של שוק חופשי והקטנת מעורבותה של הממשלה בכלכלה ובחיי הפרט. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרת המשפטים, איילת שקד, דיברו מעט על רעיונות דומים מעל דפי הפייסבוק שלהם. וכאשר בני גנץ הכניס למפלגתו את יו”ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, קמה תרועת צעקה ברחבי הארץ. ולמרות זאת, אף אחד מהמתמודדים לא השליך את כל יהבו על הרעיון הזה וקרא לילד בשמו: “אנטי סוציאליזם”.

בניגוד לישראל, שבה המגמה עדיין מתהווה, בארה”ב היא כבר צוברת תאוצה ניכרת והפכה לגל ממשי. מייק פנס, סגן הנשיא, אמר בנאומו בוועידה הקונסרבטיבית השנתית בארה”ב (CPAC), במארס השנה, שהבחירות ב-2020 לנשיאות ארה”ב יהיו “הבחירה בין חירות לבין סוציאליזם”. והוסיף: “זה החופש, לא הסוציאליזם, שנתן לנו את הכלכלה המשגשגת ביותר בהיסטוריה של העולם”.

הגל הזה התחיל דווקא כתגובה לעלייה המטאורית באהדה לסוציאליזם. אם חשבו שלאחר התפרקות בריה”מ ב-1991 ונפילת המשטרים הקומוניסטים במזרח אירופה, הקפיטליזם ניצח את הקומוניזם, הרי שהיום, כמעט 30 שנה אחרי, הסוציאליזם שוב חזר לאופנה. את האהדה המחודשת לסוציאליזם הוביל ברני סנדרס, הסנאטור מוורמונט שהתמודד מול הילארי קלינטון על המועמדות לנשיאות ב-2016 מטעם המפלגה הדמוקרטית, ומכנה את עצמו “סוציאליסט דמוקרטי עם “d” קטנה (Democratic Socialist with a small “d”). סנדרס מטיף לעמדות סוציאליסטיות כבר משנות ה-60, אבל כעת זה תפס.

ברני סנדרס. סוציאליסט דמוקרט עם “d” קטנה | תמונות: Mark Makela/Getty Images

האהדה המחודשת לסוציאליזם מצאה ביטוי בכמה סקרי דעת קהל שנערכו בארה”ב. סקר גאלופ מאוגוסט 2018 הראה כי בפעם הראשונה מזה עשור, למרבית המתפקדים למפלגה הדמוקרטית יש תפיסה חיובית יותר לגבי סוציאליזם מאשר לגבי קפיטליזם. המגמה מורגשת בעיקר בקרב הצעירים (בגיל 29-18). סקרים אחרים הראו שכמעט רוב הצעירים המתפקדים למפלגה הדמוקרטית מעדיפים לחיות תחת סוציאליזם ולא תחת קפיטליזם. ונוסף לזה, גדל מספר החברים בארגון ה”סוציאל דמוקרטים של אמריקה” (DSA-Democratic Socialists of America). הארגון מצהיר על 30,000 חברים בקרב שורותיו. סימן נוסף להתחזקות הסוציאליזם: כניסתה של אלכסנדרה אוקסיו-קורטז הסוציאליסטית לבית הנבחרים כנציגת המחוז ה-14 של ניו יורק.

הגל הגואה הזה של אהדה לסוציאליזם המחודש הביא גל נגדי של אנטי סוציאליזם שהסמן הראשי שלו הוא הנשיא טראמפ. “הקמפיין של הנשיא דונאלד טראמפ לקראת בחירות 2020 יתמקד בחשיפת השינוי הדרמטי לכיוון סוציאליזם של המתמודדים הדמוקרטים לנשיאות”, אמרה לאפוק טיימס קיילי מק’נאני, הדוברת של הנשיא טראמפ לקמפיין הבחירות ב-2020. “אי אפשר היה לדמיין שלפני עשור חברי המפלגה הדמוקרטית, כולל הנשיא ברק אובמה, היו מקדמים את ההצעות הרדיקליות שכעת מעלה כל אחד מהמתמודדים הדמוקרטים לנשיאות”.

בנאום לאומה שנשא הנשיא טראמפ, ב-5 בפברואר השנה, הוא אמר: “כאן בארה”ב אנחנו נזעקים מהקולות החדשים שרוצים לאמץ סוציאליזם במדינה שלנו. אמריקה נוסדה על ערכים של חופש ועצמאות, לא כפייה מצד הממשלה, לא שליטה ופיקוח. נולדנו חופשיים ונישאר חופשיים. הלילה אנחנו מחדשים את הנחישות שלנו שאמריקה לעולם לא תהיה מדינה סוציאליסטית”.

טרוור לאודון, שחקר במשך 30 שנה את השמאל הרדיקלי והשפעתו הסמויה על הזרם המרכזי בפוליטיקה, אמר לאפוק טיימס: “היה מצוין לראות את הנשיא טראמפ מוריד את הכפפות וקורא לבעיה בשמה, בגלל שהבעיה הפוליטית הגדולה ביותר כעת היא סכנת הסוציאליזם והקומוניזם”.

בנאום שנשא הנשיא טראמפ מאוחר יותר באותו חודש, בפני קהילת יוצאי ונצואלה במיאמי, הוא התייחס לנפילת הממשלה בוונצואלה: “שעת הדמדומים של הסוציאליזם הגיעה לחצי כדור הארץ שלנו. ולמען האמת, למקומות רבים מאוד בעולם. ימיהם של הסוציאליזם והקומוניזם ספורים, לא רק בוונצואלה, אלא גם בקובה ובניקרגואה”.

נואמים שונים שנשאו דברים בוועידה הקונסרבטיבית השנתית בארה”ב (CPAC), במארס השנה, ציינו כולם את התפנית החדה שמאלה לכיוון סוציאליזם בקרב המפלגה הדמוקרטית, וטענו שהמאבק נגד האידיאולוגיה הסוציאליסטית הוא אחת הסוגיות המרכזיות בפוליטיקה האמריקנית ובבחירות 2020. הוועידה נפתחה בווידיאו שהציג את הסכנות והכשלים של הסוציאליזם; הראה את הסנאטור סאנדרס אומר שתורים ללחם הם דבר טוב; את הנציגה הסוציאליסטית של ניו יורק אלכסנדרה אוקאסיו-קורטז מודה שהיא רדיקלית ותמונות של רעב ואלימות במדינות בעלות משטרים סוציאליסטים. סבסטיאן גורקה, שהיה אחד מיועציו של הנשיא טראמפ, אמר שהסוציאליזם מסכן את העולם ואת ארה”ב. “אתם יודעים מהו האיום הגדול ביותר לאמריקה? זה לא הסוציאליזם במוסקבה. זה הסוציאליזם כאן, באמריקה”.

בינתיים בישראל, טרם קם מועמד סוציאליסטי בולט המאלץ את מפלגות הימין לצאת בריש גלי נגד הסוציאליזם. למעשה, אף על פי שבישראל שולטת יותר מעשור ממשלה ימנית, כאשר בוחנים את פעילות הכנסת ה-20 מגלים שהמגמה הרווחת הייתה דווקא לפעול נגד השוק החופשי וחירות הפרט ולבצע מהלכים שבבסיסם רעיונות סוציאליסטיים. כך הראה “מדד החירות” של “התנועה הליברלית החדשה” המקדמת עקרונות של שוק חופשי בישראל – הנוגדים לרעיון הסוציאליסטי. המדד ניתח למעלה מ-1,000 הצעות חוק שהתקבלו במהלך הכנסת ה-20 ונתן ציון חיובי לכל מי שקידם את חופש הפרט ואת השוק החופשי, וציון שלילי לכל מי שפעל נגדם.

לפי המדד, בראש הרשימה היו רק שני חברי כנסת שקיבלו ציון חיובי: שרן השכל ואמיר אוחנה מהליכוד (96 ו-21 נקודות). אחריהם הגיעה רשימה ארוכה של חברי כנסת בעלי ציון שלילי – שכאמור פעלו לטובת עקרונות המזוהים ברמה זו או אחרת עם סוציאליזם. פתחו את הרשימה אבי דיכטר מהליכוד (מינוס 5) ובצלאל סמוטריץ’ (מינוס 10). וסגרו אותה ח”כ איציק שמולי מהעבודה (מינוס 303) ודב חנין מהרשימה המשותפת (מינוס 280).

כפי שניתן להבין מהמדד, גם הימין בישראל מושפע מרעיונות סוציאליסטיים. מפלגות הימין עדיין יוצרות מעורבות מהותית במשק ורגולציה מאסיבית – שיטות העומדות בבסיס הסוציאליזם.

על אף שהשיח סביב הגל האנטי סוציאליסטי מתקיים כרגע יותר בארה”ב מאשר בישראל, הקמפיינים של חלק מהמפלגות בבחירות האחרונות בישראל, כמו גם העובדה שאנו “פרובינציה” אמריקנית המושפעת ישירות מתהליכי הגלובליזציה באמצעות הרשתות החברתיות והיוטיוב, רומזים שלא רחוק היום שבו הגל הזה עשוי להגיע גם למחוזותינו.