תמונה: pexels

פתרונות אחסון הם חלק בלתי נפרד מעיצוב הבית המודרני. בעידן שבו מחירי הנדל”ן מזנקים וצריך לנצל כל מ”ר פנוי כדי לדחות את הצורך במעבר דירה, אין כמו ארונות טובים ואיכותיים על מנת לתת מענה על צרכי המשפחה. יתרה על כך, זו תקופה שבה ארונות הזזה זוכים לעדיפות על פני ארונות רגילים ויש גם אפשרות לעצב אותם בהתאמה אישית.

היתרון הברור של ארון הזזה בא לידי ביטוי בדלתות שנפתחות לצדדים במקום קדימה ואחורה. זה אולי נראה שולי, אבל בפועל מדובר על חיסכון משמעותי במקום ועל הדרך היחידה לנצל את החלל הפנוי בחדרי מגורים, בחדרי ילדים והורים או בחדרי עבודה. מצד שני, גם את ארונות ההזזה צריך לדעת איך לבחור – אבל בשביל זה אנחנו כאן:

1. ודאו שהארון משרת את הצרכים שלכם

הדבר החשוב ביותר הוא לוודא שהארון ממלא את הצרכים שלכם בטווח הקצר והארוך. בטווח הקצר, הארון צריך להיות בגודל שמתאים לחדר ולהשאיר מספיק מקום לבחירת בגדים או כדי להתלבש מול המראה. בטווח הארוך, צריך לברר כמה מדפים יכולים להיכנס בו ולאיזה סוג של רכוש או חפצים אישיים כל אחד מהם מיועד.

התייעצות עם אנשי מקצוע מאפשרת לתכנן את הארון בהתאמה אישית לפי סקיצה. היתרון הוא התאמה מושלמת לצרכים הקיימים, אך החיסרון הוא הוצאה של עוד כמה אלפי שקלים. לחילופין, קיימת גם אופציה של רכישת הארון מתוך קטלוג וחיסכון בהוצאות תמורת פשרות מסוימות.

2. השקיעו בחלוקה הפנימית

הטעות הנפוצה היא לבחור ארון הזזה לפי איך שהוא נראה מבחוץ ולא לפי מה שהוא מציע מבפנים. אם רוצים להמשיך ליהנות מהארון הרבה אחרי שמרכיבים אותו בחדר, צריך להשקיע בחלוקה הפנימית של המדפים, ווי התלייה והמגירות.

סוג החלוקה הפנימית הוא פונקציה של גודל הארון ושוב פעם של הצרכים שלכם. בעזרת החלוקה הפנימית אתם למעשה קובעים מראש מה יהיה אפשר לעשות עם הארון, או מה יצטרך לעבור לחדר אחר. אם יש התלבטויות, ניתן להגיע לאולמות התצוגה כדי להתרשם מסוגים שונים של חלוקה.

3. בדקו את איכות חומרי הגלם והמסילה

המסילה שעליה מרכיבים דלתות הזזה צפויה להשפיע על שביעות הרצון שלכם מהארון. בניגוד לארון רגיל שבו אפשר להחליף בקלות יחסית את מוצרי הפרזול והזוויות, בארון הזזה כבר מדובר על משימה מורכבת יותר.

לכן, אם אתם רוצים למנוע בלאי ושחיקה, עליכם לבדוק מראש באיזה חומרי גלם משתמשים כדי לבנות עבורכם את הארון: עץ מלא, MDF, פלסטיק, חומרים סינתטיים וכן הלאה.

כשפרשת קיימברידג’ אנליטיקה התפוצצה באביב 2018, אף אחד לא האמין שלשיווק ממוקד יש כזה כוח בידיים. אבל עם תוצאות בשטח קשה להתווכח: המועמד ששילם לחברת אנליטיקה, הוא זה שמאייש כיום את משרת נשיא ארצות הברית.

כמעט כל האינטראקציה של האזרחים מול נבחרי הציבור מתנהלת כיום בפייסבוק (בישראל), בטוויטר (בארצות הברית) וכן הלאה. בעוד שבעבר אף אחד לא היה יכול אפילו לחלום על לדבר עם פוליטיקאי, היום אנשים מרשים לעצמם להגיב ביתר שאת.

סקר הדיגיטל של בזק לשנת 2018, חושף כי 54% מהישראלים חושבים שלמדיה חברתית יש השפעה רבה על ההצבעה לרשויות המקומיות. 40% מהישראלים נחשפו למועמדים השונים לרשויות באמצעות הרשתות החברתיות.

בשנים עברו החוקים של תעמולת בחירות היו די ברורים – עולים עם קמפיינים בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות ובשלטי חוצות, וכל הפרסום בוצע בצורה גלויה לעיניי כל. בעידן הדיגיטל החוקים השתנו – פילוח מדוקדק וחבוי מאחורי הקלעים, מאפשר לפנות ישירות לקהלים הרלוונטיים ברמת יעילות שכמותה לא נראתה עד היום.

שיטות טרגוט מתקדמות שעד לפני עשור לא חלמנו עליהן, מסוגלות להניע דעת קהל לכאן ולכאן – ולהכתיב את תוצאות הבחירות, פשוטו כמשמעו. מספיק לפנות לאחוזים הבודדים שיושבים על הגדר, כדי להגדיל את גוש הימין או השמאל-מרכז. קיימברידג’ אנליטיקה היא הדוגמה האחרונה והרדיקלית ביותר לסוג כזה של קמפיין.

איך משנים דעת קהל

קודם כל ראוי לציין ששיטות הפעולה בדיגיטל, לא שונות מכל תעמולת בחירות אחרת שהתקיימה עד היום. ההבדל היחיד הוא שבדיגיטל ניתן להשתמש בכלים מתוחכמים שבעתיים, שעד לפני כמה שנים לא היו קיימים בזירה הפוליטית והפרסומית.

הבינה המלאכותית והאוטומציה, לצד יכולות טרגוט ופילוח מתקדמות, מאפשרות לכל מפרסם עם תקציב מספיק גדול, להרים קמפיינים מדויקים ולטרגט קהלי מצביעים מגוונים. יש לציין שכיום, אחרי שהובהר חלקה של פייסבוק בשערוריית קיימברידג’ אנליטיקה, כל פרסום פוליטי מחויב בזיהוי המפרסם. לא ניתן יותר לפרסם בפייסבוק מסרים פוליטיים בצורה אנונימית.

גוגל, פייסבוק ושאר ענקיות טכנולוגיה אוספות על כולנו נתונים 24 שעות ביממה, 60 שניות בדקה (מה שנקרא ביג דאטה בשפת המקצוענים). כל מה שנשאר הוא להשתמש בחוכמה במידע לטובת הקמפיין שלך.

איך עושים את זה? הנה דוגמה סכמטית בשלושה שלבים כלליים:

שלב 1 – ניגשים לאתר הבחירות המרכזי, שמספק מידע אודות אחוזי הצבעה לפי ערים וקלפיות, ומורידים את המידע לקובץ. בצורה כזו תדעו אילו אוכלוסיות בכל עיר ובכל שכונה הצביעו למי.

שלב 2 – מקימים קמפיינים תלויי מיקום בפייסבוק ובגוגל, ומשתדלים לחלק עד כמה שאפשר לפי אזורי ההצבעה הרלוונטיים למועמד שאותו אנו רוצים לקדם (או המועמד שאותו רוצים להפיל).

שלב 3 – מכינים מודעות חיפוש, באנרים, ניוז פיד, יוטיוב, וואצאפ, אינסטגרם וכל מה שנגיש לנו, בהתאם לאוכלוסיות שרוצים לטרגט. מפציצים את האוכלוסיות במסרים השונים בתקווה שיטו את דעתם.

דוגמה נוספת היא להשתמש במסרים חיוביים ו/או שליליים, בהתאם למי שאנו רוצים לקדם או להפיל. פרסמו כתבה שלילית על אחד המועמדים באתר חדשות או ביוטיוב, והתחילו לקדם אותה בלי הפסקה בכל האמצעים שברשותכם. אחוזי החדירה של סך הנכסים הדיגיטליים בחיינו, גבוהים מכל טלוויזיה ורדיו (אנחנו מחוברים בלי הפסקה לסמארטפון). יש להניח שהמסר השלילי ייטמע במהירות בקרב האוכלוסיות שטרגטנו.

המציאות היא הניוז פיד

איך הגענו למצב שבו לרשתות החברתיות יש השפעה כל כך מסיבית על דעות ועל אנשים?

גם פייסבוק וגם גוגל פועלות באמצעות אלגוריתמים מתוחכמים, שמנטרים את כל הפעילות שלנו, אוספים עלינו מידע ויוצרים לנו פרסונה דיגיטלית. דוגמה לפרסונה שכזו יכולה להיות: אנחנו בני 25, עם הכנסה ממוצעת, בעלי השכלה אקדמית, לא נשואים ואוהבים טיולים ומסעדות.

מעבר לכך, שיטות מתוחכמות מאפשרות לאסוף עלינו לא רק מידע דמוגרפי, אלא גם מידע פסיכוגרפי – מהי האישיות שלנו, מה משמח ומכעיס אותנו, מהן נטיותינו הפוליטיות וכן הלאה.

כל לייק שמח או עצוב שעשיתם, כל סטטוס והודעה שכתבתם (גם בוואצאפ וגם באינסטגרם) וכל דף וקבוצה שהתחברתם אליהם, מעידים עליכם ומשמשים כמקור-מידע לפרסום. אפילו חידונים תמימים בפייסבוק, ששואלים אתכם שאלות אישיות, עשויים לשמש כאמצעי ליצירת פרסונה אישיותית, לפיה אתם תטורגטו בסופו של דבר.

פייסבוק וגוגל רוצות שנהיה מרוצים, אז המטרה היא לתת לנו עוד ממה שאנחנו אוהבים. בשפה המקצועית זה נקרא “עולם בועה” (Filter Bubble). לחילופין, אפשר להשתמש בכלי הפרסום המתוחכמים האלה גם ליצירת מציאות, להטיית דעות ולתעמולת בחירות.

רובנו כבר לא נכנס ישירות לאתרי חדשות, אלא קורא כותרות ותקצירים בפייסבוק. חלק ניכר ממה שידוע לנו על המתרחש בזירה הפוליטית ובזירות אחרות, מוכתב מהניוז פיד. אלא שאת הניוז פיד אפשר לשנות ולהטות באמצעות פרסום ממוקד, לטובת או לרעת מועמד כזה או אחר.

לעבור את אחוז החסימה

אחד המועמדים בבחירות האחרונות לכנסת, השתמש בדיוק בשיטות מתקדמות שכאלה. תוך שבועיים בלבד מפלגתו הצליחה לעבור את אחוז החסימה, וזאת הודות לאסטרטגיה ממוקדת במגוון פלטפורמות הדיגיטל, כולל פרסום אופליין.

רוצים לדעת איך עברנו את אחוז החסימה תוך שבועיים? בכנס Next Case 2019 תוכלו לשמוע הרצאה בת 20 דקות, שתתאר בדיוק את מהלך הקמפיין שתוכנן ובוצע בקבוצת אנגורה מדיה – מפעילת בלוג Askpavel לקידום אתרים ושיווק דיגיטלי.

 כנס Next Case הוא היחיד והגדול מסוגו בישראל, שמציג את שיטות השיווק המתקדמות והיעילות ביותר באמצעות מקרי בוחן אמיתיים. בלי תיאוריה, רק 100% פרקטיקה שתבטיח שגם אתם תוכלו ליישם את אותן שיטות בעסק, בחברה ובארגון.

 הבטיחו את מקומכם בכנס לפני שהמחיר עולה. הקליקו לפרטים ולהרשמה >>>

מדי שנה כנס נקסט קייס מאגד עשרות יזמים ומנהלי דיגיטל למודי ניסיון, שחושפים את מהלכי השיווק שהביאו להם הצלחה. מקרי המבחן יעזרו להבין את האסטרטגיה השיווקית הנכונה, לשפר את האתר ולהגדיל את הטראפיק והמכירות.

בניגוד לכנסים אחרים, שמתרכזים בעיקר בהרצאות תיאורטיות, Next Case הוא כנס שיווק דיגיטלי שבנוי בפורמט שונה. מקרי מבחן מעשיים בלבד מוצגים באורך של 20 דקות, מדודות בטיימר, כך שלמציג יש זמן מוגבל להציג את המקרה וכיצד נחל הצלחה.

המטרה היא לסנן את כל הרעש הפרסומי שקיים בדרך כלל בכנסים עסקיים, ולהגיע לתכלס שלשמו הקהל מגיע ברוב המקרים – מהן הפעולות שנעשו ומה הייתה התוצאה הסופית, כך שכולם יוכלו ללמוד מזה. חוץ מזה יש גם ארוחת שף מפוארת בצהריים, בניגוד לקייטרינג הסטנדרטי הנהוג בכנסים.

רשימת המציגים מכובדת בהחלט, וכוללת חברות וארגונים כגון אל-על, נסטלה, מיקרוסופט, AIG, DHL, WeWork, הקריה האקדמית אונו ועוד. בין הדוברים תמצאו את יוסי גונן, מנהל תחום מובייל וחוויית משתמש באל-על; סיון צור, מנהל תחום דיגיטל במטרנה; דודו כהן, עיתונאי ועורך אתר הידברות ורבים נוספים.

הכנס יתקיים השנה ב-11 לדצמבר, באולם האירועים Lago בראשון לציון, סמוך לבתי הקולנוע של יס פלאנט. בכנס צפויים להשתתף מעל 1,500 איש שרוצים להכיר אפשרויות שיווק חדשות ומתקדמות – הן לעסק שלהם, הן לחברות בהן הם מועסקים ועוד.

כמה דוגמאות למקרי בוחן שיוצגו בכנס הקרוב:

• איך גייסנו בלינקדאין 20 סטודנטים לתוכנית MBA חדשה בפחות מ-50 אלף ש”ח.
• איך הכפלתי את המכירות עם צ’טבוט ורשימת דיוור חכמה במסנג’ר.
• איך יצרנו פלטפורמת תוכן עם 30K קוראים שהפכה למקור לידים מרכזי.
• איך הגדלנו את כמות הלקוחות פי 3.5 עם כלי אוטומציה מתקדמים.

זו השנה השביעית שהכנס מתקיים, כאשר השנה מארגני הכנס הרחיבו את היריעה לכל תחומי השיווק הדיגיטליים. שנה שעברה התגובות היו מדהימות – אנשים כתבו על הכנס בבלוגים מהתחום ופרגנו מכל הלב; אבל אחת ההערות החוזרות הייתה שלא כוסו תחומים נוספים של שיווק דיגיטלי. בדיוק בגלל זה השנה הוחלט להרחיב את היריעה, כדי שניתן יהיה להציע תכנים איכותיים עבור כל סוגי המשווקים.

אם חשבתם שתוותרו על נוכחות בכנס, ותצפו בהקלטות או במצגות שיועלו לרשת – תחשבו שוב. מארגני הכנס מדגישים שכל מה שקורה ב- Next Case נשאר בנקסט קייס. המצגות לא יפורסמו וההרצאות לא יצולמו. מעטה החשאיות הזה, שמאפיין את הכנס, הוא רכיב נוסף שמסביר מדוע Next Case נחשב לאחד הכנסים הנחשקים בארץ היום לשיווק דיגיטלי.

הנחה של 15% לקוראי אפוק טיימס

לקבלת ההנחה היכנסו לאתר הכנס, והקלידו את הקופון epoch15 תחת שדה Enter promotional code באזור רכישת הכרטיסים.

את הכנס יזם פבל ישראלסקי, מייסד קבוצת אנגורה מדיה ובעל בלוג השיווק הפופולרי Askpavel.

ג’ף יונגר עם בנו בן ה-7 | תמונה: website SaveJames.com

מאבק משפטי שהתחולל בטקסס בין זוג הורים על עתיד בנם, מעורר שאלות ודאגה לגבי האופן שבו החברה האמריקנית וחברות מערביות בעולם מתמודדות עם רעיונות המגדר שהגיעו עכשיו לגני הילדים ולבתי הספר. המאבק גם מציף שאלות לגבי הקו המפריד בין הליברליזם (לפי ההגדרה האמריקנית) לבין השמרנים ולגבי הסיכוי שמאבקים דומים יגיעו למדינות אחרות במערב.

אן ג’אורגולס וְג’ף יונגר, זוג גרוש מטקסס, הם הורים לתאומים בני שבע. לאחרונה גילה יונגר שגרושתו רוצה להכניס את אחד מילדיהם ל”תוכנית לעידוד שינוי מין” (Protocol for safe and affirming care) במטרה לעזור לבנה ג’יימס להפוך לילדה בשם “לונה”. יונגר התנגד נחרצות לרעיון בטענה שיש לאפשר לילד לגדול ולהתפתח באופן טבעי עד שהילד יתבגר ויעשה כראות עיניו.

בעקבות התעקשות האם, הגיעה המחלוקת בין ההורים הגרושים לבית המשפט והוצגה בפני חבר מושבעים בדאלאס, טקסס. האם טענה שג’יימס אוהב ללבוש שמלות ולשחק במשחקי בנות. אך בסרטון שהציג האב בפני חבר המושבעים, אפשר לראות כיצד האם ביקשה זאת מהילד מפורשות. ידוע שילד רוצה לרצות את הוריו ולזכות באהבתם, במיוחד כשההורים גרושים, ולכן חשב יונגר שאולי זה היה המקור לנטייתו של ג’יימס.

“לדעתם של המומחים אם יש לך ילד שחווה אי נחת מהמגדר שלו ואתה לא עושה שום דבר, אם אתה לא מחזק אותו, אם אתה אפילו מאפשר לו לשחק במשחקי בנות במגבלה מסוימת, קיים סיכוי גבוה שהוא יצא מזה. 80 או 90 אחוז מהילדים יעברו את ההתלבטות הזאת עד גיל ההתבגרות”, אמר לי יונגר כשראיינתי אותו. מה שבעיקר הדאיג אותו היא העובדה שכאשר ילד נכנס לתוכנית לשינוי מין, הוא צפוי בעתיד לעבור הליכים רפואיים, לקבל הורמונים בגיל שמונה או תשע ולעבור ניתוח.

“היו לי ראיות שג’אורגולס רצתה לדחוף להתערבות רפואית כולל מתן הורמונים וניתוח. היועץ של ג’יימס בתוכנית לעידוד שינוי מין הפנה אותו למרפאת ג’נסיס שם בודקים את הפן הרפואי של הטיפול”, הסביר יונגר, שגם הציג בפני חבר המושבעים אימייל בו ג’אורגולס כתבה לו על כוונתה להסיר את הפין של הילד.

למרות כל זאת, חבר המושבעים הצביעו 11 נגד 1 לטובת אפוטרופסות מלאה לאם על הילד גם בכל הנוגע להחלטות שינוי המין. למזלו של יונגר, ההחלטה הסופית הועברה לידי השופט קים קוקס מבית הדין ה-225 לדיני משפחה. החשש הגדול של יונגר היה שהשופט יזקוף נגדו את העובדה שפרסם את המקרה בתקשורת. אבל יונגר חשב שלא הייתה לו ברירה, וציין שג’אורגולס הייתה הראשונה לעשות כן כשפרסמה בפייסבוק צילום של ג’יימס לובש שמלה.
ביום המשפט הגיעה ג’אורגולס מלווה בארבעה עורכי דין ועוזרים משפטיים בעלות של 170 אלף דולר. יונגר גייס כספים מהציבור כדי לממן את הייצוג המשפטי שלו. ב-24 באוקטובר פסק השופט קים קוקס כי שני ההורים אחראים לילד ויקבלו את ההחלטה יחד – דבר שלא פתר את הבעיה הערכית. בפסיקתו למעשה התיר השופט לזוג ההורים לשנות את מינו של בנם בן ה-7.

יונגר תהה האם אין משהו בסיסי לא נכון ברעיון הזה. הוא סיפר כי גרושתו הייתה ליברלית מתונה בזמן שהיו נשואים, אבל אחרי שנפרדו קרה לה משהו והיא נטתה שמאלה. הוא רואה במאבק בינו לבין גרושתו סמל למאבק בין הליברלים לבין השמרנים. לפי תפיסתו, הליברל חושב שאדם הוא אוסף של תשוקות לא מודעות ותפקיד הגוף הוא לספק אותן. השמרן מאמין שהאדם נוצר בצלם אלוהים. “אנחנו השמרנים מאמינים שכל חברה בנויה על נורמות תרבותיות שהותירו לנו האבות. הליברלים, לעומת זאת, רוצים לפרוץ את כל המסגרות התרבותיות האלה ולהחליט בעצמם כיצד נכון לחיות. לצערי הרב, הקו שמפריד בין השמרנים והליברלים מפלג את המשפחה שלי”.

פטריק האולי הוא עיתונאי אמריקני הכותב עבור אפוק טיימס בשפה האנגלית.

תמונה: Anthony Kwan/Getty Images

ד “ר קווין קאריקו חי שנים רבות בסין. הוא כתב שני ספרים על היסטוריה ועל הפוליטיקה של סי. כיום הוא מרצה ללימודי סין באוניברסיטת מונש באוסטרליה ולעתים קרובות הוא שוהה בקווי החזית בהונג קונג כחלק ממחקר שהוא עורך. אולם לדבריו אחד ההישגים “הגדולים” בקריירה שלו היה הפיכתו למומחה למחשבת שי ג’ין-פינג.

ספר לי כיצד נהיית למומחה בנושא הזה? 

ובכן, נרשמתי לקורס אינטרנטי של אוניברסיטת צ’ינג-חואה שכידוע היא אוניברסיטת מחקר מוערכת בבייג’ינג. שם הקורס היה “מחשבת שי ג’ין-פינג על סוציאליזם בעל מאפיינים סיניים בעידן החדש”. כיום רעיונותיו של שי, המנהיג החזק ביותר של סין מאז מאו דזה-דונג, הופכים בהדרגה ללימודי חובה במוסדות האקדמיה בסין. נרשמתי רק כבדיחה בהתחלה, אבל כשגיליתי שהמרצה הוא הו אנג-באנג, הידוע בקשריו לבכירי ההנהגה הסינית, החלטתי שלא רק שאשלים את הקורס, אלא גם אצטיין במבחן הסופי.

מה היו השאלות?

אלה היו שאלות נטולות תוכן, כך שקשה לי לשכוח אותן. כמו “כמה פעמים שי ג’ין-פינג השתמש במילה ‘העם’ בנאום שלו בקונגרס ה-19 של המפלגה ב-2017”.

ד”ר קווין קאריק | תמונה: NTDTV

כמה פעמים? 

203 פעמים. זה נתפס כהוכחה לדאגתו העמוקה כלפי העם. זה שווה ערך לטענה שאמריקה “ענקית” או “כבירה” (Huge) בגלל שהנשיא הנוכחי שלה משתמש במילה לעתים קרובות. בסופו של דבר עברתי את הקורס והפכתי למאסטר במחשבת שי ג’ין-פינג. קיבלתי גם תעודת הסמכה. היא תלויה על דלת המשרד שלי. אבל אחרי שכתבתי מאמר על הקורס, שאפשר לומר שהיה ביקורתי במידה מתונה, הקורס בוטל במהרה. כתוצאה מכך ההסמכה שלי נמחקה.

אוי לא.

למרבה המזל שמרתי אותה כ-PDF, כך שיש בידי הוכחה להישגיי בתחום.

וגם השיעורים שלמדת שמורים בליבך.

נכון. אם כי אני מתחרט שהרסתי את הכיף לכולם כשכתבתי מאמר במגזין Foreign Policy ששם ללעג את הקורס כולו.

כך הבטחת שתהיה אחד המומחים היחידים בקורס הזה.

נכון (צוחק). כלי התקשורת של המפלגה הקומוניסטית באמת צריכים לפנות אליי כדי שאסביר להם על מחשבת שי ג’ין-פינג.

זו נקודה טובה. האם מישהו היה אתך בקשר מאז שסיימת את הקורס בהצטיינות?

האמת שכן. מישהו משין-חואה, סוכנות התעמולה של המפלגה הקומוניסטית, שלח לי אימייל עם שאלות בסגנון: כיצד המפלגה הקומוניסטית הסינית סייעה להונג קונג להפוך למקום נפלא מאז 1997? עד כמה לדעתך היא עזרה להונג קונג – במיליון אחוז או 2 מיליון אחוז? עניתי לו: “אני לא יכול לענות על השאלות האלה שלא במלוא הכנות, ואם אענה עליהן בכנות לא תפרסמו אותן”. הוא מעולם לא חזר אליי.

הכתבה על ד”ר קאריקו בשער העיתון הסיני Wen Wei Po בהונג קונג

הבנתי שגם עקבו אחריך מאז שסיימת את הקורס בהצטיינות. 

כן, זה קרה בסוף 2018. התקשורת הממשלתית הסינית החלה לעקוב אחריי בהונג קונג כששהיתי שם לצורכי מחקר. ביום השני שלי, כשנסעתי ברכבת התחתית, הבחנתי בגברת שמסתכלת עליי מדי פעם ולובשת חולצה עם הכיתוב Oxford University. הייתי קצת מבולבל. אתה יודע, נשים לא מסתכלות עליי הרבה.

מה חשבת לעצמך?

תהיתי אם אני מכיר אותה. הייתה לה חולצה של אוקספורד, אז אולי היא קראה את הספר שלי וזיהתה אותי. ירדתי מהרכבת, הסתובבתי קצת בקניון, כפי שנהוג בהונג קונג, והגברת הזאת הייתה בכל מקום שהגעתי אליו. אחרי שירדתי לשירותים בקומת המרתף ויצאתי מהם, הגברת הייתה ממש שם בקומת המרתף. הבנתי שמשהו מוזר קורה. אז עליתי חזרה במדרגות הנעות, הסתובבתי לעברה וניסיתי לצלם אותה כשהיא עלתה מאחוריי. והיא פשוט הסתובבה 180 מעלות וירדה נגד כיוון התנועה. אתה יודע, אין לי הכשרה בריגול, אבל סיבוב של 180 מעלות היה רמז עבה.

נראה שגם לה אין הכשרה בריגול.

נכון. בסופו של דבר נסעתי ברכבת התחתית חזרה למלון. ניסיתי לחשוב מה אוכל לעשות כדי לבדוק אם עוקבים אחריי, כמו להעמיד פנים שאני עולה על רכבת ולקפוץ החוצה ברגע האחרון לפני שהרכבת יוצאת ואז לראות אם עוד מישהו קופץ מהרכבת יחד איתי. למרבה הצער, אני עושה את הדברים האלה בקביעות בהונג קונג בימים אלה, ויש מספר הולך וגדל של אנשים שצריכים לעשות דברים כאלה בהונג קונג על בסיס יום-יומי.

טנקים בסמוך למתחם ההנהגה בבייג’ינג, 5 ביוני 1989, יום לאחר הטבע הנורא באזור כיכר טיאננמן | תמונה: Catherine Henriette/AFP via Getty Images

לא היה לי מושג מי עוקב אחריי עד שחזרתי לאוסטרליה כעבור עשרה ימים, וגיליתי שאני מופיע בשער המגזין Wen Wei Po – מגזין של המשטר הסיני בבייג’ינג המופץ בהונג קונג בתפוצה רחבה. זו הייתה כתבת צבע עלי – לאן הלכתי, אילו בגדים לבשתי, מה אני עושה בהונג קונג וכו’. העיתון מופץ בכל גוש בניינים בהונג קונג. אנשים משתמשים בו כדי לאסוף את הצרכים של הכלבים שלהם וכד’. העיתון נמצא בבעלות משרד הקישור של בייג’ינג. כלומר, בייג’ינג ריגלה אחריי בהונג קונג. אני בטוח שהם ממשיכים לעקוב אחריי מעת לעת, רק בדרכים מעודנות יותר שאני לא מבחין בהן. או שאולי הם הבינו שיש להם דברים טובים יותר לעשות מאשר לעקוב אחרי בחור מגושם שנפגש עם כמה חברים להמבורגר ב”שייק שאק” (Shake Shak).

יש שייק שאק בהונג קונג?!

אחד היתרונות של עריכת מחקר בהונג קונג זה לא רק כדי לגלות דברים מעניינים ולכתוב מאמרים טובים, אלא גם כדי לבקר בקביעות ב”שייק שאק” (שלא קיים באוסטרליה).

מה יקרה עם הונג קונג

אתה נוסע די בקביעות להונג קונג. מה תחום המחקר שלך שם?

אני חוקר את המתחים בין סין להונג קונג במשך 22 השנים האחרונות, מאז שהונג קונג הועברה לידי סין.

ובכן, האם יש כיום מתחים כלשהם?

(צוחק) אני מתמקד כעת בעיקר בהופעה של התנועה הלאומית בהונג קונג או תנועת העצמאות בהונג קונג, כתוצר של אותם מתחים. היה לי העונג להיות בהונג קונג ב-12 ביוני – ביום שבו פרץ גל המחאה הנוכחי. בבוקר אותו יום הופתעתי לראות אלפי אנשים מפגינים כבר ב-8:00 בבוקר. אחרי שנים על גבי שנים של מתח שהלך ונבנה מאז 2014, כשהממשל המרכזי [בבייג’ינג] והמקומי התערבו יותר ויותר בנעשה בפוליטיקה ובחברה בהונג קונג, אנשים יצאו החוצה והחלו להשמיע את קולם. לא רק נגד חוק ההסגרה שבמסגרתו יכלו לשלוח לבתי כלא בסין כל מי שנעצר בהונג קונג, אלא גם נגד הכיוון הכללי שאליו הונג קונג נעה כל השנים האלה.

בצהרים, בסביבות השעה 15:00, המשטרה החלה לירות גז מדמיע כאילו תאריך התפוגה של הגז שלהם עומד לפוג, ואם לא ישתמשו בו באותו יום זה ייגמר.

מפגינים בהונג קונג בורחים לאחר שהמשטרה יורה לעברם גז מדמיע, 20 באוקטובר 2019 | תמונה: ED JONES/AFP via Getty Images

למעשה באמת היה שם גז מדמיע פג-תוקף.

אכן. למרות שאני לא מדען של גז מדמיע, אני רק, אתה יודע…

חוקר עם תעודת הסמכה במחשבת שי ג’ין-פינג.

כן, שנחנק קצת מגז מדמיע בחודשים האחרונים. נסעתי לראשונה להונג קונג לפני 17 שנה, ואני זוכר שסמכתי על המשטרה כגורם שאפשר לבטוח בו, אנשים שאוכל לפנות אליהם אם אקלע לצרה כלשהי.

היית אז צעיר ונאיבי.

כן. לכן הזדעזעתי לראות את התנהגות השוטרים. יורים גז מדמיע ללא הבחנה, יורים כדורי גומי ללא הבחנה, רודפים אחרי אנשים עם אלות. רודפים אחריי. הייתי צריך לקפוץ מעל בריקדה שהמפגינים הקימו כדי לחמוק מהמשטרה. זה היה התרגול הגופני הקשה ביותר שעשיתי בעשור האחרון. אתה יודע איך אני נראה – אתה לא רוצה לראות אותי רץ במורד הרחוב נושף ומתנשף בחום של 38 מעלות צלזיוס, במיוחד כשהמשטרה רודפת אחריי עם אלות.

עברו יותר מארבעה חודשים ויש אנשים שעדיין יוצאים במלוא הכוח להפגין. ברור לכולם שזה לא רק בגלל חוק ההסגרה. זה ביסודו של דבר נגד הממשל בהונג קונג שהוא שלוחה קולוניאלית של המשטר בבייג’ינג. ממשל שנוהג בחוסר שקיפות ולגמרי בחוסר אחריות, ושאינו משרת את האינטרסים של תושבי הונג קונג. המטרה היחידה שלו היא לשרת את האינטרסים של בייג’ינג.

מחאות נערכו גם בערים נוספות בסין, כמו צ’נגדו, 4 ביוני 1989 | תמונה: AFP/Getty Images

כיום, “התעסקות” עם המשטרה היא כבר סוג של חגיגה. המשטרה נתפסת כנציגה הראשית של מה שכמעט נתפס ככוח כובש. אלה מילים דרמטיות מאוד, אבל אני מרגיש שכך האנשים חושבים. אז אני לא רואה מוצא קל להפגנות המחאה האלה. להיפך, אני חושב שהאנשים נחושים וכעוסים אפילו יותר מכפי שהיו ביוני, בדיוק משום שככל שהקונפליקט נמשך, יותר כעס ואיבה מצטברים כתוצאה מהטיפול הלקוי של הממשל והמשטרה בהפגנות.

האם הכעס נגד המשטרה הוא בסדר גודל של מיליון בני אדם שיוצאים להפגין, כפי שקרה שלוש פעמים מאז יוני, או שהוא מרוכז יותר בקרב מספר מצומצם של מפגינים צעירים?

זאת שאלה טובה. אני חושב שיש לעשות הבחנה בין אנשים שמאוכזבים מהמשטרה ומהממשל ומצטרפים להפגנות מחאה המוניות, לבין אנשים שרודפים אחרי שוטרים, בועטים בהם ונלחמים נגדם.

עם בקבוקי תבערה פה ושם.

נכון. בניגוד למהומות ב-12 ביוני, כעת אנשים כבר לא בורחים מהמשטרה כשהיא מתקרבת. הגענו כעת לנקודה שבה אנשים כועסים מספיק כדי לומר “יהיה אשר יהיה, לא אברח מהמשטרה, אעמוד כאן ואאבק בהם”. אחוז ניכר מהדור הצעיר תופס את המשטרה ככוח כובש המנסה למנוע ממנו חירויות בסיסיות שהובטחו לו בחוק.

היו שמועות ששוטרים מסין נשלחו להונג קונג לסייע במאבק נגד המפגינים. 

אני חושב שזה בהחלט אפשרי. אבל קיימת גם אפשרות שהשמועה נוצרה מכיוון שאנשי הונג קונג מעולם לא דמיינו לעצמם שהמשטרה שלהם תוכל להתנהג כך. לכן הם חושבים “או, אלה בוודאי שוטרים סינים שנשלחו לכאן”. למעשה משטרת הונג קונג עברה הכשרה בפיזור הפגנות במחוז שין-ג’יאנג בסין, כך שקשה יותר ויותר למתוח קו המבדיל בין הרשויות הסיניות לרשויות של הונג קונג. אנשים מקווים ומייחלים שתיעשה הבחנה כזאת, אפילו אם היא הולכת ונעלמת במהירות.

מחאה נגד השלטון הסיני שנערכה ב-2011 בכפר וו-קאן בפרובינציית גואנג-דונג. המפגינים דרשו להחזיר להם שטחי אדמה | תמונה: STR/AFP via Getty Images

כשרואים מפגינים המשליכים בקבוקי תבערה, אבנים ומקלות לעבר המשטרה, קל להבין מדוע היא מגיבה בחומרה. 

העבודה של המשטרה לא קלה. אבל לאף אחד אין עבודה קלה. רק בגלל שיש לי כיתה בעייתית שבה אנשים לא תורמים לדיון או לא קראו את החומר, לא אומר שאני יכול לאיים על התלמידים שאירֶה עליהם גז מדמיע. היגיון דומה חל על משטרת הונג קונג. הבעיה היא שהמשטרה קיבלה אישור לעשות ככל העולה על רוחה ללא כל חובה לתת דין וחשבון. השוטרים קיבלו “כרטיס צא מהכלא” (בהשאלה ממשחק המונופול). הם מרגישים רשאים לירות גז מדמיע, לרדוף אחרי אנשים, להכות אנשים.

אתה חושב שקיימת אפשרות שבייג’ינג תדכא את המהומות כפי שקרה בכיכר טיאננמן ב-1989? 

אני לא רוצה לערוך השוואות כאלה, אבל אני יכול לומר שהאופן שבו המשטרה מגיבה הוא לא לפי המודל של [כיכר] טיאננמן, אלא לפי מודל פוסט-טיאננמן.

אחרי הדיכוי האלים בכיכר טיאננמן ובמקומות נוספים בסין כמו צ’נגדו, ניסה המשטר לשלב בין אופורטוניזם כלכלי וטאבו פוליטי. במילים פשוטות, המשטר רצה לגרום לאנשים לחתום על “חוזה חברתי” לפיו כל עוד האדם מתרחק מפוליטיקה הוא יכול להרוויח כסף, להתעשר ולהיות מאושר. זה המודל של פוסט-טיאננמן בסין. אני מרגיש שנעשה ניסיון להחיל את זה בהונג קונג בשנים האחרונות; ניסו להתמקד בנושאי “מחייה” תוך התחמקות ממתן כל פתח בנושאים פוליטיים מרכזיים שהם המקור לאי שביעות רצונם של האנשים.

קארי לאם, ראש הרשות המבצעת של הונג קונג, נכון למועד כתיבת שורות אלה | תמונה: Naohiko Hatta – Pool/Getty Images

הבעיה היחידה עם המודל הזה היא שהוא יכול לעבוד כשיש לך שליטה אבסולוטית על התקשורת, שליטה אבסולוטית על מוסדות החינוך, ולמעשה שליטה אבסולוטית על החברה כולה – כמעט כפי שקורה בסין. אבל כשאתה מתמודד עם חברה מורכבת שבה תקשורת פתוחה, אינטרנט פתוח, ומובילי דעה שבדרך כלל אינם פוחדים לחלוק את דעותיהם האמיתיות, סוג זה של מיקוד על “בואו נתעסק רק בכלכלה ונתרחק מנושאים פוליטיים” פשוט לא עובד, משום שאנשים באופן טבעי מתעניינים ומושקעים בנושאים פוליטיים ורוצים להיות מעורבים.

הבעיה שעולה כאן היא שבייג’ינג באמת לא יודעת איך להתמודד עם חברה מורכבת ומגוונת שאין לה שליטה אבסולוטית עליה. הדרך היחידה שהיא מכירה היא נקיטת עוד ועוד אמצעים חריפים, לצד כמה תמריצים כלכליים. לעתים התחזיות שלי שגויות, אבל אומר לך שבלי פתרון פוליטי, באמת אין שום דרך מוצא.

האם לדעתך יש סיכוי שהמהומות יתפשטו לסין?

סין מפעילה מאמצי תעמולה מאסיביים כדי להטיל דופי במפגינים בהונג קונג ואני בטוח שמספר ניכר של אנשים בתוך סין מאמינים לתעמולה הזו. לאלה שאינם מאמינים בזה, הבעיה שעולה היא שאפילו אם הם כן ינקטו בפעולה וינסו לצאת לרחובות, הממשל המרכזי (בבייג’ינג) הרבה פחות מרוסן בתגובותיו ביחס לזה שבהונג קונג. קשה לצפות מה יקרה, והאם יקרה משהו.

איך מבצעים הפיכה

ד”ר יאנג ג’יֵאן-לי מחזיק בדוקטורט במתמטיקה מאוניברסיטת ברקלי, ובדוקטורט בכלכלה פוליטית מאוניברסיטת הרווארד. ב-2002 הוא טס לסין כדי לסייע לפעילים למען זכויות עובדים, נעצר ונידון לחמש שנות מאסר. לאחר שהשתחרר וחזר לארה”ב הוא ייסד תנועה בשם Citizen Power Initiative for China (בתרגום חופשי: “יוזמת כוח אזרחי למען סין”) המנסה לשנות באמצעים שלווים את השלטון בסין.

ספר לי על המעבר השקט לדמוקרטיה בסין. איך ניתן לבצע את זה?

אנחנו זקוקים לכוח של העם, אנחנו צריכים שהאנשים בשטח יתאחדו ויפעלו במאמץ לשנות את סין בדרכי שלום. אנחנו מאמינים באי-אלימות ואנחנו גם זקוקים לתמיכה בין-לאומית. תחת שלטונו של שי ג’ין-פינג לא רואים הפגנות רבות בסין כי שי ג’ין-פינג הידק את השליטה על החברה האזרחית. ההפגנות שכן נערכו היו לטובת אינטרסים כלכליים מקומיים, נושאים טריוויאליים כגון נושאים של איכות הסביבה, ורק מעטות בלבד הצליחו. אף לא אחת מהפגנות המחאה האלימות הצליחה אי פעם.

פורטרט של מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסינית שי ג’ין-פינג, במהלך חגיגות 70 שנה לשלטון המפלגה בסין, 1 באוקטובר 2019 | תמונה: Kevin Frayer/Getty Images

איך נראית טקטיקה של אי-אלימות? 

כדי לייצר הפגנות צריך לפעול בשלוש רמות – הראשונה היא פעילות של יחידים. למשל, מורה האומר משהו בכיתה מול התלמידים ומסתכן במאסר, או אדם העוקף את חומת הצנזורה על האינטרנט ומפיץ מידע. השנייה היא מחאות ספציפיות, והשלישית היא תנועה רחבה יותר.

איפה סין נמצאת כרגע?

סין נמצאת בשלב הראשון – פעולות של יחידים. ואפילו זה מסוכן מאוד.

קיימת תפיסה שלאזרחי סין לא אכפת מנושאים של חירויות הפרט, דמוקרטיה וחברה אזרחית, כל עוד הם יכולים ליהנות באופן אישי מדברים כמו שגשוג כלכלי. מה דעתך?


אני לא מסכים עם זה. לא משנה כמה משגשג הפרט יהיה, בין אם עני או עשיר, בסופו של דבר הוא ידרוש חופש. בשלושים השנים האחרונות מאז הטבח בכיכר טיאננמן, הרעיונות של זכויות אדם, דמוקרטיה וחופש במסגרת החוק, עדיין קיימים במוחותיהם של האנשים, ואם יינתן להם מרחב כלשהו – הם יביעו אותם.

אני נמצא בקשר רציף עם אלו שמוחים בתוך סין ואני יודע מה הדרישות שלהם. בזמנים שבהם נוצר מרחב של הזדמנות, ראינו אנשים רבים מדברים על זכויות, על דמוקרטיה ועל שחיתות הממשל המקומי.

ואיזה סוג של מרחב קיים כרגע?

כרגע יש לנו WeChat (אפליקציית מסרונים). זה מצונזר מאוד. זה ידוע לנו. אבל תמיד יש טקטיקות להחדיר לשם מסרים. המסר עשוי להישאר שם רק כמה שעות, לפעמים אפילו רק כמה דקות. אבל עדיין המסר מתפשט מהר. טוויטר זו פלטפורמה נוספת. כמובן שרוב האנשים בסין לא יכולים להשתמש בטוויטר, אבל אלה שיודעים איך לעקוף את “חומת האש” נעזרים בטכנולוגיה הזו. לי אישית יש 135 אלף עוקבים, רובם מתוך סין. כך שיש דיונים רבים ותקשורת באמצעות המדיה החברתית.

שי ג’ין-פינג עם ראש הממשלה לי קה-צ’יאנג | תמונה: Naohiko Hatta – Pool/Getty Images]

איך ניתן להפוך את זה מתנועה מחתרתית למשהו שיכול להשפיע על שינוי הממשל?

זאת שאלה קשה. כדי שדיקטטורה תהפוך לדמוקרטיה, בדרך כלל נדרש שכמה גורמים וכמה תנאים יקרו בו זמנית. 1. שדיסידנטים, שפעילי זכויות אדם, שתושבי הונג קונג ושעוד רבים אחרים ירצו בשינוי. 2. שתיווצר אופוזיציה אמיתית. צריך לתרגם את דרישות העם לתנועת אופוזיציה למען דמוקרטיה. אנחנו עובדים שנים רבות למען זה. עד כה לא הצלחנו ויש סיבות רבות לכך. אני לא חושב שאכנס לזה עכשיו. 3. התנאי השלישי הוא שיהיו סדקים בהנהגת המשטר. כמובן שהתנאי השני והשלישי מחזקים זה את זה הדדית: אם תהיה לנו אופוזיציה בת קיימא יש סבירות גבוהה יותר שיהיו סדקים בממשלה. ואם יהיו סדקים בממשלה, בסבירות גבוהה יותר תהיה לנו אופוזיציה בת קיימא. 4. התנאי הרביעי הוא הכרה בין-לאומית בתנועת הדמוקרטיה.

למרבה הצער, המשטר הסיני משקיע משאבים רבים בניסיון למנוע מאנשים להתאחד ולפעול במחאות. אם יהיו לנו 10,000 אנשים בכיכר טיאננמן ברגע זה, המשטר יהיה במבוכה. אנחנו מבינים זאת. המשטר מבין את זה אפילו עוד יותר טוב. ולכן הוא מתאמץ למנוע מדבר כזה לקרות. לכן אחרי כל כך הרבה שנים התנועה שלנו עדיין נמצאת בשלב פרימיטיבי מאוד, ועדיין לא הפכה לתנועה בת קיימא.

בערים הראשיות כמו בייג’ינג ושנגחאי יש מצלמות מעקב בכל מקום, עם טכנולוגיות זיהוי פנים. האם כלים אלה באופן אפקטיבי מונעים מאנשים לצאת החוצה ולמחות?

בהחלט. זה לא רק בערים הראשיות כמו בייג’ינג ושנגחאי. זה קיים בכל מקום בסין, אפילו באזורים הכפריים, אפילו בכפר הולדתי בפרובינציית שאן-דונג. שוחחתי עם מקומיים ותיקים בכפר, הם סיפרו לי שבכל כפר יש בין 5 ל-20 מצלמות שעוקבות אחרי אנשים. בכל כיתה באוניברסיטה יש שתי מצלמות. זה מונע מאיתנו לבנות מומנטום למחאה.

ממה שאתה אומר נשמע שהמצב די אבוד.

המצב קשה מאוד. ובכל זאת יש סיכוי קטן. בתוך שלטון המפלגה קיימים המון סדקים. שי ג’ין-פינג מוקף באויבים רבים, אבל הוא לא יודע מאיזה כיוון ההתקפה הראשונה תבוא. מצבו לא יציב. אני חושב שעם הלחץ הבין-לאומי, ההפגנות בהונג קונג והיחלשות הכלכלה הסינית, תהיה הזדמנות לעם להתאחד ולהקים אופוזיציה נגד שי ג’ין-פינג. אני חושב שסביר מאוד שזה יקרה השנה, או בשנה הבאה או בשנים הבאות. הסיבה לכך היא ששי ג’ין-פינג הכניס שינויים בחוקה והסיר בשנה שעברה את המגבלות על תקופת כהונתו. זאת הייתה נקודת מפנה שהציתה התנגדות רחבה ומחתרתית בתוך שורות המפלגה.

בשנתיים הקרובות הוא יעשה ככל שביכולתו כדי לוודא שהוא ייכנס לתקופת כהונה שלישית. אם הוא יצליח בזה הוא לא יחלוק את הכוח עם עמיתיו. הוא גם לא ישאיר הזדמנות לדור הבא. לכן אני צופה שההתנגדות אליו תהיה חזקה מאוד. כך תיווצר הזדמנות לאנשים להתאחד ולהקים אופוזיציה.

קח לדוגמה את הונג קונג. אחרי שתושבי הונג קונג יצאו לרחובות, בתחילת יוני השנה, שוחחתי עם אנשים בממשל בבייג’ינג. רציתי להבין מהי תגובתם למצב בהונג קונג, ואני יכול לומר שהם כולם מחכים ששי ייפול. מכיוון שבידיו מרוכז כל הכוח, מרוכזות גם כל הבעיות.

מלחמת הסחר היא בעיה נוספת שלו. הקולגות שלו במפלגה שמחים מהמשבר הזה שמסמן את כישלונו. זאת המנטליות. אני לא רואה בבירור שקיימת סיעה שקמה להתנגד לו כרגע, אלא הרבה אנשים אינדיבידואלים ונדרשת הזדמנות כדי שהם יתאחדו ויפעלו.

איזה תפקיד הונג קונג משחקת בכל זה?

הונג קונג חשובה מאוד, לא רק להונג קונג עצמה, אלא גם לכל סין. זה המקום היחיד תחת שלטונו של שי ג’ין-פינג שבו מתרחשות הפגנות. שי לא ירצה שהונג קונג תהפוך לבסיס עבור האופוזיציה נגדו. לכן הוא יעשה ככל שביכולתו לסגור את המרחב לכל ביטוי פוליטי חופשי בהונג קונג.

כריס צ’אפל מנחה את הפודקסט הפופולארי ביוטיוב China Unscripted.

ב -1887 ראה אור ספר הלימוד Psychology (“פסיכולוגיה”) שסימל את תחילת דרכו האקדמית של מחברו, אדם בשם ג’ון דיואי, שלימים הפך לאיש החינוך המפורסם בעולם. דורות של אנשי חינוך שעברו מאז במוסדות ללימודי הוראה גדלו על משנתו, והתיאוריות החינוכיות שפיתח הכו שורשים בבתי ספר בישראל. “אני רואה את עצמי כממשיך מסורת ארוכה של מחנכים דגולים כמו ג’ון דיואי”, אמר לנו ב-2017 קן רובינסון, הנחשב בעשור האחרון לגורו של המהפכות החינוכיות לאחר שהרצאתו בטד הפכה לאחת הנצפות בכל הזמנים.

הספר “פסיכולוגיה” פורסם שנים ספורות לפני שדיואי התמנה לתפקיד ראש המחלקה המשולבת לפילוסופיה, לפסיכולוגיה ולפדגוגיה באוניברסיטת שיקגו ב-1894. שנה לאחר המינוי הפכה האוניברסיטה למוסד פורץ דרך בתחום החינוך בזכות תרומה נדיבה שקיבלה ממשפחת רוקפלר להקמת מעבדה חדשנית שבה דיואי יוכל ליישם עקרונות פסיכולוגיים וטכניקות ניסיוניות בחקר הלמידה.

בית ספר יסודי אמריקני ב-1955 | תמונה: Orlando/Three Lions/Getty Images

במעבדה, שזכתה לשם “בית הספר ע”ש דיואי” (ובהמשך נודעה בשם “בתי הספר המעבדתיים של אוניברסיטת שיקגו”), ניסה דיואי ליישם על תלמידיו שלוש אמונות מהפכניות אותן ברר מתוך עבודותיו בפסיכולוגיה: 1. כדי שהילד יממש את מלוא כשרונו, על החינוך להיות אקטיבי ולא פסיבי; 2. כדי להכין את הילד לחברה דמוקרטית, בית הספר צריך להיות מקום חברתי ולא אינדיבידואליסטי; 3. כדי שהילד יוכל לחשוב באופן יצירתי, יש לעודד למידה מתוך ניסוי ולא מתוך חיקוי^[1].

לא לחינם זכה בית הספר שבו פעל דיואי לשם “מעבדה”. דיואי האמין שמוקד החינוך אינו הנחלת ידע או הטמעת תכנים, אלא התנסות (מהמילה ניסוי או חוויה). בבית הספר המעבדתי שלו הוא לא סיפק למורים הוראות מפורטות מה ללמד וכיצד. אלא רק את שלושת העקרונות הכלליים שבבסיסם הרעיון כי הילד אינו יצור פסיבי הקולט עובדות או חומר שיורים עליו המורים, אלא ישות אקטיבית היוצרת בעצמה את המציאות שלה ואת תפיסת עולמה באמצעות אינטראקציה עם הסביבה.

המורה בבית הספר הניסויי של דיואי היה מעין מדריך המפקח על ההתפתחות הטבעית של הילד, המונעת מנטיותיו של הילד ומרמת התעניינותו בלימודים. עליו היה ליצור תוכנית לימודים המורכבת מ”בעיות” ו”מצבים” בחיים האמיתיים המושכים ומאתגרים את התלמידים, שאותם ניתן לפתור בהתנסויות המתרחשות במטבח, בגינה או בסטודיו. הכיתה הייתה מעין מעבדה, והמחנך היה אחראי על תקינות הניסויים המתחוללים בה^[2].

איש החינוך והמחבר סמואל בלומנפלד הרחיב על כך בספרו^[3] מ-1996: “דיואי המליץ לבנות תוכנית לימודים לא סביב נושאים אקדמיים, אלא סביב פעילויות תעסוקתיות שיספקו את מלוא ההזדמנויות לאינטראקציה בין עמיתים ולחיברות (סוציאליזציה). מאז שחר התרבות המערבית, תוכנית הלימודים בבתי הספר הייתה מרוכזת סביב פיתוח מיומנויות אקדמיות [אינדיבידואליסטיות], יכולות אינטלקטואליות ורמת אוריינות גבוהה. דיואי רצה לשנות את כל זה”.

ואכן, כפי שתראה הכתבה, הצליח דיואי לשנות זאת, אבל השינוי שקידם יצר את אחד האסונות החינוכיים הגדולים ביותר שידענו מעולם.

הפילוסופיה הפרוגרסיבית החדשה

ב-1898 יצא דיואי עם מאמרו The Primary Education Fetich (“הפֶטִיש של החינוך היסודי”)^[4], שבו הבהיר את כוונותיו ורמז בצורה בוטה על המהפכה החינוכית לה ייחל. במאמרו טען דיואי כי מערכת החינוך עושה טעות גורלית כשהיא מקדישה את השנתיים הראשונות בבית הספר (כיתות א’ ו-ב’) ללימודי קריאה. “פסיכולוגים מתחילים להאמין שאברי החישה והמנגנונים המוטוריים והעצביים של הילד אינם מותאמים באופן המיטבי בשלב זה לעבודה האנליטית והמגבילה של לימוד קריאה וכתיבה”, הוא כתב. “רופא העיניים יאמר לנו שהראייה של הפעוט היא בעצם כזו של פראים (Savage, במילותיו), ושהיא מותאמת לראיית עצמים גדולים ומרוחקים – ולא לראיית עצמים קרובים בפרוטרוט. הפרת חוק זה מובילה למתח עצבי מיותר: היא שמה את המאמץ הגדול ביותר על המרכזים שהכי פחות מסוגלים לתפקד [בשלב זה]”.

דיואי המשיך: “פעולת הכתיבה – המאלצת את הילד לכתוב בכתב קטן בין שורות ישרות ובמידה הגדולה ביותר של דיוק אפשרי – כרוכה בדייקנות ובהתאמות מורכבות של פעילות שרירית אשר רק מומחה מסוגל לבצע […] להכריח ילדים בגיל מוקדם מדי להקדיש את כל תשומת ליבם להתאמות המעודנות והמצומצמות האלה הותירה שורה ארוכה של פגיעות עצביות, הפרעות ועיוותים במערכות השרירים [של ילדים]”.

ג’ון דיואי זוכה לתשבוחות ביום הולדתו ה-90, ב-20 באוקטובר 1949 | תמונה: Kheel Center/CC BY 2.0

דיואי חשב שיהיה נכון לדחות את לימודי הקריאה במערכת החינוך לגיל 8 או 9 (נתון קריטי שאחזור אליו בהמשך). “הידע הפיזיולוגי הנוכחי מצביע על כך שרק אצל ילדים מגיל שמונה ומעלה אפשר לצפות לתשומת לב שהיא יותר ממקרית לשפה הוויזואלית והכתובה”, הוא הסביר.

בעיה נוספת שהפריעה לדיואי הייתה שפעולת הקריאה עצמה אינה רלוונטית לילד. “שיטות הקריאה המאולצות, המכניות, המונוטוניות, הנשמעות כמו זמזום, השוררות ברבים מבתי הספר שלנו הן פשוט רפלקס של חוסר מוטיבציה […] אין כל מטרות במוחו של הילד, אותן הוא חש שהוא יכול להגשים באמצעות הקריאה; אין כל רעב מנטלי אותו הוא שואף להשביע; אין כל בעיות מוּדָעוֹת שעבורן הוא פותח ספרים ומעיין בהם. הספר הוא שיעור קריאה ותו לא. הוא לומד לקרוא לא לשם מה שהוא קורא, אלא רק לשם הקריאה עצמה”.

דיואי טען שאף תוכנית קריאה עכשווית אינה יכולה לפתור את הבעיה שהציב. ולכן הפתרון, כאמור, הוא לדחות את לימודי הקריאה “לתקופה בה התיאבון האינטלקטואלי של הילד פעיל יותר באופן מודע, וכשהוא בוגר דיו להתמודד במהירות וביעילות עם הקשיים הפורמליים והמכניים”. דיואי ראה בצורות לימוד הקריאה המסורתיות ובגיל שבו מלמדים ילדים לקרוא ממש רוע (Evil במילותיו, מילה עליה חזר פעמים מספר). במקום לימודי קריאה יש לאפשר לילד לעסוק בדברים המקיפים אותו ואליהם הוא מגיב באופן ספונטני. דיואי כינה זאת “איחוד בלתי מודע עם הסביבה שלו”.

הפסיכולוג אדמונד בורקה יואי | תמונה: CC-Public Domain

הייתה רק בעיה אחת – כדי להוציא לפועל את תוכניתו ולשכנע מורים לאמץ את רעיונותיו הפרוגרסיביים החדשים, הוא היה צריך למצוא להם ביסוס מדעי. “עלינו לסמוך על התפתחות מדעי הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה שיבהירו את הנושאים האלה במידה כזאת שלרשויות בתי הספר ולדעת הקהל השלטת לא תהיה כל ברירה”, כתב דיואי במאמרו “הפֶטִישׁ של החינוך היסודי”.

דיואי מצא את האישוש שחיפש בדמותו של הפסיכולוג אדמונד בורקה יואי (Burke Huey), שעבודת הדוקטורט שלו עסקה בפסיכולוגיה ובפיזיולוגיה של הקריאה. ב-1908 הוציא יואי (לא להתבלבל עם ג’ון דיואי) ספר חדש בשם The Psychology and Pedagogy of Reading (“הפסיכולוגיה והפדגוגיה של הקריאה”) שבו תקף את לימודי הקריאה: “נראה כי זהו בזבוז זמן אדיר להקדיש, כפי שנעשה כיום, את חלק הארי של כמה שנות לימוד רק למכניקה של קריאה ואיות […] מלבד זאת, ככל שטבעם של הילדים נחקר באופן שיטתי, גדלה ההרגשה ששנות הילדות האלה, בדומה לתור הזהב של הגזע שלנו, שייכות באופן טבעי לנושאים ולעיסוקים אחרים מאשר קריאה וספרים; וכי קריאה היא ‘פֶטִישׁ של החינוך היסודי’ (כותרת מאמרו של דיואי, א”ל) שרק נותרה במקומה מכוחה של המסורת ומדיכוי שאלות הנשאלות לגביה^[5].

יואי, שיצא נגד המסורת, רצה להחזיר את בית הספר ל”תור הזהב של הגזע שלנו” – תקופה שקדמה לאוריינות ושבה לא היה צורך להסתובב עם ספרים. הוא הציע שילדים ילמדו לקרוא באמצעות אותם שלבים שהגזע האנושי עבר לפני שהמציאו את האלף-בית. הוא כתב: “ההיסטוריה של השפות, שבה השתמשו בכתב פיקטוגרפי (ייצוג אובייקטים באמצעות ציורים – כמו במצרים העתיקה, א”ל) כאמצעי הראשי לתקשורת כתובה, יכולה לשמש כבסיס לתוכנית לימודים חדשה […] אין זה הכרחי שהילד ידע לבטא בצורה נכונה את המילים החדשות שבהן הוא נתקל בקריאה, או לבטא אותן כלל, כמו שאין זה הכרחי שיוכל לאיית או לכתוב את כל המילים החדשות שהוא שומע בשפת הדיבור. אם הוא תופס, בערך, את המשמעות הכוללת של המשפט שבו מופיעות המילים החדשות, אז הוא קרא את המשפט”.

ספרו של יואי הפך ל”תנ”ך” של הפילוסופיה הפרוגרסיבית החדשה להוראת השפה – שזכתה לשם “השפה כמכלול” (“Whole Language”). בשיטה זו אין צורך לתרגם באופן פונטי אותיות לצליליהן וללמוד את רכיבי המילה הנקראת: עיצור ותנועה, כפי שעושים כבר מאות שנים בשיטה המסורתית ללימוד קריאה – הנקראת השיטה הפונטית. בשיטת “השפה כמכלול”, הלמידה מתבצעת באמצעות לימוד תבניות מילים שלמות. כשהמורה כותבת על הלוח “שלום כיתה א'”, היא לא מפרקת את המילה “שלום” לצלילים, אלא מבקשת מהתלמיד לזכור כיצד נכתבת תבנית המילה “שלום”. באופן דומה אמור הילד לנחש תבניות של מילים אחרות^[6]. בשיטה זו הילדים גם חופשיים לבחור לעצמם פעילויות קריאה (עיקרון החינוך האקטיבי של ג’ון דיואי) ואף אחד לא כופה עליהם נורמות ברורות של מעקב אחר התקדמותם. זאת מכיוון שכל ילד שונה ומעקב כזה מכתיב דרישות שאינן לוקחות בחשבון את ציר ההתקדמות האינדיווידואלי של כל ילד ואת ההבדלים בין אוכלוסיות, וגם משום שהצבת נורמות מכתיבה תוכנית לימודים^[7].

יואי הדגיש כי “עד שלא נסלק מראשינו לחלוטין את המחשבה הבוגדנית שהקריאה היא תהליך של הגיית-מילים, כדאי שנשים את הדגש במקום הנכון, בקריאה כתהליך מעורר מחשבה ללא תלות בצורת ההגייה”. דבריו של יואי, שעדיין נתפש כאוטוריטה וספרו משמש בתור ספר לימוד במכללות לחינוך, מגדירים במדויק את הפילוסופיה הפדגוגית העומדת מאחורי שיטת “השפה כמכלול”.

המהפכה צוברת תאוצה

אבל כדי שהמהפכה של ג’ון דיואי תושלם היה דרוש שלב אחד נוסף – פיתוח ספרים ללימודי קריאה לפי הפילוסופיה החדשה. דבר שלקח קצת זמן, מן הסתם, אבל בסופו של דבר הושלם. בשנות ה-30 פיתחה אוניברסיטת שיקגו את סדרת ספרי הלימוד לקריאה “דיק וג’יין” (Dick and Jane), ואוניברסיטת קולומביה פיתחה את ספרי הלימוד של הוצאת מקמילן. לאחר מלחמת העולם השנייה, כמעט כל בית ספר באמריקה כבר לימד את ילדיו לקרוא באמצעות תוכניות הלימוד בשיטת “השפה כמכלול”.

הנוירופתולוג ד”ר סמואל טי. אורטון (Samuel T. Orton) שחקר מקרים של לקויות קריאה במדינת איווה בארה”ב, בה שיטת ההוראה החדשה יושמה בהיקף נרחב, ניסה להזהיר את המחנכים מאימוץ השיטה החדשה. “טכניקה זו לא רק שאינה מתאימה אלא אף מהווה מכשול ממשי להתקדמותם [של ילדים] בלימודי קריאה”, הוא כתב במאמר שפרסם בפברואר 1929 ב”כתב העת לפסיכולוגיה חינוכית”. “שיטות הוראה לקויות עשויות לא רק למנוע את הרכישה של חינוך אקדמי על ידי ילדים בעלי יכולת ממוצעת, אלא אף לגרום לנזק מרחיק לכת לחיי הרגש שלהם”^[8].

אבל אף אחד לא הקשיב. בתי ספר ברחבי ארה”ב בזבזו כספים רבים על הדפסת ספרים בשיטת ההוראה הניסיונית החדשה שיעילותה טרם הוכחה. בשנות ה-40 כבר היו ניכרות ההשפעות המזיקות של השיטה. בתי ספר נאלצו להקים מחלקות לקריאה מתקנת ומרפאות-קריאה כדי לטפל באלפי ילדים שסבלו מבעיות קריאה. חוקרים שתהו לגבי הגורמים ללקויות פיתחו מונחים להתמודדות עם תופעה שלא הייתה ידועה עד כה, כמו “עיוורון מילים מולד”, “חירשות מילים” ו”אלקסיה התפתחותית”.

עשרות שנים מאוחר יותר ניסה בחור בשם אדוארד מילר לבדוק תיאוריה שהייתה לו, לפיה, לימוד קריאה בשיטת “השפה כמכלול” גורם לדיסלקציה חינוכית (לא דיסלקציה הנגרמת מבעיה רפואית או גנטית). כדי לבדוק את התיאוריה הוא פיתח במשך עשרה חודשים מבחן מתוחכם (MWIA – Miller Word Identification Assessment). המבחן הורכב משתי סדרות של מילים: סדרה אחת הורכבה ממילים גלובליות שנלמדות בשיטת השפה כמכלול (המילים נלקחו משני ספרים של ד”ר סוס: “חתול תעלול” ו”לא רעב לא אוהב”). וסדרה שנייה הורכבה ממילים שנלקחו מרשימות מילים שמלמדים בשיטה הפונטית (מספרו של רודולף פלש Why Johnny can’t read). כל המילים היו ברמה של כיתה א’.

“דיק וג’יין”, ספר לימוד נפוץ בשיטת “השפה כמכלול”

מאות ילדים עברו את המבחן של מילר שהראה כי ילדים הלומדים בשיטה המסורתית, הפונטית, מצליחים לקרוא מהר יחסית ועם שגיאות מועטות את שתי סדרות המילים. לעומתם, ילדים שלמדו בשיטת “השפה כמכלול” קוראים את המילים הגלובליות שלימדו אותם די מהר עם מעט שגיאות, אבל כשהם נדרשים לקרוא מילים בנות הברה אחת שהם אינם מכירים (המילים מהספר של השיטה הפונטית), הם מאטים ועושים הרבה יותר שגיאות עד כדי מצב הנחשב כדיסלקציה. מילר קיבל אישור לערוך ניסויים נוספים בבתי ספר רבים והגיע לתוצאות דומות.

אף על פי שרעיונותיו של דיואי המיטו אסון על תלמידי ארה”ב, הם זכו לתמיכתם של אנשי אקדמיה. אנתוני אטינגר, למשל, מרצה באוניברסיטת הרווארד, יו”ר תוכנית הרווארד בנושא מדיניות משאבי מידע וחבר ב”מועצה ליחסי חוץ” (CFR) היוקרתית, נאם ב-1982 בפני קהל של מנהלי חברות טלקום ואמר כי “הרעיון שלנו לגבי השכלה, חוששני, הוא מיושן, משום שהוא נשען על הגדרה קפואה וקלאסית […] המושג ‘המסורתי’ הנוכחי של אוריינות קשור ביכולת לקרוא ולכתוב. אבל השאלה האמיתית העומדת בפנינו היום היא: כיצד נוכל לעזור לאזרחים לתפקד היטב בחברה שלהם? כיצד הם יכולים לרכוש את המיומנויות הנחוצות כדי לפתור את בעיותיהם? האם אנחנו למשל רוצים באמת ללמד אנשים לעשות הרבה חישובים [מתמטיים] או לכתוב ב’כתב יד מעוגל ויפה’, כשיש להם מחשבון כיס בחמישה דולר או מעבד תמלילים שאיתם הם יכולים לעבוד? או, האם אנחנו באמת צריכים שכולם ידעו קרוא וכתוב – כתיבה וקריאה במובן המסורתי – כשיש לנו את האמצעים הטכנולוגיים להשיג פריחה חדשה של תקשורת בעל פה? מה המטרה של [טכנולוגיות] זיהוי דיבור וסינתזת דיבור, אם הן לא מובילות לדרכים להפחתת נטל המושגים אודות אוריינות שהיו תוצר של הכלכלה והטכנולוגיה של המאה ה-19?”^[9]

לאבות אבותינו, מטרת החינוך הייתה להעביר לדור הבא את הידע, החוכמה והערכים של הדור הקודם – נדבך על גבי נדבך (כיתה אחר כיתה). נראה שעבור ג’ון דיואי וממשיכי דרכו המטרה הייתה לשנות זאת. והם הצליחו: דוח “אומה בסיכון” (A Nation at Risk) משנת 1983 של ועדה מיוחדת שהקים הנשיא רונלד רייגן קבע כי “מתוך המבחנים הפשוטים ביותר לקריאה, כתיבה והבנה ברמה היום-יומית, עולה כי כ-23 מיליון אמריקנים בגירים סובלים מאנאלפביתיות תפקודית. כ-13 אחוז מכל בני ה-17 בארה”ב יכולים להיחשב כאנאלפביתים תפקודיים. אנאלפביתיות תפקודית בקרב בני נוער בקבוצות מיעוט עשויה להגיע אף ל-40 אחוז”. אם אנשים לא מסוגלים לקרוא כמו שצריך או מתקשים לעשות זאת, כיצד יועברו להם הידע, החוכמה והערכים של הדור הקודם?

כעבור עשור, בספטמבר 1993, פרסם המרכז הלאומי לסטטיסטיקה בחינוך בארה”ב (NCES) את תוצאות מחקרו בנושא “אוריינות בקרב אוכלוסיית הבגירים באמריקה”. המחקר מצא שכ-90 מיליון אמריקנים בגירים בקושי ידעו קרוא וכתוב בעת עריכת המחקר, אחרי שבילו שנים בבתי הספר הציבוריים. “המסקנות מדגישות חששות שהועלו בשנים האחרונות על ידי מנהיגים עסקיים ומומחים לחינוך כאחד לגבי רמת האוריינות והאיכות של כוח העבודה בארה”ב, ולגבי מיליוני תלמידי תיכון המקבלים תעודת סיום על אף שהם בקושי מסוגלים לקרוא ולכתוב”, נכתב במאמר שפורסם באותו חודש בוושינגטון פוסט^[10].

הממצאים הקשים הביאו בסיכומו של דבר להקמת ועדת חקירה מטעם הקונגרס האמריקני^[11]. הוועדה כללה סוללה של 14 חוקרים בכירים בתחום הוראת הקריאה, שהגישו את המלצותיהם בשנת 2000 – לשלול את רוב הנחות היסוד של “השפה כמכלול” בנוגע לקריאה.

עדות מרכזית בוועדה נתן ד”ר ריד לאיון, יו”ר ארגון הבריאות הלאומי האמריקני. בניגוד לדבריו של ג’ון דיואי, שרצה לדחות את לימודי הקריאה לגיל שמונה או תשע, הבהיר ד”ר לאיון כי כ-75 אחוז מהילדים המתקשים בקריאה עד גיל תשע, יסבלו מהפרעות קריאה נגררות כל חייהם, בעוד שכ-90-85 אחוז מהילדים שיאובחנו קודם לכן יגיעו לרמת קריאה נורמלית. הממצאים שהציג ערערו את גישתו של דיואי לפיה אין להאיץ במתקשים בקריאה, והבהירו את הסיכון שבאימוץ גישה כזו.

בלי סודות

מערכת החינוך הישראלית החלה לייבא מארה”ב את גישותיו של דיואי, בהן “השפה כמכלול”, אי שם בתחילת שנות ה-80, אם כי קשה להצביע על תאריך מדויק. באוקטובר 2000 הקים משרד החינוך ועדה מיוחדת להוראת הקריאה בראשות פרופ’ רינה שפירא מאוניברסיטת תל אביב, כדי שתאסוף נתונים על הישגי הוראת הקריאה ותבחן את שיטות הוראת הקריאה בישראל.

“בלי סודות”, התוכנית החדשה בהוצאת מט”ח. על פי הוועדה להוראת הקריאה, התוכנית בגרסתה החדשה שונתה כדי להתאימה לשיטת “השפה כמכלול”

“מעדויות ששמעה הוועדה עולה תחושה ברורה”, נכתב בדוח שהוגש ביולי 2001 לשרת החינוך לימור לבנת, “כי משרד החינוך נתן בעשורים האחרונים עדיפות לגישות השפה השלמה (“השפה כמכלול”, א”ל). תחושה זאת התבססה על עדויות של מורים ומנהלים מן השדה, בהן עדויות על לחצים שהופעלו על מנהלי בתי ספר, וכן על עדויות של מעצבי שיטות הוראת הקריאה בעצמם. […] התמונה המצטיירת מבחינות אלה מצביעה על תמיכה עקרונית ומעשית אינטנסיבית בגישת השפה השלמה (השפה כמכלול)”.

הוועדה מצאה כי שבעה אחוזים מהמורים בישראל השתמשו ישירות בשיטת “השפה כמכלול” כגישת הוראה ראשית לקריאה וכתיבה. כ-50 אחוז נוספים השתמשו ב”בלי סודות” – שהייתה השיטה הנפוצה בארץ. הבעיה עם בלי סודות, טענה הוועדה, היא ש”בלי סודות עברה שינוי מגרסתה הראשונה בניסיון להתאימה לגישת השפה כמכלול” (אם כי בגרסה החדשה נותרו יסודות פונטיים, הסבירה הוועדה). “אם מצרפים את ‘בלי סודות’ בגרסתה החדשה לשיטות הפועלות על פי עקרונות ‘השפה כמכלול’ אזי ניתן לטעון כי אחוז לומדי הקריאה אשר לומדים לפי עקרונות השפה כמכלול מגיע כמעט ל-60 אחוז”, קבעה הוועדה. יתר המורים דיווחו כי הם משתמשים בשיטות פונטיות (כמו “ליטף”) או בשילוב של שיטות שונות (כמו “צלילים מספרים”, “אני קורא”, “קריאה ללא מקראה”, “קוראים חושבים”, “קריאה פעילה” ועוד).

תוכנית ליט”ף, הפועלת לפי השיטה הפונטית

למעשה כבר ב-1990 התפרסם דוח שהוזמן על ידי משרד החינוך (דוח ספקטור) שקבע כי קיימים הבדלים משמעותיים בקצב רכישת הקריאה של לומדים בשיטות שונות, לרעת הלומדים בשיטות הנגזרות מגישת “השפה כמכלול”. משרד החינוך התעלם מהדוח, והתוצאות היו הרות אסון: ממצאים שפורסמו ב-1996 על ידי ארגון ההורים הארצי ומכון “שילובים” העלו כי בקרב כיתות ד’, למשל, 48.5-25 אחוז מהתלמידים נכשלים בהבנת טקסט. בחלוקה לעשירונים, פירוש הדבר היה שרבע מילדי העשירון העליון וכמעט מחצית מילדי העשירון התחתון נכשלים בהבנת טקסט.

אף על פי שהפילוסופיה החינוכית של דיואי המיטה אסון על מערכת החינוך כאשר הובילה עשרות אלפי ילדים להתקשות בקריאה עד כדי אנאלפביתיות תפקודית ואולי אף דיסלקטיות המונעת מהם לרכוש ידע, אין-ספור אנשי חינוך וחוקרי הוראה ממשיכים לציין את דיואי כמודל לחיקוי. הסיבה העיקרית לכך היא אולי אי היכרותם עם מאמרו “הפטיש של החינוך היסודי” ועם הכרונולוגיה שהתרחשה במאה שעברה, וכמיהתם לשנות את מערכת ההוראה המסורתית, הנתפסת מיושנת.

כדי לבטל את רעיונותיו ההרסניים של דיואי שרצה לדחות את לימודי הקריאה לגיל שבו ייוותרו לילדים הפרעות קריאה תמידיות, והטיף לפילוסופיה שלא האיצה בילדים או קבעה להם תוכנית לימודים ברורה, המליצה הוועדה על לוח זמנים חדש המותאם למחקרים האחרונים בתחום: כבר בסוף הגן על הילד להיות בעל מודעות פונולוגית, להכיר את אותיות ה-א’-ב’ בשמותיהן ולהיות מסוגל לכתוב בכתב פונטי חלקי או מלא מילים חדשות. עד סיום כיתה א’ התלמיד צריך להיות מסוגל לפענח מילים, לדייק בזיהוי מילים ולפענח אותן בעזרת סימני ניקוד. ידע זה ייבדק במבחני הערכה אובייקטיביים באמצעות מבחנים מוסכמים. הוועדה להוראת הקריאה לא המליצה על שיטה מסוימת להקניית הקריאה אולם הציבה בפני משרד החינוך מספר יעדים מוגדרים שפירושם המעשי הוא הפסקת השימוש בשיטת “השפה כמכלול” ובנגזרות שלה.

1. Ida B. DePencier’s book, The History of the Laboratory Schools: The University of Chicago, 1896–1965. And “A History of Teachers College: Columbia University” by Lawrence A. Cremin, David A. Shannon, and Mary Evelyn Townsend, 1954
2. John Dewey’s Laboratory School in Chicago: Theory vs. Practice, Michael Knoll, 2016
3. The Whole Language/OBE Fraud, 1996
4. The Primary Education Fetich, Forum, Vol. XXV, May 1898, pages 315-328.
   ניתן למצוא את המאמר במלואו כנספח (Appendix B) גם בספרו של אלכס ניומן, Crimes of Educators משנת 2015
5. Edmund Burke Huey, The Psychology and Pedagogy of Reading, special ed. (N.p.: International Reading Association, 2009), 200–1.
6. על פי דוח הוועדה להוראת קריאה בראשות פרופ’ רנה שפירא מאוניברסיטת תל אביב, כפי שהוגש ביולי 2001 לשרת החינוך לימור לבנת
7. כנ”ל
8. Samuel T. Orton, “The ‘Sight Reading’ Method of Teaching Reading as a Source of Reading Disability,” Journal of Educational Psychology, February 1929.
9. Anthony Oettinger, “Regulated Competition in the United States,” February 1982. Published in “The deliberate dumbing down of America”, Charlotte Thomson Iserbyt, 1999, page 153
10. “Nearly Half of U.S. Adults Lack Literacy”, the Washington Post, September 9, 1993, as reported in the Miami Sun-Sentinel, http://articles.sun-sentinel.com/1993-09-09/news/9309090068_1_literacy-adults-americans
11. ועדת החקירה של הקונגרס האמריקני הוקמה על ידי הארגון הלאומי לבריאות הילד והתפתחות אנושית בארה”ב (NICHD)

טקס הפתיחה של אולימפיאדת הפיזיקה בליסבון, 2018 | תמונה: Ipho18-CC-BY-SA-4.0

נבחרת הנוער הישראלית לאולימפיאדה הבין-לאומית לפיזיקה, שהתקיימה השנה בתל אביב, זכתה להישגים מרשימים: שתי מדליות זהב, שתי מדליות כסף ומדליית ארד אחת. מי הם חברי הנבחרת? חמישה נערים מוכשרים מאוד. איפה הנערות? לא היו נערות בנבחרת. גם ב-2018 וב-2016 לא היו נערות בנבחרת. ב-2017 הייתה נערה אחת. למה נדיר כל כך לראות נערה בנבחרת הפיזיקה?

מתברר שנערות פשוט אינן בוחרות ללמוד פיזיקה. מכון סאלד לחקר מדעי ההתנהגות ערך לפני כשנתיים מחקר בו בדק פוטנציאל של תלמידות להצטיין במתמטיקה ובמדעים (רונית קרק, קרן דביר, רחל זורמן, 2016). המחקר התבסס על נתונים של בוגרי כיתות י”ב בשנים 2014-2010, שניגשו לבחינת בגרות. לפי תוצאות המחקר יש פערים גדולים בין אחוז התלמידות הניגשות לבחינות בגרות במתמטיקה ובפיזיקה ברמת חמש יחידות, לעומת אחוז התלמידים. בפיזיקה 13 אחוז מהתלמידים נבחנו ברמת חמש יחידות לימוד לעומת שישה אחוזים מהתלמידות, ובמתמטיקה 12 אחוז מהתלמידים נבחנו ברמת חמש יחידות לעומת תשעה אחוזים מהתלמידות. ממצאי הסקר משקפים מצב דומה בשאר העולם המערבי.

פרופ’ קים טולי | תמונה: www.ndnu.edu

השאלה אם כך היא מדוע נערות אינן בוחרות ללמוד פיזיקה? תשובה חלקית לכך נותנת ההיסטוריונית פרופ’ קים טולי (Tolley) שכותבת על כך בספרה The Science Education of American Girls (2003). פרופ’ טולי, מאוניברסיטת נוטרדאם דה נמור שבעמק הסיליקון בקליפורניה, חקרה לימודי מדעים של בנות במסגרות לימודים שונות בארה”ב, בגיל תיכון (18-12). היא גילתה שבנות אינן בוחרות ללמוד פיזיקה מסיבות רבות, בהן: התפישה שלנשים קשה יותר להיכנס למעגלים המקצועיים והחברתיים של מדענים, שרובם גברים; מחסור בנשים מדעניות היכולות לשמש כמודל אישי; אפליה סמויה שנשים מדעניות חוות במציאת מנטורים במקצוע, בקידום מקצועי ובגישה לקרנות מחקר; והשתייכות מגיל צעיר לחברה המדגישה שמדעים הוא תחום שמתאים יותר לבנים.

ד”ר לארי סאמרס, לשעבר נשיא אוניברסיטת הארוורד, הוסיף סיבה נוספת בנאומו^[1] מינואר 2005, בו ניסה להסביר מדוע יש כל כך מעט נשים בדרגים האקדמיים הגבוהים במקצועות כמו מדעי המחשב ופיזיקה. סאמרס טען שלנשים פשוט אין היכולות המנטליות (Intrinsic aptitude) הנדרשות ללימודים אלה.

סאמרס כמובן טעה. ההוכחה לכך היא שבעבר הלא רחוק, בנות דווקא בחרו ללמוד פיזיקה ואפילו הצליחו בכך מאוד. לפני קצת יותר ממאתיים שנה, מסוף המאה ה-18 ועד בערך אמצע המאה ה-19, בארה”ב, בנות למדו מדעים, כולל פיזיקה ומתמטיקה, יותר מבנים ואף הצטיינו במקצועות אלה יותר מבנים, כפי שכותבת טולי בספרה. היא הגיעה למסקנה זו לאחר שבדקה וניתחה מקורות כמו רישומים של בתי ספר, פרסומים בעיתונים וספרי לימוד.

סטודנטים בבית ספר בדפורד באנגליה, 1930 | תמונה: Fox Photos/Getty Images

לפי טולי, פיזיקה, שכונתה אז “פילוסופיה טבעית” (Natural philosophy), נחשבה לתחום לימודים נשי. כפי שהיא מצאה, תוכניות הלימודים בבתי ספר תיכוניים של בנות (בתי ספר פרטיים, סמינרים ואקדמיות), כללו יותר קורסים בפיזיקה מאשר בתוכניות הלימודים במוסדות מקבילים של בנים. עובדה מעניינת נוספת היא שבאותה תקופה, יותר בנים מאשר בנות למדו לימודים קלאסיים כמו ספרות עתיקה בלטינית וביוונית שהצטיינות בהם הייתה תנאי הכרחי לכניסה לקולג’ים ולאוניברסיטאות מליגת הקיסוס^[2].

אבל לא רק פיזיקה נחשבה לתחום לימוד נשי, גם אסטרונומיה נכללה באותה קטגוריה. יותר מכך, טוענת טולי, במהלך המאה ה-19 ספרי הלימוד באסטרונומיה ובפיזיקה בבתי ספר לבנות כללו מתמטיקה מתקדמת, דומה לזו שהופיעה בספרי הלימוד בבתי ספר מקבילים של בנים. המגמה הזאת של החלוקה למינים השתקפה בביטוי שהיה נפוץ בתקופה ההיא: “מדעים ללייד’יס, קלאסיקה לג’נטלמנים” (Science for Ladies,^[3]Classics (for Gentlemen.

מדוע אם כך במהלך המאה ה-20 התרחקו בנות עוד ועוד מלימודי פיזיקה ומתמטיקה? ד”ר לאונרד סאקס, מחבר הספר (Why Gender Matters 2006), מצביע על סיבה מעניינת.

כמיהה להבנה עמוקה יותר

סאקס, פסיכולוג, רופא ילדים החוקר את ההבדלים בין המינים, ערך ביקורים ביותר מ-400 בתי ספר וגילה שהאופן שבו מלמדים פיזיקה היום מתאים יותר לחשיבה גברית מאשר לחשיבה נשית.

“ברוב בתי הספר התיכוניים, לימוד הפיזיקה מתחיל בנושא הנקרא קִינֵמָטִיקָה: חוקי התנועה של ניוטון, מהירות והאצה. הדוגמאות שנותנים הן מכוניות מרוץ שמאיצות או שחקני כדורגל המתנגשים זה בזה”, כותב סאקס ומסביר שאלו דוגמאות שאינן מעניינות בנות כלל וכלל, ואולי אפילו דוחות אותן.

לעומת זאת, בתיכון לבנות קורוואה (Korowa), שבמלבורן באוסטרליה, שם ביקר סאקס, מתברר שיותר מחצי מהבנות לוקחות קורסים מתקדמים בפיזיקה, המקנים להן אחר כך נקודות זכות בקולג’ ובאוניברסיטה. שם הם מתחילים ללמד פיזיקה מנושא אחר: התנהגות של אור. הן לומדות שלפעמים אור מתנהג כמו גל ולפעמים כמו חלקיק, ושזה תלוי בדרך שבה מודדים אותו. “הם מצאו שרוב הבנות מוקסמות מההתנהגות הדואלית של אור”, כותב סאקס ומסביר שאת הקינמטיקה הם דוחים לסוף השנה, כאשר הרבה בנות כבר מוקסמות מפלאי הפיזיקה. למעשה דרך זו של הוראה לבנות דומה יותר לאופן שבו הן למדו פיזיקה במאה ה-19. בתקופה ההיא לימוד הפיזיקה נחשב כדרך להבין את נפלאות הבריאה. התופעות המופלאות שרואים במבנה ובאופן הפעולה של היקום היו עדות לקיומה של אינטליגנציה גבוהה שתכננה ומכוונת את היקום, ואלו היו הדברים שדיברו יותר לליבן של בנות.

1891, לונדון, איור של שיעור מתמטיקה | איור: Hulton Archive/Getty Images

דוגמה נוספת להבדלים בחשיבה היא הדרך בה מלמדים בשיעור מתמטיקה את חתך הזהב (…1.618033). “בנים תמיד מתעניינים בתאוריות מופשטות של מספרים בגיל צעיר הרבה יותר מאשר בנות”, הוא כותב, “בגיל מאוחר יותר, בקולג’, ההבדלים האלה בין המגדרים הולכים ונעלמים”.

שיעור המכוון לבנים בגיל 12 על חתך הזהב, יכול להתחיל בסדרת המספרים של פיבונאצ’י.

1 + 1 = 2

1 + 2 = 3

2 + 3 = 5

3 + 5 = 8

5 + 8 = 13

8 + 13 = 21

13 + 21 = 34

ואז מבקשים מהתלמידים לחלק כל מספר בסדרה במספר שלפניו.

3/2 = 1.5

5/3 = 1.666…

8/5 = 1.6

13/8 = 1.625

21/13 = 1.61538…

34/21 = 1.61905…

אם התלמידים עדיין לא שמו לב, אפשר להצביע להם על כך שבחלוקה הזאת מתקבל תמיד מספר הקרוב למספר של חתך הזהב. למה זה כך? “בזמן שהם חושבים על תשובות אפשריות לשאלה הזו, אפשר לצייר על הלוח מעגל ובתוכו מחומש, עם משולש המשובץ בתוך המחומש”, מסביר סאקס. “כעת להסביר שהיחס בין צלע המשולש לבסיסו (המונח על אחת מצלעות המחומש) הוא חתך הזהב. מדוע זה כך? למה חתך הזהב מופיע בכל מקום שלא מצפים לו? כעת הבנים כבר ממש מתלהבים ממה שהתגלה להם מתוך התאוריה המופשטת של המספרים”.

עם בנות בגיל 12, לפי סאקס, שיטת ההוראה המופשטת הזאת לא תגרום להן לאהוב מתמטיקה. “כהכנה לשיעור דומה לבנות, מבקשים מהן להביא לכיתה משהו מהדברים הבאים: ארטישוק, אננס, אצטרובל, פרח נורית, פרח מרגנית, פרח חמנייה. בתחילת השיעור מראים להן מהי סִדרת המספרים של פיבונאצ’י, כפי שהראו לבנים. אחר כך לוקחים את כל הדברים שהבנות הביאו, ומתחילים עם הפרחים, לא משום שהפרחים הם נשיים יותר, אלא משום שקל יותר לספור את עלי הכותרת שלהם מאשר את מספר השורות על אצטרובל. כך מגלים שמספר עלי הכותרת בכל פרח הוא כמעט תמיד אחד מהמספרים בסדרת פיבונאצ’י. אחר כך עוברים לארטישוק, אננס ואצטרובל וסופרים את מספר השורות לאורך או לרוחב ומגלים שגם זה יהיה מספר בסדרת פיבונאצ’י”.

הסיבה לתהליך ההוראה השונה היא שבגיל הזה “הבנות יתעניינו יותר ביישומים של המספר בעולם הממשי, מאשר בתאוריות מופשטות. נוסף לכך, גם סביר שהן יתעניינו יותר מהבנים באמונות של אסכולת פיתגורס לגבי התכונות המיסטיות שיש למספר של חתך הזהב. כעת יתחילו הבנות לשאול הרבה שאלות לגבי המספר של חתך הזהב, מדוע הוא מופיע בכל מקום ואיך תאוריה מופשטת של מספרים מסבירה כל כך הרבה תופעות שרואים בעולם בחוץ, בטבע. וכך הצלחת במשימה, שנדיר לראות אותה בבתי ספר, שילדות בנות 12 יתלהבו מתאוריה מופשטת של מספרים”.

סאקס טוען שההוראה היום מתעלמת מהבדלי החשיבה בין המינים באופן שמזיק גם לבנות וגם לבנים. מסקנותיו מהדהדות למחקר שנערך בארץ לגבי הוראת פיזיקה (Anat Zohar, David Sela, 2010). “פערי מגדר בהוראת פיזיקה בישראל בולטים יותר מאשר במדינות אחרות”, החוקרים כותבים. מחקרם בדק תוצאות מבחני בגרות מ-400 בתי ספר לאורך 12 שנים. התוצאות הראו שבנים מצליחים יותר בבחינות הבגרות ואילו הבנות מקבלות ציוני מגן גבוהים יותר. מראיונות שנערכו עם התלמידים, מצאו החוקרים “שני גורמים שבמיוחד אינם מיטיבים עם בנות: תחרותיות מוגזמת ומחסור בהוראה המדגישה הבנה. הכמיהה של בנות להבנה עמוקה היא סוג של בקשה לידע שמחובר לעולם הממשי”. החוקרים מציעים להפחית בתחרותיות ולשים יותר דגש על הבנה עמוקה כדי למשוך יותר בנות ללימודי פיזיקה.

מכאן נותר רק לתהות האם מישהו במערכת החינוך מעוניין להרים את הכפפה.

1. Full Transcript: President Summers’ Remarks at the National Bureau of Economic Research, 14 Jan 2005
2. התאחדות של שמונה אוניברסיטאות אמריקניות פרטיות בחוף המזרחי של ארצות הברית: בראון, הרווארד, ייל, פנסילבניה, קולומביה, דארטמות’, פרינסטון וקורנל.
3. Science for Ladies, Classics for Gentlemen: A Comparative Analysis of Scientific Subjects in the Curricula of Boys’ and Girls’ Secondary Schools in the United States, 1794-1850, Kim Tolley, History of Education Quarterly, Vol. 36, No. 2 (Summer, 1996), pp. 129-153

תמונה: Shutterstock

ג’ורג’ אנגלמן, פרופ’ למיילדות בארה”ב, אסף תיעודים היסטוריים של מנהגי לידה שהיו לנשים שחיו בשבטים פרימיטיביים ובקרב עמים פראיים וקיבץ אותם בספר^[1] יוצא דופן שהתפרסם ב-1883. אנגלמן הגיע עד ציורים ותבליטים מימי מצרים העתיקה, בהם תיעוד של המלכה קליאופטרה יולדת, וגילה כי מתוך שלל תנוחות הלידה שהיו מקובלות – כמעט אף פעם לא נעשתה לידה בשכיבה על הגב.

אנגלמן מציין את רופא הנשים והאנתרופולוג הגרמני ד”ר הרמן היינריך פלוס ^[2](1885-1819 ,H.H.Ploss) שחקר את תנוחות הלידה בקרב עמים שחיו לפי מסורות מהעבר, פעלו לפי האינסטינקטים ולא הושפעו מאנשי רפואה. פלוס מצא כי הנשים הסלאביות ילדו בעמידה זקופה, בישיבה זקופה ובכריעה. ההודיות ילדו בעמידה על שש (על הברכיים וכפות הידיים) והערביות והטטריות נשענו על המרפקים והברכיים (עמידה על שמונה) או ילדו בישיבה רכונות קדימה כשהן נשענות על שולחן או על אישה אחרת.

תנוחת לידה נוספת, מתוך ספרו של אנגלמן | תמונה: Century Illustrated Magazine, 1926

בקפריסין ילדו נשים בישיבה על כיסא נדנדה. אצל המונגולים היולדת ילדה בתנוחת כריעה, כשהעכוז מונח על העקבים (ישיבה שפופה), בעת שהיא מושכת בחבל או במוט הקשור לתקרה שהיה ארוך מספיק ודינאמי כדי לאפשר לה להישען עליו ולנוע. היא הייתה מוקפת נשים מהמשפחה, שכנות או חברות, מאחוריה ישבה אישה שלחצה על הבטן שלה בשתי ידיים. לפעמים ישבה היולדת על ברכי בעלה והוא חיבק אותה מאחור, לחץ על הבטן שלה בשתי ידיו ועיסה אותה במעגלים. התינוק החליק החוצה אל ידיהן של נשים אחרות, אל מזרון או אל בד שנפרש למרגלות האישה.

גם האינדיאניות לא ילדו בשכיבה על הגב. מייג’ור פורווד (Maj. W. H. Forwood)^[3], תת אלוף בצבא ארה”ב ומנתח מוסמך, חי בקרב שבטים אינדיאנים בחוף המערבי של ארה”ב במשך חמש שנים, שם תיעד את הלידות שראה. לדבריו, הנשים ילדו במצב זקוף או בכריעת ברך, כאשר כוח הכובד פעל לטובת התינוק שיצא לאוויר העולם. נשים אינדיאניות עזרו זו לזו בלידה, קיבלו את התינוק לידיהן ועודדו את היולדת בשקט, בצחוק, בשירה ובדיבורים. בשום מצב נשים לא שכבו על הגב.

אז מדוע אחרי מאות שנים בהן נשים ילדו בתנוחות שונות, הן לפתע החלו ללדת בשכיבה על הגב, בהנחיית הרופאים או המיילדות?

הכול בגלל הצרפתים

הסיפור מתחיל בסַפָּר ובמנתח הצרפתי אמברואז פּארה (Ambroise Paré) שחי בשנים 1590-1510 ונחשב היום לאבי תורת המיילדות, מסבירה לורן דנדס (Dundes), פרופ’ לסוציולוגיה, במאמר מ-1987^[4].

פארה פעל ב”הוטל דיו” בפריז (Dieu Hotel), שהיה בית חולים קתולי לעניים ולנזקקים העתיק ביותר בצרפת. לפני שמקצוע הכירורגיה התבסס, סַפָּרִים שהיו ברשותם סכינים יכלו לערוך ניתוחים לנשים שהתקשו בלידתן ולהציל את חייהן, וגם לעזור לחיילים פצועים בעתות מלחמה. כזה היה אמברואז פארה שניסה את כוחו ביילוד נשים שהתקשו בלידתן.

לאחר שצבר ניסיון הוא החל להכשיר במלאכת המיילדות גברים שמקצועם היה מלאכת כפיים כמו סַפָּרות, סנדלרות וחייטות. הניסיון שצברו פתח בפניהם דרך לגינקולוגיה. הם נחשפו למקרים טראומטיים בלידה, הצילו נשים ועוברים ממוות, ופיתחו גישה חדשה – לפיה הלידה מקבילה למחלה. הצלחתם נבעה מהניסיון והידע הרב שצברו בטיפול במקרים של סיבוכים בלידה וכך הם גם שיווקו את עצמם. הצורך במנתחים גניקולוגיים ובמיילדים שידעו לטפל בסיבוכים בלידה הלך וגבר.

איור מהמאה ה-16. מיילדת מסייעת לאישה המנסה ללדת בישיבה על כיסא | תמונה: Rueff, Jakob, 1500-1558

ממשיכו של פארה היה פרנסואה מאוריסו (1709-1637 ,Francois Mauriceau) שזכה למוניטין בחצר ארמונו של לואי ה-14 לאחר שפרסם ב-1668 את ספרו The Diseases of Women with Child and in ^[5]Child-Bed. הספר עסק בין השאר גם בתנוחת הלידה והמליץ על שכיבה במיטה כתנוחה אולטימטיבית. הוא הופץ בצרפת באותה תקופה והפך לספר ההנחיות המוביל בתחום.

הספר תורגם לאנגלית בידי יו צ’מברלן (Hugh Chamberlen), גינקולוג נודע, חבר באצולה הבריטית, שגילה מחדש את השימוש במלקחיים. בספרו טען מאוריסו כי שכיבה על הגב עם הגבהה קלה לראש היא לטובת היולדת, להקלה על הנשימה, להקלה על כאבי הצירים וגם לנוחיות הצוות המטפל. מאוריסו קבע כי היריון הוא “גידול של הבטן” שנוצר על ידי העובר. הצהרה שתרמה רבות לדימוי ההיריון כמחלה ולתפיסת תהליך הלידה בתור בעיה פתולוגית ולא נורמלית.

מסופר כי כאשר פילגשו של לואי ה-14, לואיז דה לה וואלייר (Louise De La Valliere), עמדה ללדת את התינוקת הראשונה שלה ב-1663, היא קיבלה הדרכה ממאוריסו שהמליץ לה ללדת בשכיבה כדי שהמלך יוכל לראות טוב את הלידה. יש המייחסים לאירוע המיוחד הזה את תחילתו של טרנד הלידה בשכיבה.

בתקופתו של המלך לואי ה-14 פעל גם הליתוטומיסט הידוע פרר ז’אק בוליו (Frere Jacques Beaulieu, 1720-1651) שעליו נכתב שיר הילדים המפורסם בצרפתית “פרר ז’אק”. ליתוטומיה הוא ניתוח להסרת אבנים בדרכי השתן ובכליות שהצריך תנוחת שכיבה עם רגליים בפישוק. פרר ז’אק ערך את הניתוחים ב”הוטל דיו”, אותו בית חולים בו הנחילו את תנוחות הלידה החדשות. ייתכן שההתפתחויות בשני התחומים השפיעו זו על זו.

השערה נוספת שמעלה פרופ’ דנדס^[6] היא כי תנוחת השכיבה הונהגה כדי לבצע לידת מלקחיים. אמנם היא כבר הייתה נהוגה במאה השלישית, אך התגלתה מחדש על ידי צ’מברלן שהיה הראשון שעשה זאת ב-1670. כשהיולדת שכבה על הגב, הייתה לרופאים גישה נוחה לניתור פעימות הלב של העובר, לבדיקה וגינלית, לשימוש במלקחיים ולהבטחה שהלידה תתקדם כיאות.

במאה ה-19, התחילו רופאים לתת לנשים סמי שינה שהשכיחו מהן את הכאבים. כך הם “חסכו” מהן השתתפות פעילה בלידה ואפשרו להן לשכב על הגב ו”לנוח”. אנגלמן ציטט בספרו גם את פרנץ קארל נייגל (F.K. Naegele) שחי בשנים 1851-1777. נייגל, שהיה פרופ’ למיילדות באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה, צפה מה עשו יולדות כאשר הצוות הרפואי יצא מהחדר. הוא גילה כי הן בחרו שלא לשכב במיטה או לא לשבת על הכיסא הגינקולוגי, אלא חיפשו לעצמן תנוחות אחרות. עקב כך הוא התחיל לשאול את עצמו מהי התנוחה הטבעית לאישה במהלך הלידה. אך למרות סקרנותו, הוא החל להנהיג בבית החולים שלו את תנוחת השכיבה.

מתקדמים, אבל הולכים אחורה

במאות ה-19 וה-20 נמשכה המגמה להשכיב יולדות על הגב^[7]. בעקבות המהפכה התעשייתית הלידה גם עברה “תיעוש”, כלומר נדדה מהבית אל בית החולים כשהמטרה בהתחלה הייתה להגן על האם והתינוק ממוות במקרים מסובכים. ההתמקדות בסיכונים ובמחלות האורבות לאם וליילוד נתנה לרופאים לגיטימציה לאשפז את כולן, גם כשלא היו צפויים סיבוכים. ההיריון והלידה הוגדרו כמחלה ואת מקומן של המיילדות תפסו רופאים מיילדים בעלי נקודת מבט של רופאים שזכו לסמכות על גוף האישה. הגבלת התנועה בזמן הצירים ובלידה ואפילו קשירת היולדת הפכו למקובלים ואיתם השימוש במשככי כאבים ובתרופות מרדימות.

מתפיסת הלידה כתהליך פלאי, מרגש, הוליסטי המערב את כל ישותה של האישה, הצטמצמה הלידה לפעילות רפואית, ונתפסה כתהליך מסוכן. המיילד נחשב למכונאי או למהנדס אשר בעזרת מתן הורמונים סינטטיים או אמצעי מכני כמו מלקחיים, ואקום או ניתוח קיסרי, יחלץ את התינוק מגוף האישה. האישה כבר לא יולדת. מיילדים אותה.

“ההיסטוריה של הלידה בישראל דומה להיסטוריה של הלידה ברוב העולם המתועש”, כותבת ד”ר נעמי לייסנר, במאמר ב”מכון שכטר” למדעי היהדות^[8]. “בשנת 1953, כחלק מחוק הביטוח הלאומי, נקבע שכל יולדת ישראלית חייבת להתאשפז כדי לקבל מימון של הוצאות ניהול הלידה שלה – ‘מענק אשפוז’ – וכן ‘מענק לידה’ לרכישת ציוד ראשוני לנולד. על פני השטח, מדובר היה במתן זכות והטבה חיונית ונדיבה מטעם המדינה. בעצם, חקיקת החוק הייתה כרוכה בבעיות אתיות רבות”. עם זאת לייסנר טוענת שלא הוכח כי אִשפוז כלל היולדות ללא הבחנה ביניהן מיטיבה עם כולן.

האשפוז הקולקטיבי הלך יד ביד עם שכיבה על הגב בלידה – תנוחה שאפשרה לצוות הרפואי לבדוק ולטפל בקלות רבה יותר ביולדת – ועם התערבות מסיבית בתהליך הלידה שכללה מתן הורמונים וזרזי לידה, ומתן משככי כאבים כמו אפידורל שהפכו לחלק בלתי נפרד מ”העסקה”.

מישל אודן (Michel Odent)^[9] פרופ’ למיילדות בדימוס, חלוץ התומכים בלידה טבעית, בלידה פעילה ובלידה במים, קרא תיגר על המצב הקיים וטען כי אם אנו רוצים לשמור על התרבות האנושית, עלינו להפחית את ה”מדיקליזציה” של הלידה. דבר המתבטא גם בתנוחת הלידה. כפרופ’ למיילדות הוא קורא לנשים ללדת בשקט, במקום פרטי, בנוכחות מעט נשים, לדאוג להיות פעילות, להתרכז בעצמן ולמצוא את התנוחה המתאימה להן בכל רגע ורגע. הוא תוהה כיצד אותם אנשים העוסקים בשעות הפנאי שלהם בספורט אתגרי חוששים ונמנעים מלחוות את אחד מפלאי העולם הקרוי לידה – שהסיכון בו נמוך לאין שיעור מכל ספורט אתגרי. הוא מציע שבכל הקשור ללידת תינוקות, נשאל את עצמנו מהו המקור של מסורות העבר ומהו הטבע האנושי האמיתי שלנו ונחזור אליהם כדי להתרגש ולהתפעל מחדש בכל לידה. ולראות בכל תינוק את הניצוץ האלוהי והייחודי שבו.

1. Labor Among Primitive People, Natural and Instinctive customs of All Races civilized and savage, past and present By Geo. J. Engelman (1883)
2. מתוך ספרו של אנגלמן, עמוד 53 ואילך
3. מתוך ספרו של אנגלמן, עמודים 220-221
4. The evolution of maternal birthing position, Lauren Dundes MHS (1987)
5. The Diseases of Women with Child, and in Child-Bed, François Mauriceau (1668 last edition 2018)
6. The evolution of maternal birthing position, Lauren Dundes MHS (1987)
7. Gupta, J. K., & Nikodem, C. (2000). Maternal posture in labour. European Journal of Obstetrics & Gynecology and Reproductive Biology
8. המאבק לשחרור הנשים היולדות בישראל, ד”ר נעמי לייסנר (2016), מכון שכטר למדעי היהדות
9. Michel Odent – 3 of 3 on birth u-tube

נאצים באוקראינה באוגוסט 1941 | תמונה: Keystone/Getty Images

בספטמבר 1939 עמדו טנקים גרמניים בכיכר מרובעת בעיר סטרומין שבדרום פולין. במרכז הכיכר הייתה חנות קטנה לכלי בית, ומעליה, בקומה השנייה, בדירת שלושה חדרים התגוררה נערה יהודיה בת 17 בשם גרטה עם ארבעת אחיה והוריה. הצבא הפולני ברח מהעיר והותיר אותם לגורלם.

בחצות הלילה פשטו הגרמנים על הבית ולקחו את גרטה ומשפחתה אל בניין העירייה. רכושם נלקח מהם – שעונים, טבעות, עגילים. הם הועמדו בשלשות מול העירייה לצד משפחות נוספות והולכו אל עבר גשר המוביל לכפרים הסמוכים.

בעודם צועדים על הגשר פתחו לעברם הנאצים באש. מספר אנשים קפצו בניסיון להציל את עורם, אך הם רק הסיטו אליהם את האש. כך, כנגד כל הסיכויים, גרטה ומשפחתה הצליחו לעבור את הגשר ולברוח. לאן? המקום הבטוח ביותר עבור יהודים, הם חשבו – הגבול הרוסי.

המסע לגבול עבר דרך קילומטרים ארוכים של יערות, נהרות וערים כמו קרקוב, שעליהם כבר הספיקו הנאצים להשתלט ולבצע זוועות. כשהצליחה לבסוף לחצות את הגבול מפולין לאוקראינה ומשם לעיר לבוב – שנחשבה לטריטוריה רוסית בטוחה, היא חשבה שכאן הסתיימה דרכה. רק כדי לגלות שגם הקומוניסטים אוספים את היהודים ומעלים אותם על קרונות משא. לאן? אחרי נסיעה של שבועיים הגיעה התשובה – לגולאג באזור נידח וקפוא ברוסיה.

סטלין לוחץ את ידו של שר החוץ הנאצי ריבנטרופ ב-23 באוגוסט 1939 | תמונה: AFP/Getty Images

גרטה הייתה סבתא שלי. היא סיפרה לי כיצד הקומוניסטים העבידו אותה במשך ארבע שנים בעבודת פרך של הורדת עצים. ידיה קפאו ודיממו. היא איבדה חברים, היא איבדה את משפחתה (הוריה נתפסו בידי הנאצים), והצליחה לשרוד מתפוחי אדמה. ב-1945 היא ברחה.

סיפורים דומים לזה של גרטה חוו רבים אחרים במזרח אירופה של אותם ימים – שם התפשט הקומוניזם כמו מגפה שחורה אחרי שסטלין והיטלר חילקו ביניהם את אזורי ההשפעה. “גרמניה הנאצית ובריה”מ שיתפו פעולה מבחינה פוליטית, כלכלית וצבאית במטרה משותפת לכבוש את אירופה ולחלקה לתחומי השפעה, כפי שהסכם ריבנטרופ-מולוטוב (1939) קבע”, נכתב בהצהרה שיצאה מהפרלמנט האירופי ב-17 בספטמבר השנה, לציון 80 שנה למלחמת העולם השנייה^[1].

ההיסטוריון ריצ’רד אוברי כתב בספרו “1939 – הספירה לאחור לקראת המלחמה”, כי הנאצים רצו לכבוש, לספח ולהשמיד (כפי שאמר שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ לשר החוץ של איטליה ב-12 באוגוסט 1939). ובריה”מ ראתה לנגד עיניה אפשרות לשלוט בשטחים נרחבים במזרח אירופה. מבחינת סטלין, המדינות הבלטיות נשלטו על ידי משטרים בורגנים-דמוקרטיים שצריך היה לשנות ולארגן מחדש בהתאם לכללים קומוניסטיים.

מפה חלקית של מיקומי מחנות העבודה ברוסיה שהיו חלק ממערכת הגולאג. מקור:
old.memo.ru/history/nkvd/gulag | תמונה: Hulton Archive/Getty Images

במילים אחרות, ההסכם שסימן את תחילתה של מלחמת העולם השנייה נחתם בין שני יריבים צמאי דם. בין שתי אידיאולוגיות מתחרות שאמנם פנו להילחם זו בזו, אבל חלקו מכנה משותף רחב – טוטליטריות. ולראיה – מה שעשו בשטחים שכבשו.

לאחר שבריה”מ נכנסה לאסטוניה באוגוסט 1940, היא גייסה בכפייה לצבא האדום כ-34 אלף אסטונים ששהו מספר חודשים בגולאגים. שליש מהם מתו שם^[2]. עשרות אלפים נוספים נאסרו, הוגלו, הוצאו להורג או דוכאו באמצעים אחרים. “בזמן שליטתו של סטלין, הטרור באסטוניה הגיע לרמה כזו שכמעט כל משפחה הושפעה ממנו”, כותבים החוקרים מרטלסמן וְרחי-טם שערכו את עבודת המחקר המקיפה ביותר עד היום בנושא (Mertelsmann & Rahi-Tamm, 2010). “יהודים היו נוכחים מאוד בקרב הקורבנות”, הם מציינים. ב-1941 בלבד כעשרה אחוזים מהקהילה היהודית נמחקה מאסטוניה, הם גילו מבדיקת ארכיונים. באותה שנה הורה סטלין גם על מדיניות “אדמה חרוכה” שהובילה להקמת גדודי הרס קומוניסטיים שרצחו כ-2,000 אסטונים, בהם נשים וילדים, ושרפו עיירות ובתי ספר^[3].

בלטביה הוצאו אלפי אנשים מביתם, הועלו על רכבות משא ונלקחו למחנות עבודה בסיביר. בליטא אלפים נעצרו ומאות הוצאו להורג. עד 1952 ערך סטלין 35 גירושים שבהם הועברו כ-130 אלף איש למחנות עבודה בכפייה (לא כולל פרטיזנים ו”אסירים פוליטיים”).

אסירים במחנה עבודה באזור קרליה ברוסיה | תמונה: wiki-karelia.ru

בפולין שחרר הצבא האדום את היהודים ממחנות הנאצים, אבל לאוכלוסייה המקומית הוא נתן יחס שונה. חיילי הצבא האדום הובילו מעשי אונס המוניים^[4] וגרמו להתפשטות מחלות מין שפגעו בכ-100 אלף איש, לפי הערכת משרד הבריאות הפולני^[5]. בקרקוב, כניסת הצבא האדום לעיר לוותה במעשי אונס איומים וביזה של רכוש^[6]. כ-50 אלף מאנשי המחתרת הפולנית שנלחמו בנאצים לא שוחררו ביחד עם היהודים, אלא נשלחו למחנות עבודה בסיביר^[7]. ההיגיון של סטלין היה שכל מי שהתנגד לנאצים ונלחם בהם (שלא במסגרת הצבא האדום), יוכל כעת לקום ולהתנגד לו.

בהונגריה קרה דבר דומה. לפי ההיסטוריון ההונגרי Krisztián Ungváry, אחרי שהקומוניסטים כבשו את הונגריה מידי הנאצים, בפברואר 1945, הם פתחו במסע שוד ואונס של כל מה שהצליחו לשים עליו את ידיהם. בקרב החוקרים הדעות חלוקות לגבי מספר הנשים שנאנסו. ההערכה השמרנית ביותר מדברת על ^[8]5,000. ילדות הונגריות נחטפו והובאו למגורי הצבא האדום, נכלאו ונאנסו שוב ושוב^[9].

“הואיל וההיסטוריה האירופית של המאה ה-20 נכתבה בעיקרה מנקודת מבט מערבית”, קבעה הצהרת הפרלמנט האירופי מספטמבר השנה, “ישנם אירועים היסטוריים וחוויות של אנשים ממדינות מזרח אירופה הקשורים אליהן שנותרו בלתי מדווחים… אין לסלוח על פשעים שבוצעו על ידי המשטר הסובייטי הטוטליטרי של בריה”מ, ואין לפטור אותם בטענה שהם סייעו להפלת המשטר הנאצי… הפשעים שבוצעו היו חסרי תקדים בהיקפם בהיסטוריה, פשעים נגד מיליוני בני אדם שבוצעו בידי גרמניה הנאצית ובריה”מ, ששעבדו אנשים ושללו מהם את זכויותיהם הבסיסיות”.

תיקון העיוות ההיסטורי

עד היום כאשר אנשים מתארים רוע הם משתמשים במילה “נאצי” או “פשיסט”, וכמעט אף פעם לא במילה “קומוניסט”. זאת למרות ההיסטוריה המרושעת של הקומוניזם, שגם אחרי מלחמת העולם השנייה המשיך לדכא עמים שלמים בסין, בצפון קוריאה ובמזרח אירופה.

סיבה אחת לכך היא שהקומוניזם לא עמד אף פעם למשפט. בניגוד לגרמניה, שלקחה אחריות מסוימת על פשעי הנאצים וניסתה לפצות עליהם בעקבות משפטי נירנברג, רוסיה מעולם לא עשתה דבר דומה לגבי פשעיו של סטלין. “למרות העובדה שב-24 בדצמבר 1989 ועידת נציגי העם הרוסי (הגוף העליון של בריה”מ באותם שנים, א”ל) גינתה את חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב וחוזים נוספים עם גרמניה הנאצית”, מציינת ההצהרה של הפרלמנט האירופי, “השלטונות הרוסיים סירבו לקבל אחריות על ההסכם ותוצאותיו באוגוסט 2019, והם מקדמים את הטענה שפולין, המדינות הבלטיות והמערב הסיתו והובילו למלחמת העולם השנייה”.

סיבה נוספת היא שהנאצים ביצעו את השואה. מערכת הגולאג לא השתוותה למחנות הנאציים מבחינת ההשמדה השיטתית שבוצעה בהם באמצעים מרושעים וחסרי תקדים. קומוניזם גם מבוסס על תיאוריות כלכליות שנשמעות “נחמדות”, בשונה מהנאציזם המבוסס על תיאוריות גזע הרסניות.

עד היום נעשה שימוש ממושך בסמלים של המשטר הסובייטי באירופה, ומצבות זיכרון בפארקים ובכיכרות של חלק ממדינות האיחוד האירופי מהללות את הצבא הסובייטי שכבש אותן עצמן. כך, לפי הצהרת הפרלמנט האירופי, “נסללת הדרך לעיוות העובדות ההיסטוריות הקובעות את הסיבות, את המהלך ואת התוצאות של מלחמת העולם השנייה”.

צ’כיה, הונגריה, פולין וליטא חריגות בהיבט הזה. בצ’כיה, החל מינואר 2010 התווסף לחוק כלל הקובע במפורש כי אדם המכחיש, מטיל ספק, מאשר או מנסה להצדיק בפומבי את הג’נוסייד הנאצי או הקומוניסטי או פשעים אחרים שבוצעו על ידם – מבצע עבירה פלילית. גם בהונגריה, בפולין ובליטא זו עבירה פלילית.

“[הפרלמנט] חושב שחשוב לזכור ולהזכיר את מוראות העבר, דבר הנותן לנו מידע ומחזק אותנו לעמוד מול אלו המחפשים לחדש את האידיאולוגיות האלו ומול אלו המחפשים לפטור את הקבוצות האידיאולוגיות האלו מפשעיהן ומאשמתן”, נכתב בהצהרה של הפרלמנט האירופי.

“[הפרלמנט] מזכיר לכל המדינות החברות באיחוד לזכור את 23 באוגוסט כיום זיכרון אירופי לקורבנות הסטליניזם והנאציזם גם ברמה הלאומית וגם ברמה האירופית, ולהעלות את המודעות של הדור הצעיר לנושאים אלו באמצעות הכנסת ההיסטוריה (וניתוח תוצאותיהם של משטרים טוטליטריים) לתוכניות הלימוד ולספרי הלימוד בבתי ספר באיחוד האירופי”.

1. www.europarl.europa.eu/doceo/document/B-9-2019-0098_EN.html
2. Soviet mass violence in Estonia revisited, Mertelsmann & Rahi-Tamm, 2010
3. Mart Laar, War in the woods, The Compass Press, Washington, 1992
4. Grzegorz Baziur, “Armia Czerwona na Pomorzu Gdanskim 1945–1947″ Biuletyn Instytutu Pamieci Narodowej” 2002
5. ראו למשל את עבודותיה האקדמיות של ג’והנה אוסטרובסקה, מרצה באוניברסיטת ורשה ובאקדמיה הפולנית למדעים, על אונס בפולין במלחמת העולם השנייה (“Prostytucja jako praca przymusowa w czasie II Wojny Swiatowej. Próba odtabuizowania zjawiska”, “Wielkie przemilczanie. Prostytucja w obozach koncentracyjnych,”).
6. Rita Pagacz-Moczarska (2004). “Okupowany Kraków – z prorektorem Andrzejem Chwalba rozmawia Rita Pagacz-Moczarska”
7. Poland’s holocaust By Tadeusz Piotrowski. Page 131
8. James, Mark (2005). “Remembering Rape: Divided Social Memory and the Red Army in Hungary 1944–1945”
9. Naimark, Norman M. (1995). The Russians in Germany: A History of the Soviet Zone of Occupation, 1945–1949

1429 – ג’אן דארק מובילה את הלוחמים בקרב על טורנל | תמונה: Hulton Archive/Getty Images

שלושה קדושים מתים לחשו באוזניה של ז’אן ד’ארק – נערה צרפתייה שחיה בראשית המאה ה-15. הראשון היה המלאך מיכאל, שלפי המסורת הנוצרית גירש את אדם וחווה מגן עדן עם חרב לוהטת והיה המלאך הראשי בכוחותיו של האל במאבק נגד השטן. השנייה הייתה קתרין, קדושה מעונה משושלת היוחסין של המלכה קליאופטרה שעברה עינויים בתקופה בה הנוצרים נרדפו בידי קיסרי רומא. השלישית הייתה מרגרט הקדושה, נסיכה אנגליה שברחה לסקוטלנד עם כיבוש אנגליה על ידי הנורמנים (פולשים ממוצא סקנדינבי) ולימים התחתנה עם מלך סקוטלנד והפכה למלכת סקוטלנד.

שלושת הקדושים גילמו את מה שד’ארק הייתה. הראשון היה בעל כוח צבאי על טבעי, השנייה בעלת אומץ לב מיוחד במינו של קדושה מעונה והשלישית, מלכה דתיה ואנטי אנגליה עד עצמותיה. “ד’ארק כינתה אותם ‘המועצה שלי’, כאילו הם היו יועציה הרשמיים”, כותב רונלד קולינס, פרופ’ לסוציולוגיה בדימוס מאוניברסיטת פנסילבניה ולשעבר יו”ר הארגון האמריקני לסוציולוגיה, שחקר את ההיסטוריה של ד’ארק^[1].

בגיל 18 בלבד עמדה ד’ארק בראש צבאו של מלך צרפת, שארל השביעי, והצליחה להטות את פני המלחמה הממושכת בין צרפת לאנגליה. יש שכינו אותה, בעבר וגם בימינו, מכשפה, משוגעת וחולת נפש ויש שכינו אותה גיבורה, גאונה ואישה שהקדימה את זמנה.

כמעט 600 שנה לאחר שהעלו אותה על המוקד באשמת כישוף (1431), והאפיפיור זיכה אותה מכל אשמה (1456), היא ממשיכה לסקרן ולהצית את הדימיון. איך נערה כפרית פשוטה הצליחה להפעיל השפעה חזקה כל כך על המלך? איך היא הצליחה לשכנע אנשים מכל שכבות העם: אצילים, חיילים ואיכרים ללכת אחריה למלחמה חסרת סיכוי? עשרות ספרי מחקר, מאמרים וספרים פופולריים שנכתבו עליה, מחזות, אופרות, סרטים, שירים פופולריים ומשחקי מחשב ניסו לפענח את דמותה ואת פועלה, ועדיין התשובות חלקיות.

יכולת השפעה נדירה

סיפור חייה של ד’ארק נטוע עמוק בלב המאבק על השליטה בצרפת. המאבק, שהתבטא במלחמות לסירוגין בין צרפת לאנגליה, מוכר כיום כ”מלחמת מאה השנים” (1453-1337). ד’ארק נולדה בשנת 1412, כאשר האנגלים כבר כבשו חלקים ניכרים מצרפת, ויחד עם בעלי ברית מקרב הצרפתים מנעו ממלך צרפת, שארל השביעי, לרשת את כס המלוכה עם מות אביו ב-1422.

היא הייתה הצעירה במשפחה בת חמישה אחים שחיה בכפר הקטן דומרמי (Domremy) בצפון מזרח צרפת, בינות שדות הקרב בין אנגליה לצרפת. אביה היה איכר מצליח שעשה עסקים עם אצילים ועורכי דין מקומיים^[2] ובילדותה המוקדמת היא יצאה לעתים עם אחיה לעזור בעבודות חקלאיות בחוץ, והצטרפה אל אימה לביקורים תכופים בכנסיה הסמוכה. כבר בגיל צעיר היא שיתפה את סובביה על כמיהתה העמוקה והלא טיפוסית להיות חיילת, עד שאביה איים עליה שיטביע אותה בנהר אם תצטרף לחיילים ששמם נודע לשמצה במעשי ביזה, הרג והרס שהשאירו תמיד אחריהם^[3].

“Joan of Arc listening to Voices”, François-Léon Benouville (1821-1859)

בגיל 13 החלה ד’ארק לספר שהיא שומעת קולות של קדושים המעבירים לה מסרים מהאל ושדוחקים בה לצאת לסייע למלך צרפת המודח, שארל השביעי, לחזור ולתפוס את כס המלוכה. באותם ימים זו הייתה תופעה די שכיחה שאנשים סיפרו שראו חזיונות ושמעו קולות. ד’ארק הייתה יוצאת דופן בתחום הזה בשני מובנים: היא הייתה נערה שרצתה להפוך ללוחמת, והיא שילבה את החזיונות הדתיים שלה עם מסרים פוליטיים – בתקופה שצרפת הייתה במשבר עמוק ביותר.

בגיל 17 היא סיפרה להוריה שהיא רוצה לצאת למלא את שליחותה. לפי פרופ’ קולינס, שחקר את סיפורה, ניסו הוריה להניא אותה מכך, והביאו בחור צעיר שהציג מסמך שבו היה כתוב שהובטח לו שהיא תינשא לו. כבר אז התברר כושר השכנוע של ד’ארק. היא התייצבה בפני הכומר ושכנעה אותו לבטל את המסמך.

שכנוע הכומר היה השלב הראשון במסע שכנועים שעברה בדרכה להשיג את מטרתה. קודם כל היא חיפשה מישהו שיציג אותה בפני המלך, שישב באותם ימים בגלות בעיר שינון על גדות נהר הלואר, בעוד שפריז הייתה תחת השלטון האנגלי. אביה סירב לשתף פעולה והיא שִכנעה את דודה שילווה אותה למפקד הצבאי המקומי. המפקד שמע את סיפורה ושלח אותה הביתה בבושת פנים. אך ד’ארק לא ויתרה וחזרה אליו שוב לאחר מספר חודשים. הפעם היא שכנעה אותו במה שנראה לו כנס: היא סיפרה לו על התבוסה של חילות צרפת שניסו באותו זמן לכבוש את העיר אורליאן (Orleans) מידי האנגלים, לפני שהוא עצמו שמע על התבוסה (פברואר 1429). הוא ראה את הידיעה הזו בתור יכולתה של ד’ארק לחזות את העתיד, ונתן לה שריון, סוס, ליווי צבאי קטן ומסמך המלצה לדוכס חשוב בחצר המלוכה.

נלהבת משליחותה, יצאה ד’ארק אל חצר המלוכה ועצרה בכל כנסייה בדרך לתפילה ממושכת. היא סיפרה לכל הנוכחים על חזיונותיה בהתרגשות רבה ובבכי. כשהגיעה לבסוף לפגוש את הדוכס, גם הוא התרשם ממנה והחליט להביאה בפני המלך.

תמונה: Anonyme

לפי סיפורים מאותה תקופה, שקשה לאמת את נכונותם, לאחר ששמע המלך על יכולותיה של ד’ארק הוא רצה לבחון אותה. הוא התלבש כאחד מאנשי הפמליה שלו ועמד ביניהם כדי לבחון האם הצעירה, שלא ראתה אותו מעולם בעבר, תזהה אותו. ד’ארק צלחה את המבחן. באותו מפגש קרה אירוע יוצא דופן נוסף: אחד החיילים קילל את ד’ארק בקול רם וזרק כלפיה הערה גסה. היא התבוננה בו ורק ענתה: “חבל שאתה מחלל את שם האל לפני שאתה עומד למות בקרוב מאוד”^[4]. החייל אכן נפל מספר ימים אחר כך לנהר, עם השריון שלו, וטבע.

למרות זאת, מלך צרפת עדיין לא היה משוכנע ביכולותיה של ד’ארק, ויועציו ואנשי החצר היו חלוקים בדעותיהם לגביה. הם החליטו לשלוח אותה לעיר פואטייה לחקירה צולבת על ידי מספר אנשי דת בדרגים גבוהים. כשהם ביקשו ממנה להציג סימן של נס שיוכיח את האותנטיות שלה, היא ענתה: “הסימן שלי יהיה הסרת המצור מהעיר אורליאן. תנו לי חיילים ואני אצא לקרב”. מלאה בביטחון עצמי, היא לא נבהלה מבעלי סמכות. היא הייתה אנאלפבתית, כמו רוב הנשים, כולל בנות אצולה, בתקופה זו. “היא ביקשה שיביאו נייר ודיו, והכתיבה הודעה למפקד האנגלי: ‘אני מצווה עליך, בשם מלכות שמים, לחזור לאנגליה’. הטון השקט והבטוח שלה, לא כועס ולא וכחני, רק מקדם בפשטות את השליחות שלה, שיכנע את אנשי הדת והם כתבו את המסר שלה”, כותב קולינס^[5].

כעת גם המלך השתכנע. הוא נתן לה סוס, שריון וחרב עם חמישה צלבים (שד’ארק טענה שהיא קבורה מתחת למזבח בכנסיית קתרינה הקדושה והצבא אכן מצא אותה שם). נוסף לכך היא ביקשה שיציירו עבורה דגל מיוחד שהתיאורים המדויקים לגביו שונים במקורות השונים, אבל בכולם זהו דגל לבן שעליו מפוזרים פרחי איריס (fleur de lis) – הסמל של מלכות צרפת, המילים ישוע ומריה, ובצידו השני דמותה של מריה הקדושה. ד’ארק חזרה ואמרה למלך שהשתתפותה במלחמה נגד האנגלים תוביל להכתרתו בעיר ריימס – העיר הקדושה שבה הוכתרו בעבר מלכי צרפת.

נסכה אומץ בחיילים וזרעה פחד בלב האויבים

במסעה של ד’ארק מחצר המלוכה לקרב הראשון שלה על העיר אוליאן הנצורה, כבר יצא שמה למרחוק, ולא היה לה קשה לגייס חיילים להצטרף למאמץ המלחמתי, נוסף על הצבא שהמלך נתן לה, כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי קלי דוורייס (Kelly Devries) בספרו Joan of Arc (1999)^[6]. החיילים התרשמו מאוד מהמוני האנשים שחיכו לה בצדי הדרכים ובירכו אותה, מסביר דוורייס, וחיילים רבים נוספים הצטרפו לשורותיה. למרות היותה אישה, העדויות מהתקופה מספרות על ההתרשמות העזה ממנה: “זה היה כאילו שהיא הייתה קדושה”. בסך הכל הצטרפו עליה, לפי דוורייס, עוד כ-10,000 חיילים לאורך המסע לשחרור העיר אורליאן.

תמונה: Shutterstock

בכל מקום שבו עצרה, כותב קולינס, אנשים מכל שכבות החברה באו לברך אותה: “חלקם הגיעו חשדנים וכיריבים פוליטיים, אבל השתכנעו מהאותנטיות שלה. היא לא סיפרה להם הרבה על החזיונות שלה, אלא שהם התרשמו מהפשטות והענווה שלה. היא הביאה את כולם לדמעות. היא נראתה בדיוק כמו שאפשר לדמיין שקדוש נראה”.

כמפקדת הצבא היא שינתה את האווירה ואת קוד ההתנהגות. הצבא היה מורכב מעֵרֶב רב של חיילים מקצועיים, אצילים שהחליפו מדי פעם נאמנויות, סוחרים שניסו לפלס דרך בכאוס הפוליטי ואיכרים שחיפשו שלל בין הפצועים והמתים. את האיכרים היא סחפה באמונה הדתית שלה. מהחיילים המקצועיים היא דרשה להפסיק לקלל ולהימנע מלהשתמש ב”שירותי” האלכוהול והסקס שהזדמנו להם לאורך הדרך. “במיקוד שלה במשימה ובמשמעת העצמית, היא הצליחה להפוך חלק מהגדודים לנועזים יותר ומוכנים לבצע התקפות שמפקדים קודמים לא הצליחו לגרום להם לבצע”, כותב קולינס.

דארק על המוקד, הרמן סטילקה, המאה ה-19 | תמונה: Public Domain

ב-29 באפריל 1429 נעמדו ד’ארק וצבאה מול עמדות האנגלים שצרו על העיר אורליאן. ד’ארק רכבה על סוסה הלוך ושוב לאורך חומות העיר והראתה נוכחות. למחרת היא עמדה בראש הצבא, אוחזת גבוה מעל כולם את הדגל עם סמל האיריס שקיבלה מהמלך. הצבא שעט אחריה כשחלקם מצטופפים סביבה כדי להגן עליה. “בתקופה ההיא צבאות ניצחו או הפסידו לא בגלל השוק הפיזי מההתנגשות עם צבא האויב. השוק הפסיכולוגי הוא שגרם להפסד בקרב. וד’ארק סיפקה עליונות רגשית ופסיכולוגית ששברה את שורות האויב”, מסביר קולינס. גם כשנפצעה מחץ שנתקע בכתפה היא המשיכה לחלק פקודות. עם זאת, היא גם הזדעזעה מזוועות המלחמה. לפי סיפורים מהתקופה, ביום הראשון של הקרב היא בכתה על כל המתים, גם על אלו של הצרפתים וגם של האנגלים.

עד ה-9 במאי הצליח הצבא הצרפתי להדוף את הכוחות האנגלים ולהסיר את המצור מהעיר. “זה היה באופן ברור ניצחון שנבע מהכריזמה שלה”, מסביר קולינס. בעקבות הניצחון היא זכתה למעמד מיסטי בקרב החיילים. “ד’ארק עם הדגל שלה לא רק נסכה אומץ לב בקרב הצבא שלה, היא גם עוררה פחד בלב האויבים”, כותב ההיסטוריון הצבאי סקוט מנינג (Scott Manning)^[7]. בקרב בעיר מונפלייה (Montpellier), למשל, רכבה ד’ארק הלוך ושוב מול עמדות האנגלים כדי לגרות אותם לצאת לשדה הפתוח, אבל המפקד שלהם לא הורה לצאת למתקפה “כי הוא פחד שהצבא שלו ייכנס לדמורליזציה ממראה הדגל של ד’ארק”.

השראה לדורות

ביוני אותה שנה, שחררה ד’ארק את העיר פטאי (Patay) מהאנגלים, וביולי 1429 הוכתר שארל השביעי למלך בקתדרלה בעיר ריימס, כפי שד’ארק הבטיחה שיקרה. גורם ההרתעה הפסיכולוגי של ד’ארק צבר תאוצה, ועד ספטמבר אותה שנה נכנעו האנגלים בלי קרב ביותר מ-30 ערים נוספות. “אין ספק שהדגל של ד’ארק עורר פחד בלב האנגלים, אבל הייתה להם סיבה נוספת לפחד”, כותב מנינג. “לפני שד’ארק יצאה לקרב הראשון שלה היא שלחה מכתב לאנגלים ודרשה שהם ייכנעו ויצאו מכל הערים הצרפתיות. אלו שלא יצייתו, ייהרגו כולם. ואלו לא היו מילים ריקות. עד חודש יולי הרג הצבא הצרפתי 3,500 אנגלים, והשמועות על כך התפשטו בצרפת”.

גל הניצחונות של ד’ארק נקטע בשנה לאחר מכן, כשהיא וצבאה החלו לסבול הפסדים. במאי 1430 היא נתפסה סמוך לפריז על ידי אנשיו של הדוכס מבורגונדי, שהיה בעל ברית של האנגלים, והוא מסר אותה לידי האנגלים. לאחר חודשים מספר היא נמסרה לידי האינקוויזיציה וב-30 במאי 1431 הועלתה על המוקד. כמעט 500 שנה לאחר מותה, ב-1920, היא הוכרזה כקדושה על ידי הכנסייה.

האם ד’ארק אכן הִטְתָה את פני המלחמה בין צרפת לאנגליה? תשובה אפשרית אחת היא לא, כיוון שהמלחמה בין צרפת לאנגליה נמשכה 22 שנים נוספות לאחר שד’ארק הועלתה על המוקד. אם כך, מדוע היא עדיין מפורסמת כל כך ומעוררת השראה? תשובה חלקית לכך נותן ההיסטוריון הצבאי דוורייס בספרו: “המוניטין של ד’ארק נבע מהיכולות הצבאיות שלה, מהיכולת שהייתה לה להוביל אנשים בקרב כנגד כל הסיכויים ומול האפשרות של מוות. זו הייתה ההשפעה הגדולה ביותר שלה בתקופתה. זמן לא רב אחרי מותה, מפקדי צבא, אלו שלחמו בשורותיה, כמו גם אלו שאף פעם לא היו בשורותיה, החלו לאמץ טקטיקות דומות לשלה. השיטה שלה של התקפה ישירה גבתה מחיר כבד להשגת ניצחון בקרב, אבל בטווח הארוך היא הייתה יעילה יותר מטקטיקות אחרות להשתחררות מהשלטון האנגלי, ובסופו של דבר גבתה פחות קורבנות”. אפשר אולי להוסיף לכך את אומץ הלב, הנחישות, הביטחון והאמונה בשליחות שלה שממשיכים לתת השראה עד היום.

1. רנדל קולינס, יו”ר הארגון האמריקני לסוציולוגיה, http://sociological-eye.blogspot.com/2017/02/when-are-women-charismatic-leaders-joan.html
2. כנה”ל
3. מתוך הפרוטוקולים של שני המשפטים שנערכו לד’ארק (לפני שהעלו אותה על המוקד, ואחרי מותה), ששרדו עד ימינו. https://sourcebooks.fordham.edu/basis/joanofarc-trial.asp
4. על פי מחקרו של רנדל קולינס, יו”ר הארגון האמריקני לסוציולוגיה
5. כנ”ל
6. Joan of Arc: A Military Leader, October 2011
7. Joan of Arc’s Military Successes and Failures, Scott Manning, January 2010

תמונה: Shutterstock

ב -7 באוקטובר 1912 נודע לעולם שעליו להתכונן לקטסטרופה. עיתון הלוס אנג’לס טיימס הזהיר את קוראיו כי כדור הארץ נכנס לתקופה של התקררות גלובלית: “עידן קרח חמישי מגיע: המין האנושי יצטרך להילחם על הישרדותו בקור”. כ-11 שנים חלפו וב-9 באוגוסט 1923 הוסיף עיתון השיקגו טריבון בכתבת שער: “מדענים אומרים כי קרח ארקטי ימחה את קנדה”.

אבל הקטסטרופה מיאנה להגיע. עברו עשורים והקרח לא היכה באמריקה, גם לא באסיה או באירופה. אולם התחזית נותרה כשהייתה. ביולי 1971 פרסם מגזין Science המוערך מאמר שהזהיר מפני עידן קרח מתקרב: “אם זה יימשך לאורך מספר שנים, ירידה כזו בטמפרטורות בכל כדור הארץ עשויה להיות מספיקה כדי לעורר עידן קרח”^[1]. ביוני 1974 הצטרף אליו מגזין “טיים”: “כשמטאורולוגים מודדים את הטמפרטורות הממוצעות מסביב לעולם, הם מוצאים שהאטמוספירה התקררה בהדרגתיות בשלושת העשורים האחרונים […] הסטיות שהם חוקרים במזג האוויר עשויות להיות הכרוז לעידן קרח נוסף”^[2]. באפריל 1975 יצא העיתון המכובד Newsweek עם הכותרת “העולם המתקרר” (The Cooling World)^[3].

אבל שוב, העולם לא התקרר. להיפך. בשנות ה-80, בעקבות פיתוחם של מודלים ממוחשבים, החלה להשתנות תמונת המצב. ב-1988 פרופ’ ג’יימס האנסן, מדען בנאס”א, העיד בקונגרס האמריקני בפני ועדה בניהולו של הסנאטור אל גור, כי הוא בטוח ב-99 אחוז שהטמפרטורות בעצם עלו. הוועדה של אל גור ועדותו של האנסן סימנו את תחילתו של מפנה עולמי בתפיסה.

אל גור, לאחר שזכה בפרס נובל לשלום, נואם בצידי עצרת האו”ם בנושא אקלים, דצמבר 2007 | תמונה: Jewel Samad/AFP via Getty Images

באותה שנה גם הוקם גוף בין-לאומי שמשימתו הייתה לכמת את שינויי האקלים שהתרחשו בעולם מתחילת המאה ה-20, להציג את הסיכונים הנובעים מהם, ולספק לקובעי מדיניות (פוליטיקאים) מידע רלוונטי כדי שיוכלו לקבל החלטה כיצד לפעול בעניין. הגוף הפך במהרה לארגון המשפיע בעולם בנושא שינויי אקלים. הוא הורכב ממדענים ממדינות שונות וזכה לשם “הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים” (ובקיצור – IPCC או “הפאנל”)^[4].

במרכזו פעל עיקרון חשוב: קונצנזוס. על מאות המדענים ב”פאנל” להציג קונצנזוס בנושא שינויי האקלים. “כשאנחנו מקבלים החלטות, מסיקים מסקנות ומאמצים דוחות, קבוצות העבודה של ה-IPCC צריכות לעשות את כל המאמצים כדי להגיע לקונצנזוס”, קובע הכלל שאימץ הארגון^[5].

ב-1990 הגיע הפאנל לקונצנזוס ראשון כשקבע כי “גודל ההתחממות [הגלובלית] הזו היא באופן כללי עקבית עם התחזיות של המודלים הסביבתיים” – מילים שנבחרו בקפידה. ב-1995 הוא שוב הגיע לקונצנזוס, רק שהפעם הצהיר כי “איזון הראיות מציע כי קיימת השפעה אנושית מובחנת על האקלים הגלובלי”.

כריסטופר לנדסי, ממחברי הדוחות ב-1995 ו-2001. יצא נגד החלטת הפאנל במכתב פתוח | תמונה: National Hurricane Center (NHC)

הייתה רק בעיה אחת. ממש לפני שהפאנל פרסם ב-1995 את הדוח, עותק שלו הגיע לידיו של פרדריק זייץ (Frederick Seitz), פיזיקאי בעל שם עולמי, שהיה נשיא האקדמיה הלאומית למדעים של ארה”ב ונשיא אוניברסיטת רוקפלר בניו יורק. כשהדוח פורסם בסופו של דבר, הופתע זייץ לגלות שהדוח שבידיו, שעבר ביקורת עמיתים ועל גרסתו הסופית היה קונצנזוס, עבר עריכה נוספת לפני הפרסום.

בגרסה שפורסמה לציבור נמחקו כל הניסוחים שביטאו אי ודאות לגבי פעילויות אנושיות המשפיעות על שינויי אקלים, למשל: “אף אחד מהמחקרים שצוטטו למעלה לא סיפק ראיה ברורה לכך שאנו יכולים לייחס את השינויים [האקלימיים] הנצפים לגורם ספציפי הנגרם מעלייה בגזי החממה”. ו”אף מחקר עד היום לא ייחס את כל או חלק [משינויי האקלים שנצפו עד היום] לגורמים הנובעים מפעילות אנושית”.

“ביותר מ-60 שנותיי כחבר בקהילה המדעית האמריקנית […] מעולם לא נתקלתי בשחיתות מטרידה כל כך בתהליכי ביקורת עמיתים כמו באירועים שהובילו לדוח ה-IPCC”, כתב זייץ במאמר בוולסטריט ג’ורנל^[7,6].

מדענים בפאנל ה-IPCC בפריז, ינואר 2007 | תמונה: AFP via Getty Images

יו”ר הפאנל, ברט בולין, הכחיש את הטענות, ודמותו של זייץ הושחרה כאשר נטען כי הוא מייצג את תעשיית הדלקים. ב-2001 פרסם הפאנל דוח נוסף שקבע באופן ברור כי “מרבית התצפיות על ההתחממות ב-50 השנים האחרונות נובעות ככל הנראה מעלייה בריכוז גזי חממה” (דבר שנגרם בידי בני אדם).

בניגוד לקונצנזוס שלפיו אמור הפאנל לפעול, כריסטופר לנדסי (Landsea), אחד המחברים המובילים של הדוחות שפורסמו ב-1995 וב-2001, יצא נגד החלטת הפאנל ובמכתב פתוח טען כי הפאנל מקבל החלטות שלפעמים מנוגדות לממצאים המדעיים^[8]. לנדסי, חוקר הוריקנים ממנהל האוקיאנוסים והאטמוספירה של ארה”ב, סיפר כי המחבר הראשי של הדוח הבליט שהתחממות האקלים תגרום להיווצרות הוריקנים עוצמתיים ועזים יותר מבלי שהיו לו נתונים לתמוך בטענה הזאת. ולמעשה, הוא אינו מומחה בחקר הוריקנים. מחקרים מהעבר, טען לנדסי, הראו כי רישומים היסטוריים לא יכולים לאשש מתאם שכזה. באופן תיאורטי, אפילו אם קיים מתאם שכזה, הוא יהיה זניח ולא משמעותי. לנדסי התפטר מהפאנל בינואר 2005 באמרו: “אינני יכול להמשיך להשתתף ולתרום בלב שקט לתהליך שאני רואה כיצד הוא מושפע מאג’נדה שעוצבה מראש ושאין לה ביסוס מדעי”.

הפגנה במקסיקו סיטי נגד אי התגובה של הממשלה למשבר האקלים | תמונה: Hector Vivas/Getty Images

כעבור כשנה איים פרופ’ פול רייטר (Reiter) ממכון פסטר בצרפת (Pasteur Institute) לפתוח בהליך משפטי נגד הפאנל במטרה להסיר את שמו מרשימת המדענים המובילים שנטען כי תמכו בדוח (רייטר לא היה אחד ממחברי הדוח, אך מחקריו מוזכרים בו). רייטר, מומחה עולמי לנושא מלריה ומחלות זיהומיות הנגרמות מחרקים, הסביר כי הפאנל טען שהתחממות הגלובלית תחשוף מיליוני בני אדם למלריה ולקדחת הדנגי (מחלה נגיפית המועברת על ידי יתוש ואופיינית לאזורים טרופיים). אך המתאם הפשוט הזה שבין התחממות ושינוי אקלים ובין התפשטותן של מחלות זיהומיות – אינו קיים. הוא הצביע על העובדה הפשוטה שמלריה אינה מוגבלת רק לאזורים טרופיים. התפרצות מסיבית אחת של מלריה התרחשה בבריה”מ בשנות ה-20 והתפרצות נוספת בעיר ארכנגלסק (Arkhangelsk) ליד הקוטב הצפוני, שם תועדו כ-30,000 מקרי מלריה שגרמו לעשרת אלפים מקרי מוות^[9]. דוח שפורסם בכתב העת נייצ’ר (Nature) ב-2011, אישר את דבריו כשהראה כי הידבקות במלריה מיתושים דווקא איטית יותר ככל שהטמפרטורה עולה^[10].

“מוצג לציבור מדע מזויף על ידי פאנל של ‘מומחים’ משפיעים כביכול”, טען רייטר בעדות שנשא בסנאט של ארה”ב באפריל 2006. “כל חמש שנים הארגון הזה, שנוסד מטעם האו”ם, מפרסם לעולם ‘קונצנזוס של המדענים המובילים בעולם’ על כל ההיבטים של שינויי אקלים […] קונצנזוס כזה הוא עניין של פוליטיקה ולא של מדע^[11].

הרכבת שועטת קדימה

השנה הייתה 2006 ובחודש אפריל זעק שער מגזין טיים: “התחממות גלובלית. תהיו מודאגים, תהיו מאוד מודאגים”^[12]. הקרחונים בקוטב נמסים מהר מתמיד; מפלס פני הים עולה וצפוי להציף קהילות שלמות על קו החוף; עוד ועוד אזורים נהרסים עקב בצורות; וכדור הארץ הגיע לנקודת אל חזור – וכל זה – בגללנו.

באותה שנה פורסם גם סרטו של אל גור “אמת מטרידה”. גור קבע בסרט כי מפלס פני הים יעלה בכשישה מטרים (20 רגל) בעקבות הימסות אנטרקטיקה המערבית או גרינלנד “בעתיד הקרוב”. וכי ההתחממות הגלובלית גרמה להרס הנוראי שהותיר הוריקן קתרינה בניו אורלינס (2005) ולמוות של דובי הקוטב שטובעים עקב היעלמות הקרחונים^[13]. הסרט תרם לעיצוב דעת הקהל וסייע לאל גור לזכות בפרס נובל לשלום לשנת 2007, במשותף עם ה-IPCC, אף על פי שעובדות רבות בסרט התבררו כשגויות.

פרופ’ נילס אקסל מורנר, מומחה עולמי בנושא מפלס פני הים | תמונה: Johannes Lundberg/CC BY-NC 2.0

ב-2007 פרסם ה-IPCC את הדוח האחרון שלו, לפיו “מרבית העלייה הנצפית בטמפרטורות הגלובליות הממוצעות מאז אמצע המאה ה-20, היא קרוב לוודאי בגלל עלייה בריכוז גזי חממה אנתרופוגניים (שמקורם בפעילות אנושית)”^[14]. אבל באותו דוח גם נכתב כי מפלס פני הים יעלה “ככל הנראה” בין 0.17 מטר (7.08 אינץ’) ל-0.58 מטר (23.22 אינץ’) בלבד במהלך המאה ה-21 כולה. הדוח גם הראה כי בניגוד לתמונה שמצייר הסרט, משטחי הקרח של אנטרקטיקה יישארו “קרים מדי כדי שפני השטח ימסו”, וכי לא קיים קונצנזוס מדעי לפיו הקרח בגרינלנד נמס מספיק כדי לתרום לעליית מפלס פני הים.

פרופ’ נילס אקסל מורנר (Nils-Axel Mörner) הנחשב למומחה עולמי בנושא מפלס פני הים^[15], ואחד המדענים שנתבקשו לעבור על דוחות ה-IPCC ב-2001 וב-2007 לפני פרסומם, תקף אפילו את תחזיות ה-IPCC וקבע כי עליית מפלס פני הים היא שטות גמורה. “כל הדיבורים האלה על עליית מפלס פני הים מגיעים ממודלים ממוחשבים, לא מתצפיות […] אבל הם [בפאנל] צריכים שזה יעלה, כי אם זה לא עולה, לא קיים איום במוות”^[16].

ב-2010 הסביר פרופ’ מייק הולם (Hulme) מאוניברסיטת קיימברידג’ במסמך שסקר את ההיסטוריה של ה-IPCC, כי התפיסה לפיה 2,500 מדענים מגיעים לקונצנזוס בדוח ה-IPCC אינה כנה ויוצרת מצג שווא. הדוח מורכב מתחומי ידע רבים ושונים שלכל תחום “מומחים בשדות מחקר אחרים”^[17]. בתחום ההתחממות והשפעת האדם על ההתחממות הגלובלית, מגיעים בפועל לקונצנזוס רק “כמה עשרות מומחים בתחום ספציפי”.

אין קונצנזוס

למעשה מאז ומתמיד היו חילוקי דעות בקהילה המדעית לגבי חלקים בדוחות ה-IPCC. במיוחד לגבי השפעת האדם על ההתחממות הגלובלית. המחלוקות לא היו רק בתוך ה-IPCC אלא גם מחוצה לו. חילוקי דעות שהושתקו.

המדען הנק טנקס (Henk Tennekes) שניהל את החברה המטאורולוגית המלכותית של הולנד (Royal Dutch Meteorological Society) פוטר בגלל שלא תמך בקונצנזוס וביקר את המודל האקלימי המשמש לחיזוי ההתחממות הגלובלית. פטריק ג’יי מייקלס (Patrick J. Michaels) נשיאה לשעבר של האגודה האמריקנית למדעני אקלים התפטר לאחר שמושל מדינת וירג’יניה אסר עליו לדבר בנושא ההתחממות הגלובלית כנציג המדינה, לאחר שעמד על דעתו כי שינויי האקלים לא יובילו לאסון.

ג’ואן סימפסון, מדענית אטמוספרה מצטיינת בנאס”א | תמונה: AMS

דבר דומה קרה למדען האקלים ג’ורג’ טיילור (George Taylor) מאוניברסיטת מדינת אורגון שנאלץ לפרוש מתפקידו לאחר שהטיל ספק כי הגורם האנושי הוא הסיבה להתחממות הגלובלית. דיוויד לגאטס (David Legates), מנהלו לשעבר של המרכז ללימודי אקלים באוניברסיטת דלאוור, זומן לשימוע אצל מושל המדינה שאסר עליו לדבר על הנושא כמדען האקלים של המדינה, לאחר שלגאטס התנגד לקונצנזוס בדבר עוצמת ההתחממות, ובהמשך גם הביע ספקות לגבי הראיות להשפעות האדם על ההתחממות הגלובלית.

במדינת וושינגטון, מארק אלברייט (Mark Albright) שכיהן כעוזרו של מדען האקלים של המדינה, פוטר מתפקידו לאחר ששלח אימייל שמטרתו לאסוף מידע מאזרחי המדינה על סך כל כמויות השלג שירדו ברכס הרי קסקייד, במקום להשתמש בנתונים חלקיים שאמורים היו להצביע על התחממות^[18].

פרופ’ ג’ודית קרי (Judith Curry), שהייתה דיקנית בית הספר למדעי כדור הארץ והאטמוספירה במכון הטכנולוגי של ג’ורג’יה, וחברה באגודה האמריקנית המטאורולוגית ובוועדה הלאומית למחקר אקלים, דיווחה בעדותה בסנאט ב-2015 על אימייל שקיבלה ממדענית המועסקת בנאס”א, בו היא סיפרה: “הייתי בפגישה מצומצמת של מדענים העובדים עם נאס”א ונאמר לנו על ידי המנהל הראשי שלנו שהמנהל שלו בנאס”א דורש מאתנו להימנע מפרסום מאמרים הנוגדים את הטענות הנוכחיות בקשר לשינויי אקלים, כדי למנוע ממנו כאב ראש כשינסה לסתור את הפרסום הלא רצוי”^[19].

האם הקרוחנים באנטרקטיקה באמת ימסו ויגרמו לדובים לטבוע? | תמונה: Gallup/Getty Images

קרי המשיכה ואמרה בעדותה: “מדען אקלים היוצא בהכרזה שקיימות אי-ודאויות או ספקות בוויכוח על האקלים, מתויג מיד כ’מכחיש’ או כ’סוחר של ספק’ שהמניע למעשיו הוא אידיאולוגי או שהוא ממומן בידי תעשיית הדלקים הפוסיליים […] לחץ עצום מופעל על מדעני אקלים להסכים עם הקונצנזוס כביכול. הלחץ לא מגיע רק מפוליטיקאים, אלא גם ממוסדות פדרליים, מאוניברסיטאות, מאגודות מקצועיות וממדענים שהם פעילי סביבה”.

אין פלא שג’ואן סימפסון (Joanne Simpson), מדענית אטמוספרה מצטיינת בנאס”א שהייתה אחת המטאורולוגיות המובילות בעולם (ונפטרה ב-2010) הצהירה ב-2008 על ספקנותה ב”קונצנזוס” רק לאחר פרישתה: “בגלל שאינני קשורה עוד עם שום ארגון ולא מקבלת שום מימון, אני יכולה לדבר בגילוי לב”, היא כתבה, “כמדענית, נותרתי בספק” (לגבי היכולת של המודלים הקיימים להעריך את מידת ההתחממות החזויה ואת מידת ההשפעה האנושית על ההתחממות הגלובלית)^[20].

אף אחד לא באמת מבין

רוי ספנסר, חוקר אקלים בכיר בנאס”א וזוכה “מדליית נאס”א להישג מדעי יוצא דופן”, כותב בספרו ^[21]Climate Confusion כי מדענים החוקרים תופעות של שינויי אקלים בדרך כלל נחלקים לשני מחנות מקצועיים. מטאורולוגים נוטים להכיר במורכבות הטבעית, הכמעט ביולוגית, של מערכת האקלים הכוללת, ורואים בה מערכת גמישה ובעלת יכולת “ריפוי-עצמי”. כקבוצה, הם בדרך כלל פחות בטוחים בתוצאות המודלים האקלימיים. פיזיקאים, לעומת זאת, רגילים לפשט את התנהגותה של מערכת פיזית (לדוגמה, אקלים) למספר מינימלי של משוואות מתמטיות. הם אוחזים בהשקפה פשוטה יותר לגבי גורמים המשפיעים על האקלים, ונוטים לבטוח יותר במודלים ממוחשבים ככלי חיזוי.

הבעיה במודלים ככלי לחיזוי, מסביר ספנסר, היא שהמודלים מורכבים ממשתנים רבים מדי שצריך לפשט כדי שניתן יהיה להריץ במחשבים של ימינו, שבמקרים רבים אינם מהירים דיים כדי להתמודד עם מיליוני משתנים בכל רגע נתון, כמו זרמי סילון באטמוספירה העליונה; זרמי אוקיאנוס עמוקים; וריאציות של קרינה מהשמש; כמות רבה של קרינת שמש המשתקפת חזרה לחלל על ידי יריעות קרח וקרחונים; דפוסי צמחייה עונתיים, מערבולות בים המוליכות חום בצורה רוחבית; וכן עננים בכמויות שונות, מסוגים שונים ובגבהים שונים.

2018 בפריז, הפאנל ממשיך להתכנס ולעבוד | תמונה: Jacques Demarthon/AFP via Getty Images

גם אם כיום כבר אין בעיה טכנולוגית בהרצת המודלים, קיימת בעיה בבחירת המשתנים המרכיבים אותם שכן אף אחד לא מבין מספיק, לדברי ספנסר, כיצד מערכת האקלים פועלת באמת מבחינה תיאורטית או תצפיתית, ולכן לא ניתן לנסח את אופן הפעולה שלה באמצעות מודל. “מדענים לא אוהבים לדבר על זה, מכיוון שאנחנו לא יכולים לחקור דברים שאנחנו לא יודעים עליהם דבר”, הוא כותב^[22].

ג’ואן סימפסון שהוזכרה לעיל פיתחה כמה מהמודלים המתמטיים הראשונים לפעילות עננים, בניסיון להבין כיצד הם שואבים כוח מאוקיאנוסים חמים. ולמרות זאת, היא הטילה ספק במודלים המנסים לחזות התחממות גלובלית. “כולנו יודעים עד כמה המודלים הם שבריריים בכל הנוגע למערכת האקלימית […] מספיק רק לצפות בתחזיות מזג האוויר”^[23].

ספנסר פרסם בסוף 2007 הודעה לעיתונות בה קבע כי בניגוד למודלים הממוחשבים של ה-IPCC, המניחים כי ככל שהאטמוספירה מתחממת צריכה להיות עלייה [בכמות] ענני צירוס (נוצה) בגובה רב (הכולאים את החום ואינם מאפשרים לו לצאת וכך מגבירים את ההתחממות הגלובלית), הוא גילה כי ככל שהאטמוספירה מתחממת – כמות ענני הצירוס דווקא פוחתת. דבר המאפשר לחום לברוח מהאטמוספירה אל החלל. “כדי לתת המחשה עד כמה חזק מנגנון הקירור הזה – אם הוא היה פועל על ההתחממות הגלובלית הוא היה מוריד את ההערכות להתחממות עתידית ביותר מ-75 אחוז”^[24].

יו”ר ה-IPCC ברט מץ מציג ב-2007 דוח עבודה זמני של הפאנל | תמונה: Saeed Khan/AFP via Getty Images

ג’יימס האנסן, מנהל מכון גודרד לחקר החלל (GISS) בנאס”א כנראה הכיר את הנושא. בפברואר 2001 הארגון שבראשו עמד פרסם בשיתוף עם MIT (Massachusetts Institute of Technology) מאמר בעלון של החברה האמריקנית למטאורולוגיה. במאמר הוסבר כי באוקיאנוס השקט “עשוי להיפתח ‘פתח אוורור’ בכיפת ענני הנוצה הכולאים חום, ומספיק אנרגיה תשתחרר כדי שתצפיות ההתחממות הגלובלית ירדו משמעותית […] האפקט החדש שהתגלה – שאינו נראה במודלים הממוחשבים הנוכחיים לחיזוי – עשוי להוריד משמעותית את ההערכות לגבי התחממות אקלימית עתידית”^[25].

פרופ’ ניר שביב מהאוניברסיטה העברית בירושלים כתב סדרת מאמרים בהם בחן את השפעת הקרינה הקוסמית על שינויי האקלים. לצורך כך הוא בחן את ההתאמות בין היקף כיסוי העננים הנצפה בידי לוויינים ובין עוצמת הקרינה הקוסמית. הוא הגיע למסקנה כי הקרינה הקוסמית, כמו גם קרינת השמש, הובילו לשינויי אקלים לאורך ההיסטוריה וכי לגזי החממה המיוצרים בידי אדם יש תפקיד קטן יותר בהתחממות העולמית^[26].

למעשה דוח ה-IPCC מ-2001 (“שינויי אקלים 2001”) הכיר בעובדה שהאקלים משתנה “באופן טבעי”, וכי לא ניתן להצביע על ההשפעות האנושיות או לכמת אותן באופן מדויק: “העובדה שהטמפרטורה הגלובלית הממוצעת עלתה מאז סוף המאה ה-19, וכי מגמות אחרות נצפו, אינה אומרת בהכרח שזוהתה השפעה אנתרופוגנית (אנושית, א”ל) על האקלים. האקלים תמיד השתנה בכל טווחי הזמן, כך שהשינוי שנצפה עשוי להיות טבעי”.

עם זאת הדוח עדיין האשים את בני האדם בהתחממות האחרונה במונחים חזקים יותר מבעבר: “יש ראיות חדשות וחזקות יותר לכך שרוב ההתחממות שהתרחשה במשך 50 השנים האחרונות נובעת מפעילות אנושית…”

משנים את השיטה

סטיבן שניידר המנוח, ששימש כמתאם ראשי של אחד הצוותים שעסקו בכתיבת דוח ההערכה השלישי של ה-IPCC, אמר ב-1996: “אנחנו צריכים להשיג תמיכה רחבה כדי לתפוס את דמיונו של הציבור. זה כרוך כמובן בסיקור תקשורתי נרחב. לכן עלינו להציע תרחישים מפחידים, לצאת בהצהרות פשטניות ודרמטיות, ולהימנע מלהזכיר כל ספקות שעשויים להיות לנו. המצב האתי הכפול הזה שאנו מוצאים את עצמנו בו לעתים קרובות, לא יכול להיפתר על ידי נוסחה כלשהי. כל אחד מאיתנו צריך להחליט מה האיזון הנכון בין להיות אפקטיבי לבין להיות כן. אני מקווה שהאיזון הוא שניהם”^[27].

אחרי שה-IPCC יצר “קונצנזוס” סביב שינויי האקלים כדוקטרינה בלתי ניתנת להכחשה, החלו לקום יוזמות שנועדו למנוע בכל מחיר את “התרחישים המפחידים” ואת הקטסטרופה הצפויה.

האנליסט הבריטי דיוויד פלמינג, מנהל מרכז המחקר The Lean Economy Connection, העלה ב-1996 הצעה להקים ועדה בלתי תלויה שתקבע תקרה אפשרית לפליטת גזי חממה בבריטניה. לכל אחד מתושבי המדינה ייפתח חשבון אישי שבו מספר המציין כמות של גזי חממה שמותר לו לפלוט. כשאדם משלם על דלק או קונה כרטיס לאוטובוס, המספר בחשבונו יקטן ויתקרב לאפס (מצב שבו הוא ייאלץ לרכוש נקודות נוספות לחשבונו). כך הוא יחשוב פעמיים לפני שייסע ברכב או באופניים, וישקול האם לעלות על טיסה ארוכה לחופשה בניו יורק או על טיסה קצרה לחופשה ביוון^[28].

איימן עודה ממפלגת חד”ש הקומוניסטית שאימצה את המניפסט האקו-סוציאליסטי של ג’ואל קובל ומיכאל לוי | תמונה:Menahem Kahana/AFP via Getty Images

ארגון Carbon Sense Coalition באוסטרליה ערך רשימה של הצעות שמטרתן להשתמש בחוקי המדינה כדי לאלץ בכוח אנשים לשנות את התנהגותם, בשם מציאת פתרון להתחממות הגלובלית^[29]. ההצעות שהועלו כללו: איסור על שימוש בנורות ליבון, איסור על שימוש בבקבוקי מים מפלסטיק, איסור על החזקת מכוניות פרטיות באזורים מסוימים, איסור על הקמת שדות תעופה חדשים, איסור על הפקת חשמל באמצעות פחם, איסור על שימוש במערכות חשמליות לחימום מים, הנפקת נקודות פחמן לכל אדם (בדומה להצעה של פלמינג) ועוד.

הסכם פריז (2015) מאלץ את המדינות המפותחות להעביר 100 מיליארד דולר בשנה למטרת סיוע למדינות המתפתחות כדי שישפרו את מבנה האנרגיה והטכנולוגיה התעשייתית שלהן. ארה”ב לבדה צריכה לספק 75 אחוז מהסכום אף על פי ש-195 מדינות חתומות על ההסכם.

“עמידה בתנאי הסכם פריז והגבלות האנרגיה המכבידות שהוטלו על ארה”ב (הפחתה ב-26 עד 28 אחוז בפליטת גזי החממה, א”ל) עלולה לעלות לאמריקה באובדן של עד 2.7 מיליון משרות עד 2025”, אמר נשיא ארה”ב דונלד טראמפ ביוני 2017, על סמך נתונים של ארגון המחקר ^[30]NERA . “על פי אותו מחקר, עד 2040, עמידה בהתחייבויות שנעשו על ידי הממשל הקודם יצמצמו את היקף הייצור במגזרים התעשייתיים הבאים: נייר ירד ב-12 אחוז; מלט ירד ב-23 אחוז; ברזל ופלדה ירדו ב-38 אחוז; פחם… ב-86 אחוז; גז טבעי ירד ב-31 אחוז. העלויות למשק בשלב זה יתקרבו להפסד של 3 טריליון דולר בתמ”ג, ושל 6.5 מיליון משרות תעשייתיות, כאשר למשקי הבית ההכנסות ירדו ב-7,000 דולר, ובמקרים רבים אף גרוע מכך בהרבה”.

החל מ-2006 מפלגות שונות בארה”ב החלו לאמץ במצע שלהם תוכנית ירוקה (Green New Deal), רעיון שנתמך בנובמבר 2018 על ידי המפלגה הדמוקרטית עם תחילתו של קמפיין הבחירות בארה”ב (כמו גם בישראל על ידי “המחנה הדמוקרטי”). מטרת התוכנית היא לגדוע את ייצור האנרגיה באמצעים הנתפסים מזהמים ולעבור לייצור 100 אחוז מהאנרגיה באמצעות מתקנים של “אנרגיה מתחדשת” (רוח, מים, סולארי). קווין דאיארטנה (Dayaratna) סטטיסטיקאי בכיר במכון החשיבה “הריטג'” (Heritage Foundation) הגיע למסקנה, במחקר שערך, כי התוכנית הירוקה תגרום עד 2040 לעלייה של יותר מ-30 אחוז בהוצאות החשמל של כל משק בית בארה”ב, ולאובדן של כמיליון משרות בשנה. אולם השפעתה על הטמפרטורה תהיה בסופו של דבר זניחה^[31].

על גל “הקונצנזוס” של ההתחממות הגלובלית מעשה ידי אדם רכבו גם מספר קבוצות רדיקליות. בארה”ב אלה “המפלגה הקומוניסטית של ארה”ב”, “המפלגה הקומוניסטית המאואיסטית האמריקנית המהפכנית”, “החברה האקולוגית”, “הפועלים הסוציאליסטים” ועוד. הארגונים ארחו את “עצרת האקלים העממית” ואת “מצעד האקלים העממי” שכללו סיסמאות כגון: “שינוי השיטה, לא שינוי האקלים”, “הקפיטליזם הורג אותנו” ו”קפיטליזם הורס את הסביבה”^[32]. בישראל זו מפלגת חד”ש הקומוניסטית, שאימצה את המניפסט האקו-סוציאליסטי של ג’ואל קובל ומיכאל לוי – שני הוגי דעות מרקסיסטים. המניפסט טוען כי הבעיה הסביבתית נובעת מהמבנה הקפיטליסטי של המערב^[33].

אז נכון, הסביבה זקוקה להגנה. כולנו רוצים לחיות בעולם נקי. עם זאת, הצורך להגן על הסביבה צריך להיות מאוזן עם צרכי המין האנושי. הוא גם צריך להיות מעוגן בעובדות שקיים עליהן קונצנזוס אמיתי, ואינו צריך לשמש כמצע ליוזמות רדיקליות לשינוי שיטת הממשל.

פטרי טאאלאס (Petteri Taalas), ראש ארגון המטאורולוגיה העולמי (WMO) – אחד משני הארגונים שהקימו את ה-IPCC, ניסה להרגיע את הרוחות. לדבריו, אין ללכת לאף קיצוניות. גם אם הדוחות מעלים רעיונות מדאיגים, אין על קיצוני האקלים לבחור באופן סלקטיבי עובדות מדוחות הפאנל כדי שיתאימו לנרטיב שלהם. ב-6 בספטמבר הוא אמר כי “דוחות הפאנל נקראים [על ידי אנשים כאלה] כמו שקוראים את התנ”ך: אתה מנסה למצוא חלקים מסוימים או קטעים שבעזרתם תוכל להצדיק את דעותיך הקיצוניות. זה מזכיר קיצוניות דתית”. כדי למתן את הרוחות, הוא הוסיף כי “עלינו להישאר רגועים ולתהות מהו באמת הפתרון לבעיה הזאת. זה לא הולך להיות סוף העולם”^[34].

1. Atmospheric Carbon Dioxide and Aerosols: Effects of Large Increases on Global Climate, Science, 9 July 1971
2. Another Ice Age?, Time, 24 June 1974
3. www.denisdutton.com/cooling_world.htm
4. Intergovernmental Panel on Climate Change – IPCC
5. The authority of the IPCC First Assessment Report and the manufacture of consensus, National Communication Association, Chicago, November, 2009, Jean Goodwin
6. Frederick Seitz, “Major Deception on Global Warming,” The Wall Street Journal, June 12, 1996, https://www.wsj.com/articles/SB834512411338954000
7. Coverup in the Greenhouse? The Wall Street Journal, July 1996
8. An Open Letter to the Community from Chris Landsea (Resignation Letter of Chris Landsea from IPCC)
9. Climate Change: A challenge for public health, Committee on health, education, labor, and pensions, April 10, 2008
10. Zoë Corbyn, “Global Warming Wilts Malaria,” Nature, December 21, 2011, https://www.nature.com/news/global-warming-wilts-malaria-1.9695
11. Paul Reiter, “Malaria in the Debate on Climate Change and Mosquito-Borne Disease,” Hearing Before the Subcommittee on Global Climate Change and Impacts of the Committee on Commerce, Science, and Transportation, United States Senate, April 26, 2006
12. Global Warming: Be Worried. Be Very Worried, April 3, 2006
13. “Judge: Al Gore’s Nine Inconvenient Truths,” Metro News, October 10, 2007
14. Intergovernmental Panel on Climate Change (IPCC). Climate Change: 1995, 2001, 2007
15. Nils-Axel Mörner was head of the Paleogeophysics and Geodynamics department at Stockholm University in Sweden; past president of the INQUA Commission on Sea Level Changes and Coastal Evolution; leader of the Maldives Sea Level Project
16. Nils-Axel Morner, “Claim That Sea Level Is Rising Is a Total Fraud,” interview in EIR Economics, June 22, 2008
17. Climate Change: what do we know about the IPCC?, Mike Hulme and Martin Mahony, April 2010, p-11
18. Patrick J. Michaels and Robert C. Balling Jr., Climate of Extremes: Global Warming Science They Don’t Want You to Know (Washington, D.C.: Cato Institute, 2009), x–xiii
19. Judith A. Curry, “Statement to the Subcommittee on Space, Science and Competitiveness of the United States Senate,” Hearing on “Data or Dogma? Promoting Open Inquiry in the Debate over the Magnitude of Human Impact on Climate Change,” December 8, 2015, https://curryja.files.wordpress.com/2015/12/curry-senate-testimony-2015.pdf
20. “U. S. Senate Minority Report: More Than 650 International Scientists Dissent Over Man-Made Global Warming Claims. Scientists Continue to Debunk ‘Consensus’ in 2008,” U.S. Senate Environment and Public Works Committee Minority Staff Report (Inhofe), Dec 11, 2008, https://www.epw.senate.gov/public/_cache/files/8/3/83947f5d-d84a-4a84-ad5d-6e2d71db52d9/01AFD79733D77F24A71FEF9DAFCCB056.senateminorityreport2.pdf
21. Roy W. Spencer, Climate Confusion, 2008, 87
22. Roy W. Spencer, Climate Confusion, 2008, 91
23. U. S. Senate Minority Report: More Than 650 International Scientists Dissent Over Man-Made Global Warming Claims. Scientists Continue to Debunk ‘Consensus’ in 2008
24. Cirrus Disappearance: Warming Might Thin Heat-trapping Clouds, Science Daily, November 2007
25. “Heat Vent” In Pacific Cloud Cover Could Diminish Greenhouse Warming, Science Daily, March 2001
26. Nir J. Shaviv, “Celestial Driver of Phanerozoic Climate?” Geological Society of America Today 13, no. 7: 4–10, July 2003. https://www.geosociety.org/gsatoday/archive/13/7/pdf/i1052-5173-13-7-4.pdf
27. Don’t Bet All Environmental Changes Will Be Beneficial, APS.org, August\September 1996
28. Brother, Can You Spare a Carbon Credit?, February 24, 2008 in The Boston Globe and also at: rebeccatuhusdubrow.net
29. “The Sky is NOT Falling”, A submission to the Garnaut Climate Change Review from The Carbon Sense Coalition, January 2008
30. Donald J. Trump, “Statement by President Trump on the Paris Climate Accord,” The White House, June 1, 2017. https://www.whitehouse.gov/briefings-statements/statement-president-trump-paris-climate-accord/
31. The New Green Deal Would Not Help the Environment, You Tube, Crossroads with Joshua Phillip, September 2019
32. “Climate Movement Drops Mask, Admits Communist Agenda,” PJ Media, September 23, 2014. https://pjmedia.com/zombie/2014/9/23/climate-movement-drops-mask-admits-communist-agenda/
33. “לראשונה בעברית: המניפסט האקו-סוציאליסטי של ג’ואל קובל ומיכאל לוי”, אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, יולי 2019
34. הדברים נאמרו ב-6 בספטמבר למגזין Talouselämä magazine היוצא בפינלנד. הכותרת בפינית לחיפוש בגוגל היא: Ilmastoguru Petteri Taalas: Ilmastonmuutos ei ole vielä riistäytynyt käsistä, mutta keskustelu siitä on – ”Siinä on uskonnollisen ääriliikkeen piirteitä”

בתחילת 2017 ראיינו אדם בשם סטוארט וילסון מוויילס שעבד לפרנסתו בגביית כסף ממכוניות שעברו על גשר המוביל לעיר לונדון. וילסון החזיק בתואר ראשון בארכיאולוגיה, ומצא עבודה חלקית גם בארגון שהציע למתנדבים לחפור באתרים שונים בוויילס, בעקבות פניות של תושבים שדיווחו על ממצאים קטנים שהתגלו בהם.

יום אחד קיבל וילסון טלפון מאיכר בשם ג’ונתן שסיפר כי מצא חרסים בחלקת האדמה שלו. וילסון נסע לראות את החלקה המדוברת, ונזכר בתיאוריה מטורפת לחלוטין ששמע. אישה בשם ג’וליה טענה כי לאורך הדרך המובילה לחלקת האדמה של ג’ונתן מסתתרת עיר גדולה מימי הביניים בשם טרלק (Trellech), שארכיאולוגים מחפשים אחריה כבר 15 שנה באזור אחר לגמרי.

מתוך אינטואיציה החליט וילסון ליצור קשר עם ג׳וליה. יחד הם הגיעו לשדה של ג׳ונתן עם מכשיר המזהה קירות באמצעות ויברציות. “התחלנו לחפור בשדה”, הוא סיפר, “ולהפתעתנו גילינו פתאום קיר מימי הביניים וחרסים הקשורים אליו”. אבל כשפנה עם הממצאים לאוניברסיטה הפנו לו לחי קרה. המומחים באקדמיה היו בטוחים שווילסון מצא דבר זניח, וכי העיר המדוברת נמצאת, לפי עדויות היסטוריות, באזור אחר.

וילסון לא הרים ידיים. “הייתי משוכנע שיש שם משהו. היו לי קצת חסכונות ששמרתי למשכנתה ולקחתי גם הלוואה מהבנק”. הוא רכש את השדה הסמוך לזה של ג’ונתן, גייס צוות מתנדבים והחל לחפור. “זה היה סיכון גדול מאוד. כולם חשבו שהשתגעתי. אבל איך אימא שלי אמרה בצחוק? ‘גם אם לא תמצא שם כלום, זה מקום טוב לעשות בו פיקניק'”.

הסוף, כמו בכל סיפור טוב, היה שווילסון חשף את המבנים הראשונים של העיר טרלק. לפי תיעוד היסטורי, שכן בעיר הכוח הצבאי של ויילס. כשמלך אנגליה, אדוארד הראשון, הרחיב את שטח אנגליה הוא כבש את ויילס והשתמש בעיר טרלק ובכוח הצבאי שלה בתור בסיס ומקור אספקה. העיר הייתה המפתח להבנת ההיסטוריה של ויילס, הסביר וילסון. “זה כמו שנרצה ללמוד על רוסיה מבלי לדעת היכן מוסקבה נמצאת ומה יש בה. זה לא הגיוני. לכן הרגשתי שאני חייב לעשות הכול כדי לחשוף את העיר הזאת”.

סיפורו של וילסון הזכיר לי את מה שניסינו אנו לעשות במהדורה הזו. כדי ללמוד על מערכת החינוך העכשווית, לא יכולנו שלא לחפור עמוק בעברו ובמאמריו של מי שנחשב לאבי החינוך המודרני – ג’ון דיואי. מה שמצאנו יגרום לכם לחשוב שוב על הפילוסופיה הפרוגרסיבית שלו.

כדי ללמוד על האמנות המודרנית, לא יכולנו שלא לחפור בהיסטוריה של האנשים והקבוצות שייסדו אותה. בדרך זו גילינו כיצד היא הפכה מדבר שהקהל מתקשה לקבל, לאמנות לגיטימית ופופולארית.

כדי להבין את סיפור ההתחממות הגלובלית שמניע כעת את העולם, חפרנו בכרונולוגיה וחשפנו את הדמויות שיצרו את הסיפור הזה מלכתחילה. כך גילינו כי קיים פער גדול בין הקונצנזוס שתקשורת המיינסטרים מציגה לנו – לפיו העולם מתקדם אל עבר קטסטרופה, לבין המציאות בשטח.

גם דמותה של ז’אן דארק הייתה פאזל שרצינו לפתור – כיצד הצליחה נערה פשוטה בצרפת של המאה ה-15 לסחוף אחריה אלפי לוחמים גברים ולהוביל אותם לניצחונות.
אני מקווה שתיהנו מהקריאה. כמו תמיד, תוכלו למצוא בגיליון כתבות נוספות, בהן דעות וגיאופוליטיקה.

אני מאחל לכם קריאה מהנה

מבקר מסתכל על יצירה של אנדי וורהול, ציור באמצעות חוט, 1983 | תמונה:Adam Berry/Getty Images

אימם של פיטר וג’יין החליטה לקחת אותם לגלריה לאמנות מודרנית, לצפות בתערוכה בשם “המוות של המשמעות”. “האם אמנות היא דבר יפה?” שאלה ג’יין בכניסה. “יופי זה לא דבר חשוב”, ענתה האמא, והם נכנסו אל החדר הראשון.

בכניסה לחדר התבונן פיטר בציור שתלוי על קיר ואמר: “אני יכולתי לצייר את זה”. “אבל לא ציירת את זה”, השיבה האימא והובילה את ילדיה לחדר אחר. אבל בחדר לא היה כלום. פיטר וג’יין הרגישו מבולבלים. “אין כלום בחדר הזה כי אלוהים מת”, הסבירה האם לילדיה. “אוי ואבוי”, אמר פיטר.

בחדר הבא הם ראו בלון ענק בצורה של חיה, כמו שעושים בימי הולדת – יצירה של האמן המפורסם ג’ף קונס. “אני רוצה לשחק עם הבלון הזה”, אמר פיטר. “רק יזמי הון סיכון יכולים לשחק עם הבלון הזה”, השיבה האם. בחדר הבא ציפתה לפיטר הפתעה – ואגינה גדולה. “זאת ואגינה גדולה”, הוא אמר ואימא הסבירה ש”ואגינות גדולות הן פמיניסטיות”. פיטר חש מפוחד. “שקית הזבל הזאת מסריחה”, הצביעה ג’יין על היצירה שמולה. “זה הסירחון של התדרדרות הציוויליזציה המערבית שלנו”, השיבה האם.

“הרבה עבודות שם בחוץ מנסות להיראות מעניינות או אינטלקטואליות, כשלמעשה הן די ריקות ושטחיות”, הסבירה הקומיקאית הבריטית מרים אליה ^[1](Elia), שחיברה את הדיאלוגים עבור ספר הילדים-מבוגרים שכתבה ^[2](We go to the Gallery” (2015″.

שרל ה-10 מחלק פרסים בסלון הרשמי של האקדמיה (פרונסואה ג’וזף היים) | תמונה: CC-Public Domain

אליה אינה הקול היחיד המעלה את הבעייתיות ביצירות האמנות העכשוויות. ברשתות החברתיות ניתן לראות מגמה של ריבוי סרטונים ופוסטים התוהים האם יתכן שהאמנות המודרנית היא הרבה אורות וצלצולים. האמן רוברט פלורקזק (Robert Florczak) החליט לערוך לתלמידיו, בוגרי אוניברסיטת סן פרנסיסקו לאמנות, מבחן מיוחד. הוא הציג בפניהם ציור של ג’קסון פולוק וביקש שינתחו את הציור ויסבירו מדוע הוא טוב. התלמידים הציגו תשובות מנומקות ואינטלקטואליות, רק כדי לגלות שהציור שהוצג בפניהם היה קלוז אפ של סינר הציור של פלורקזק. “אני לא מאשים אותם”, אמר המרצה בסרטון שהוקלט עבור ערוץ ^[3]Prager University. “קרוב לוודאי שהייתי עושה אותו דבר. כמעט בלתי אפשרי להבדיל בין שניהם”.

חידונים דומים שרצים ברשתות החברתיות מבקשים מהציבור לזהות איזה מהציורים צויר על ידי ילד ואיזה צויר על ידי אישיות מוכרת. באחד הסרטונים^[4] רואים אדם היוצא לרחוב עם ציור שצייר ילד, ומבקש מעוברי אורח להגיב על “היצירה”. מרבית האנשים שנעצרים מתייחסים לנושא ברצינות ומנתחים את הציור מתוך כבוד לאמן המדומה, רק בגלל שנאמר להם כי מדובר באמנות אמיתית.

אמנות מהסוג הזה שולטת כיום בשוק האמנות, נבנו עבורה מוזיאונים והיא אף מקבלת מקום של כבוד במקומות שנחשבו פעם קלאסיים (כמו הלובר). בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות (ואני יודעת כי הייתי פעם אחת מהם) מסתובבים בגלריות ובמוזיאונים כמביני דבר, ומוצאים הסבר הגיוני ליצירות. הם קראו את הספרים הנכונים, למדו להעריך את האמנים, ועולמם המחשבתי כולל חוקים רציונליים שרק מומחים כמותם יכולים להבין.

איך הגענו למצב שבו כדי להעריך יצירות אמנות צריך לעבור הכשרה מיוחדת? והאם האמנות באמת מצדיקה את התהילה לה זכתה או שאולי אותם פילוסופים וחוקרים שזועקים: “המלך הוא עירום”, למעשה צודקים?

איך הכול התחיל

האמן ג’וטו די בונדונה עמד והתבונן בפרסקאות שצייר בקפלה סקורבני, בפדובה שבאיטליה והיה די מרוצה. אלו לא היו עוד ציורים יפים, הנושאים לא היו חדשים וגם לא הדמויות המתוארות, אבל ב-1305 הוא עשה היסטוריה. עד לאותם ימים אמנים ציירו דמויות שטחיות בשני ממדים. ג’וטו הכניס ממד שלישי לציור. הוא צייר את הפנים, את התנועות וההבעות מתוך התבוננות, הקפיד ליצור קפלים בבגדים ולהעניק להם צורה ומשקל. ואם זה לא היה מהפכני מספיק, ג’וטו החליט גם ליצור אשליה של חלל ונפח והשתמש בכלים של פרספקטיבה שחיברה את האלמנטים בחלל.

האמנות של ג’וטו הייתה יריית פתיחה לסדרה של שיפורים שהתרחשו בשנות הרנסנס בציור. האמן ההולנדי יאן ואן אייק שִכְלל את השימוש בצבעי שמן; אמנים כמו קארווג’ו התמחו בשימוש עדין ומדויק באור ובצל; ודה וינצ’י ומיכלאנג’לו פרצו דרך בציור אנטומיית הגוף והפרספקטיבה של החלל.

הסלון הרשמי באקדמיה שבלובר 1787 (פייטרו אנטוניו מרטיני) | תמונה: CC-Public Domain

אמנים כמו רפאל חיפשו לייצג את השלמות, את היופי ובמיוחד את האלוהי בציוריהם (באמצעות סצנות דתיות, מיתולוגיות). הם הבינו שכדי לעשות זאת הם צריכים להתמקצע ולחפש אחר דרך ויזואלית מעולה שתאפשר להם לבטא את הרעיונות הגבוהים ששאפו אליהם. היכולות הביצועיות והאמנותיות הגיעו לשיאן.

בסוף המאה ה-16 החלה החברה להשתנות ואיתה גם האמנות. עם פיתוח הדפוס ועליית מעמד הביניים, ציורים המתארים סצנות היסטוריות וחברתיות החלו לככב בציור, אך היררכיה מסוימת שהייתה קשורה לאלוהי נשמרה. ה”אקדמיה” הצרפתית (האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול)^[5] שנוסדה על ידי לואי ה-14 ואירחה אמנים גדולים מאותה תקופה, שימרה וחיזקה את ההיררכיה הזאת. קטע מההקדמה שכתב ההיסטוריון והארכיטקט אנדרה פליביאן בקובץ מאמרים של האקדמיה מ-1667 מעיד על כך^[6]: “זה שמצייר נופים בצורה מושלמת הוא מעל זה שרק מצייר פירות, פרחים או קליפות. זה שמצייר בעלי-חיים חיים מוערך יותר מאלו המייצגים רק דברים מתים וחסרי תנועה; וכמו שדמות האדם היא עבודתו המושלמת ביותר של האלוהים על פני הארץ, זה שמנסה לחקות את האל באמצעות ציור דמויות אנושיות, מצוין הרבה יותר מהאחרים”.

ארוחת בוקר על הדשא – הציור של אדוארד מאנה שעורר שערוריה ב”סלון הדחויים” | תמונה: CC-Public Domain

וההיררכיה המשיכה: “צייר שרק מצייר דיוקנאות, עדיין לא הגיע לשלמות הגבוהה של האמנות, ואינו יכול לדרוש את הכבוד שקיבלו המלומדים ביותר. לשם כך עליו לעבור מ[ציור של] דמות אחת לייצוג של כמה קבוצות; הוא צריך לעסוק בהיסטוריה ובאגדה; עליו לייצג מעשים גדולים כמו היסטוריונים, או נושאים נעימים כמו משוררים; ואם רוצים לעלות גבוה יותר, צריך להשתמש בקומפוזיציות אלגוריות, לדעת כיצד להסתיר תחת מעטה האגדה את סגולותיהם של אנשים גדולים, ואת התעלומות הגבוהות ביותר”.

עם סיום המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 והתערערות החברה ההיררכית, החלה להתערער באופן טבעי גם ההיררכיה בציור. האמנים יכלו לבחור באיזה ז’אנר הם יציירו והאקדמיה שהקים לואי ה-14 נסגרה. למרות זאת, ציורים המבטאים היסטוריה ואלגוריה המשיכו לבלוט בסלונים הרשמיים, ככל הנראה עקב הביקוש אליהם בכנסיות, במבנים רשמיים ובמוזיאון ורסאי. בתוך כך החלו להתבלט זרמים באמנות שביטאו את התפיסות שלאחר המהפכה. הזרם ה”נאו-קלאסי” הציג את ערכי צרפת של אחרי המהפכה, ובחר לתאר אותם בסגנון קלאסי שהושפע מאוד מתרבויות יוון ורומא. זרם אחר, “הנטורליזם”, רצה לייצג באמנות ובספרות את “המציאות האובייקטיבית” – זאת הנראית בעין וניתנת להוכחה על ידי המדע. האמנים בזרם זה טענו שהם רוצים לצייר את הטבע “כמו שהוא”. הם בחרו בסצנות של איכרים, אנשים עובדים ועניים, וגם אנשים מהמעמד הבינוני בעיר או בכפר בזמן העבודה ובשעת מנוחה, ובזמן שהם מתפללים. אולם הציורים לרוב לא כללו כל היבט רוחני.

“התרשמות, זריחה”, קלוד מונה, 1873, אימפרסיוניזם | תמונה: CC-Public Domain

זרם הרומנטיזם שעלה גם הוא באותה תקופה, שם דגש על רעיונות אחרים שהציפו את החברה באירופה באותם זמנים – רגשות הפרט והאינדיבידואליות. הרומנטיזם הגיע בהמשך לרעיונות של תנועת ההשכלה, אבל גם למשבר שהפילוסוף פרידריך ניטשה ידבר עליו כמה עשורים לאחר מכן – “מות” האלוהים. הציורים הרומנטיים הציגו טבע כדרך לתאר את המתרחש בתוך האדם – את רגשותיו ואהבותיו.

מאדאם סזאן בשמלה אדומה, פול סזאן 1890, סזאן משחרר את הצבע מהציור | תמונה: CC-Public Domain

היסטוריונים רבים טוענים שהאירוע המשפיע ביותר על התפתחותה של האמנות המודרנית במאה ה-19, היה המצאת הצילום. ההיסטוריון הצרפתי ז’אן לואי הרואל (Jean-Louis Harouel) מתאר בספרו ^[7](La Grande Falsification (2009 את הצילום כ”אירוע” לא קל שנכפה על האמנים. הוא מסביר שעד 1850 ציירים רבים התפרנסו ממכירת פורטרטים בשלל גדלים. אך מאז כניסת הצילום האדם הממוצע העדיף לרכוש תצלום ואמנים רבים פשטו רגל. היו אף אמנים שהפכו לצלמים. אמנים שלא נפגעו מהשתלטות הצילום על עולם האמנות היו אמנים בעלי שם ומוניטין שהמשיכו לעבוד עבור החברה הגבוהה. החשובים ביותר שבהם היו חברים ב”אקדמיה של האמנויות היפות” (Academie des Beaux (Arts שקמה לאחר המהפכה. “החלק העשיר והתרבותי יותר של החברה הזמין את שירותיהם של צלמים […] אך הוא לא הסתפק בזה. הוא בו בזמן המשיך להזמין מאמנים בעלי שם פורטרטים בצבעי שמן בפורמטים גדולים”, כותב ההיסטוריון הרואל.

ב-1880 החל הצילום להחליף גם את ציורי הטבע. “מה הטעם לבצע ציור שדומה למציאות, אם אפשר ליצור תמונה מציאותית בלחיצת כפתור?” תהו הציירים, שהחלו לתהות האם קיימת טכניקת ציור שהצילום לא יוכל להתחרות בה. התשובה הייתה בדמות התרחקות מכוונת מהייצוג המדויק של המציאות, כפי שנהגו לצייר עד אז. “ההתנתקות הזאת מהפיגורטיביות של האנשים ושל הדברים יצרה שבר בלב המקצוע הזה שנקרא צייר”, כותב הרואל.

ואז הגיע קורבה

ארתור פונטינן (Arthur Pontynen), פרופ’ לאמנות מאוניברסיטת ויסקונסין, מבין את ההיסטוריה מעט אחרת. בראיון שערכתי איתו הוא טען כי עוד לפני שהצילום הפך לאופנה, מטרתה של האמנות כאמצעי להגיע ליופי ולאמת השתנתה עקב תיאוריות פוליטיות שנכנסו לחברה. והאמנות נהייתה חברתית ופוליטית יותר. “ב-1848 פרסם קרל מרקס את המניפסט הקומוניסטי, שבו קבע כי ההיסטוריה היא היסטוריה של מאבק, והמאבק הזה מושתת על מעמדות כלכליים. שנה אחר כך, האמן גוסטב קורבה (1877-1819) צייר את שוברי האבנים”, כותב פונטינן בספרו ^[8](For the Love of Beauty” (2006″. “הציור מתאר ילד צעיר וגבר זקן העוסקים בעבודת כפיים לאורך הדרך […] המסר של הציור ברור: הילד הצעיר והגבר המבוגר הם קורבנות של חברה לא צודקת. אף אחד לא צריך לעבוד בעבודה כזאת. הציור מנסה לספק הבנה אובייקטיבית לחוסר צדק, ופרובוקציה לשנות את העולם”.

“שוברי האבנים” הוא רק אחד מהציורים המפורסמים של קורבה העוסקים במעמדות. ציור מפורסם אחר הוא “שלום אדון קורבה” המתאר פגישה של האמן והפטרון שלו כשווים. לאחר שכמה מציוריו נדחו מהסלון הרשמי של האקדמיה לאמנויות יפות, הוא החליט ב-1855 לערוך תערוכה משלו, שנשאה את שם הסגנון שהוביל: “הריאליזם”. קורבה גם החל לצייר ציורים אירוטיים שעוררו סערה, כמו “מקורו של העולם” שבו מוצג לראווה איבר המין הנשי, ו”הנמות” המתאר שתי נשים במיטה. הוא הכריז על עצמו כאדם חופשי, ונטען נגדו כי היה אנרכיסט. ב-1871 הוא הצטרף ל”קומונה הפריזאית” שהונהגה על ידי מהפכנים קומוניסטים, ניפצה מבנים היסטוריים ברחבי פריז, שרפה חנויות והשתלטה לתקופה קצרה על העיר. תפקידו של קורבה בקומונה היה לארגן את “הפדרציה של האמנים” (בין 300 ל-400 ציירים, פסלים ואדריכלים). מטרתה הייתה לחולל שינוי בעולם האמנות הקיים. בפגישה שניהל הוא הציע שהמוזיאונים (“הלובר” ו”הלוקסמבורג”) שנסגרו בעקבות ההפיכה של הקומונה ייפתחו מחדש עם כמה שינויים רדיקליים. הוא גם קרא לפירוק מוסדות האמנות המפורסמים באירופה: בית הספר לאמנויות יפות בפריז, בית הספר ברומא, בית הספר באתונה ועוד^[9]. לפני שהספיק לממש את תוכניותיו התפרקה הקומונה והוא נידון לשישה חודשי מאסר.

עלייתם של הדחויים

שנים מספר לפני שהקומונה הפריזאית כבשה את פריז, התחולל אירוע חשוב נוסף. ב-1863, ועדת הסלון הרשמי שהתקיימה תחת מלוכתו של נפוליאון השלישי, סירבה ל-60 אחוז מהציורים שהוצגו בפניה (3,000 מתוך 5,000), בהם עבודות של אדוארד מאנה, קאמי פיסארו וגוסטב קורבה. האמנים וחבריהם התלוננו בפני הקיסר נפוליאון השלישי שהקריטריונים של הוועדה מחמירים מדי. למרות טעמו המסורתי של הקיסר, הוא החליט לקבלם, אבל בתנאי מסוים. “תלונות רבות הגיעו אל הקיסר בנושא עבודות אמנות שנדחו על ידי ועדת התערוכה”, נכתב בהודעה שפרסם, “הוד מעלתו, שרצונו הוא לתת לציבור לשפוט את הלגיטימיות של התלונות האלו, החליט שהעבודות שנדחו יוצגו בחלק אחר ב-^[10] “Palace of Industry”- שזכה לכינוי “סלון הדחויים”.

אלפי מבקרים ביקרו ב”סלון הדחויים” שהיה “מושא לבדיחות אכזריות בעיתונות”, נכתב במאמר ב”אתר הארכיונים הלאומי של צרפת”^[11]. “רוב הציורים הדחויים הם גרועים”, ציין עיתון La Revue Francaise. העיתונאי והסופר אמיל זולה דיווח שהמבקרים דחפו כדי להיכנס לגלריות הציורים שהתמלאו בצחוקם של הצופים. אך הוא דווקא בירך על התערוכה, ובמיוחד הגן על ציורו של מאנה. הציור “ארוחת בוקר על הדשא”, של אישה יושבת עירומה בפיקניק לצד גברים בברטים ומיישירה מבט לצופה, הוליד סקנדל. ציור אחר של מאנה, שנחשב לשערורייתי באותה תקופה, היה “אולימפיה”, שבו מוצגת אישה עירומה בתנוחה קלאסית אך עם מבט פרובוקטיבי (הפרטים בתמונה מעידים שמדובר ביצאנית של המעמד הגבוה). מאנה שאב השראה מקורבה המהפכן ונחשב לראשון שגם התחיל להתנתק מהמסורת הפיקטורלית. אף על פי שצייר בצורה פיגורטיבית, ציוריו נעשו בשני ממדים בלבד והוא נפרד מהרצון לצייר את המציאות כפי שהיא.

מתוך תערוכה של פיקאסו ברומא | תמונה: Alberto Pizzoli/AFP via Getty Images

ב-1874 נולד זרם חדש – “אימפרסיוניזם” – על שם ציור של האמן קלוד מונה שהוביל אותו. הסגנון האימפרסיוניסטי רצה ללכוד את הרגע החולף, עסק בעיקר בצורה ובאור, באימפרוביזציה ובספונטניות ולא בנושא. הסלון הרשמי דחה את האימפרסיוניסטים שהחלו לארגן תערוכות בעצמם. בתערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה, ב-1874, השתתף גם האמן פול סזאן. עם השנים גיבש סזאן סגנון שונה מהמודרניסטים האחרים. הוא “שחרר” את הצבע מהצורה ונתן לו קיום וביטוי עצמאי. הצבע הפך להיות האמצעי ליצירת עומק ופרספקטיבה בציור, לעומת הציור המסורתי שבו נעשה שימוש באור ובצל. הצבע היה גם עבור האמן דרך לבטא את רגשותיו. סזאן סלל דרך לאמנים כמו פול גוגן ו-ווינסנט ואן גוך שנקראו מאוחר יותר פוסט-אימפרסיוניסטים. הוא גם היווה השראה לזרם הפוביזם והקוביזם.

ברגע שהתערוכות העצמאיות נפתחו לציבור הרחב גברה ההתעניינות בהן. “פעם, רק כמה סקרנים היו שם”, כתב אמיל זולה. “כעת, כל העם מגיע […] הם מחפשים רק את הנושא, את עניין הסצנה, את שעשוע העין, מבלי לעצור אפילו לרגע ולחשוב על תכונות הציור, מבלי לחשוד אפילו בכישרונם של האמנים”^[12].

עם זאת, זולה עדיין חזר וכתב בכמה ממכתביו כי יש “לחנך” את הציבור כדי שיוכל להבין את האמנות האוונגרדית. “אם הציבור היה מקבל חינוך אמנותי טוב […] אני מבטיח שהסלון היה מקום של התעלות נפש ציבורית, ושהמבקרים לא היו יכולים לבקר בשני אולמות מבלי להיות חולים משמחה”, הוא כתב^[13].

מתוך שתי תערוכות של פיקאסו, בשנגחאי | תמונה: STR/AFP via Getty Images

אט אט החלה להיווצר דמותו של האמן המודרני, כפי שתיאר הסופר והעיתונאי טום וולף בספרו (The Painted word” (1975″: “עני, אבל בעל נפש חופשית, איש פשוט השואף להיות חסר מעמד, לנתק את עצמו לנצח מהקשרים של הבורגנות החמדנית והצבועה […] להסתכל על העולם באופן שלא יכלו לראות קודם, להיות גבוה, לחיות נמוך, להישאר צעיר לנצח – בקיצור, להיות בוהמי”.

בסוף המאה ה-19 הציפו את רחובות אירופה סגנונות נוספים: סימבוליזם, ארט נובו, פוביזם ועוד. “הצייר או הפסל היה עושה עבודות שבלבלו או הפריעו לחזון הבורגני הנעים של המציאות”, כותב וולף. ולמרות זאת, ממניעים עסקיים, האמן לא התרחק יתר על המידה מהבורגנות. כשהסצנה האמנותית עברה לניו-יורק זה כבר הפך לסוג של טקס מוכר. האמנים היו חושפים את עבודותיהם רק למעגליהם הקרובים, כאילו לא אכפת להם משום דבר אחר, עד שהגיע הזמן בשנה שבו אנשי הגלריות והמוזיאונים “הבורגנים” היו “יורדים” מהשדרה החמישית והאמנים קיוו שהם יבחרו בעבדותיהם.

וולף טוען ש”משחק החיזור” הזה בין האמן למעגל שמימן אותו קבע איזה אמן יבלוט ומהי אמנות טובה. לא “הציבור” קבע זאת. “הציבור, שמספרו מצוין בדוחות השנתיים של המוזיאונים, כל אותם סטודנטים ואוטובוסים מאורגנים, וכל אותם אימהות ואבות ואינטלקטואלים אקראיים… בכל הקשור להצלחה אמנותית, אלה רק תיירים, מחפשי חתימות, בוהים וצופי תהלוכות. האמנות מוצגת לציבור כעובדה מוגמרת”.

אחד האמנים שידעו לשחק את משחק החיזור הזה, טוען וולף, הוא האשף הבלתי מעורער של האמנות המודרנית – פבלו פיקאסו. “פיקאסו לא התחיל בלהיות פיקאסו, בעולם האמנות או בעיתונות, עד שהתקרב לגיל 40 וצייר את התפאורה של הבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב (Diaghilev) בלונדון ב-1918 […] פיקאסו, שפעם חי בעליית גג אגדית וצייר בלילה עם מכחול ביד אחת ונר בידו השנייה – אותו פיקאסו התארח כעת במלון ‘סאבוי’, תפר לעצמו בגדים ברחוב בונד ובסביבתו, הלך לכל המסיבות הטובות ביותר (והמסיבות מעולם לא היו טובות יותר), אורגנו לכבודו תערוכות מתוקשרות של ציוריו, והוא הפך לאריה חברתי – והוא גם נשאר כזה”.

פיקאסו החדש חזר לפריז, עם בגדים יפים, כובעים גבוהים וידע כעת מי הקהל האמיתי שלו. וולף טוען שבזכות אמנים כמו פיקאסו, שהיו שחקנים דומיננטיים במשחק החיזור הזה, האמנות המודרנית הלכה ופרחה. ועשתה את דרכה לניו יורק.

מקימים מוזיאון

כשמבקר האמנות האמריקני הנודע קניון קוקס (Kenyon Cox) ביקר בתערוכה בשם Armory show שנערכה ב-1913 בניו יורק, ובה הוצגו עבודותיהם של מאטיס, פיקאסו ואחרים^[14], הוא כתב: “הדבר הזה אינו מבדר, זה שובר את הלב ומחליא”^[15]. רויאל קורטיסוז (Royal Cortissoz) שכתב לניו יורק הראלד טריביון הוסיף: “אני לא מאמין במודרניזם בגלל שהוא נראה לי מקל על החוקים היסודיים ודוחה את מה שאני מאמין שהיא תפקידה של אמנות – היצירה של יופי”^[16].

בספר “הקדמה לביקורת האמנות”^[17] מוסבר כי מרבית ספרי ההיסטוריה של האמנות נכתבו מנקודת מבט מודרנית, ולכן בחרו להשמיט את הביקורות של המבקרים הקונסרבטיבים. “אחת הסיבות שבגללן רוב ההיסטוריות שמוקדשות לביקורות מדלגות על התקופה הזאת, היא משום שהקולות החזקים ביותר באמנות האמריקנית בתחילת המאה ה-20 היו אלו של מבקרים קונסרבטיביים”, כותב מחבר הספר, קר יוסטון (Kerr Houston), מרצה באוניברסיטת מרילנד לאמנות.

Armory show, ,1913 ניו-יורק, החדר הקוביסטי | תמונה: CC-Public Domain

בכל מקרה, הביקורות שהושמעו לא עצרו את האמנים המודרניים, שב-1929 אף זכו למוזיאון עצמאי וחדש: “מומה” (MoMa) בניו יורק. המוזיאון לא נוסד על ידי בוהמיים אלא על ידי ג’ון ד. רוקפלר ג’וניור ביחד עם משפחות נוספות מהחברה הגבוהה. “כשהמומה נפתח לראשונה בגלריה של שלושה חדרים, בנובמבר 1929, האמנות המודרנית נתפסה על ידי הציבור האמריקני כמו, פחות או יותר, שרטוטים של משוגעים מנוונים”, נכתב בניו יורק טיימס^[18]. “אבל אלפרד ה. באר ג’וניור, המנהל המייסד של המוזיאון, היה מאוהב בפיקאסו ובחבריו וראה בהופעה של הקוביזם משהו שווה ערך להמצאת נורת הליבון. בעשורים לאחר מכן הוא הרכיב אוסף שהפך את המוזיאון למאגר ייחודי של יצירות מופת אוונגרדיות”.

כדי להנגיש את היצירות, האמנים לא רק יצרו אלא גם הסבירו את יצירותיהם. הם שמו דגש על תיאוריה. ראו זאת במיוחד אצל אמנים שעסקו במופשט כמו וסילי קנדינסקי, פיט מונדריאן ו-וולדימיר מלביץ’ אבל גם בסגנונות אחרים. “כל תנועה חדשה, כל ‘איזם’ באמנות המודרנית, היה הצהרה של האמנים שיש להם דרך חדשה ‘לראות’, [דרך] ששאר העולם (כלומר הבורגנות) לא יכול היה להבין”, כותב וולף.

וולף, הרואל, וגם מושבעי אמנות מודרנית, מסכימים כולם שאלה היו הרבה יותר מסתם תיאוריות. אלו היו תיאוריות שהפכו ללב היצירה. בלעדיהן, היצירה עצמה לא הייתה מובנת ולא הייתה מחזיקה. “מה שבסופו של דבר מבדיל בין קופסת ברילו (Brillo Box שהאמן אנדי וורהול בחר להציג כאמנות, מ”מ) לבין יצירת אמנות היא תיאוריה מסוימת”, כתב הפילוסוף פרופ’ סטיפן דיוויד רוס מאוניברסיטת בינגהמטון בניו יורק, בספרו
^[19](Art and Its Significance (1994. וכך, עם התפתחות האמנות המושגית, מה שנותר מיצירת אמנות הייתה התיאוריה.

באותה תקופה החלה לפעול במוסדות האקדמיה האמריקניים קבוצת אינטלקטואלים מבקרי חברה ואמנות, שהיו מוכרים בשם “אסכולת פרנקפורט”, בהם הפילוסוף תאודור אדורנו וזיגפריד קראקאור (Kracauer). אנשי אסכולת פרנקפורט הציעו ממד חדש ונוסף לביקורת האמנות האמריקנית. “הכלי האנליטי החדש שבו הם השתמשו היה התיאוריה המרקסיסטית”, כותב יוסטון בספרו “הקדמה לביקורת האמנות”^[20].

עוד באירופה פיתחו חברי אסכולת פרנקפורט את “התיאוריה הביקורתית” שנשענה על הרעיון המרקסיסטי שכדי להחדיר לחברה רעיונות חדשים יש לפרק את המושגים ואת האמונות הקיימים. בתיאוריות האמנות הן ראו את אחד הכלים לעשייה של זה. הם החלו לכתוב מאמרים שתמכו במה שעשתה האמנות המודרנית ש”פירקה” ו”התנערה” מהמסורתי ו”המיושן”, מבלי שהציעו אלטרנטיבה אחרת. הם חדרו לאוניברסיטאות והחלו לתת קול ובמה לאמנים, ולחנך אמנים חדשים לאותה חשיבה ביקורתית. פעילותם סייעה ליצור תנועות פוסט מודרניות באמנות הפלסטית כמו המינימליזם והפופ ארט שהתחילו בשנות ה-50, האמנות הקונספטואלית שפרחה בשנות ה-60, והדה-קונסטרוקטיביזם (השובר את המוסכמות הקודמות) שהתחיל בשנות ה-80. למעשה כתביהם ממשיכים להשפיע על מוסדות האמנות עד היום.

“המרקסיזם יצר בחברה את האשליה שבאמצעות הריסה של מה שלא מושלם, אפשר לפנות מקום למה שמושלם”, אמר לי בריאיון ב-2017 הפילוסוף הבריטי רוג’ר סקרוטון. “אבל למעשה, הוא פינה מקום להרס. זה כל מה שהוא עשה”.

עם כל זאת, הציבור האמריקני, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, עדיין לא אהב ואפילו תיעב את האמנות המודרנית. עובדה לכך היא תערוכה שאורגנה ומומנה על ידי מחלקת המדינה האמריקנית ב-1947. תערוכה נודדת בעולם בשם “קידום האמנות האמריקנית” שנתקלה בהתנגדות ובזעם רב בקרב הציבור. הנשיא טרומן סיכם את הדעה הרווחת כשאמר: “אם זאת אמנות, אז אני הוֹטֶנְטוֹטִי” (בן לעם נוודים ורועי צאן), כותבת ההיסטוריונית והעיתונאית פרנסיס סטונור סאנדרס ^[21](Frances Stonor Saunders).
חבר קונגרס אחר הצהיר: “אני רק אמריקני מטומטם ששילם מיסים המאפשרים לממן זבל מסוג זה”. בעקבות זאת, הסיבוב העולמי של התערוכה בוטל.

למרות זאת, אמנים כמו ג׳קסון פולוק, מארק רות׳קו ו-וויליאם דה קונינג שהובילו את זרם “האקספרסיוניזם המופשט”, הפכו בתוך מספר שנים לשם דבר בקהילה הבין-לאומית, וניו יורק החלה להחליף את פריז כבירת האירועים והתערוכות. התחושה הייתה טובה ומעצימה, של קהילה אינטלקטואלית בועטת ויוצרת שקמה ב״תפוח הגדול״. האמנים הצליחו כלכלית והגלריות והמוזיאונים שגשגו. ציור של ג׳קסון פולוק נמכר בסוף שנות ה-50, לאחר מותו בתאונת דרכים, ב-30 אלף דולר – סכום חסר תקדים לאמנות עכשווית באותה תקופה.

ההיסטוריונית פרנסס סטונור סאונדרס ישבה בסוף שנות ה-90 באחת הספריות הגדולות של לונדון וניסתה להבין מה גרם לאמנים האלה להתבלט, למרות שהציבור לא קיבל את אומנותם. היא קראה מאות מאמרים בניסיון להבין איך צמחה ושגשגה האמנות המודרנית. תוך כדי חיפושים היא נתקלה במאמר שכותרתו משכה את תשומת ליבה: “אקספרסיוניזם מופשט – נשק של המלחמה הקרה”^[22].

סאונדרס גילתה שבמשך 20 שנה, בין שנות ה-40 לשנות ה-60, שירות הביון האמריקני – הסי-איי-איי – דחף ומימן באמצעות קרנות ועמותות שונות את האמנים האמריקנים ואת האמנות המודרנית ברחבי העולם. הארגון הקים מחלקה ייעודית “לתרבות ואמנות” ועמד מאחורי אלפי ספרי אמנות, בתי ספר לאמנות, מגזינים, ועידות, קונצרטים, תערוכות וסמינרים. מדוע? הוא ראה באמנות המודרנית כלי במלחמה הקרה שניהל נגד הסובייטים. הרעיון היה להוכיח שארה”ב מקדשת את חופש הביטוי ואינה קובעת מה אסור או מותר לכתוב, לומר או לצייר. במאמץ השתתפו בעלי הון. לאמנים ולמשתתפים לא היה מושג מי עומד מאחורי היוזמה הזאת.

לסיכום, ההיסטוריה של האמנות אמנם מורכבת וארוכה, אבל לאורכה שזורים קווי מתאר בולטים וברורים המאפשרים להבין כיצד התחלנו לראות בהשפרצה של צבעים על דף את פאר היצירה. היא גם מאפשרת לתהות האם האמנות המודרנית הצליחה בזכות חיבור חזק שהיה לציבור עם מה שהוצג, או בזכות בימוי מוצלח, תסריטאים מוכשרים ושחקנים טובים ממש. משהו חשוב לחשוב עליו.

1. Corinne Magazine, 25.3.2014
2. הקטעים שהוצגו אוחדו מתוך הספר: We Go to the Gallery (Dung Beetle Reading Scheme 1a), 2015
3. Why is Modern Art so Bad?, prageru.com, September 2014
4. Why Is Modern Art so Bad? With Will Witt, You Tube, PragerU, September 2019
5. Académie royale de peinture et de sculpture
6. Préface, dans Félibien et alii, Conférences de l’Académie royale de peinture et de sculpture, pendant l’année 1667, Paris, F. Léonard, 1668
7. La Grande Falsification : l’art contemporain, 2009
8. For the Love of Beauty: Art History and the Moral Foundations of Aesthetic Judgment, 2006
9. (Milza, Pierre (2009). L’année terrible – La Commune (Mars–Juin 1871.
10. Published in Le Moniteur on 24 April 1863. Cited in Maneglier, Hervé, Paris Impérial – La vie quotidienne sous le Second Empire, p. 173
11. France Archives https://francearchives.fr/fr/commemo/recueil-2013/40063
12. www.cahiers-naturalistes.com/Salons/23-05-81.html
13. www.cahiers-naturalistes.com/Salons/07-05-66.html
14. The 1913 Armory Show, You Tube, Byron Caplan, August 2013
15. Brown, The Story of the Armory Show, 159
16. Morgan, Keepers of Culture, 82
17. An Introduction to Art Criticism: Histories, Strategies, Voices 2012
18. Backstage at the Modern, Behind the scenes of the Museum of Modern Art’s reinvention, October 9, 2019
19. Art and Its Significance: An Anthology of Aesthetic Theory, Stephen David Ross
20. An Introduction to Art Criticism: Histories, Strategies, Voices, 2012
21. Modern art was CIA ‘weapon‘, Independent.co.uk, Frances Stonor Saunders, October 1995
22. Eva Cockcroft, Abstract Expressionism, Weapon of the Cold War, 1974 https://msu.edu/course/ha/240/evacockroft.pdf

אדם נכנס לבית חולים כדי שיקטעו לו את רגלו השמאלית החולה, ומתעורר ומוצא שקטעו לו את רגל ימין הבריאה. בתרחיש האימה הזה משתמשים לרוב כאשר רוצים להסביר מה זאת “רשלנות רפואית”.

לצורך הדיון, נגיד שבאותו יום נכנס לאותו בית חולים, לחדר ניתוחים אחר, אדם נוסף שגם לו קטעו את הרגל הלא נכונה.

שוכבים השניים זה לצד זה, מיטה ליד מיטה, לשניהם חסרה הרגל הבריאה. והם אינם יודעים כי בעוד כמה שנים, לאחר שיסתיים בירור התביעות, האחד יקבל סכום נאה שיאפשר לו להמשיך את חייו בנוחות (כידוע כשיש כסף הייאוש תמיד נעשה יותר נוח), ואילו השני ייאלץ להסתפק בקצבת הביטוח הלאומי.

איך זה יכול להיות? כיצד קורה ששני אנשים הסובלים מאותו נזק יקבלו פיצוי שונה?

זה קורה כי במסגרת המקרים ההיפותטיים האלה, נניח שהראשון איבד את רגלו בשל רשלנות רפואית ואילו השני איבד אותה בשל טעות.

אחד מכללי הרשלנות הרפואית הידועים אומר כי בגין רשלנות בית המשפט מטיל חובת פיצוי ואילו במקרה של טעות הוא פוטר.

המילה “טעות” קצת מבלבלת, כי לוגית כל כישלון הוא בעצם “טעות”. שכן אלמלא הייתה מתרחשת הטעות במהלך הביצוע – הפעולה לא הייתה נכשלת. כדי לדייק צריך אולי להבחין בין טעות שיש בה כדי להטיל אחריות על הטועה, לבין כזו שאין בה משום הטלת אחריות. אבל, בטרמינולוגיה המקובלת נהוג לדבר על אבחנה בין טעות לרשלנות.

הבסיס שעליו בנויים דיני הרשלנות הרפואית הוא התפיסה כי הדרישה היא למאמץ ולא לתוצאה. מבחן התוצאה, המקובל ברוב תחומי החיים, כלל איננו רלוונטי בזירה הזאת. רופא איננו חברת ביטוח. כשהוא נכנס לחדר הניתוחים הוא איננו מתחייב לכך שישיג את התוצאה הטובה ביותר. הוא כן מתחייב לכך שיעשה כל מאמץ כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר.

על הנייר זה נשמע יופי, אבל הבעיה מתחילה ביישום. כי היכן ה”מאמץ” הזה נגמר? עד כמה אתה, הרופא, צריך להתאמץ כדי שיגידו לך: “בסדר. עשית כל מה שיכולת. מה שקרה היה טעות. לא רשלנות. לך הביתה תישן בשקט”.

עד כמה הרף הנדרש כדי להיחלץ מהכרזת ה”רשלנות” ולזכות בחסינות ה”טעות” יכול להיות  לפעמים בלתי אפשרי, למד על בשרו נוירוכירורג ידוע. על פי הדעה המקובלת, בית המשפט עשה לו עוול גדול.^[1]

הנוירוכירורג אבחן גידול במוחה של מטופלת, ניתח אותה להרחקת הגידול והורה על מתן הקרנות.

תחילה נראה היה כי הכול טוב, אך לאחר שנתיים חלה הרעה במצבה. רופאים נוספים, בארץ ובחו”ל בדקו את החולה, נערכה ביופסיה נוספת, והאבחנה הקודמת שבה ואושרה כל פעם מחדש. במהלך הבדיקות נשלחה הביופסיה לבדיקה בטכניקה אחרת ואז התברר כי לחולה לא היה גידול, אלא סוג של טרשת נפוצה נדירה מאוד, הנקראת “טרשת מחקת גידול”. כלומר, הרופא טעה באבחנה.

החולה הגישה תביעה נגד הנוירוכירורג בטענה כי התרשל. כי היה עליו לערוך אבחנה מבדלת בטרם ניתח, כדי לשלול כל אפשרות אחרת.

הרופא טען שבשנת 86′, השנה שבה הגיעה אליו החולה, הטרשת המתחפשת הזאת כלל לא הייתה ידועה, וכידוע, רפואה זה עניין דינמי. כל יום הידע גדל, ורופא נמדד לפי רמת הידע הנדרשת ממנו בזמן אמת. הוא טען כי לא יכול היה להעלות בדעתו שעליו לערוך אבחנה מבדלת, וזו בדיוק הייתה השאלה שבמחלוקת. האם היה עליו להיות מודע לאופציית הטרשת בטרם קבע את האבחנה?

התובעת הציגה שלושה מאמרים שהתפרסמו לפני שנת 86′ וזה הספיק לבית המשפט כדי למצוא את הרופא רשלן.  מה? לא קראת אותם?

שופטת המיעוט, אשר סברה כי הרופא לא התרשל, אמרה במילים עדינות שלדרוש מרופא לקרוא כל מאמר המתפרסם בתחומו זה לא הגיוני. כמות הפרסומים היא אדירה. ים. רק כשמגיע המועד שבו נראה שמסתמנת התפתחות רפואית מוכחת היטב ומקובלת במקצוע – כלומר התפרסמה כבר מסה ניכרת של מאמרים – אז אם לא קראת, אתה בצרות.

שופטי הרוב סברו שיש לדרוש מרופא להיות מודע לאבחנות חלופות, גם אם הן נדירות. “בדיקת האבחנה החלופה לא דרשה מאמץ מיוחד והייתה קלה לביצוע לוּ רק נתנו את הדעת על קיומה”.

באמת? לא דרשה מאמץ מיוחד? קלה לביצוע? נכון שהבדיקות עצמן לשלילת אופציות אחרות היו פשוטות וקלות לביצוע, אבל כדי להיות במצב שאתה יודע שצריך לבצע אותן, אתה צריך לקרוא כל מאמר המתפרסם בתחום. וזה בהחלט מאמץ מיוחד ולא קל לביצוע.

כלל ידוע אומר : Hard cases make bad law. בפני בית המשפט באים מקרים קשים. בית המשפט רוצה לעזור, ולכן, לפעמים הוא יורה את החץ ולאחר מכן מצייר את המטרה. הכוונה טובה, מאוד, אך כדרכן של כוונות טובות הן לעתים מובילות לגיהינום.

כדי לזכות את האישה המסכנה שניזוקה קשות בפיצוי, על בית המשפט היה לקבוע שהרופא שטיפל בה התרשל, גם במחיר של קביעת סטנדרט תמוה של הטלת חובת היכרות עם ספרות ברמת תפוצה אזוטרית. ומדוע זה כך? כי לפי המשטר המשפטי הנוהג אצלנו, כדי שתוטל על הרופא חובת פיצוי יש להוכיח כי התרשל. אם רק “טעה” אין שום פיצוי פרט לקצבת הביטוח הלאומי.

אז שופטי ישראל, רחמנים בני רחמנים, סייעו אמנם לאישה המסכנה לקבל פיצוי, אבל “אכלו את הראש” לרופא אחד מצוין שבהחלט לא הגיע לו.

כסף זה לא עלה לו, חברת הביטוח שילמה. חברת הביטוח תמיד משלמת, הארגון משתתף היום גם הוא בחלק מהסכום, אבל בבריאות ובמוניטין זה בוודאי עלה לו. רופא מהולל ועתיר זכויות שכל חיפוש עליו יעלה תמיד, לעולמי עד, את התיוג  “רשלן”.

האם אפשר גם אחרת? אולי, אבל זה כבר נושא אחר לדיון.

מירי וורצל היא עורכת דין המתמחה בדיני רשלנות רפואית, סופרת ויוצרת.

1. ע”א 3264/96 קופת חולים כללית ואח’ נגד יפה פלד ואח’

תמונה: Shutterstock

בדיון על תחבורה ציבורית בשבת הכריז ראש העיר תל אביב, מר רון חולדאי: “מדינה לא יכולה להיות יהודית, כמו שספסל לא יכול להיות יהודי”. הטיעון המשונה הזה, שהוא פרפרזה על דברי עמוס עוז, קרס לתוך עצמו מיד במשפט הבא שניסח ובו הצהיר שישראל היא מדינה דמוקרטית, שהרי קשה מאוד לומר שספסל יכול להיות זכאי לתואר הנכבד הזה.

ניסוח סביר יותר של דוקטרינת הספסל יֵאמר כך: מדינה היא התאגדות של אנשים פרטיים לשם מימוש האינטרסים הפרטיים שלהם. היא אינה ספסל, אלא ועד כיתה. הוועד הזה לא יכול להחליט על תכני הלימוד או על ערכי הכיתה, אלא רק לקשט את הקירות, לדאוג לניקיון ואולי לבלום בריונים, לשביעות רצונם של הבוחרים. ועד כיתה יכול להיות דמוקרטי, אך לא “יהודי”. הוא פשוט התארגנות מועילה לסיפוק אינטרסים.

מאחורי התפישה של המדינה כוועד כיתה עומדת גישה פילוסופית שניסח הפילוסוף הבריטי ג’ון סטיוארט מיל במאה ה-19. מיל טען שהסיבה הלגיטימית היחידה להתערב בחייו של אדם היא למנוע ממנו להזיק לאחרים. כאשר מקצינים את העמדה הליברלית הזו, היא אומרת שהמדינה צריכה רק לספק שירותים, ולא להתערב בשאלות של זהות וערכים.

למעשה, אף אחד לא יכול באמת לאמץ את עיקרון הנזק באופן מלא. מהעיקרון הזה נובע, לכאורה, שאם נמצא אדם שנוהג להוציא מהקבר גופות של זקנים עריריים ולאכול אותן, עלינו להניח לו לעשות כרצונו, כי הוא אינו פוגע באיש. אם תתעקשו לומר שהוא פוגע ברגשות הציבור, הרי שההרחבה הזו של עיקרון הנזק כבר מאפשרת לנו להתערב בכל דבר.

אלחנן אסתרוביץ הוא צעיר חרדי שריסס בשנת תשע”ב (2012) כתובות נאצה ביד ושם: “אם היטלר לא היה – הציונים היו ממציאים אותו”; “ציונים ארורים, אתם הכרזתם מלחמה על היטלר, אתם הבאתם את השואה”; וכן הלאה. הוא אף הצית את דגל המדינה בגבעת התחמושת. אסתרוביץ נתפס, נשפט ונידון לשישה חודשי עבודות שירות.

שנה לאחר מכן בחר אסתרוביץ להילחם בזיכרון הציוני בדרך אחרת: הוא הגיש עתירה לבג”ץ נגד השמעת צפירה ברשות הרבים ביום השואה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הוא טען שהצפירה פולשת למרחב הציבורי, ופוגעת באופן קשה בדמוקרטיה ובחֵירות האזרח. את ערכי הציונות, לדבריו, יכול כל אחד לציין בביתו הפרטי, ולא ברשות הרבים.

בערב יום הזיכרון תשע”ג פרסמו השופטים זילברטל, מלצר וסולברג את החלטתם: מקומו הטבעי של גילוי הכאב הציבורי הוא דווקא במרחב הציבורי, ולכן הצפירה תישמע כדרכה. זו אמירה חשובה כנגד הגישה התובעת ניטרליזציה ערכית מוחלטת של רשות הרבים. שיקולים ערכיים משפיעים על צביונה של רשות הרבים, גם במחיר פגיעה מסוימת בחופש הפרט. המדינה לא רק מספקת שירותים, אלא גם מעצבת את התודעה הקיבוצית שלנו. המדינה אינה ספסל וגם לא ועד כיתה.

“מדינת שירותים” אינה בת קיימא. אף אחד לא יהיה מוכן לסכן את חייו עבור ועד כיתה. אנשים נלחמים עבור מדינתם משום שהיא ביטוי מרכזי של זהותם הלאומית. לכן המדינה היא בהחלט “מדינה יהודית”, כפי שחזרו והצהירו מנסחי מגילת העצמאות. ואם מותר למדינה לכפות סגירה של בתי עינוגים בליל יום הזיכרון כדי לכבד את הזיכרון הלאומי, מותר לה, מאותה סיבה, לעשות כך גם בליל תשעה באב. כמובן, המדינה צריכה להניח לאנשים לחיות את חייהם הפרטיים כרצונם, ולהתערב בחייהם מעט ככל הניתן. אך המדינה אינה יכולה להתנזר מעיצוב דמותה של רשות הרבים.

בכל מקום שבו אני מדבר על דת ומדינה, מיד שואלים אותי על התחבורה הציבורית בשבת. אני תמיד משיב שבנקודה הזו נמצא הטיעון הכי חלש של הדתיים, וגם הטיעון הכי חלש של החילוניים. מהצד הדתי, לא ברור למה דווקא תחבורה ציבורית תפגע בצביון הפומבי של השבת יותר מאשר חילולי שבת אחרים. מהצד החילוני, לאף אחד אין זכות לדרוש תחבורה ציבורית במימון משלמי המסים, כולל הדתיים שבהם, בכל מקום ובכל זמן. הפתרון המעשי הסביר הוצע באמנת גביזון-מדן, וכולל הפעלת תחבורה ציבורית מצומצמת באזורי ביקוש, ומנגד סגירה של בתי עסק הפועלים בשבת. ממילא צריך לזכור שהביקוש לאוטובוסים בימי המנוחה אינו גבוה. כשהיו שואלים את השר המנוח אורי אורבך על תחבורה ציבורית בשבת, הוא היה נוהג לענות: קודם שתהיה לנו תחבורה ציבורית באמצע השבוע. וגם את זה כדאי לזכור.

צילום מסך מתוך סרט תיעודי: Crossing the Line 2

אחת ההתפתחויות המטרידות ביותר בשנים האחרונות היא תחיית האנטישמיות בקמפוסים באוניברסיטאות ברחבי ארה”ב וקנדה. על אף שמהללים אותן כמעוז ה”סובלנות”, אוניברסיטאות רבות נהפכו למקום שבו סטודנטים יהודים אינם מרגישים עוד בטוחים.

בחודש שעבר התרחשה באוניברסיטת “יורק” הקנדית סצנה מצערת. לורן אייזקס, מנהלת הארגון הפרו-ישראלי “חרות קנדה” בטורונטו, סייעה בארגון אירוע באוניברסיטה שבו התארחו חברי עמותת “מילואימניקים בחזית” שהוקמה לפני כארבע שנים על ידי חיילים וקציני צה”ל במילואים. מטרת העמותה היא לפעול נגד האנטישמיות החדשה שצצה בקמפוסים ברחבי אמריקה בעקבות קמפיין ה-BDS. אולם עם תחילת האירוע, הגיעו כ-500 מפגינים לקמפוס שהתפרעו וצעקו בניסיון להביא להפסקתו. המפגינים הורכבו מתערובת של פעילי “צדק חברתי” ומכחישי שואה. אלימות התפרצה במקום בעת שהמפגינים דקלמו סיסמאות אנטישמיות בנוסח “להחזיר את היהודים לתנורים” וקראו ל”אינתיפאדה” ול”שחרור פלסטין”.

“יש סטודנטים באוניברסיטה החוששים לחבוש את הכיפה שלהם”, אמרה לי אייזקס, בעצמה סטודנטית באוניברסיטה. “כמה הורים התקשרו אליי כי הילדים שלהם שוקלים להירשם לאוניברסיטת יורק, אבל הם מודאגים ממה שקורה לאחרונה בקמפוס”.

מרטי יורק מארגון “בני ברית קנדה” כתב לי במייל כי האנטישמיות כבר מושרשת עמוק בקמפוסים ברחבי צפון אמריקה. “הקמפוסים באוניברסיטאות הם, ותמיד היו, אתרים של קיצוניות פוליטית, הן של השמאל הקיצוני והן מצד הימין הקיצוני”.

מה הוביל לעליית האנטישמיות באוניברסיטאות? אחד ההסברים שניתנים לכך הוא ה”הִצְטָלְבִיוּת” (intersectionality) – רעיון ניאו-מרקסיסטי שנדחף לאקדמיה בשנות ה-80 במטרה לחקור את ההצטלבות של מערכות דיכוי, שליטה ואפליה. העיסוק במושג בנה היררכיה של אפליה, לפיה קיימות בחברה קבוצות המופלות לרעה, וקיימים מפלים, במיוחד מקרב בני הגזע הלבן. במילים אחרות, “הצטלביות” היא מסגרת תיאורטית הבוחנת כל התרחשות בחברה מנקודת מבט של מאבק בין המדכאים למדוכאים.

לפי הפילוסוף באלאז’ ברקוביץ’ (Balazs Berkovits), שחקר את הופעתה המחודשת של “הבעיה היהודית” בעידן העכשווי, מכיוון שהיהודים הישראלים כבר אינם נתפשים כעם המחזיק במעמד של קבוצה מופלית, הם נכנסו לקטגוריה האפשרית השנייה – “לבנים” מדכאים. הם נתפשים כ”סוכני דיכוי”, המונחים על ידי האידיאולוגיה הגזענית כביכול של הציונות. במילים פשוטות, חלק גדול מהסלידה של האקדמיה כלפי ישראל נובעת מכך שהאוניברסיטאות הפכו לזירת מלחמה נגד ה”לובן” (Whiteness) הקיים במבני הכוח, במקרה זה, זהו היהודי הלבן והאימפריאליסטי נגד הקורבן הערבי כהה העור. “ישראל תופסת את המעמדות המבניים של הלובן בהיררכיה הגזעית של המזרח התיכון”, כתב פרופ’ דייוויד תיאו גולדברג, חוקר תיאוריות גזע מאוניברסיטת קליפורניה באירווין, בספרו The Threat of Race (2008, עמ’ 117).

בדומה לאופן שבו נוצרה אנטישמיות מתיאוריית קונספירציה לפיה היהודים רוצים לשלוט בעולם, ה”הצטלביות” יוצרת אנטישמיות בעזרת נרטיב קונספירטיבי לפיו כוחות חשאיים פועלים להגן על השליטה הלבנה (“הפריבילגיה הלבנה”) בעולם – איתה מזוהה כעת ישראל. היא יצרה אנטישמיות היכולה להיתפש כמוסרית ואפילו הרואית.

אייזקס סיפרה לי כיצד האובססיה לרעיונות האלה גורמת למרצים לעסוק בישראל, גם כשהנושא אינו קשור או רלוונטי לישראל. “היו לי מרצים שהתלהמו על ישראל בהרצאות על מיניות, למרות שמעולם לא היה לזה שום קשר לחומר הנלמד”.

למעשה, לא מדובר רק במרצים בודדים. ארגונים אקדמיים כמו “האגודה ללימודים אמריקנים” (American Studies Association) השתתפו בהחרמות נגד אקדמאים ישראלים ונגד מוסדות להשכלה גבוהה בישראל. מרטי יורק מבני ברית סיפר לי: “לקח שנים של מאמצים אדירים מצד ארגון ‘בני ברית קנדה’ לסלק את פרופ’ אנתוני הול מאוניברסיטת לת’ברידג’, אפילו לאחר שהתגלה שהוא מפיק סרטוני הכחשת שואה יחד עם ניאו-נאצי גרמני בשם אלפרד שייפר”.

בינתיים רבים מהסטודנטים מקבלים באופן עיוור את הנאמר להם. במקום שיונחו לנתח בצורה רציונלית את ההיסטוריה המורכבת של ישראל מנקודת מבט היסטורית וגיאו-פוליטית – דבר שיאפשר להם לגבש את עמדתם בהתבסס על הערכה הוגנת של שני הצדדים – הם מונחים לנתח זאת מתוך תיאוריה ניאו-מרקסיסטית המכתיבה עיסוק כמעט בלעדי במנגנוני דיכוי ושליטה המופעלים על ידי “מדכא” (יהודים לבנים כביכול) נגד “מדוכא” (במקרה זה פלסטינים). כך הם מגיעים למסקנה שהמדינה היהודית היא גזענית ולא לגיטימית.

“מנהלי האוניברסיטאות צריכים לאגור אומץ כדי להילחם באנטישמיות במוסדות שבאחריותם, כמו גם בסגל המרצים ובאיגודי הסטודנטים”, אומר יורק. “האנטישמיות הפכה לבעיה מערכתית בקמפוסים רבים, ויידרש שינוי תרבותי אמיתי כדי לבלום את הגאות”.

שיין מילר כותב עבור אפוק טיימס בשפה האנגלית

תמונה: Hector Retamal/AFP via Getty Images

ידיעה שקראתי בחודש שעבר הזכירה לי שני סופרים דיסטופים שספריהם גרמו לי תמיד מועקה קשה: אלדוס האקסלי בספרו “עולם חדש מופלא” וג’ורג’ אורוול בספרו “1984”. בידיעה שפורסמה באתר קוורץ ובאתרים חדשותיים נוספים נכתב שהחל מדצמבר 2019 כל משתמשי האינטרנט בסין (יותר מ-850 מיליון איש) יידרשו לסרוק את פניהם כאשר יבקשו שירותי אינטרנט למחשב חדש, או כאשר יקנו טלפון נייד חדש.

תסריט זה מזכיר את עלילת ה”אח הגדול” מ”1984″ של אורוול. שם נעשה שימוש באמצעים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר כדי לפקח ולשלוט על חיי האזרחים. אצל אורוול זה היה מסך הטלסקרין (Telescreen), שצופה בכל אדם הנמצא בטווח ראייתו, עוקב אחרי מעשיו ואמרותיו, ומשדר הכול למרכז מעקב מרכזי. ידוע שפרטים רבים בספר מהווים תיאור די מדויק של החיים בבריה”מ הקומוניסטית בשנת 1948 – השנה שבה פורסם הספר.

סריקות הפנים הן הסלמה נוספת בתחזית הדיסטופית של סין. קדמה להם “מערכת הדירוג” הידועה לשמצה שסין מתכוונת להפעיל על כל אזרחיה ב-2020. המערכת אמורה להנפיק דירוג כלכלי-חברתי לכל אזרח סיני ממושמע. הדירוג ייקבע על פי התנהגותו ברחוב, ברשתות החברתיות ואפילו בעת נסיעה ברכבת. קיללתם? הדירוג ירד. העליתם פוסט המוצא חן בעיני המשטר? הדירוג יעלה. הפצתם דעות ויראליות ברשתות החברתיות? (פעולה שהשלטון הסיני מכנה “הפצת שמועות”) – תזכו לציון נמוך שיכול להוביל אף למאסר. כך ייקבע מי יקודם, מי ייענש ומי נחשב לאזרח טוב הפועל לפי קו המפלגה הקומוניסטית. רוג׳ר קרימרס, מומחה לסין מאוניברסיטת אוקספורד, תרגם ב-2016 מסמך ממשלתי סיני המתאר את האידאולוגיה שמאחורי המערכת. המסמך מציין כי למערכת יש “חשיבות גדולה בחיזוק היושר המחשבתי של האנשים בחברה”.

אף על פי שסריקות הפנים ומערכת דירוג הן שלב חשוב, סופי כמעט, בהתערבות המשטר בחיי העם והפיכתה של סין למדינה אורווליאנית ממש, הן לא השלב הסופי.

ידיעה שפורסמה באתר אפוק טיימס בניו יורק (בשפה האנגלית) ב-5 באוקטובר השנה חושפת כי הרשויות בסין החלו לאסוף דגימות דם מגברים במחוזות שונים בסין, לצורך בניית מאגר של נתוני די-אן-אי של כל אזרחי סין. הקמת המאגר, לפי הודעה שהמשטר פרסם בסין, באה “בעקבות תאום בין מחלקות גבוהות” של הרשויות, ומטרתו “לשפר את הדיוק והפיקוח של ניהול האוכלוסייה”.

הרשויות בסין מקדמות את קמפיין הדי-אן-אי באזורים כפריים ובבתי ספר במחוזות שונים בסין, ואי אפשר לסרב לו. “אם הייתי מסרב לעשות את הבדיקות”, סיפר אחד התושבים, “היו שוללים ממני את הפנסיה. זו אינה אופציה בשבילי”.

למעשה הקמפיין התחיל כבר ב-2016 במחוז שין-ג’יאנג שבו מתגורר המספר הגדול ביותר של מיעוט האויגורים בסין. השלטונות אספו דגימות דם, טביעות אצבעות, סריקות אישונים, דגימות קול וסריקות פנים מכל הגברים בגילים 65-12 כחלק מדיכוי האוכלוסייה האויגורית. שיטות דומות לאלו משמשות גם לרדיפת מתנגדים פוליטיים ומיעוטים דתיים אחרים. במקביל לכך, מחלקות משטרה בפרובינציות שונות הוציאו כ-2.5 מיליון דולר על מכשור ומעבדות לבדיקת די-אן-אי.

מה המשטר הסיני יעשה עם הנתונים? אף אחד עדיין לא יודע. ב”עולם חדש מופלא” של האקסלי יוצרים עוברים אנושיים במעבדה מתוחכמת שמסווגת אותם לפי קטגוריות ומעמדות וקובעת את עתידם עוד בהיותם ביצית מופרית. ה”אלפא” הוא המעמד האינטלגנטי ביותר וה”אפסילון” הוא הנמוך ביותר. מרגע הלידה מקנים לחברי כל מעמד את האמונה שהמעמד שלהם הוא הטוב ביותר. טכניקה יעילה מאוד לשלוט באוכלוסייה.

זה העתיד הדיסטופי של סין. לשם, למרבה הצער, היא מתקדמת בצעדי ענק. מה אפשר לעשות כדי לעצור את הטירוף הזה? גלגלתי מחשבות בראשי. ואז, יום אחד נסעתי במונית והתפתחה שיחה פילוסופית ביני לבין הנהג על הטוב והרוע בעולם. “אי אפשר לעצור רוע אם מוסיפים עוד רוע”, הוא אמר. “אפשר לעצור רוע רק אם מוסיפים עוד טוב בעולם”. הסכמתי איתו.

תמונה: Boris Roessler/DPA/AFP via Getty Images

ב-1980 נמלט מביתו שבטורקיה עבדוללה אג’לאן, מנהיג הארגון המרקסיסטי-לניניסטי “מפלגת הפועלים של כורדיסטן” (PKK), ששאף להקים מדינה כורדית קומוניסטית עצמאית. אג’לאן הגיע לסוריה ועל אדמתו של חאפז אל-אסד, ובתמיכתו, החל להקים מחנות אימונים לכורדים, מהם התכוננו לוחמי הגרילה שלו לצאת למתקפות טרור נגד טורקיה, אויבתם המרה.

בשני העשורים שחלפו נהרגו כ-30 אלף בני אדם במאבק האלים בין אנשי ה-PKK הכורדים לכוחות הביטחון הטורקים. ב-1997 תייגה ארה”ב את ה-PKK כארגון טרור, ושנה לאחר מכן גירש חאפז אל-אסד את אג’לאן מסוריה. ב-1999 הוא נתפס בקניה בידי המודיעין הטורקי, בסיועו של הסי-איי-אי האמריקני. לאחר היוודע דבר מעצרו, ובעקבות דיווחים על סיוע של המוסד במבצע, הסתערו כ-100 כורדים על הקונסוליה הישראלית בברלין. הם לקחו כבת ערובה אזרחית ישראלית, במה שהתפתח כפיגוע קשה, אך למרבה המזל נהדפו על ידי כוחות האבטחה.

בעודו מוחזק בבידוד כאסיר יחיד באי אימרלי שבים מרמרה, החל אג’לאן לחולל רְבִיזְיָה באידיאולוגיה האלימה של ארגונו. ממנהיג מרקסיסטי-לניניסטי טרוריסטי אלים, הוא הפך לאינטלקטואל הנמנע מאלימות. לאידיאולוג ניאו-מרקסיסט המתכתב עם תפישותיו של אנטוניו גראמשי האיטלקי שבמקום מאבק אלים הטיף לחדירה אידיאולוגית לתוך המבנים הקיימים בחברה ופירוקם מבפנים^[1].

בספר שחיבר מתא מעצרו בכלא^[2], הגיע אג’לאן למסקנה שהסיבה ל”בעיית החופש” של האנושות אינה היעדרן של מדינות, אלא הופעתה של המדינה. ולכן המטרה היא לחתור תחת המערכת השולטת שמיסדה את עצמה ברחבי העולם ויצרה סינתזה של פטריארכיה, קפיטליזם ולאום. ולעשות כך בעזרת פרדיגמה אלטרנטיבית חדשה.

באפריל 2004 החלה להתבהר הפרדיגמה כאשר ההיסטוריון והפילוסוף מארי בוקצ’ין שהתגורר בוורמונט, ארה”ב, קיבל מכתב מאדם גרמני שכתב בשמו של אג’לאן הכלוא. אותו אדם שתיווך בין אג’לאן לבוקצ’ין סיפר כי המנהיג הכורדי קרא תרגומים טורקיים לספריו של בוקצ’ין וראה עצמו “תלמיד טוב” שלו, כפי שסיפרה בתו של בוקצ’ין, דבי, במאמר שפרסמה ביוני 2018^[3].

בוקצ’ין, מתברר, היה חבר בצעירותו ב”חלוצים הצעירים של אמריקה” (תנועת נוער קומוניסטית) וב”ליגת הקומוניסטים הצעירים”, סיפרה הבת. “ציפו מהם לקרוא את המניפסט הקומוניסטי וטקסטים רבים אחרים; הם נשלחו לרחובות למכור את עיתון המפלגה”. בשנות ה-30 עזב בוקצ’ין את המפלגה הקומוניסטית ופנה לטרוצקיזם. אחר כך הפך לאנרכיסט, וכפי שמעידה בתו – “כזה הוא נשאר במשך ארבעה עשורים, מתחילת שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90”.

לאנרכיזם הניאו-מרקסיסטי של בוקצ’ין היה מאפיין נוסף: “בוקצ’ין טען כי אסונות אקולוגיים הם סימפטום של בעיות חברתיות עמוקות […] הוא טען כי רעיון השליטה בטבע נבע והתפתח משליטת האדם ברעהו, וכי רק על ידי חיסול כל ההיררכיות החברתיות – של מגדר, גזע, נטייה מינית, גיל וסטאטוס – נוכל להתחיל לפתור את המשבר הסביבתי”.

בוקצ’ין כתב מאות מאמרים ו-24 ספרים המתארים חזון אנטי-קפיטליסטי של חברה אקולוגית שוויונית שתביא את האנושות לכלל הרמוניה עם הטבע. הוא כינה זאת “אקולוגיה חברתית”. אג’לאן, שחיפש קו אידיאולוגי חדש המתכתב עם המרקסיזם שבו האמין, התחבר להגותו של בוקצ’ין. “הוא בנה מחדש את האסטרטגיה הפוליטית שלו סביב החזון של ‘חברה אקולוגית-דמוקרטית’ ופיתח מודל לבניית חברה אזרחית בכורדיסטן ובמזרח התיכון”, אמר המתווך שנשלח מטען אג’לאן. “הוא המליץ על ספריו של בוקצ’ין לכל ראש עיר בכל הערים הכורדיות ורצה שכולם יקראו אותם”.

כך הפך ה-PKK מארגון מרקסיסטי-לניניסטי-טרוריסטי לארגון המורכב מסינתזה של רעיונות ניאו-מרקסיסטיים, בהם פמיניזם, סוג מסוים של סוציאליזם וגם קומיונליזם. אג’לאן קרא לזה “קונפדרליזם דמוקרטי”.

לפי דילאר דיריק (Dilar Dirik), דוקטורנטית באוניברסיטת קיימברידג’, הרעיון היה שהכורדים יתארגנו בקומונות שלכל אחת מהן מועצה המטפלת בנושאי כלכלה, ביטחון, חינוך, נשים, נוער ושירותים סוציאליים. כל קומונה אמורה להתנהל באופן אוטונומי, אך להיות קשורה לקומונות אחרות באמצעות מבנה קונפדרלי לצורך תיאום והגנה על עקרונות משותפים. כשעולות בעיות שלא ניתן לפתור בבסיס, או שהן חוצות את הבעיות של המועצות ברמות הנמוכות יותר, הן מועברות לרמה הבאה, כלומר למועצות ברמות גבוהות יותר^[4].

ב-2004 החלו רעיונותיו של אג’לאן להיות מיושמים בסוריה, כשהוקמה “המפלגה הדמוקרטית המאוחדת” (PYD), שלה מיליציה חמושה בשם YPG (אותה מיליציה איתה שיתפה ארה”ב פעולה נגד דאע”ש). עד היום “ה-YPG אינו מסתיר את זיקתו האידיאולוגית לאג’לאן, אבל מכחיש קשר ארגוני ל-PKK”, כותב קייל אורטון בניו יורק טיימס^[5]. חיילי ה-YPG לא רק מאומנים להשתמש בנשק, אלא גם מחויבים לשמוע הרצאות בהיסטוריה ובפילוסופיה. כך מוודאים שהם יכירו את המחשבה הפוליטית של ה-PYD ושל אג’לאן.

בהקשר זה ראוי להזכיר את יחידות ההגנה של נשים (YPJ) הפועלות תחת אותה מפלגה (PYD). גם זה כחלק מהחזון האוטופי של אג’לאן שבו פמיניזם הוא “נדבך מרכזי” בקונפדרליזם^[6]. יש לשים לב שלא מדובר בפמיניזם שנועד רק להעצים נשים להצטרף לתפקידי לחימה המאפיינים בעיקר גברים, אלא בפמיניזם מרקסיסטי המשלב מלחמה ב”מערכת הפטריארכלית”, במערכת הכלכלית “הנצלנית” וברעיון המעמדות יחדיו.

בתחילה יושמו הרעיונות בשלושה “קנטונים” בסוריה (גזיירה בצפון מזרח, כובאני בצפון ועפרין בצפון מערב) שבהם כ-2 מיליון כורדים סורים. ב-2014 הקימו הקנטונים את כורדיסטן הסורית – חבל בצפון מזרח סוריה שנודע בשם רוז’אבה.

כמובן, הפוליטיקאים שלנו יטענו שבתוך מזרח תיכון מבולבל שבו נערפו עד לאחרונה ראשים בשם דת רדיקלית בקיצוניותה, ודיקטטור תאב כוח שיגר טילים כימיים על אוכלוסיות תמימות, נוכחותה של קבוצה ליברלית המבטיחה זכויות אדם ליושביה היא עניין מבורך. במיוחד אם ניתן לגייס אותה למטרות הלחימה שלנו בסוריה (כפי שכבר קרה, לפי הדעה המקובלת). יש בכך מן האמת, כמובן, ובכל זאת, צריך להיזהר מלצייר את הכורדים בסוריה בצבעים רומנטיים מדי, כפי שעשו כלי התקשורת והפוליטיקאים בישראל – וכך השכיחו מאיתנו את האידיאולוגיה שבבסיסם.

[1] Massimo D’Angelo, The Syrian war: the Kurdish question under a marxist and feminist perspective, University of Trento

[2] Abdullah Ocalan, Prison Writings: The Roots of Civilisation, 2007

[3] Debbie Bookchin, “How My Father’s Ideas Helped the Kurds Create a New Democracy”, The New York Review od Books, June 2018

[4] D. Dirik, Building Democracy without the State”, in ROAR Magazine, April 2nd 2016

[5] Kyle W. Orton, “The Error of Arming the Syrian Kurds”, NYTimes, June 2017

[6] A. Öcalan “Democratic Confederalism”, Transmedia Publishing Ltd, London, 2011

מי לא מכיר את אליס, כוכבת ספרו המפורסם של לואיס קרול (צ’ארלס לוטווידג’ דודג’סון), שרבצה על הדשא עם אחותה ביום שמש חם כשלפתע הבחינה בארנב לבוש במעילון המחזיק בידו שעון כיס והחלה לרוץ אחריו. הסוף ידוע – לאחר שסקרנותה גברה עליה היא ירדה אחריו במאורת הארנב אל ארץ פלאות סודית, מעין עולם מקביל.

הרבה נאמר על סיפור הילדים המופלא הזה. המתמטיקאית וההיסטוריונית הלנה פישיור (Helena Pycior) מאוניברסיטת ויסקונסין, למשל, טוענת במאמר על עבודתו של דודג’סון כי “אליס בארץ הפלאות” הוא מטאפורה ביקורתית על השינויים הגדולים שחלו בעולם המתמטיקה של המאה ה-19, שהפכו אותה למופשטת יותר. מבחינת דודג’סון, מתמטיקאי שכתב 11 ספרים בנושאים מתמטיים, “הנפילה לתוך מאורת הארנב” היא כניסה לעולם המופלא של המתמטיקה – עולם מקביל שמתקיימים בו דברים לא הגיוניים – בו אליס מנסה למצוא קשר למציאות, כפי שהיא מכירה אותה.

מאז פרסום הספר ב-1865 הפכה “מאורת הארנב” למושג שגור במדינות דוברות אנגלית, במיוחד כאשר רוצים לתאר מצבים תודעתיים שונים. יש המדמים את הכניסה ל”מאורת הארנב” לכניסה למצב פסיכולוגי שונה מהרגיל, לפעמים אפילו למצב פסיכודאלי. אחרים מדמים זאת למפרצי דמיון המאפשרים להם לשהות במצב עבודה יצירתי. ויש הבוחרים לראות ב”כניסה למאורת הארנב” את הרגע שבו הם בוחרים, מתוך סקרנות, לחפור מתחת לפני השטח ולהיכנס לטריטוריה חדשה שבדרך כלל אינם שוהים בה. שם, הרחק מכל הרעש הרגיל של היום-יום, מתגלות בפניהם עובדות, תובנות ונקודות מבט חדשות על העולם.

בגיליון הזה נכנסנו אל כמה “מאורות ארנב” שכאלה. מדענים מאוניברסיטת קל-טק ומנאס”א מתעניינים בשנים האחרונות בהשפעות שיש לשדה המגנטי של כדור הארץ על בני אדם, לאחר שכבר הוכח שהוא משפיע על מערכות הניווט של בעלי חיים מסוימים. בכתבה יוצאת דופן סקרנו את המחקרים האחרונים בתחום כדי להבין כיצד מדענים בנאס”א מגיעים למסקנה המפתיעה ששינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ משפיעים על מערכת העצבים שלנו, ואיך כל זה קשור לאירועי טרור.

בכתבה אחרת קפצנו ל”מאורת ארנב” עמוקה ומפותלת ביותר – תיאוריית האבולוציה של דרווין – שם תהינו האם יכול להיות שדרווין טעה. ואיך קרה שאימצנו תיאוריה שכבר בתקופתו של דרווין היו ספקות לגביה?

ספרי ההיסטוריה שנכתבים כיום זוכרים את אובמה כנשיא השחור הראשון, כדמוקרט בכל רמ”ח איבריו, שהיה קרוב ל”מרכז”. אולם כשצוללים להיסטוריה האמיתית של הנשיא לשעבר, דרך ארכיונים של ארגונים שבהם מופיעות טביעות רגליו, מבינים שהמציאות שונה.

מאורה חשוכה ביותר היא זו של הדיקטטור הנורא אדולף היטלר. היסטוריונים וביוגרפים רבים ניסו להבין את הסיבות שדחפו אותו לפתח את רעיונותיו המפלצתיים ולבצע רצח המונים. ראיונות לעיתונות וספרים מתקופת מלחמת העולם השנייה חושפים כי היטלר שמע קולות שהנחו אותו בפעולותיו. איזה תפקיד הם שיחקו, והאם הייתה להם השפעה מהותית עליו?

צללנו גם לשאלת הזהות היהודית שלנו כאן בישראל. בכל שבוע עוסקים העיתונים היומיים בשאלות כמו האם לפנות התנחלויות או לבנות חדשות? האם תהיה תחבורה ציבורית בשבת? האם לשנות את נוסח לימודי האזרחות? והאם לאפשר הפרדה בין גברים לנשים בטקסים מסוימים? החוקר שמואל רוזנר, שערך מחקר מקיף עם קמיל פוקס, טוען בריאיון שערכנו עמו כי הזהות היהודית בישראל עוברת לא פחות ממהפכה תרבותית.

בריאיון אחר הסביר לנו סבסטיאן גורקה, לשעבר יועץ אסטרטגי לנשיא טראמפ המקורב אליו עד היום, בצורה בהירה ומתוך ניסיונו האישי את רעיון הדיפ-סטייט – הנוגע ברשתות נסתרות הפועלות בתוך הממשל האמריקני וכופות עליו אג’נדה מסוימת.

בחלקו האחרון של הגיליון תוכלו להיכנס אל עולם “החלומות הצלולים” ולהבין כיצד לרדת ב”מאורת הארנב” של התת-מודע ולהישאר עדיין רציונליים.

קריאה מהנה.

Samira Bouaou/The Epoch Times

“בשבועות הראשונים שלי בבית הלבן סירבתי להשתמש במונח ‘דיפ סטייט’. חשבתי שזה מוגזם, אבל אז ראיתי את זה במו עיניי”, מספר לי ד”ר סבסטיאן גורקה, יועץ אסטרטגי לשעבר לנשיא דונלד טראמפ.

“הייתי בפגישה של המועצה לביטחון לאומי במתקן ביטחוני מסווג כדי לדון בנושאים שחשובים מאוד לנשיא כמו הבסת דאע”ש, האיום הסיני, עלייתם של האחים המוסלמים. אני יושב שם ומסביבי נציגי ממשל ונציגים מהסי-איי-אי, הדי-איי-אי, המטות המשולבים ועוד. ובמשך שעה וחצי אף אחד לא מזכיר את שמו של הנשיא, לא כול שכן מה הוא מנסה להשיג באותו נושא.

“אחרי 90 דקות שהם מדברים, אני עוצר את השיחה ואומר במבטא הבריטי המוזר שלי: ‘גבירותיי ורבותיי. האם אני יכול להזכיר לכם מה אמר הנשיא בריאד אתמול? האם אני יכול להזכיר לכם מה הוא אמר בוורשה בנוגע למורשת היהודית-נוצרית או האיום הסיני או איך להביס את דאע”ש?’

הנרי קיסינג’ר בהרצאה בסין, יוני 2007 | תמונה: China Photos/Getty Images

“ואז קלטתי: זה לא מעניין אותם. נושא המשרה בבית הלבן לא רלוונטי עבורם. הם חושבים: ‘נו, למרות רצונם של 63 מיליון בוחרים, אני בשירות הציבורי כבר 15, 20 שנה, ואהיה כאן גם אחרי שהנשיא הזה יעזוב’. היהירות הגסה הזאת היא אנטיתזה ליסודות הרפובליקה שלנו, והיא אנטיתזה לעקרונות שעליהם האבות המייסדים שלנו בנו את האומה הזאת”.

לא בכל יום פוגשים בכיר לשעבר בבית הלבן. אדם המקורב עד היום לנשיא טראמפ המסוגל להסביר בצורה בהירה, מתוך ניסיונו האישי, את רעיון הדיפ-סטייט – הנוגע ברשתות נסתרות הפועלות בתוך הממשל האמריקני וכופות עליו אג’נדה מסוימת. רעיון הנשמע לרבים כמו תיאוריית קונספירציה.

אבל הסיבה שבעטיה נפגשתי עם גורקה היא לא רק כדי לדבר על הדיפ-סטייט, נושא שעוד נשוב אליו בהמשך, אלא כדי לדון בספרו החדש “המלחמה על נשמתה של אמריקה” (The War for America’s Soul) העוסק בערכים ובקיטוב המתרחש באמריקה ובמוסדותיה נגד המורשת והציוויליזציה היהודית-נוצרית.

הכרזת העצמאות של ארה”ב. ציור מאת ג’ון טרמבול | תמונה: John Trumbull (1756–1843/CC-PD-Mark

אבל לפני שנצלול לכך, מעט רקע. גורקה נולד בלונדון. הוריו נמלטו מהונגריה הקומוניסטית בה עבר אביו עינויים קשים – סיפור שחשוב לו לספר לי. “הם קשרו את פרקי ידיו של אבי בחוטי ברזל ותלו אותו מהתקרה בחדר עינויים”, הוא אומר. “אבי חצה שדה מוקשים בזחילה עד שהגיע לאוסטריה ומשם כפליט לאנגליה. ההיסטוריה המשפחתית שלי, החוויה הזאת, עיצבה את כל מה שעשיתי ואני עושה היום. נולדתי לתוך חברה חופשית, אנגליה – אֵם הדמוקרטיה, וגדלתי תחת שלטונה של מרגרט ת’אצר. התברכתי”. כשגורקה אומר שהתברך הוא מתכוון למערכת החינוך הבריטית. “13 שנה העברתי עם הנזירים הבנדיקטים ממסדר בנדיקטוס הקדוש בבית ספר פרטי. למדתי שייקספיר, למדתי את ההיסטוריה המלכותית של האימפריה הבריטית, שיננתי אמרות לטיניות, הצטרפתי לאיגודי דיבייטים, שיחקתי קריקט ורוגבי ולאחר מכן למדתי פילוסופיה ותיאולוגיה באוניברסיטת לונדון”. לזה יש להוסיף שירות ביחידת מילואים של המודיעין הבריטי.

בשנות ה-90 נסע גורקה להונגריה, ארץ אבותיו, והחל לעבוד במשרד הביטחון ההונגרי. בהונגריה הוא גם הקים מכון חשיבה שעסק בעניינים של ביטחון לאומי; הכיר קולונל אמריקני שאיתו בנה קורס בין-לאומי ללוחמה בטרור ליוצאי יחידות מודיעין ויחידות מיוחדות; עשה דוקטורט במדעי המדינה באוניברסיטה בבודפשט; שימש כיועצו של ויקטור אורבן (כיום ראש ממשלת הונגריה) ולבסוף עבר לארה”ב לאחר שהתקבל למשרת ניהול באוניברסיטה לביטחון לאומי בוושינגטון (NDU).

סבסטיאן גורקה בראיון לאפוק טיימס | תמונה: Samira Bouaou/The Epoch Times]

הקשר עם טראמפ נוצר בתקופת קמפיין הבחירות, כאשר גורקה קיבל הזמנה לסייע לכוכב הריאליטי והמועמד לנשיאות להתכונן לשאלות בנושאי ביטחון לאומי, לקראת הדיבייט במפלגה הרפובליקנית. ההמשך ידוע – טראמפ נבחר לנשיא וגורקה מצא עצמו בבית הלבן, בתור אסטרטג לנשיא (על סיום עבודתו שם נחזור לדבר בהמשך).

בוא נדבר על הספר שלך. מהי אותה “נשמה של אמריקה” שסביבה מתחוללת מלחמה לדעתך?

“הנשמה של אמריקה, שעליה אנו נלחמים, היא העיקרון הראשוני שעל בסיסו נוסדה האומה הזו. אנו האומה היחידה בהיסטוריה האנושית שלא הייתה תוצר של שושלת או קבוצה אתנית, והעיקרון שעל בסיסו היא קמה היה שהאינדיבידואל וזכויות הפרט שלו הן מתת-האל. הספר עוסק בשאלה כיצד ניתן לחזור לאותו מקום עקרוני של חירות לכול, ולמנוע מאלו הרוצים לשלול מאיתנו את החירויות שלנו, כאן באמריקה, לעשות כך. זהו ספר המתבסס על ניסיוני האישי בבית הלבן ועל מה שמשפחתי עברה”.

אתה יודע, האנשים שלדבריך מנסים לשלול מאיתנו את החירויות שלנו מאמינים שהם דווקא יוצרים אמריקה טובה יותר.

“כן, זה לא מקרי. אין זה משנה מאיזו מפלגה הם באים – אם הם ‘שמרנים’, דמוקרטים, לייבור, סוציאליסטים – אין זה משנה מהי התווית הפוליטית, בפוליטיקה של העידן המודרני הזהות שלך נקבעת על פי שאלה אחת: מהי גישתך לבני אדם? האם בני האדם הם יצורים שירדו מגדולתם? האם הם מושחתים מטבעם? או האם הם ניתנים לשיפור? האם ניתן ‘להנדס’ בני אדם לכדי מצב אוטופי? לא אכפת לי אם אתה קרל מרקס או אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, החוט המקשר בין אוקסיו-קורטז ומייסד הקומוניזם הוא האמונה שבני אדם הם בני-עיצוב. הם כמו בעלי חיים. אפשר לשנות אותם, אפשר להנדס אותם ואפשר ליצור שלמות על פני כדור הארץ.

“אם אתה שמרן, לא משנה מאיזו מפלגה אתה, אתה מכחיש את זה. אתה אומר: לעולם לא ניתן לשכלל את האדם. כל מה שאתה יכול לעשות זה לנסות לנהל ולשמר כמיטב יכולתך את אותם דברים שיעילותם הוכחה במשך מאות שנים או אלפי שנים (ומכאן המונח “שמרן” לדבריו, י”י). אתה גם מבין שקיימת שלמות רק בגן עדן שאינו נמצא על פני האדמה. לכן אין זה משנה מה התוויות הפוליטית שלהם, בסופו של דבר אותם אנשים הרוצים לגזול מאיתנו את החירויות שלנו הם גם אנשים התומכים ברעיון שהאדם הוא בר-עיצוב ושניתן לשכלל אותו לכדי שלמות”.

רדיקליזציה מבפנים

כדי להסביר את הקיטוב שנוצר בחברה האמריקנית, גורקה צולל להיסטוריה. בספרו (256 עמודים), הנשען על הוגים שמרנים שונים, הוא מאתר את שורש הבעיה אצל הפילוסוף ז’אן-ז’אק רוסו, שהרס כמעט לבדו, טוען גורקה, מאות שנים של חוכמה תיאולוגית-פילוסופית מערבית. “במקום להאמין שהאדם פגום באורח אנוש ונוטה לאנוכיות ולביצוע רוע, דחה רוסו את ההיסטוריה בת אלפי השנים של המין האנושי והניח כי האדם הוא טוב ביסודו וכי ניתן למקסם את הטוב שבו אם נתרחק מרעיון החופש, הזכויות האינדיבידואליות והחובות. ובמקום זאת נתמקד ברצון הקומונאלי (קהילתי) של האנשים לפיו טובת הכלל עולה על טובת האינדיבידואל ושניתן להנדס, מבחינה חברתית, חברה טובה יותר. החזון של רוסו שיחק תפקיד מרכזי בהתפתחות האידיאולוגיה הקולקטיביסטית של מרקס – הקומוניזם”.

המרקסיסט האיטלקי אנטוניו גראמשי

פילוסוף אחר שמרקס נשען עליו היה הגל, מסביר גורקה. למרות שהיה אדם דתי, תפס הגל את ההיסטוריה האנושית כהתקדמות תמידית. “הוא תפס אותה כסדרה של שיפורים איכותניים בגורל הקולקטיבי שלנו”, כותב גורקה. “ההתקדמות הזו, האמין הגל, תרחיב את הנאורות שלנו, עד שנגיע לסינתזה הסופית שהיא הגרסה הטהורה ביותר של האמת – שהיא האלוהים עצמו. מרקס לקח את הרעיון של הגל והוציא ממנו את אלוהים. עבורו, מה שלא ניתן לראות או לגעת בו בידיים היה לא רלוונטי. כל מה שחשוב הוא החומר, וכך נולד ‘המטריאליזם הדיאלקטי’ שלו, שלפיו החברה מתקדמת אל עבר מטרתה הסופית והמשופרת באמצעות קונפליקטים חברתיים, באמצעות מאבקים בין מדכאים למדוכאים, בין הקפיטליסטים לבין העובדים המנוצלים, דבר שאמור להסתיים במהפכה סופית שבסופה לא יהיו מעמדות… ונחייה בעולם צודק וחסר ניצול”.

גורקה מכנה את התיאוריה הזו “זבל”. “את הזבל הזה מכר מרקס בספריו ‘הקפיטל’ ו’המניפסט הקומוניסטי’. ולמרבה ההפתעה, אנשים מסוימים האמינו לפסולת הזאת”. והפסולת הזו היא מה שמפלג, לדבריו, את החברה האמריקנית כיום. “המרקסיסט האיטלקי אנטוניו גראמשי (תחילת המאה ה-20), שכתב ספר בתא כלא באיטליה, הוא הסבא הרעיוני של כל האיומים על אמריקה המודרנית ועל החופש שלנו כיום”, הוא אומר מבלי למצמץ. “הדבר המרכזי שהוא עשה היה להבין את הפגם בכתביהם של מרקס ואנגלס. הניסיון ליצור אומה קומוניסטית נכשל כמעט בכל מקום בו נוסה. הוא הבין שניסיון לחולל מהפכה קומוניסטית במדינות מערביות חסונות ובריאות כמו אמריקה, יידון מראש לכישלון בגלל המסורת שלנו, בגלל האמונה, בגלל כוחה של המשפחה, החברה האזרחית וכו’. לכן אמר גראמשי שאין טעם לתקוף באופן ישיר את המוסדות היהודיים-נוצריים. מי שיתקוף אותם לעולם לא ינצח, כי הם חסונים. הם התפתחו במשך אלפי שנים מהיוונים, מהרומאים ודרך הנצרות. במקום זאת, מה שצריך לעשות זה לחדור לתוך אותם מוסדות ולשנות אותם מבפנים. לחולל בהם רדיקליזציה מבפנים”.

ניקסון עם אשתו בחומה הגדולה של סין, פברואר 1972 | תמונה: Keystone/Getty Images

גורקה מציין שורה של גורמים אמריקנים שנשענו על עצותיו של גראמשי והחלו לחולל מהפכה בחברה האמריקנית: “אסכולת פרנקפורט” שפעלה במוסדות האקדמיה האמריקנים; הפעיל

החברתי הרדיקלי סול אלינסקי שכתב ספר שהסביר כיצד להתארגן בתוך המבנים הקיימים, בתוך המוסדות הקיימים, עד שניתן יהיה לחולל בהם רדיקליזציה מלאה מבפנים; ואף הילרי

קלינטון עצמה. “מצאתי את הדִיסֶרְטַצְיָה (עבודת מחקר) המקורית של הילרי קלינטון ממכללת וולסלי, שנכתבה על סול אלינסקי – אותו רדיקל. קלינטון עבדה עבורו. היא עבדה עבור האיש שחיבר את הספר ‘כללים לרדיקלים’ והקדיש אותו למהפכנים. כיום המפלגה הדמוקרטית שלנו מיוצגת על ידי רדיקלים, קומוניסטים, סוציאליסטים ואנטישמים כמו אילהן עומאר ורשידה טליב. היום לא היו מרשים לג’ון פ. קנדי, שהיה אנטי-קומוניסט מושבע ודגל בביטחון לאומי חזק, להיכנס לפגישה של הוועדה הדמוקרטית הלאומית (הגוף המנהל הרשמי של המפלגה הדמוקרטית). לא היו מרשים לו לייצג את המפלגה הדמוקרטית. בשנות ה-90 ביל קלינטון שלט במשוגעים האלה. הוא משך קצת במושכות, כי המשוגעים תמיד היו שם. אבל היום לא נשארו יותר מבוגרים אחראים במפלגה הדמוקרטית שירסנו את הרדיקלים.

הילארי בוולסלי קולג’, סוף שנות ה-60 | תמונה: Wellesley College Archives

“למעשה, זה לא קורה רק במפלגה הדמוקרטית. האלמנטים המרכזיים בחברה שלנו, יהיו אלו התקשורת, הוליווד או מערכת החינוך – כולם מוסדות שסומנו כמטרה במשך עשרות שנים והשתלטו עליהם קיצוניים. לפי סקר של ארגון Victims of Communism Memorial Foundation, כ-70 אחוז מבני דור המילניום מזדהים כיום עם ערכי הסוציאליזם. 70 אחוז! איך מגיעים למצב כזה באמריקה? התשובה שלי היא שזה לא קרה בִּן-לילה”.

הדִיסֶרְטַצְיָה המקורית של הילרי קלינטון על סול אלינסקי, הרדיקל האמריקני המהפכני

אתה פותח את ספרך בסיפור על בתך שחוותה אינדוקטרינציה מהסוג הזה במוסד להשכלה גבוהה באמריקה. 


“נכון. בתי הבכורה סיימה השנה את לימודיה בקולג’. במהלך הלימודים היא עבדה בארבע משרות שונות, שימשה כעוזרת למרצים וניהלה את בית הקפה של הקולג’. לכן בטקס הסיום ניסיתי להימנע מליצור לה בעיות. ידוע לי שזהו קולג’ שבו כמה מההורים לא בדיוק אוהדים את הנשיא או את מי שעובד אצלו. לכן התחבאתי במשך הטקס מאחורי עץ גדול, משם יכולתי להשקיף אל הבמה ולראות את בתי. אחרי הטקס ניגשה אליי בחורה צעירה, אולי בת 19, ומול קהל של מאות עדים אמרה: ‘האם אתה סבסטיאן גורקה? האם אתה הסבסטיאן גורקה שעבד בבית הלבן?’ חייכתי והושטתי את ידי ואמרתי: ‘כן, זה אני’. ‘אם כך, לך לעזאזל, יא נאצי מזוין’, היא קיללה.

“אמנם אני רגיל למתקפות פוליטיות עליי, אבל מעולם לא נתקלתי ברמה כזאת של אינדוקטרינציה. התעשתי, והחלטתי שלא אעבור על זה בשתיקה. עקבתי אחריה לחבורה המשפחתית שלה, ונראה שאמה הייתה שם, אולי גם סבתה. אמרתי לה: ‘מי לעזאזל את חושבת שאת? הוריי סבלו כילדים תחת הכיבוש הנאצי. אבי כבוגר נעצר ועונה על ידי הקומוניסטים והושלך לכלא. ואת קוראת לי נאצי?! מי לעזאזל את חושבת שאת?!’ קרובי משפחתה היו מזועזעים. זו שנראתה כאמה אמרה: ‘באמת אמרת זאת לאדם הזה?’

שגרירת ארה”ב באו”ם ניקי היילי חשפה כיצד מזכיר המדינה טילרסון פנה אליה כדי שתתנגד ביחד איתו לטראמפ | תמונה: Jim Watson/AFP via Getty Images

איך הבת הגיבה?

“התגובה שלה הטרידה אותי מאוד. היה לה מין חיוך מעוות, כמו של הג’וקר מבטמן. היא עמדה וחייכה לעברי ללא כל בושה. ילדה בת 19 עם רמה כזאת של שטיפת מוח התנהגה ככה בטקס הסיום של בתי. הקולג’ הזה, מתברר, הצטרף למרבית המוסדות להוראה גבוהה בארה”ב. במקום להתמקד בערכים, במסורות ובהיסטוריה של הציוויליזציה המערבית הגדולה שלנו, ובמעשי האדם שהביאו לנו את המדע, את החוק, את הדמוקרטיה ואת השווקים החופשיים, הקולג’ רואה במסורת היהודית-נוצרית מסורת המוגדרת בעיקר על ידי גזענות ומִיזוֹגִינְיָה”.

אין מרצים בקולג’ שמלמדים גם דברים אחרים?

“קיימים אנשי אקדמיה שלא נסחפים עם הזרם. זה נכון. בקולג’ של בתי יצרו מוסד חדש בשם ‘מוסד צ’רצ’יל’ שמטרתו לעודד הוראה רצינית ולמידה של הציוויליזציה המערבית ולקדם דיון לגבי שימורה. בתי קיבלה מלגה ללמוד שם, אבל זה התנקם בה מאוחר יותר. ממש לפני טקס הסיום, עלה נגדה קמפיין פייסבוק רק בגלל שהיא לומדת שם. נתלו ברושורים ברחבי הקמפוס שקראו: ‘אלה פני הגזענות. אלה פני העליונות הלבנה'”.

אתה מבקר את השמאל, אבל גם לרפובליקנים מימין יש חלק בהתדרדרות הזו. 

“נכון. לשמאל הרדיקלי הייתה תוכנית לנטרול המסורת היהודית-נוצרית מבפנים, מתוך ארגוני הממשלה, והימין נתן להם לעשות זאת. הם רצו להחליף את החופש הפוליטי והכלכלי שלנו ברעיונות סוציאליסטיים כושלים. כאשר שימשתי כאסטרטג לנשיא בבית הלבן וגם אחרי שעזבתי את הבית הלבן אמרתי שדונלד טארמפ נבחר לנשיא למרות המפלגה הרפובליקנית, ולא הודות למפלגה הרפובליקנית”.

בחזרה לדיפ-סטייט

כשגורקה מבקר את הימין הוא חוזר לימיו בבית הלבן, עת עבד במשרד האסטרטג הראשי תחת סטיב באנון (“האסטרטג הראשי בבית הלבן”). “כשנכנסתי לבית הלבן, קיבלתי מנדט רחב לעסוק בענייני ביטחון לאומי ומלחמה בטרור”, הוא מסביר, ומתאר בספרו את הכרונולוגיה של אותם ימים. תחילתם במדיניות חדשה מול סין, והמשכם בסיום תפקידו בבית הלבן. “ברגע שהתחלתי לקרוא דוחות מסווגים, היה לי ברור לגמרי שאנו יכולים להתמודד בהצלחה עם צפון קוריאה, שאנו יכולים למנוע מרוסיה להיות הכוח המערער שהיא הייתה תחת ממשל אובמה, ושאנחנו יכולים להביס את איראן ואת הג’יהאד הגלובלי. האיום האסטרטגי היחיד שאנחנו ניצבים מולו הוא סין. ארה”ב והמערב הקלו ראש באיום הזה במשך יותר מ-40 שנה. הפתיחות של הנרי קיסינג’ר לסין בשנות ה-70 המוקדמות ותמיכתנו בכניסתה של סין לארגון הסחר העולמי הפכו את סין למתחרה כלכלי וצבאי שרוצה להחליף אותנו בתור המעצמה החזקה בעולם. פרויקט ‘חגורה אחת, דרך אחת’ (דרך המשי הסינית, י”י) הוא תוכניתה של ממשלת סין להחליף את אמריקה ולהיהפך להגמוניה גלובלית עד 2049 – יום השנה למהפכה של המפלגה הקומוניסטית הסינית”.

גורקה מספר שלאחר מספר תדרוכים מסווגים שמשרדו נתן לנשיא “שהראו מה סין עושה באמריקה ומסביב לעולם – במונחים של ריגול כלכלי ולוחמה כלכלית” – פיתח הנשיא טראמפ את מדיניותו התקיפה לגבי סין, שאנו חווים היום. בעניין המדיניות מול רוסיה, הוא מציין את מסיבת העיתונאים האחרונה שנתן טראמפ במגדל טראמפ לפני שעבר לבית הלבן. “לאחר שהסתיימה מסיבת העיתונאים והנשיא הנבחר התרחק מהפודיום, אחד העיתונאים צעק לעברו משהו כמו: ‘מה לגבי רוסיה? מה לגבי פוטין?’ הנשיא עצר והגיב בצורה תמציתית מאוד שמבטאת את כל מה שצריך לדעת לגבי המדיניות מול רוסיה, אז, היום ובעתיד. הוא אמר משהו כמו: ‘בתיאוריה, ארצה שיהיו יחסים טובים עם רוסיה. [אבל] כעת זה לא נראה סביר במיוחד. ואם זה המקרה, שיהיה'”.

התפנית בעבודתו בבית הלבן התרחשה כאשר מייקל פלין, היועץ לביטחון לאומי, עזב את תפקידו, וגורקה החל להרגיש שסמכויותיו מתקצצות. במקומו של פלין מונה הרברט מקמאסטר (שפוטר בהמשך), שלא חיבב את גורקה בלשון המעטה. “מקמאסטר לא אהב אותי, מידר אותי מהחלטות משמעותיות ולא הזמין אותי לפגישות חשובות. כשסטיב באנון, הבוס שלי, עזב את הבית הלבן באוגוסט 2017, נותרתי באזור הדמדומים […] החלטתי שזה יהיה לא מוסרי להמשיך להחזיק במשרה מכספי משלם המסים, משרה שבה לא אוכל להמשיך לעשות את עבודתי בצורה אפקטיבית עבור הנשיא. ולכן במכתבי לנשיא טראמפ הבהרתי בצורה ברורה שכוחות מסוימים שאינם לויאלים לרעיון Make America Great Again קיבלו שליטה בבית הלבן, ולכן אני מעדיף לשרת את הרעיון הזה ואת הנשיא מחוץ לבית הלבן – וזה בדיוק מה שעשיתי מאז שעזבתי”.

כשגורקה נשאל האם אנשים בבית הלבן קושרים קשר נגד טראמפ, הוא משיב שלא צריך להרחיק לכת עד כדי “קבוצה מאורגנת” של אנשים. “הרעיון שאובמה יושב איפשהו במערה עם ג’ויסטיק ומהנדס קונספירציה שמאלנית גדולה הוא אבסורדי. הוא איש עצל מאוד, ולכן אם היה איזשהו גאון מאחורי הקלעים הוא לא היה אובמה. לא הייתי מרחיק לכת כל כך. אבל אגיד לך, מניסיוני האישי ומניסיונם של אינדיבידואלים בממשל טראמפ, כן, יש אנשים בממשל, משרתי ציבור ומינויים פוליטיים, החותרים תחת הנשיא והאג’נדה שלו על בסיס יומי. יש אנשים מממשל אובמה שעדיין מכהנים בתפקידם – וזו בעיה רצינית. בירוקרטים המחבבים את המדיניות הגלובליסטית, הפוסט-מודרניסטית והאידיאולוגיה של המוסר היחסי של השמאל הרדיקלי, עובדים מדי יום לחתור תחת הנשיא”.

חיזוק לדבריו של גורקה הגיע בנובמבר השנה מכיוונה של ניקי היילי, שהייתה שגרירת ארה”ב לאו”ם תחת ממשל טראמפ. היילי חשפה כי מזכיר המדינה רקס טילרסון, וראש הסגל בבית הלבן ג’ון קלי, טענו בפניה (לפני שפוטרו) כי הם מנסים להתנגד לנשיא, ועודדו אותה להצטרף אליהם ולעשות את אותו הדבר. לסיום אומר גורקה: “הסיפור הוא פשוט מאוד – השמאל והימין בגדו בערכים הבסיסיים ביותר של אמריקה”.