![]()
תמונה: Shutterstock
קשה לחשוב על תיאוריה מדעית שהצליחה להשפיע על ההשקפה האנושית כמו שהצליחה תורתו של דרווין. מאז שפורסמה באמצע המאה ה-19 היא עיצבה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת היחסים שלנו עם העולם, וכבר עשורים רבים שהיא מקובלת בערוצים רבים כאמת שאין עליה מחלוקת. תלמידי חטיבות הביניים בישראל ובעולם לומדים על התפתחות המינים[1], וכשאני שואלת מדענים לגבי הכוחות הפועלים מאחורי התפתחות התאים והרקמות, התשובה המוכנה והמובנת מאליה היא “אבולוציה” – מעין כוח סמוי אך מוכר המנהל את העולם.
אחד הדברים שבולטים בתיאוריה הזו, לפחות בגרסתה המקורית, היא הפשטות שלה. בבסיסה, היא נשענת על ההנחה שכל החי והצומח שאנחנו רואים בעולם התחיל מאב קדמון יחיד ומשותף. אם נרד לפרטי העלילה, זה אומר שהחיים התפתחו בהדרגה, שלב אחר שלב, מיצורים חד תאיים שחיו במים ליצורים רב תאיים שמאוחר יותר עברו ליבשה, התפתחו לזוחלים ובהמשך הופיעו היונקים ומשם הקופים והלאה אלינו – לבני האדם.
למעשה, התיאוריה טוענת שכדי להסביר את ההתפתחות של כל היופי, העושר והתחכום שאנחנו רואים בטבע, צריכים להתקיים שני עקרונות מנחים בלבד: הראשון הוא שיתחוללו שינויים אקראיים בתכונותיהם של היצורים השונים שיניעו את תהליכי ההתפתחות שלהם. היום השינויים האקראיים מוכרים בשם “מוטציות אקראיות”, ובזכותם, לפי דרווין, יצורים שחיו במים יכולים להתפתח ליצורים שזוחלים על היבשה, ובהמשך אף לבני אדם.
![]()
צ’רלס דרווין ב-1882, באיורו של מגסין פיטורסק | תמונה: Shutterstock
העיקרון השני הוא “הברירה הטבעית” לפיו תכונה מועילה, המשפרת את סיכויי ההישרדות של הפרט, תתפשט באוכלוסייה של מין מסוים ואולי תוביל להתפתחותו. לעומת זאת, תכונה מזיקה, שתקשה על בעליה לשרוד, לא תצליח להתפשט ותיעלם במהרה. כך, כפי שמסביר לנו דרווין, תהליכים אקראיים הובילו לכל העושר שמסביבנו. נשמע כמעט קסום בפשטותו.
אבל מה אם זה לא נכון? את התיאוריה המפורטת פרסם דרווין ב-1859, בספר “מוצא המינים”. מאז זרמו מים רבים בנהר של מדעי החיים והתגלו תגליות חדשות. נזכיר רק את החשובות שבהן, כמו חוקי התורשה של מנדל מתחילת המאה ה-20, המסבירים אילו תכונות נירש בסופו של דבר מכל אחד מההורים שלנו. הבנה חשובה אפילו יותר התגבשה ב-1953, כשפוענח מבנה הדי-אן-איי – אותן מולקולות השוכנות בגרעיני התאים ומכילות את כל המידע התורשתי המועבר מדור לדור. המולקולות מרכיבות את “ספריית” הוראות הייצור של החלבונים בגוף. רק מאותו שלב יכולנו להבין את המוטציות האקראיות המייצרות תכונות חדשות וכך מניעות קדימה את תהליכי האבולוציה. רק אז יכולנו להבין אלו טעויות אקראיות קורות בתהליך ההעתקה של המידע המקודד בדי-אן-איי.
ופה בדיוק הבעיה – ככל שמתבהרים עוד ועוד פרטים בפאזל המופלא הזה של התפתחות החיים, מתברר שהוא כלל אינו פשוט. נהפוך הוא – המורכבות הולכת וגדלה, ובסדרי גודל עצומים. בעשורים האחרונים התברר שהתיאוריה של דרווין מסבירה רק חלק מהתופעות. מלבד המוטציות האקראיות שמשנות את המידע הרשום בגנים עצמם, (ומשמשות כאחד משני התנאים להתפתחות המינים בתורתו של דרווין), גם למנגנונים המווסתים את תפעול הגנים, המפעילים ומכבים את הגנים (“מנגנונים אפיגנטיים”), יש תפקיד חשוב בתכונות הבאות לידי ביטוי ואף באלו המועברות לדורות הבאים[2].
![]()
המהדורה המקורית של “מוצא המינים”, 1859
אם לא די בכך, ממצאים מהשנים האחרונות[3] מראים שהמוטציות האקראיות שבבסיס תורתו של דרווין, הן על פי רוב הרסניות. אפילו כשהן מובילות להתאמה טובה יותר של הפרט לסביבה החדשה שלו, זה בדרך כלל כרוך בהרס של תפקודים קיימים. למשל, כשדוב הגריזלי התאים את עצמו לסביבת הקוטב והתפתח לדוב קוטב לפני כ-400 אלף שנה, זה היה בעיקר באמצעות הרס של גנים האחראים לפיגמנטים הצובעים את פרוותו, והרס של גנים אחרים המווסתים את צריכת השומן בגופו של דוב הגריזילי[4]. האם המוטציות האקראיות, שפעמים רבות כל כך גורמות להרס של תפקודים קיימים, יכולות לבנות מינים חדשים, מתקדמים ומורכבים יותר? ובמילים פשוטות – האם מוטציות אקראיות בקוף, למשל, יכולות להוביל להתפתחות אדם?
שאלות מטרידות נוספות עולות גם מנקודת מבט הסתברותית. היום, כשכבר ברורה המשמעות של מוטציה גנטית המובילה לפיתוח של חלבון חדש, מתברר שמבין כל החלבונים היכולים להתפתח, הסיכוי לייצור אקראי של חלבון יציב המסוגל לתפקד ולמלא את אחריותו הם זעומים. ד”ר דאגלס אקס מאוניברסיטת קיימברידג’ חישב וגילה שהם עומדים על 1:1077[5]. זה אומר שהסיכוי למוטציה מועילה בגן קיים הוא נמוך להדהים ולמעשה אפסי.
הבעיה ההסתברותית הזו מתחדדת אפילו יותר לאור העובדה שהתפתחות החיים כאן כלל לא הייתה הדרגתית ובקצב אחיד ואיטי, כפי שטען דרווין, אלא מתגלים בה לעתים פרקים של התפתחות מואצת. עד לפני כ-580 מיליון שנה רמת המורכבות של החיים שהיו כאן הייתה נמוכה למדי – לכל היותר מושבות של יצורים חד תאיים שהתפתחו בהדרגה במשך כ-3 מיליארד שנים. אך בפרץ התפתחות מפתיע, תוך כ-80 מיליון שנה בלבד, בתקופה המכונה “המפץ הקמבריוני”, הופיעו לפתע מיני חיים רב תאיים רבים כמו מגוון רכיכות ובעלי קונכיות. התפתחות מואצת שכזו מאתגרת אפילו יותר את הסבירות שהתהליכים האלו אקראיים[6] ולמעשה אפילו כבר את דרווין עצמו הטרידה המשמעות של המפץ הקמבריוני.
אז איך קרה שתורה פשוטה כל כך וכללית, שפעמים רבות מסתפקת בהסברים כלליים, מובילה את השקפת העולם המדעית כבר כמעט 160 שנה, ומעצבת את השקפת העולם המודרנית? מה היו המהלכים שהובילו לקבלה המהירה והגורפת שלה?
מה שכולם חיכו לו
למעשה דרווין, שפיתח את התיאוריה שלו לקראת אמצע המאה ה-19, לא היה הראשון שהעלה את הרעיון האבולוציוני, לפיו מגוון החיים התפתחו מאב קדמון משותף. החל מאמצע המאה ה-18 הופיעו ארבעה חוקרים שהקדימו את דרווין והציעו רעיונות דומים[7]. הראשון היה חוקר הטבע והמתמטיקאי הצרפתי ז’ורז’ לואי לקלר (Georges-Louis Leclerc) שבשנים 1788-1749 פרסם סדרת ספרים מקיפה בת 35 כרכים בשם “Histoire Naturelle”, שבה פירט את כל מה שהיה ידוע באותם ימים על עולם הטבע. לאורך הסדרה הוא העלה את השערתו שהמינים החיים השתנו במהלך השנים במסגרת תהליכי ההתאמה שלהם לשינויים סביבתיים. לקלר אף העמיק והציע שכלל מיני היונקים בעולם התפתחו מ-38 צורות חיים מקוריות[8]. צ’רלס דרווין התייחס לפועלו של לקלר וציין שהוא היה “המחבר הראשון בתקופה המודרנית שהתייחס לנושא התפתחות המינים מנקודת מבט מדעית… אבל הוא לא הסביר את הגורמים או את האמצעים שהובילו להתפתחות המינים”[9].
השני שהציע התפתחות הדרגתית כזו של המינים היה לא אחר מסבו של דרווין, הרופא והממציא ארסמוס דרווין (1802-1731) שבספרו “זואונומיה” שפורסם בשני כרכים (1796-1794) העלה את ההשערה ש”כל בעלי החיים בעלי הדם החם התפתחו מנִימָה (Filament) חיה אחת ‘שהגורם הראשוני הגדול’ העניק לה חיוּת ואת היכולת לרכוש חלקים חדשים ותכונות מיוחדות בהנחייתם של גירויים, תחושות, בחירות והתאגדויות”[10]. דרווין לא הספיק להכיר את סבו. הוא נולד שבע שנים לאחר מותו.
![]()
ז’ורז’ לואי לקלר : תמונה: François-Hubert Drouais (1727–1775/CC-PD-Mark
בהמשך, חוקר הטבע הצרפתי ז’אן-בטיסט דה לאמארק (Lamarck) הציע בספרו “פילוסופיה זואולוגית” (1809) הסבר למנגנון המאפשר את התפתחות המינים, לפיו שינויים פיזיים המתרחשים במהלך חיי היצורים, כמו למשל התפתחות מואצת של איבר שנעשה בו שימוש נרחב, יכולים לעבור בתורשה לצאצאים[11]. כך למשל, כפי שהסביר לאמארק, נאלצו הג’ירפות, בשל שינויים סביבתיים, להתאמץ ולהגיע לענפים גבוהים יותר בעץ כדי לאכול מהם, נטייה שגרמה להארכה הדרגתית של צווארן והורשתו לצאצאיהן. אלו היו רעיונות יפים, אך היה חסר להם הסבר מעמיק ומקיף יותר.
“שרידים מן ההיסטוריה הטבעית של הבריאה” (Vestiges of the Natural History of Creation, 1844), שיצא לאור תחילה כספר אנונימי, עורר סערה רחבה בציבור והפך במהרה לרב מכר. הוא קיבץ מגוון רעיונות שהועלו עד לאותם ימים והציע שכל דבר הקיים בעולמנו: סלעים, צמחים, דגים ויונקים – הכול התפתח מצורות קדומות יותר. “קיים שינוי הדרגתי בתוך משפחות החיים, הן בממלכת הצומח והן בממלכת החי, החל מחזזית פשוטה דרך חיידק ועד לעצים וליונקים מהסדר הגבוה ביותר”[12]. אך עם ההתעניינות הרחבה בספר, הוא גם עורר לראשונה מחלוקות מול הממסד השמרני, הן בקרב הקהילה הדתית והן בקרב מדענים שהטיחו בו ביקורות נוקבות. רק 40 שנה מאוחר יותר, ב-1884, התברר שמי שחיבר את הספר הוא העיתונאי והגאולוג הסקוטי רוברט צ’מברס (1871-1802). אמנם הספר לא ידע לענות על שאלות נוקבות לגבי המנגנונים המובילים להתפתחות המינים, אך הוא הגביר את הציפיה להסברים קונקרטיים יותר, כמו זו שהביאה איתה התיאוריה של דרווין.
כך, באמצע המאה ה-19 ההתעניינות בבריטניה בתורות התפתחות שכאלו הייתה רחבה. עניין שלא נבע רק מסקרנות מדעית. בעקבות עידן הנאורות, רעיונות ליברליים של חירויות הפרט ושחרור מהדת ומהמונרכיה זכו לפופולריות רבה בשעה שהנוכחות בכנסיות הלכה ודעכה לאורך הזמן[13]. רעיונות התפתחותיים מהפכניים כמו אלו שהציעו לאמארק וצ’מברס הציגו חלופה חילונית חדשה והסבר מדעי שאינו תלוי יותר בכוחות נשגבים כמו אלוהים.
המסע של דרווין
דרווין נולד ב-1809 בעיר שרוסברי שבמערב אנגליה, למשפחה אינטלקטואלית ומשפיעה. אימו נפטרה כשהיה בן 8 ואחיותיו הגדולות הן אלו שגידלו אותו[14]. בגיל 16, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר המקומי, שלח אותו אביו ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו, שם הוא נחשף למגוון רעיונות חדשניים שריתקו אותו. רוברט אדמונד גראנט, למשל, מתלמידיו של ז’אן-בטיסט דה לאמארק הצרפתי, היה המנטור של דרווין בשנת הלימודים השנייה שלו באדינבורו. גראנט הציג בפניו קשרים בקרב מינים שונים של חסרי חוליות ימיים ועורר את סקרנותו לגבי הקשרים של אלו להתפתחותם של מינים מורכבים יותר.
אבל דרווין הצעיר לא אהב את לימודי הרפואה ועזב אותם אחרי שנתיים. אביו, שחשש מהרעיונות הרדיקליים שאליהם הוא נחשף – של לאמרק ושל הוגים אחרים, החליט הפעם לשלוח אותו דווקא ללימודי כמורה במכללת Christ (כרייסט) שבקיימברידג’. שם האווירה הייתה שונה מאוד. לימודי התאולוגיה הנינוחים אפשרו לדרווין להתפנות לדברים שעניינו אותו: רכיבה על סוסים, שתייה, ירי ואיסוף ותיעוד של מיני חיפושיות[15]. בלימודיו במכללת כרייסט הוא נחשף גם לגישה השמרנית יותר בחקר הטבע המערבת את ההשגחה העליונה בבריאת המינים.
![]()
טביעה של היצור החי טרילוביט בסלע מסוף “המפץ הקמבריוני” – פרק זמן קצר להפליא בו התפתחו לפתע לראשונה מינים רבים של יצורים חד תאיים | תמונה: Shutterstock
משסיים את לימודיו בקיימברידג’ משכה אותו הצעה מפתיעה במיוחד – להפליג סביב העולם באוניית הוד מלכותה “ביגל”. בדצמבר 1831 הוא הצטרף לרב החובל הצעיר רוברט פיצרוי למסע שנמשך כחמש שנים שבו הקיפו את העולם כשהפליגו לאורך חופי אמריקה הדרומית ומשם מדרום לאוסטרליה ולאפריקה. במהלך ההפלגה קרא דרווין ספר שעורר את סקרנותו אותו קיבל מפיצרוי: “עקרונות הגאולוגיה” (Lyell, 1830). הספר הציע שהעולם קדום הרבה יותר בהשוואה להשקפה המקובלת באותם ימים – 6,000 שנה. הספר גם תיאר את ההשתנות הבלתי פוסקת של פני כדור הארץ.
כשה”ביגל” נעצרה לתקופות ממושכות בנמל מסוים, הזדמן לדרווין לצאת למסעות יבשתיים, למשל בג’ונגלים של ברזיל ובהרי האנדים. ריתקו אותו התרבויות האנושיות השונות שפגש והוא תיעד במסעותיו מינים רבים של חיים: חרקים, ציפורים, צמחים, מאובנים ועוד.
כבר בתחילת מסעו, בביקורו באיים הקנריים, הסתקרן דרווין לראות את הדמיון בין מאובנים של חסרי חוליות שמצא בסלעי החוף לבין היצורים בעלי הקונכיות שגודשים כעת את חופי האי[16]. בהמשך המסע, כשהגיעו לאזור עיר החוף הארגנטינאית באיה בלנקה, הוא גילה תופעה דומה: הוא חשף מאובנים קדומים של יונק ענק וקדום וגילה שהם דומים מאוד לאלו של הארמדילו, המאכלס כיום את דרום אמריקה. מאלו הסיק דרווין שקיים דמיון מסוים, אם כי לא בהכרח זהות, בין מינים קדומים שחיו באזור מסוים לבין המינים המאכלסים אותו כיום.
![]()
ננדו הפונה, המוכר גם בכינויו “הננדו של דרווין” | תמונה: John Gould/CC-PD
בהמשך, במסעותיו היבשתיים ברחבי דרום אמריקה, עלתה סוגיה מסקרנת נוספת: הננדו הוא עוף דרום אמריקני גדול, קצת דומה ליען המוכר לנו, וגם הוא אינו מסוגל לעוף. בחלקיה הצפוניים של דרום אמריקה מופיע “ננדו מצוי”, שגובהו מגיע עד ל-1.35 מ’ וצבעו אפרפר, ואילו באזורים הדרומיים של היבשת, כמו פטגוניה, מופיעה גרסה שונה במעט של הננדו, “ננדו הפונה”. הוא קטן יותר, גובהו לא עולה על מטר וצבעו חום. כאן סיקרן את דרווין להבין את הקשר בין מיני חיים שונים שבכל זאת דומים ביניהם, המחליפים אלו את אלו באזורים גאוגרפיים שונים.
בהמשך המסע, כשהגיעו לאיי הגלפגוס שבאוקיאנוס השקט, ממערב לחופי אקוודור, הוא הבחין בשינויים דומים רק בקנה מידה קטן הרבה יותר. למשל בהבדלים הקטנים שראה אצל זני ציפור החקיינית שמופיעים באיים השונים, ובהבדלים הקטנים שמצא אצל השריונות של צבים ענקיים המופיעים באיים השונים של הארכיפלג. הוא הגיע למסקנה שההבדלים הקטנים האלו שראה באיי הגלפגוס הם בעצם השלבים ההתחלתיים בהתפתחותם של מינים שונים מאב משותף יחיד.
אבל גם אם מינים עוברים תהליך הדרגתי של התפתחות ממין אחד לאחר, מה המנגנון שמאחורי כל זה? לדרווין עדיין לא היה ברור. הוא התחיל להתמקד בשאלה הזו ב-1836, כשחזר ממסעו חובק העולם. לאחר מספר ניסיונות כושלים להבין את המנגנון, ספר שקרא ב-1838, דווקא מהתחום הכלכלי, עורר בו השראה. הספר “על עיקרון האוכלוסייה” (1798), של הדמוגרף והכלכלן הבריטי תומאס מלתוס, טען כי בעוד שאוכלוסיית העולם גדלה בסדרי גודל מעריכיים (מכפילה את עצמה) מדי מספר שנים, ייצור המזון העולמי גדל בקצב איטי יותר. עובדה שגרמה לדרווין לחשוב על המאבק המתמיד שנגלה אליו בטבע, בקרב המינים השונים וגם בקרב הפרטים השונים. באוטוביוגרפיה שלו הוא כתב שבעקבות הספר “הבנתי שבנסיבות [תחרותיות] שכאלו לפרטים בעלי יתרון תהיה נטייה להישמר בעוד שפרטים שחסרים להם יתרונות שכאלו יושמדו, וכתוצאה מכך יתפתחו מינים חדשים”[17]. וכך בעצם גובש אצל דרווין עיקרון הברירה הטבעית.
אבל גם כשכבר פיתח את התיאוריה, חשש דרווין לפרסם אותה. בספרו האוטוביוגרפי הוא מספר: “כך בסופו של דבר השגתי את התיאוריה שמסבירה כיצד זה עובד. אבל כל כך פחדתי מדעות קדומות שקיבלתי החלטה שבמשך זמן מסוים לא אכתוב אפילו טיוטה קצרה שלה”[18].
![]()
המהדורה הראשונה של המגזין Nature שהקימו מדענים השותפים לתיאוריה של דרווין
רק ביוני 1842, לאחר שכבר הספיק לפרסם שלושה ספרים שונים על ממצאיו ממסעותיו הוא העז ורשם את הטיוטה הראשונה לתיאוריה שלו. בה בעת הוא גם הקפיד ליצור קשרים עם מדענים מובילים בעלי רעיונות דומים לשלו כדי לצבור תמיכה. הוא צבר לו שלושה בני ברית חשובים. הראשון היה צ’רלס לייל, מחבר הספר “עקרונות הגאולוגיה” שהשפיע על דרווין כבר במהלך מסעו על סיפון ה”ביגל”. דרווין חשף את לייל לעיקרי התיאוריה שלו. עם הבוטניקאי הבריטי ג’וזף דלטון הוקר התיידד דרווין במהלך שנות ה-40 ואת הביולוג תומס האקסלי (Huxley), בעל ברית חשוב נוסף, דרווין הכיר בשנות ה-50.
בסופו של דבר, ב-1856 הוא החל לכתוב את הגרסה המלאה של הספר, אך גם כשזה הושלם, עדיין חשש דרווין לפרסם אותו, עד שכבר לא הייתה לו ברירה. ב-18 ביוני 1858, הביולוג הבריטי אלפרד ראסל וולאס (Wallace) שלח לדרווין מאמר שכתב כדי לקבל את חוות דעתו ובו רעיונות דומים מאוד לאלו שהגה. דרווין הבין שאם ימשיך להתמהמה עם פרסום התיאוריה שלו, הקרדיט עלול להגיע רק לוולאס. לכן בהליך מזורז, ב-1 ביולי 1858, יצא דרווין לציבור עם התורה שלו, במאמר משותף שחיבר עם וולאס, “On the Tendency of Species to form Varieties”. קצת יותר משנה מאוחר יותר, ב-24 בנובמבר 1859 יצא לאור הספר המלא של דרווין המתאר את תהליכי האבולוציה – “מוצא המינים”.
![]()
תצלום של צ’רלס דרווין מ-1854: תמונה: Henry Maull (1829–1914) and John Fox (1832–1907) (Maull & Fox)/CC-PD
למה לקח לדרווין זמן כה רב לפרסם את התיאוריה שלו? למה הוא פרסם אותה רק כשכבר אי אפשר היה להתמהמה יותר?
ייתכן שלפרסום הספר “שרידים מן ההיסטוריה הטבעית של הבריאה” שכתב כאמור רוברט צ’מברס (1844) היה חלק בזה. רב המכר שעורר סערה ציבורית ספג ביקורות נוקבות, חלקן מגורמים דתיים, אבל מה שהטריד את דרווין עוד יותר היו הביקורות שהטיחו בו מדענים. ההיסטוריון הבריטי ג’ון בורוו (Burrow) כתב בהקדמה למהדורת “מוצא המינים” שפורסמה ב-1985: “דרווין התייחס לספר ‘שרידים’ כאל הבלים ותגובתו של האקסלי לספר הייתה נוראה. החשש שיתייחסו גם לספר שלו כמו אל ספקולציה אבולוציונית נוספת הבעיתה את דרווין וגרמה לו לנקוט בזהירות רבה בהכרזתו על עמדותיו, ובסבלנות יתרה בחשיפת הראיות שלו”.
אחרים מציעים שמחלה ממנה סבל מאז שחזר ממסעו ולמעשה עד יום מותו הגבילה אותו לאורך השנים והובילה לעיכוב הפרסום. במכתב למכרו ג’ון הנסלו הוא סיפר: “לאחרונה כל דבר שמסעיר אותי מביא אותי בהמשך לתשישות מוחלטת וגורם לי לרעידות קשות בלב”[19].
ההיסטוריונית האמריקנית הידועה והמוערכת גרטרוד הימלפארב (Himmelfarb) הציעה שהעיכוב קשור לעובדה שלשותפיו של דרווין, צ’רלס לייל, ג’וסף הוקר ותומאס הקסלי, שליוו אותו לאורך השנים, ושעימם הוא התייעץ רבות לאורך התקופה, היו ספקות לגבי נכונות התיאוריה, ושגם לדרווין עצמו היו ספקות[20].
היסטוריון המדע פרופ’ רוברט ריצ’רדס מאוניברסיטת הרווארד חושב גם הוא שדרווין חשש לפרסם את התיאוריה כי הוא בעצמו לא היה בטוח שהתיאוריה שלו יכולה להסביר את כל התופעות[21]. בספר “מוצא המינים”, דרווין רושם הערה לגבי החרקים החברתיים, כדוגמת הנמלים והדבורים: “קיים כאן קושי מיוחד, שבהתחלה נראה לי ככזה שלא ניתן להתגבר עליו והוא למעשה פטאלי לכל התיאוריה שלי”. דרווין התקשה להסביר את האופן שבו מתפתחות הפועלות העקרות – כיצד ייתכן שהן עברו את תהליכי הברירה הטבעית כשהן בכלל עקרות ולמעשה שונות כל כך במאפיינים שלהן מהמלכות או מהזכרים[22].
דבר נוסף שהטריד את דרווין היה החשש שהתיאוריה שלו תתקשה להסביר את “העין”. העין היא איבר חישה מורכב כל כך, הדורש את פעולתם המתואמת של מגוון מנגנונים נפרדים. איך תיתכן במנגנוני הברירה הטבעית התפתחות הדרגתית של מנגנונים כה רבים התלויים הדדית זה בזה? במכתב לידידו הקרוב, הבוטניקאי האמריקני אסא גריי, הוא התוודה: “לגבי הנקודות החלשות, אני מסכים. [המחשבה] על העין עד היום מעוררת בי צמרמורת”[23].
למרות כל זאת, לאחר תלאות רבות, “מוצא המינים” פורסם וסימן את תחילתו של מאבק ציבורי על דעת הקהל.
שומר הראש
לאור מצבו הבריאותי הירוד, דרווין נמנע פעמים רבות ממגעים חברתיים, שלא לדבר על אירועים פומביים. פרופ’ גרטרוד הימלפארב מתארת בספרה Darwin and the Darwinian Revolution (1959) שאפילו ביקור של חבר בשעות אחר הצהריים הותיר אותו עם כאבי ראש קשים שריתקו אותו למיטה ליום המחרת[24]. לאורך השנים התייעץ עם מספר רופאים שלא הצליחו לאבחן את שורש הבעיה. הימלפארב אף טוענת בספרה שלמעשה נוירוזה היא שעמדה בשורש הסימפטומים החוזרים ונשנים.
אך החזית לקידום התיאוריה לא נותרה ריקה. במהרה היא נתפסה על ידי דמות נועזת הרבה יותר, חברו האנגלי של דרווין, תומס הנרי האקסלי.
האקסלי למד אנטומיה כבר מגיל 16, בין היתר בבית החולים Charing Cross שבלונדון. אף שגדל להורים אנגליקנים מאמינים, כבר מצעירותו התעניין ברעיונות נון-קונפורמיסטיים ועקב אחר קולות הקוראים לקץ השליטה הדתית במוסדות הציבוריים[25]. בדומה לדרווין, גם הוא יצא להפלגה ממושכת (1850-1846). כך התאפשר לו לחקור את האנטומיה של מיני חיים רבים בהם נתקל בגינאה החדשה, בשונית הגדולה של אוסטרליה ועוד.
![]()
תומאס הנרי הקסלי | תמונה: Hulton Archive/Getty Images
הקשר עם דרווין נוצר ב-1856, כשהאקסלי הגיע לביקור בביתו הכפרי של דרווין. מצד אחד, האקסלי העריך מאוד את חשיבות התיאוריה. ב-1860 הוא כתב עליה “שהיא ממש רובה וויתוורת’ [רובה בריטי חדיש ומשוכלל באותם ימים] בארסנל של הליברליזם”. אך מצד שני, לאורך כל הדרך היו לו התלבטויות לגבי הפרטים הקטנים שלה. ההיסטוריונית שרי ליונס (Lyons), מחברת הספר “Thomas Henry Huxley, the Evolution of a Scientist” תיארה את ההסתייגויות שהיו להאקסלי מחשיבותו של עיקרון הברירה הטבעית: “הוא לא השתכנע שברירה טבעית מסוגלת לבצע את כל אותם הדברים שדרווין ייחס לה. לטענתו, עד שיודגמו שינויים [במאפייני מינים חיים] באמצעות ברירה מלאכותית… הבסיס הלוגי של עיקרון הברירה הטבעית לוקה בחסר”[26].
העימות המתוקשר ביותר בחזית לביסוס התיאוריה התרחש במוזיאון אוניברסיטת אוקספורד. זה קרה ב-30 ביוני 1860, במהלך פגישת האיגוד הבריטי לקידום המדע. סיפור האגדה המוכר שההיסטוריונים נהנים להזכיר הוא שהבישוף של אוקספורד, סמואל וילברפורס, נאם נאום ארוך שגינה את התיאוריה של דרווין וסיים את נאומו בשאלה מתריסה שהופנתה להאקסלי: “מאיזה צד במשפחתך, סבך או סבתך, אתה צאצא של קוף?” לפי אותו סיפור, הקהל הריע, והאקסלי השיב במהרה שהוא מעדיף להיות צאצא של קוף מאשר של בישוף שמעוות את האמת. בשלב זה הקהל התלהב אף יותר והתמיכה בהאקסלי ובטיעוניו הייתה גורפת.
פרופ’ ג’ונת’ן סמית’ מאוניברסיטת מישיגן-דירבורן, טוען שהסיפור האמיתי קצת שונה מהעלילה הזו. הוא מסביר שהחל משנות ה-80 של המאה ה-20 היסטוריונים החלו להבין שזהו תיאור מוגזם, אגדה של ממש, ואף שכתוב של ההיסטוריה: חילופי הדברים היו במסגרת שיחה צדדית וספונטנית שרק צופים בודדים האזינו לה, ולמעשה היא זכתה לכיסוי תקשורתי מוגבל ביותר. הטיעונים של וילברפורס כנגד הדרוויניזם היו מדעיים בעיקרם והאווירה בשיחה הייתה סובלנית הרבה יותר[27].
אבל זאת כן הייתה יריית הפתיחה למאבק ציבורי. הביולוג האנגלי ריצ’רד אוון (Owen) נחשב למדען המרכזי שהתנגד לתיאוריה לאחר שטען שיש הבדלים בין המוח האנושי לזה של גורילה. לאוון לא הייתה בעיה עם הרעיון הכללי של התפתחות המינים. הפריע לו בעיקר הרעיון שהאדם התפתח מהקוף.
כדי להאיץ את תהליך קבלת התיאוריה, השתמש האקסלי גם בערוצים נוספים. ב-1864 הוא הקים את ה-X Club שכלל תשעה חברים, כולם מדענים או מתמטיקאים מובילים שתמכו בתורתו של דרווין. רובם היו חברים “בחברה המלכותית” – האקדמיה למדעים של בריטניה. הם היו נפגשים לארוחה משותפת ולתיאום עמדות פעם בחודש בעיתוי קבוע – שעתיים לפני המפגש החודשי של מועצת החברה המלכותית[28].
חברי מועדון ה-X לא הסתפקו בהשפעה על התנהלותה של החברה המלכותית. חשוב היה להם גם להשפיע בטווח רחב יותר, על דעת הקהל. לשם כך הם ייסדו ב-1869 כתב עת מדעי, הלא הוא ה-Nature. בגיליונות הראשונים מרבית המאמרים שפורסמו בו נכתבו על ידי חברי הקבוצה.
ערוץ חשוב נוסף בו השקיע האקסלי זמן רב היה מערכת החינוך האקדמית. בעיקר בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 הוא שקד על רפורמות שלה[29], במטרה לבסס את הביולוגיה כענף מחקר עצמאי, המנותק מהשפעות הממסד הדתי. ב-1869 המציא האקסלי את המונח “אגנוסטי” והסביר שאין על האדם לומר שהוא בטוח באמיתות האובייקטיבית של הנחה כלשהי, אלא אם כן הוא מסוגל לספק הוכחה שמצדיקה את הוודאות הזו[30].
מונח המתנגש עם תיאוריית האבולוציה. כפי שהראתה הכתבה עד כה, לדרווין עצמו היו עניינים לא פתורים עם התיאוריה שלו, ואפילו לתומך הכי נלהב שלו היו הסתייגויות, לצד מוטיבציה גבוהה לקדם ערכים ליברליים וחילוניים. מתווספים לכך הגילויים החדשים בתחומים השונים במדע ובגנטיקה, גילויים שלדרווין היה קשה ואף בלתי אפשרי לקחת בחשבון בזמנו, כמו למשל תגליות חדשות לגבי מורכבותו של תא חי.
“התא הוא מכונה מורכבת באופן בלתי ייאמן ולא הבנו את המורכבות שלו בכלל”, טוען ד״ר דיוויד ברלינסקי, ביולוג מולקולרי, פילוסוף ומתמטיקאי, מחברם של יותר מעשרה ספרים. “בכל פעם שאנחנו מסתכלים נראה שיש שכבה שונה של מורכבות חדשה […] המטרה הנצחית היא להסביר את ההופעה של המורכבות הזאת, ואם אנחנו כל הזמן [נמצאים] מאחורי העקומה כי המורכבות גדלה יותר ויותר, בכל פעם שאנחנו מסתכלים, המטרה הנצחית הזו מתרחקת מאיתנו, לא מתקרבת. זה הופך להיות יותר ויותר קשה לבנות לזה תיאוריה”[31].
פרופ׳ ג׳יימס טור מאוניברסיטת רייס שביוסטון, טקסס, המלמד כימיה, מדעי המחשב, הנדסת חומרים וננו-טכנולוגיה ורשם על שמו 75 פטנטים, טוען שברמה הכימית, המולקולרית, עם מה שיודעים היום קשה להבין איך עובדת התיאוריה של דרווין.
״אם מישהו יכול להבין את האבולוציה זה אמור להיות אני״, הוא אמר לי בריאיון, ״כי אני מבין איך ליצור מולקולות. אין אדם אחר בעולם שיודע טוב ממני כיצד ליצור מולקולות. אני לא אומר שאין מדענים שמבינים את זה, אני טוען שאין כימאים שמבינים את התהליכים האלו. אם תשאלי כימאי על המנגנון, הוא צריך להראות לך מולקולות. בתחומי מחקר אחרים מראים לך מולקולות ומבנים שבהם הדברים הופיעו. כשאני מבקש תיאור כיצד הכול התפתח באמצעות התהליך הדרוויניסטי, אף כימאי לא יודע את זה.
“הרבה ביולוגים שמסבירים את זה ‘טסים’ בגובה של עשרה קילומטרים אבל לא יורדים לפרטים של המבנים המולקולריים, איך כל זה יכול היה לקרות […] מתרחשים שם כל כך הרבה דברים וברמה המולקולרית קשה מאוד לתאר איך זה קורה״[32].
כמובן, ניתן לטעון כי גם אם קשה להסביר את המורכבות העצומה של התא בהתבסס על התיאוריה של דרווין, אי אפשר להסיק מכך שהתיאוריה שגויה. טענה נכונה, מן הסתם, אם מתייחסים לתיאוריה של דרווין כפי שהיא באמת – תיאוריה.
-
הוראת אבולוציה בתכנית הלימודים הרשמית בישראל ובעולם, ד”ר איתי אשר, ינואר 2015
-
Epigenetics, Encyclopedia Britannica
-
Behe, Darwin Devolves, HarperCollins, 2019
-
Liu, Lorenzen, Fumagalli, Population Genomics Reveal Recent Speciation and Rapid Evolutionary Adaptation in Polar Bears, Cell, 2014
-
Axe, Estimating the prevalence of protein sequences adopting functional enzyme folds, J Mol Biol, 2004
-
Gelernter, Giving Up Darwin, Claremont Institute, 2019
-
Four Books on Evolution Published Before Darwin’s”, Real Clear Science, 2015″
-
ראו הערה 7
-
-
-
Lamarckism, Encyclopedia Britannica
-
Vestiges of the Natural History of Creation, https://bit.ly/2OEueci
-
Matthew White, The Enlightenment, The British Library, 2018
-
Charles Darwin, Encyclopedia Britannica
-
ראו הערה 14
-
Niles Eldredge, Charles Darwin’s evidence for evolution, Khan Academy
-
-
ראו הערה 17
-
Letter To J. S. Henslow 14 October at [1837]. https://bit.ly/34M4tNa
-
Himmelfarb, “Darwin and the Darwinian Revolution”, Chatto & Windus, 1959
-
Richards, Why Darwin delayed, or interesting problems and models in the history of science, J Hist Behav Sci, 1983
-
-
-
ראו הערה 20
-
Thomas Henry Huxley, Encyclopedia Britannica
-
Lyons, “A Most Eminent Victorian: Thomas Henry Huxley”, openedition.org, 2012
-
“Jonathan Smith, “The Huxley-Wilberforce ‘Debate’ on Evolution, branch, 30 June 1860
-
MacLeod, The X-Club a Social Network of Science in Late-Victorian England, Notes and Records of the Royal Society, 1970
-
Thomas Henry Huxley, Encyclopedia Britannica
-
Agnosticism and Christianity, Huxley, 1899
-
Mathematical Challenges to Darwin’s Theory of Evolution. Hoover Institution, 2019, 10:50
-
המדענים שיוצאים מהארון של דרווין, אפוק טיימס, נובמבר 2015
עיסוי הוא כבר מזמן לא פריבילגיה של בעלי הון מפונקים. כיום למשל ברור שמדובר על שיטת טיפול אפקטיבית, שבעזרתה ניתן להמריץ ולשפר את זרימת הדם בגוף וגם את זרימת הלימפה. בנוסף, הטכניקה של טיפול במגע שמבוססת על חיכוך, שפשוף ולחיצה בנקודות שונות מעניקה לרקמות ולשרירים גמישות וכך מונעת התכווצויות.
המחסור בוויטמין D הוא אחד מהחוסרים התזונתיים האופייניים ביותר למאה ה-21. אורח החיים המודרני – שבו ממעטים להיחשף לשמש, שוהים שעות ארוכות במשרד ומשתמשים בתכשירי הגנה – מגביר את המחסור בוויטמין.
מינרל הברזל הכרחי לקיומם של תהליכים יסודיים בגוף והמחסור בו עשוי לגרום לשלל תסמינים, ובמקרים רבים אף לאנמיה. בארגון הבריאות העולמי מעריכים שאחת מתוך 4 נשים סובלת מאנמיה, ושכמיליארד אנשים בעולם מתמודדים בתקופה כלשהי בחייהם עם מחסור בברזל.
התוסף IRON MAX BABY המיועד לתינוקות מיוצר מפורמולציה עדינה ומשופרת, המשלבת את יתרונותיו של IRON MAX יחד עם תכונות ייחודיות נוספות. הוא קל לעיכול ומותאם למערכת העיכול העדינה של תינוקות, נספג היטב ולא גורם לאי נוחות ולתופעות לוואי. התוסף מכיל תמציות תפוח ואוכמניות המשמשות כנוגדי חמצון טבעיים ובריאים. אפשר למהול את IRON MAX BABY במים, בתמ”ל או במיצים טבעיים.
החורף כבר מעבר לפינה, ואיתו ההצטננויות המתסכלות האופייניות לעונה. אין זמן מתאים מזה לדבר על ויטמין C.
ומה החוקרים הבינו מזה? 
